ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בלאל חסן נגד משטרת ישראל :

בפני כבוד השופט עבאס עאסי

תובע

בלאל חסן
ע"י ב"כ עוה"ד עומר קראעין ואח'

נגד

נתבעים

1.משטרת ישראל
ע"י ב"כ פרקליטות מחוז ירושלים

2.רס"ר משה חן
ע"י בכ" עוה"ד ביניש-איבצן ואח'

בית הדין המשמעתי ציין בגזר דינו כי:

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין תקיפת התובע על ידי שוטר.

רקע כללי ועיקר טענות התובע
התובע, יליד 1974, תושב ירושלים. לטענת התובע, ביום 26/3/2009 נסע יחד עם חבריו לבילוי בעין גדי בים המלח; בדרכם הם נעצרו בתחנת דלק בצומת אלמוג על מנת לקנות מים וסיגריות; שם ניגש אליהם שוטר – הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), וביקש לתת להם דו"ח בגין אי-קשירת חגורות בטיחות; בשלב מסוים אמר הנתבע לתובע: "למה אתה לועס מסטיק כמו פרה?"; התובע מחה על כך ואמר: " סליחה, אני פרה?"; לפתע הנתבע פתח את דלת הניידת ונגח בפניו של התובע; עקב כך דימם אפו של התובע; השוטרים שהיו במקום התנפלו על התובע ואזקו אותו באזיקים; לאחר מכן הנתבע עצר את התובע והביא אותו אל תחנת המשטרה; לאחר שנחקר בחשד להפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שוחרר התובע לביתו.

התובע הגיש תלונה במחלקה לחקירת שוטרים כנגד הנתבע. לאחר חקירה הוגש כתב אישום כנגד הנתבע באשמת תקיפה הגורמת חבלה ממשית, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

במסגרת הסדר טיעון הועבר עניינו של הנתבע לדין משמעתי, והוא הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום והוטל עליו עונש נזיפה חמורה והורדה בדרגה במשך חודשיים. במסגרת הסדר הטיעון הנתבע אף שילם לתובע פיצוי בסך של 5,000 ₪. בעקבות ערעור שהוגש על ידי הנתבע הופחת עונש ההורדה בדרגה מחודשיים לחודש אחד.

התובע מעלה מספר עילות תביעה כנגד הנתבע לרבות: רשלנות, פגיעה בזכויות יסוד, תקיפה, כליאת שווא, לשון הרע.

כנגד נתבעת 1 (להלן: "המדינה") טען התובע לאחריות ישירה בגין רשלנות, וכן אחריות שילוחית בגין מעשיהם של השוטרים, לרבות הנתבע.

עיקר טענות המדינה
המדינה טוענת כי נוכח טיבם וטבעם של מעשי הנתבע, כפי שתוארו גם בכתב האישום שהוגש נגדו, הרי שבמקרה הנדון, האחריות בגין המעשים ותוצאותיהם מונחת כולה על כתפיו של הנתבע, וכי אין לייחס את האחריות אף לא את חלקה למדינה; המדינה הביעה הסתייגות ממעשיו של השוטר באמצעות העמדה לדין והרשעה; אין להתעלם מתרומתו השלילית של התובע לאירוע ויש להביאה בחשבון בעת בחינת התביעה.

המדינה לא התרשלה בהעסקת הנתבע; היא לא היתה יכולה לצפות את מעשיו ובוודאי לא הרשתה או אשררה את מעשיו; אמנם האירוע החל כאירוע שגרתי של רישום דו"ח תנועה, אולם לאחר מכן הוא גלש מאירוע מקצועי לפסים אישיים של עימות בין הנתבע לתובע שכלל שימוש מופרז בכח בבחינת נקמה אישית מצד הנתבע.

במהלך שירותו במשטרה עבר הנתבע הכשרות מקיפות שבמסגרתן הודגשו תכנים בנושאים של זכויות אדם ואזרח, המשמעות של סמכויות השוטר, לרבות שימוש בכח והחובה להפעיל כח בזהירות המרבית, אך ורק במקרים מוצדקים ומותרים בדין.

המדינה פעלה כדין; היא התייחסה אל האירוע האלים במלוא החומרה; האירוע נחקר, והשוטר הועמד לדין והורשע; בכך הביעה המדינה עמדתה הברורה שהיא אינה מרשה התנהגות מסוג זה והיא אינה מאשרת אותה גם בדיעבד.

גם אם יוחלט שחלה אחריות על המדינה, ישירה או שילוחית, יש לחלק את האחריות בין המדינה לבין השוטר באופן שהנתבע יישא בעיקר האחריות לנוכח נסיבות האירוע.

עצם הטלת אחריות שילוחית אינה מסירה אחריות מכתפי הנתבע למעשהו העוולתי.

המדינה אף חולקת על שיעור הנזק הנטען על ידי התובע.

עיקר טענות הנתבע
לטענת הנתבע, אין להטיל עליו אחריות, שכן, בשעת האירוע הוא חש מאוים מהתנהגותו של התובע; מדובר במתחם מסוכן עם עבר של התפרעויות, דקירות, נהגים שיכורים ונשים שעוסקות בזנות; התובע היה שיכור שהפריע לנתבע במילוי תפקידו, התעמת איתו מילולית ופיזית, חסם את דרכו לצאת מהניידת;

גם לאחר שהנתבע הודיע לו שהוא עצור, התובע המשיך להשתולל ונדרשו מספר שוטרים על מנת להשתלט עליו; התובע הוא זה שתקף את הנתבע, חסם את יציאתו מהניידת והתקרב אליו באופן מאיים; התובע לעס באופן קולני מסטיק בסמוך לאוזנו של הנתבע; התובע בחר מרצונו החופשי להתעמת עם הנתבע ולהתגרות בו; הנתבע פעל כמתחייב ממנו כשוטר שצריך למלא את תפקידו ובאותה עת להגן על עצמו ולהימנע מלהפוך לקורבן, תוך התחשבות במסוכנות המתחם וברגישות האזור נוכח האירועים הרבים שהתרחשו בו.

אין להטיל על הנתבע אחריות בגין לשון הרע, שכן לא הוכח שחבריו של התובע היו סמוך למקום ושמעו את דברי הנתבע שעה שאמר לתובע : "למה אתה לועס מסטיק כמו פרה?"; גם אם הדבר נאמר, הרי מדובר בזוטי דברים.

הנתבע ממשיך וטוען כי הוא פעל במסגרת מילוי תפקידו בהתאם להוראות שניתנו לו על ידי הממונים עליו, ולפיכך המדינה, בתור מעסיקתו, היא הנושאת באחריות שילוחית בגין פעולותיו, ככל שקיימת אחריות כזו.

הנתבע אף חולק על שיעור הנזק הנטען על ידי התובע.

דיון והכרעה
נסיבות האירוע
לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולמכלול חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע הוכיח את גירסתו באשר לנסיבות אירוע התאונה מעבר למאזן ההסתברויות.

מטעם התובע העידו התובע בעצמו ושני עדים נוספים: פאדי דמירי ועלי בדראן, שנסעו יחד עם התובע בעת האירוע.

בתצהירו תיאר התובע את נסיבות האירוע. בין היתר צוין על ידי התובע בתצהירו כי ביום האירוע הוא נסע עם חבריו עלי בדראן, פאדי דמירי ואנס פרחאת, לעין גדי בים המלח; הוא ישב עם עלי במושב האחורי, אנס נהג ברכב ופאדי ישב לידו; הם עצרו בצומת אלמוג בשעה 23:30; מיד לאחר שהחנו את הרכב ניגש אליהם הנתבע ושאל למה הם לא חגורים; הנתבע בדק את מסמכי הזיהוי שלהם; לאחר מכן הוא התעקש לרשום להם דו"חות למרות שהיו חגורים לפני שעצרו את הרכב; בשלב מסוים סוכם שהנתבע ייתן להם דו"ח אחד בגין אי-קשירת חגורה; השוטרים שהיו במקום ערכו חיפוש ברכב; הנתבע ישב בניידת והחל לרשום את הדו"ח; חלון הניידת היה פתוח חלקית.

בתיאור התקיפה מסר התובע בסעיפים 17 ו-18 לתצהירו כי:

"17. השוטר שאל אותי "איפה אתה גר?" ועניתי לו. בשלב מסויים השוטר אמר לי באופן משפיל "למה אתה לועס מסטיק כמו פרה", ואז עניתי לו "סליחה, אני פרה". ואז הוא פתח את הדלת של הניידת במהירות, ניגש אלי ונגח באפי בעוצמה רבה, חשתי כאב רב, סחרחורת והרגשתי שהכל מסתובב לי, ואז כל השוטרים התנפלו עלי, שמו לו אזיקים, והותירו אותי על הרצפה כבול במשך למעלה מרבע שעה.
תוך כדי שהייתי מדמם ושטוח על הרצפה, אמרתי לשוטר "בבקשה, תתנהג כמו שוטר", אך הדבר לא עזר לי והוא רק המשיך לאיים עלי ולנוול את פיו."

התובע ממשיך ומציין בתצהירו כי, הנתבע אף איים עליו שייקח אותו לחברון וההורים שלו לא יראו אותו; לאחר מכן מסר הנתבע כי רק אם הוא מתנצל ואומר "מצטער מכל הלב" ישוחרר; הוא סירב לכך וביקש כי ייקחו אותו לתחנת המשטרה; לאחר מכן הוא הובל על ידי הנתבע בניידת; הניידת נעצרה בתחנת הדלק במעלה אדומים, שם נעשה ניסיון על ידי הנתבע ושוטר נוסף "לסגור את הסיפור", על ידי כך שהתובע יתנצל, אך התובע סירב משום שלא ראה על מה להתנצל; לאחר שהגיע לתחנה, הוא נחקר ושוחרר לאחר מכן.

התובע אף מציין בתצהירו כי גם הנתבע לעס מסטיק בעצמו בעת האירוע (סעיף 30 לתצהיר).

עקב האירוע התובע הגיש תלונה רשמית במחלקה לחקירת שוטרים, ולאחר חקירה שנערכה ע"י מח"ש, הוגש כתב אישום נגד הנתבע בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

שני העדים מטעם התובע, פאדי דמירי ועלי בדראן, מסרו גרסה זהה לזו של התובע. התובע והעדים מטעמו נחקרו בבית המשפט ועדותם עשתה עלי רושם מהימן ומשכנע; היא היתה עקבית, קוהרנטית ולא נתגלו בה סתירות או הפרזות לא סבירות.

במהלך חקירתם חזרו התובע והעדים מטעמו על נסיבות האירוע בפירוט ואף ערכו תשריט של מקום האירוע.

חיזוק לגרסתם של התובע והעדים מטעמו ניתן למצוא בהודעות שלהם במחלקה לחקירות שוטרים, שהוגשו וסומנו ת/2 (ראו: הודעת התובע מיום 30/3/2009, הודעתו של עלי בדראן מיום 11/5/2009; הודעתו של דומארי פאדי מיום 11/5/2009).

חיזוק נוסף לגרסתו של התובע ניתן למצוא בהודעתו במשטרה ביום האירוע, שנגבתה ביום 27/3/2009 בשעה 1:46.

בית הדין המשמעתי ציין בגזר דינו כי:
"במעשהו זה הנאשם הפעיל אלימות בוטה שיש בה משום בריונות של ממש, כלפי המתלונן, בנסיבות בהן לא היתה כל נחיצות או הצדקה להפעלת כח מכל סוג שהוא".

עוד צוין בגזר הדין:
"יצוין כי במקרה שלפנינו לא נטען לפרובוקציה. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום לפיהם במהלך דין ודברים עם המתלונן, הוא יצא מהניידת ונגח בפניו של המתלונן. בנסיבות אלה אין ולא יכולה להיות כל הצדקה לאקט האלים הקיצוני בו נקט הנאשם".

הנתבע הגיש תצהיר שלו. המדינה הגישה שלושה תצהירים מטעמה, של השוטרים שהיו במקום, לרבות רס"ב דוד שאקו, שותפו לניידת של הנתבע; רס"ר משה משיח ורס"ר מאיר תורג'מן, שוטרי סיור שהיו במקום בניידת תנועה נוספת.

מיד אומר כי עדותם של הנתבע והשוטרים מטעם הנתבעת לא עשו עלי רושם מהימן ומשכנע; הן לא היו קוהרנטיות וכללו הפרזות והגזמות בלתי סבירות.

הנתבע תיאר את גירסתו לגבי נסיבות האירוע בסעיפים 15 – 25:

"15. שאלתי את התובע מדוע הוא נוסע ללא חגורת בטיחות והוא השיב כי הוא רצה לרדת לקנות סיגריות.
ניגשתי לניידת על מנת לרשום לתובע דו"ח תנועה על נסיעה ללא חגורת בטיחות. נכנסתי לניידת וסגרתי את דלת הניידת, כאשר חלון הניידת בצד בו ישבתי היה פתוח.
התובע הגיע לניידת וחיכה מחוץ לניידת בעת שרשמתי את הדו"ח. ביקשתי מהתובע לא לעמוד לידי בשעת רישום דו"ח התנועה, אלא שלא זו בלבד שהתובע לא התרחק מהניידת, אלא שהוא החל בלעיסת מסטיק בצורה קולנית באופן מכוון, וזאת סמוך לאוזני כאשר חלון הניידת פתוח.
למרות שביקשתי מהתובע מספר פעמים שלא לעמוד לידי, הוא לא התרחק והמשיך לדבר אליי בצורה מאיימת, ואמר: "מי אתה? למה מי אתה? אז מה אם אתה שוטר?", תוך שהוא לועס מסטיק ומפוצץ בלונים מהמסטיק באופן שכל פני התמלאו מהרוק שבפיו. אני לא לעסתי מסטיק.
רציתי לצאת מהניידת על מנת שהתובע יתרחק מהרכב, אולם כאשר ניסיתי לצאת מהניידת התובע אחז בדלת ומנע ממני לצאת מהרכב, תוך כדי שהוא צועק: 'מי אתה?'. התובע עשה זאת 4 פעמים – כאשר אני פותח את הדלת והוא סוגר אותה בחזרה.
לאחר ארבעה ניסיונות כושלים לצאת מהניידת, הצלחתי לצאת מהניידת. בשלב כלשהו התובע התקרב אלי בצורה מאיימת צמוד אלי ואמר לי: מי אתה? אני לא מפחד ממך' תוך כדי מבט מאיים, כאשר הוא מניף את ידיו בצורה בריונית ליד החברים שלו שהיו במקום. אציין כי מפיו של התובע נדף ריח של אלכוהול והוא התנהג כשיכור.
אמרתי לתובע שהוא עצור, אולם התובע המשיך להתקרב אליי באופן מאיים, ומתוך הגנה עצמית ובתגובה של רפלקס לכך שהתובע התקרב אליי עוד ועוד בצורה מאיימת, נאלצתי להזיז את הראש הצדה ומתוך כך התנגשתם והוא נפגע באפו. אציין כי לא תפסתי אותו ונגחתי בו אלא הזזתי את ראשי כדי להתרחק ממנו כאשר ראשו היה מושט לעברי, וכתוצאה מהתזוזה וכחלק מהגנה עצמית, התנגשנו והתובע נפגע באפו.
חשוב לציין כי המקום בו עמדנו התובע ואני היה מקום לא מואר, ולא ידעתי אם יש לתובע סכין או חפץ מסוכן אחר על גופו, וזאת בנוסף להיות המקום רגיש ביותר ונכח האירועים הרבים והקשים שאירעו בו.
התובע החל להשתולל וניסה לתקוף אותי וניסה לתת לי אגרוף וקיבל אותי. השוטרים שהיו בסביבה באו לעזרתי ואזקו את התובע.
השוטר שהיה איתי בניידת, דוד שאקו, ואני לקחנו אותו איתנו לתחנת המשטרה במעלה אדמים, כאשר כל הדרך הוא התנצל בפני וביקש שלא נעצור אותו. לפני שהעלינו את התובע לניידת, חבריו של התובע והתובע התנצלו ובפני והתחננו שלא אעצור את התובע ושנסיים את העניין ונעשה "סולחה", אולם אני התעקשתי שיגיע לתחנת המשטרה.
כשהגענו לתחנת המשטרה התובע התנצל בפני לאחר החקירה. הוא אמר לי: 'עשיתי טעות. אני רוצה להתנצל'".

בכל הכבוד, דבריו של הנתבע בסעיף 18 לתצהירו, שלפיהם פניו נתמלאו מרוק שניתז מלעיסת המסטיק של הנתבע, מופרזים, אינם סבירים וקשה לקבל אותם. כך גם דבריו בסעיפים 19 ו- 20 לתצהירו, שלפיהם התובע מנע ממנו לצאת מהניידת, אינם סבירים ואינם משכנעים. הנתבע אף הרחיק לכת יותר ובעדותו מסר שהתובע ממש נעל אותו בתוך הניידת (ראו: עמ' 51 לפרוטוקול הדיון, ש' 17 – 26). דברים אלה אינם מתיישבים עם דבריו בסעיף 21 לתצהיר שלפיהם לאחר שיצא מהניידת, התובע המשיך להתקרב אליו. מדברים אלה עולה שהתובע היה במרחק מסוים מהניידת שעה שהנתבע יצא ממנה, אחרת הוא לא היה יכול להתקרב יותר אל הנתבע כדבריו.

בסעיף 22 לתצהירו מציין הנתבע כי המקום שבו הוא עמד עם התובע לא היה מואר, ולכן הוא חשש משום שלא ידע אם לתובע יש סכין או חפץ מסוכן על גופו. דברים אלה סותרים את עדותם של העדים מטעם התובע ואף את עדותם של השוטרים הנוספים (ראו: עדותו של משה משיח בעמ' 35, ש' 25 – 29), אשר העיד שהמקום היה מואר.

בתצהירו מסר השוטר דוד שאקו, שותפו של הנתבע, כי בעת רישום הדו"ח על ידי הנתבע היו חילופי דברים בין התובע לנתבע, והתובע נצמד אל אוזנו של הנתבע תוך שהוא לועס מסטיק באופן מאד בולט. בתגובה לכך אמר הנתבע לתובע: "מה, אתה פרה?"; התובע השיב בטון שנשמע כטון נעלב: "למה אתה אומר לי "פרה"?". גם השוטר שאקו מסר בתצהירו כי התובע מנע מהנתבע לצאת מהניידת; רק לאחר ניסיונות הוא הצליח לצאת מהניידת ואז הוא ראה את התובע והנתבע ניגשים יחד לצד האחורי של הניידת.

בכל הכבוד, גם עדותו של השוטר שאקו אינה מהימנה ומשכנעת. על פי עדותו, לכאורה התובע נהג בצורה מסוכנת כלפי הנתבע כאשר סגר עליו את דלת הניידת ומנע ממנו לצאת ממנה. בנסיבות אלה ולנוכח התיאור שמסרו השוטרים בתצהיריהם ובמהלך עדותם, בדבר הרגישות והמסוכנות של המקום, ניתן היה לצפות שהשוטר שאקו ייחלץ לעזרת חברו לנוכח האירוע החריג שהתפתח בינו לבין התובע, אלא שניכר כי השוטר שאקו ביקש בעדותו לגבות את חברו הנתבע מבלי לחשוף עצמו לכל סיכון, וביקש להרחיק את עצמו מהאירוע הנקודתי של התקיפה שעה שמסר כי לאחר שהנתבע יצא מהניידת, הוא ניגש יחד עם התובע אל מאחורי הניידת, והוא- שאקו, המשיך בשגרת עובדתו במילוי דו"חות בתוך הניידת, מבלי שהיה מוטרד מכל דבר חריג בין התובע לבין הנתבע שמחייב התייחסות שלו בתור שותף של הנתבע.

הדברים אמורים במיוחד לנוכח עדותו של השוטר משיח שלפיהם הוא ראה את התובע והנתבע מתווכחים בצד הרכב ולא מאחורי הרכב, במקום מואר (ראו: עמ' 35, ש' 25 – 29 לפרוטוקול הדיון). דברים אלה סותרים את דבריו של שאקו שלפיהם הנתבע והתובע ניגשו להתווכח מאחורי הניידת, ולכן הוא לא יכול היה לראות את מה שאירע ביניהם עד שהתובע נאזק באזיקים.

זאת ועוד. בתצהירו מסר השוטר משיח כי הוא הבחין בדברים שהיו בין התובע לנתבע לפני שהנתבע יצא מהניידת, ולא ייחס לכך חשיבות (ראו: סעיף 6 לתצהירו של משיח). לאחר מכן מציין השוטר משיח כי הוא הבחין כי הנתבע יוצא מן הניידת, וכי הנתבע והתובע דוחפים זה את זה; בעקבות כך הוא ניגש מיד אל השניים על מנת להפריד ביניהם (סעיף 7 לתצהירו). ראשית, מדברים אלה של השוטר משיח ניתן להתרשם שלא היה קושי מצד הנתבע לצאת מן הניידת, שכן, בניגוד לעדותו של הנתבע והשוטר שאקו, השוטר משיח אינו מזכיר בתצהירו את הטענה שלפיה התובע נשען על דלת הניידת, או מנע מן הנתבע לצאת מן הרכב. אין חולק שמדובר בהתנהגות חריגה שסביר שאם היתה מתרחשת, שהשוטר משיח היה מבחין בה ואף נחלץ להושיט סיוע לנתבע, נוכח התנהגותו החריגה של התובע.

לא זו אף זאת, בסעיף 7 לתצהירו מציין השוטר משיח כי הוא הבחין שהתובע והנתבע דוחפים זה את זה. " ניגשתי מיד אל השניים להפריד ביניהם". בסעיף 8 הוא מוסיף: "התובע המשיך להשתולל ואף ניסה לתקוף את הנתבע, נאלצנו לאזוק ולעצור את התובע. בשלב זה ראיתי כי יש דם על היד שלי וכן על הפנים של התובע". דברים אלה של השוטר משיח אינם מתיישבים עם עדותו של השוטר שאקו שלפיהם הוא לא ראה מגע פיזי בין התובע לנתבע, וזאת למרות שהאירוע היה ליד הניידת שבה הוא ישב. כמו כן, השוטר שאקו כלל לא ציין בעדותו את העובדה שהשוטר משיח הגיע למקום וניסה להפריד בין התובע והנתבע. מדובר בהתרחשויות משמעותיות באירוע, וסביר להניח שאילו היו מתרחשות בפועל, הנתבע והשוטר שאקו היו מציינים אותן.

זאת ועוד. אין זה סביר שהשוטר משיח לא הבחין כלל בפגיעתו של התובע על ידי הנתבע, למרות שהנתבע בעצמו מאשר שהתובע נפגע כתוצאה מהסטת ראשו.

השוטר ניר תורג'מן מסר בתצהירו כי בעת האירוע הוא ישב בניידת על מנת לרשום דו"ח תנועה לנהג; בעודו רושם את הדו"ח, הוא שמע לפתע את השוטר משיח, השותף שלו, צועק: "מכות". מיד הוא יצא לכיוון האירוע ואז הבחין בניסיון השתלטות על התובע; הוא ניגש והוציא אזיקים ואזק את התובע (ראו: סעיפים 12 ו-13 לתצהירו של תורג'מן).

במהלך חקירתו מסר השוטר תורג'מן כי הוא לא הבחין בהתפתחות האירוע; הוא הגיע למקום רק לאחר שהאירוע היה בעיצומו והתובע היה על הרצפה; מיד הוא נטל אזיקים ואזק את התובע מבלי לדעת את נסיבות האירוע (ראו: עמ' 40 לפרוטוקול, ש' 1 – 7; עמ' 41, ש' 21 – 20).

שאלת האחריות
אחריות הנתבע
כאמור, התובע הוכיח את גרסתו מעבר למאזן ההסתברויות, שלפיה הנתבע תקף ופצע אותו ללא כל הצדקה. בנסיבות אלה סבורני כי יש לקבוע כי הנתבע ביצע כלפי התובע עוולת תקיפה והתרשל במילוי תפקידו.

לעניין סטנדרט ההתנהגות והזהירות החל על שוטרים, אין לי אלא להצטרף לפסיקה שהובאה בגזר דינו של בית הדין המשמעתי. ראו: דבריו של כבוד השופט מלץ ב-ע"פ 64/86 אשש נגד מדינת ישראל (24.6.1986) :
"שוטרי ישראל, מלאכתם קשה ואחראית, מלווה לא אחת סיכונים והתנכלויות, והינם ראויים לכל אהדה שיכולים בתי המשפט לתת להם. אך במה דברים? כל עוד הם זוכרים וערים לכך שהסמכות והמרות שהוענקו להם, רק לצרכי ביצוע התפקיד ניתנו ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה. עליהם לשנן זאת לעצמם השכם והערב, דוקא משום שמלאכתם מחייבת לעתים קרובות נוקשות ואפילו שימוש בכח. המעבר מ"כח סביר" לאלימות מיותרת הוא מהיר ומפתה וחלילה להם לעבור את הגבול. עליהם לדעת ולהבין כי אם יעברו את הגבול ואם ישתמשו לרעה בסמכויות שנתנו להם, ובעיקר אם ינהגו באלימות מיותרת, לא יעניקו להם בתי המשפט אהדה, וימצו עמם את הדין ומן העבר השני, אזרח הבא במגע עם אנשי משטרה, אפילו הוא חשוד או עברין, זכאי לצפות ולהניח שאם יתנהג כהלכה לא יגעו בו לרעה. מעשי אלימות ברוטלית כמו אלה של המערערים, פוגעים קשות הן במערכת היחסים, העדינה בלאו הכי, שבין האזרח למשטרה, והן במוניטין של המשטרה וביכולתה לתפקד כדבעי".

וכן דבריה של כבוד השופטת פרוקצ'יה בבג"צ 7141/05 ויטקון נ' מפכ"ל המשטרה (27.2.2006).
"האיסור המוחלט על שימוש בכח ואלימות בידי שוטרים, תוך חריגה מגדר הנדרש באורח סביר להשגת תכלית שמירת הסדר ובטחון הציבור, אינו צריך הדגשה. הוא מהווה אבן-יסוד בשיטה החוקתית הנוגעת לפעילותם של גורמי אכיפת החוק במדינה. הוא מתחייב ממושגי-יסוד של מוסר ציבורי הנוהג בחברה הישראלית; הוא מהווה חוליה מרכזית במערכת המרכיבים הבונים את תשתית המשטר הדמוקרטי בישראל. המשטרה אמורה להגן על הסדר והבטחון הציבורי, ולהבטיח את שלומו של הפרט והכלל. היא לא נועדה להפיל את חיתתה על הסביבה, והיא מנועה מעשיית שימוש בכוחה שלא למטרה לשמה הוא הופקד בידיה. סטייה ממושכלות יסוד אלה, או אף קיומו של חשש לסטייה כזו, מחייב בחינה מעמיקה של ההשלכות המתחייבות מכך הן לגבי הפרט הנחשד או המואשם, הן לגבי המשטרה כזרוע מרכזית של השלטון, וכל אלה בהתייחסם לנורמות ואורחות פעולה הצריכים לאפיין את גופי השלטון בישראל".

כאמור, בענייננו נקבע כי הנתבע תקף את התובע בצורה בריונית וללא כל הצדקה, ולפיכך הוא אף התרשל במילוי תפקידו, כפי שתואר לעיל.

לא זו אף זאת, הנתבע לא הסתפק בעוונו הראשון המתבטא בתקיפתו הקשה של התובע, אלא המשיך בשרשרת טעויות חמורות ומצערות, כאשר לאחר שתקף את התובע קשות ללא הצדקה, במקום להתעשת ולהימלך בדעתו ולחזור אל דרך הישר, הוא המשיך בקלקלתו ועצר את התובע ללא הצדקה, ובכך נפל פגם נוסף בהתנהגותו, המקים כשלעצמו עוולת רשלנות כלפיו.

לשון הרע
כאמור, התובע מבקש לבסס את תביעתו גם על עוולת לשון הרע, זאת לנוכח דבריו של הנתבע כלפיו "למה אתה לועס מסטיק כמו פרה?". לטענת התובע, דברים אלה השפילו אותו בפני חבריו.

כאמור, הנתבע הכחיש את הדברים ולחלופין טען כי מדובר בזוטי דברים.

סבורני כי הוכח מעבר למאזן ההסתברויות שהדברים נאמרו לתובע על ידי הנתבע. גרסתו של התובע בעניין זה נתמכה בעדותו ובעדותם של העדים מטעמו, פאדי ועלי; התובע ועדיו נחקרו על הדבר בבית המשפט ועמדו על גרסתם ואף חיזקו אותה.

חיזוק לדברי התובע ולעדיו ניתן למצוא גם בעדותו של השוטר שאקו, שאף הוא מסר בתצהירו ובהודעתו במחלקה לחקירת שוטרים כי הוא שמע את הנתבע אומר לתובע: "מה, אתה פרה?" וכי התובע נעלב ממשפט זה ואמר: " למה אתה אומר לי "פרה"?" (ראו: סעיף 15 לתצהיר השוטר שאקו, כמו כן ראו: עדותו של השוטר שאקו במהלך חקירתו במשפט, עמ' 28, שורות 15 – 16.)

סבורני כי בנסיבות המקרה, דבריו אלה של הנתבע היה בהם כדי להשפיל את התובע ולעשותו מטרה לבוז וללעג כמשמעות הדברים בסעיף 1 לחוק: איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

כאמור, השוטר שאקו העיד כי הוא הבחין שהתובע נעלב מדבריו של הנתבע ואף מחה על דברים אלה, דבר שמחזק את המסקנה שלפיהם דבריו של הנתבע היוו לשון הרע.

הדברים נאמרו בפני השוטר שאקו וחבריו של התובע, אשר שמעו אותם והעידו עליהם, ולפיכך מדובר בפרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע.

הנתבע לא טען ולא הוכיח קיומה של הגנה מההגנות המוזכרות בחוק איסור לשון הרע, ובכך יש לקבוע כי הנתבע ביצע כלפי התובע עוולה אזרחית בדבר פרסום לשון הרע.

חשוב לציין שניכר כי שרשרת הפגמים בהתנהגותו של הנתבע החלה באמירתו זו של הנתבע כלפי התובע שהוא "לועס מסטיק כמו פרה". אמירה זו פגעה בתובע וגרמה לו למחות על כך בפני הנתבע. כאמור, התנהגותו של הנתבע התאפיינה בהוספת "חטא על חטא", בלשון המעטה; במקום להפנים את טעותו הראשונה והמיותרת הוא המשיך בקלקלתו, תקף את התובע בצורה קשה בעקבות מחאתו כנגד דבריו המעליבים, ולאחר מכן אף עצר את התובע ללא כל הצדקה.

אחריותה של המדינה
כאמור, המדינה טוענת כי אין להטיל עליה אחריות ישירה או שילוחית, בגין התנהגותו של הנתבע.

לטענתה, התובע לא טען ולא הוכיח אחריות ישירה כלפיה; כמו כן, בנסיבות המקרה אין להטיל עליה אחריות שילוחית בגין התנהגותו של הנתבע, וזאת משום שמעשה התקיפה של הנתבע אינו כלול במסגרת תפקידם של שוטרים, לא בוצע מטעם המדינה ובוודאי שלא אושר או אושרר על ידי המדינה, אלא ההיפך. המדינה העמידה את הנתבע לדין פלילי בגין מעשיו באירוע, ובכך היא גינתה את המעשה והוציאה את הצדק אל האור.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנות כדלקמן:

אשר לאחריות הישירה של המדינה: אמנם התובע העלה בכתב התביעה מספר טענות בנוגע לאחריותה הישירה של המדינה, אולם בסיכום טענותיו הוא זנח טענות אלה, וממילא לא הוכיח אותן במסגרת הראיות שהובאו בתיק.

אשר לאחריותה השילוחית של המדינה: על פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], מעביד אחראי לעוולה שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעביד, לרבות מעשה אסור של העובד, אם ניתן לראותו כביצוע בלתי נאות של פעולה שהוסמך לבצעה. מהפסיקה עולה שצריכה להתקיים "חריגה מוחלטת" של העובד בכדי לגרוע מאחריותה השילוחית של המדינה. השוו: ע"א 8199/01 עיזבון המנוח עופר מירו נ' מירו ואח', פד"י נז(2), 785; ראו גם: רע"א 1389/98 מזאוי נ' מדינת ישראל.

בענייננו, אין לומר שפעולתו של הנתבע חרגה חריגה מוחלטת ממסגרת מילוי תפקידו. האירוע אירע במהלך עבודתו הרגילה של הנתבע; הוא אירע תוך כדי רישום דו"ח תנועה שמהווה פעולה שגרתית במסגרת מילוי תפקידו של הנתבע.

מתצהיריהם ומעדויותיהם של הנתבע והשוטרים הנוספים שהעידו מטעם המדינה עולה כי, ויכוחים והתנצחויות בין שוטרים לבין אזרחים הם בבחינת תופעה שגרתית במהלך מילוי תפקידם.

זאת ועוד. העובדה שהנתבע הועמד בסופו של דבר לדין משמעתי ולא לדין פלילי, מחזקת את המסקנה שמדובר בביצוע לא הולם של התפקיד, ולא בחריגה מוחלטת ממסגרת התפקיד, שכן, כידוע, ההליך המשמעתי נועד לטפל בהפרות משמעת לא הולמות במסגרת עבודתו של העובד. בנסיבות אלה יש לקבוע כי המדינה נושאת באחריות שילוחית בגין התנהגותו של הנתבע.

בהקשר זה מקובלת עלי טענת המדינה, שלפיה עצם הטלת אחריות שילוחית על המדינה אינה פוטרת את הנתבע מאחריותו האישית. הדבר עולה מהוראת סעיף 16 לפקודת הנזיקין; ראו גם ע"א 7008/09 עדנאן נגד עיריית טייבה ואח' (7.9.2010), פסקה 25.

אשר לחלוקת האחריות: בנסיבות העניין, משקבענו כי המדינה נושאת באחריות שילוחית בגין התנהגותו של הנתבע, ולא הוטלה אחריות ישירה על המדינה, הרי שאין מקום לעסוק בחלוקת האחריות בין הנתבע לבין המדינה, ויש לקבוע כי שניהם נושאים באחריות כלפי התובע, יחד ולחוד.

שיעור הפיצויים
נזק לא ממוני
כאמור, עקב תקיפתו על ידי הנתבע, נחבל התובע בפניו, אפו נשבר והוא נאלץ לעבור ניתוח על מנת ליישרו. בתצהירו מציין התובע כי הוא סבל מכאב וסבל תחושת השפלה ועוגמת נפש עצומה עקב האירוע; הוא היה במצב נפשי רעוע מאד; סבל מתחושת דיכאון, תחושת השפלה ועלבון; במשך תקופה ארוכה כלא את עצמו בבית, נמנע מלצאת לבילויים עם חבריו, או לעשות פעילות כלשהי, כפי שנהג לפני האירוע.

בסיכום טענותיו עותר ב"כ התובע לפסוק לתובע פיצוי משמעותי בגין כאב וסבל בסך של 100,000 ₪. התובע מפנה לפס"ד ב-ת"א 11747/08 סואלחי נ' המשרד לבטחון פנים (פורסם ב- 17/11/2010) שבו נפסק לתובע שהותקף ע"י שוטרי מגב, פיצוי בסך של 45,000 ₪ ללא הגשת חוות דעת רפואית והוכחת נכות רפואית צמיתה.

ב"כ התובע אף עותר לפסיקת פיצויים עונשיים, וזאת לטענתו משום שמדובר באירוע חריג ומקומם אשר מצדיק פסיקת פיצויים כאלה.

מנגד נטען על ידי הנתבע כי אין מקום לפסוק פיצויים עונשיים, שכן הוא פעל במסגרת תפקידו והאירוע התרחש משום שהוא חש מאוים; בנוסף לכך, הנתבע הועמד לדין משמעתי, ננזף, הורד בדרגה ושילם פיצויים לתובע בסך 5,000 ₪.

אשר לשיעור הפיצויים: נטען על ידי הנתבע, כי במקרים חמורים יותר נפסק על ידי בית המשפט פיצוי בסך 5,000 ₪. פסק הדין אליו מפנה התובע עוסק במקרה חמור יותר, שבו שוטרי מג"ב תקפו קשות אדם ושדדו את כספו. הנתבע מפנה לפסיקה שבה נפסקו כמה אלפי שקלים בודדים במקרים שבהם היתה אלימות של שוטרים כלפי אזרחים.

אף המדינה טוענת כי אין לפסוק בנסיבות המקרה פיצויים עונשיים, וזאת משום שהאפקט החינוכי הושג על ידי העמדתו של הנתבע לדין משמעתי והרשעתו, כולל חיובו בפיצוי בסך 5,000 ₪ לתובע.

גם המדינה מביאה דוגמאות לפסיקה שבה נפסקו במקרים של אלימות שוטרים, סכומים בסך 5,000 ₪, 27,000 ₪ ו- 750 ₪

כפי שצוין פעמים רבות בפסיקה, הערכת הפיצוי בגין נזק לא ממוני בכלל וכאב וסבל בפרט, לרבות כאב וסבל, הינה משימה מעוררת קשיים רבים. נקבע כי:
".. המדובר בנזק אשר מעצם טיבו קיים בו היבט סובייקטיבי דומיננטי, המעורר קשיים בלתי נמנעים בהערכתו. בסופו של דבר, גובה הפיצוי בכל מקרה, בדומה לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים אחרים, נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט, וייקבע בדרך של אומדנה המבוססת על הערכה של מכלול נסיבות העניין, ועל ה

ג

ג

תרשמותו של בית-המשפט. על בית-המשפט לנקוט, בעניין זה, גישה מאוזנת. עליו ליתן את המשקל הראוי לכך שמדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי. לצד זה, בשל הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק, על בית-המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעורים מופרזים" ע"א 2781/93 דעקה נגד בית חולים כרמל, פ"ד נג (4), 526, 583.

בענייננו, כאמור, התנהגותו של הנתבע כלפי התובע היתה רצופה בשרשרת של פגמים, שמבססים נגדו עוולות רבות, החל מלשון הרע, עבור לתקיפה וחבלה של ממש וכלה במעצר לא מוצדק.

עיון בפסיקה מעלה כי בדרך כלל, בתי המשפט מתייחסים בחומרה רבה לגילויי אלימות מצד כוחות הביטחון כלפי אזרחים תמימים. כך, בע"א (י-ם) 1311/00 וואג'די נ' מדינת ישראל (17/12/2000) התערב בית המשפט המחוזי בשיעור הפיצוי שפסק בית המשפט השלום בגין כאב וסבל, אשר פסק 13,000 ₪ לאדם שנעצר שלא בצדק על ידי שוטרים, נערך עליו חיפוש וראשו הוטח בקיר. בית המשפט המחוזי העלה את הפיצוי שנפסק עלי ידי בית המשפט השלום לסך של 40,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. סכום זה בערכים של היום מגיע לסך של כ- 79,000 ₪. למותר לציין כי מדובר בפסק דין מנחה של בית המשפט המחוזי.

ב-ת"א (שלום ירושלים) 19962/99 נג'מי נ' מדינת ישראל (4.5.2005), פסק בית המשפט לתובע שהוכה על ידי שוטרים וסבל משבר באפו, פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 60,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. סכום זה משוערך להיום מגיע לסך של כ 92,000 ₪.

ב-ת"א (שלום ירושלים) 8090/01 צפדי נ' מדינת ישראל (27/8/2007) פסק בית המשפט לאדם שהופעלה כלפיו אלימות על ידי שוטר, באופן שנמשך מרכבו וספג בעיטות ואגרופים משוטר, פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 40,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. סכום זה משורך להיום מגיע לסך של כ- 53,000 ₪.

בנסיבות המקרה, אמנם אינני רואה מקום לפסוק פיצויים עונשיים נגד הנתבע, וזאת לנוכח הפסיקה שלפיה פיצויים עונשיים ייפסקו במקרים חריגים ביותר של התנהגות חמורה במיוחד וזדונית שכוללת פגיעה קשה בזכויות חוקתיות. השוו: ע"א 140/00 עיזבון המנוח אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח' פד"י נח(4), 4868; ע"א 9656/03 עיזבון המנוחה מרציאנו ז"ל ואח' נ' ד"ר זינגר ואח'; ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה ואח' נ' מזרחי.

עם זאת, סבורני שיש להביא בחשבון בעת פסיקת הפיצוי במקרים כגון זה, כי עיקרון חשוב בדיני הנזיקין לצד העיקרון בדבר הסרת הנזק והעמדת הניזוק, במידת האפשר, במצב שבו היה אלמלא מעשה הנזיקין, הוא בדבר ההרתעה היעילה: "דיני הנזיקין נתפסים על ידי רבים כמכשיר לקידום התכלית של השאת התועלת החברתית המצרפית (לדיון כללי, ראו: י' גלעד, "על גבולות ההרתעה היעילה בדיני הנזיקין" משפטים כב 437 (תשנ"ג)) . זאת, בין היתר, באמצעות יצירת משטר משפטי המביא לכך שהמזיק בכוח יכלכל את צעדיו תוך הפנמת ההשפעות הנודעות למעשיו ". (ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' החברה לפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, פד"י נח (4), 486, עמ' 515, 516).

סבורני כי במקרה דנן, יש ליתן משקל נכבד יותר לשיקול ההרתעתי, וזאת לנוכח האינטרס המוגבר של החברה להיאבק בתופעת האלימות, והשימוש בה כאמצעי לפתרון סכסוכים וחילוקי דעות בין אנשים, לא כל שכן כאשר מדובר באלימות של שוטרים שאמורים לעמוד בחזית המאבק נגד תופעה זו.

בנוסף לכך, יש להביא בחשבון את הוראת סעיף 7 א' לחוק איסור לשון הרע, שלפיו בית המשפט יכול לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של עד 50,000 ₪.

בנסיבות העניין, בהתחשב במכלול הדברים שהובאו לעיל, לרבות הפיצוי ששולם במסגרת ההליך המשמעתי, סבורני כי סביר לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני, לרבות בגין לשון הרע, בסך של 50,000 ₪. סכום זה כולל ריבית והצמדה ממועד התאונה ועד להיום.

פיצוי ממוני
התובע עותר לפיצוי בגין הפסדי שכר בסך של 6,000 ₪ ופיצויים נוספים בגין עזרת זולת, הוצאות רפואיות ונסיעות.

כאמור, התובע לא הוכיח שנגרמה לו נכות עקב התאונה. התובע הגיש תעודות מחלה שכוללות מספר ימי מחלה.

בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתו של התובע ולטיפולים להם נזקק, סבורני כי סביר לפסוק לו בגין נזקים ממוניים כולל: הפסדי שכר, עזרת זולת והוצאות, סכום גלובלי של 5,000 ₪.

סוף דבר
אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 55,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור 23.6%. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, אחרת הוא יישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ד, 29 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בלאל חסן
נתבע: משטרת ישראל
שופט :
עורכי דין: