ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נסאר אלאטרש נגד מנהל מקרקעי ישראל :

בפני כבוד השופט אור אדם

מבקשים

1.נסאר אלאטרש
2.קאיד אלאטרש
ע"י ב"כ עו"ד ארז ביטו

נגד

משיבים
מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום
ע"י ב"כ עו"ד יערי רואש מפרקליטות מחוז הדרום
או עו"ד יגאל מינדל

פסק דין

רקע כללי
ביום 6.2.2014, הוצא צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור, בקשר למבנה במקרקעין בגוש 100072 בישוב מולדה (להלן בהתאמה: "הצו" ו"המקרקעין"). מדובר בצו שהוצא ע"י המשיבה נגד מבנה שבנו המבקשים, בן ואביו, (להלן: "המבנה"), צו שהוצא בהתאם לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק פינוי קרקע").
המבקשים הגיש ו תביעה עיקרית לסעד הצהרתי, לקבוע את זכויותיו בקרקע ולהורות על ביטול צו הפינוי, במסגרתה הגיש ו בקשה לסעד זמני של עיכוב ביצוע הצו האמור.
יודגש כי הסכמות העניינית לקבוע בעלות במקרקעין נתונה לבית המשפט המחוזי, אולם הבקשה נוגעת להכרה בזכויות מכח סעיף 5ב' לחוק פינוי קרקע, כפי שיפורט בהמשך.
בפתח הדיון, מיקדו המבקשים את טענותיהם כנגד הצו בשני עניינים בלבד (ע' 4 ש' 24-26 לפרוטוקול):
בעלות במקרקעין - המבקשים טענו כי הקרקע שעליה נבנה המבנה נשוא הצו שייכת למשפחתם ואף נמצאת בתביעת בעלות אצל פקיד ההסדר.
אכיפה בררנית – נטען כי מדובר בפעולה חריגה של המדינה נגד המבקשים, כאשר נגד רבים אחרים בישוב מולדה הוגשו כתבי אישום, ובמסגרת ההליכים הפליליים הוסכם על דחיית צו ההריסה לתקופה של שנתיים, ולאחריהן תינתן אופציה לארכה נוספת עד להשלמת הליכי התכנון.

מסכת הראיות
עדות המבקש 1
המבקש 1 בתצהירו, ציין כי המשפחה מחזיקה במקרקעין נשוא הצו במשך 150 שנה, ותביעת בעלות מונחת בפני פקיד ההסדר.
המבקש 1 הוסיף וטען כי עניינו הוחרג ללא סיבה משכניו בישוב, להם ניתנה ארכה של מספר שנים לקבלת היתר.
בעדותו בבית המשפט, אישר המבקש 1 את מיקום המבנה נשוא הצו בתצלום האוויר נ/1.
לטענתו, ישנם בתים נוספים שהוקמו בשטח הריק הנראה בתצ"א.
המבקש 1 אישר עוד, כי לא מסר בתצהיר פירוט שמי של אותם שכנים, אשר לטענתו הרשות פועלת כנגדם באופן שונה. גם בעדות בפני בית המשפט הוא לא מסר כל שם או כתובת של שכנים שבנו במקביל אליו, אלא רק טען טענה כללית: "כולם בנו שַם" (ע' 6 ש' 16 לפרוטוקול).
המבקש 1 נשאל לגבי ראיותיו לבעלות במקרקעין, והשיב כי אביו וסבו סיפרו לו כי כל חייהם חיו במקום , וסבו הוא שהגיש את התביעה לפקיד ההסדר.
הצדדים הסכימו הדדית כי המבקש 2 לא יחקר על תצהירו, והדבר לא יהווה הסכמה לאמור בתצהיר.

עדות המפקח מטעם הנתבעת
העד מטעם המדינה, המפקח מר איתן פלזנשטיין, מסר בתצהירו, כי ביום 17.11.2013 גילה את המבנה בשלבי בנייה ראשוניים. מדובר במבנה מרוחק כמה עשרות מטרים ממקבץ הבניה, שלא היה קיים בסיור כמה חודשים קודם לכן.
המפקח מסר עוד, כי למרות שאין קשר בין סוגיית הפלישה לסוגיית התכנון, הוא בדק את המצב התכנוני וגילה כי המקום אמנם מיועד למגורים, אולם טרם הוכנה תכנית מפורטת והבניה מכשילה תכנון עתידי.
ביום 16.2.2014 הודבק הצו על המבנה.
חרף הוצאת הצו, גילה המפקח בסיור ביום 11.3.2014, כי הבנייה המשיכה להתקדם.
בעדותו בבית המשפט, הופנה המפקח לרשימה של עשרות תיקים בישוב מולדה, בגינם הוגשו כתבי אישום ע"י הועדה המקומית. המפקח השיב כי הוא פועל בסמכות חוק המקרקעין והחוק לפינוי קרקע, ופועל בכל מקרה מתאים.

המפקח העיד עוד, כי איננו יכול לדעת ע"פ רשימת כתבי האישום, אם לא פעל גם ע"פ חוק פינוי קרקע נגד איזה מהמבנים נשוא אותה רשימה של כתבי אישום.
המפקח הדגיש, כי הוצאת הצו כנגד המבנה שבנו המבקשים, איננה בגדר חריג בודד בישוב מולדה: קיימים צווי פינוי דומים שהוצאו למבנים בישוב מולדה. המשיבה החלה בפעילות להוצאת צווים לפי חוק פינוי קרקע בשנה האחרונה בכ- 15 מקרים, מתוכם בשבעה או שמונה מקרים לערך, כבר הוצא צו פינוי דומה (ע' 8 לפרוטוקול).
לבקשת ב"כ המבקשים, הפנה המפקח לשם אחד של בעל מבנה נגדו הוצא צו פינוי בישוב מולדה.
המפקח הסביר כי הצו מודבק על מבנה, ולכן לא תמיד ידוע לו שמו של הפולש, ואיננו יכול לנקוב בשמות המבנים האחרים להם הוצא צו לפי חוק פינוי קרקע.
המפקח ציין ופירט על גבי תצלום האוויר נ/1, את מיקומם של כמה מבנים נוספים נגדם הוצאו צווי פינוי דומים בישוב מולדה.
עם זאת, המפקח אישר כי ככל הידוע לו, לא הוגשו עד עתה תובענות לביטול צו פינוי בישוב מולדה פרט לעניין המבקשים.
לשאלת בית המשפט, סתר המפקח את טענת המבקש 1 בעדותו , כאילו קיימים מבנים נוספים בסמוך למבנה נשוא הצו, והפנה לצילומים מהם עולה כי מדובר במבנה מבודד, עשרות מטרים ממקבץ הבניה הקרוב.

הטענה הראשונה – זכויות במקרקעין
חוק פינוי קרקע
בעניין בן שמחון (רע"א 4311/00, מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון, פ"ד נח (1) 827, 844-845 (19.11.2003), להלן: "עניין בן שמחון"), נקבע כי נדרשים ארבעה תנאים מצטברים להפעלת סמכות הממונה ליתן צו סילוק פולש: האחד, כי אדם תפס מקרקעי ציבור; השני, כי לדעת הממונה התפיסה אינה כדין; השלישי, כי הצו ניתן תוך שלושה חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין (הורחב מאז לששה חודשים); הרביעי, כי הצו ניתן לא יאוחר מ-12 חודשים מיום התפיסה (הורחב מאז לשלוש שנים).
חוק פינוי קרקע קובע בסעיף 4, כי הממונה רשאי להוציא צו לפינוי קרקע, על יסוד דו"ח של פקח ומסמכים לגבי הבעלות בקרקע, בתוך ששה חודשים ממועד גילוי התפיסה, ולא יאוחר מ שלושים וששה חודשים מיום התפיסה.

כאמור לעיל, החוק תוקן, תוך הרחבת התקופות האמורות (אשר קודם לכן עמדו על שלושה חודשים מיום הגילוי ושנה מיום התפיסה). בדברי ההסבר לתיקון, נאמר כי הרחבת התקופות נדרשת מתוך התחשבות בהיקף מקרקעי הציבור, מיקומם הגיאוגרפי, הקושי לגלות פלישות מסוימות, ומשך הזמן הנחוץ לבדיקת מהות התפיסה ולהשגת מידע על תחילתה (ה"ח הממשלה 14, 11.11.2002, ע' 171).
סעיף 5ב' (א) לחוק פינוי קרקע, קובע כי:
"הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו".
דהיינו מדובר בבקשה לביטול הצו שהוצא, כאשר הנטל על המבקש את ביטול הצו: " להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור...".
בית המשפט העליון הדגיש בעניין בן שמחון הנ"ל, כי החוק נותן בידי הרשות המוסמכת כח להוציא צו סילוק פולש ביחס למקרקעי ציבור, המחייב את התופס בקרקע לפנות את השטח בתוך תקופה קצובה. משמעות הדבר היא מעין עשיית דין עצמית על ידי הרשות המוסמכת לסילוקו של תופס מקרקעי ציבור שהוא מחזיק בה, כאשר הנטל עובר אל המחזיק להוכיח את זכויותיו (שם, פסקה 11).
ההסדר מרחיב לגבי מקרקעי הציבור, את הרעיון הטמון בעשיית דין עצמית על פי ההסדר הכללי שבסעיף 18 לחוק המקרקעין, וזאת מכמה בחינות: האחת – ויתור על תנאי של חזקה בפועל בקרקע על ידי המחזיק כדין; השניה - הארכת התקופה להגדרת "פלישה טרייה" שבתחומה ניתן להיזקק לעזרה עצמית; והשלישית – אמצעי הכח העצמי לו ניתן להיזקק אינו שימוש בכח סביר, אלא מתן צו סילוק פולש שדינו כדין פסק דין הנתון להוצאה לפועל.
עם זאת, התנאי לפיו "לדעת הממונה התפיסה אינה כדין", מחייב רמת וודאות ובטחון גבוהים ביחס לעובדת הפלישה. קיום רמה כזו של וודאות הוא תנאי לתוקפו של צו הסילוק ותוקפם של ההליכים על פיו (שם, פסקה 18).
בעניין רמת רזיאל, הדגיש כבוד השופט רובינשטיין: "... צריך להיות מוטבע ב'צופן הגנטי' של בתי משפט, כל בתי המשפט, יחס מסתייג ברור מבניה בלתי חוקית או חריגה. דבר זה צריך להיות לבתי המשפט עמוד אש מתמיד, שאם לא כן תימשך ההפקרות בתחום המקרקעין, בראש וראשונה כמובן מקרקעי הציבור. עמדה זו מצאה ביטויה בפסיקה ענפה, שגברה בשנים האחרונות..." (רע"א 9374/09, רמת רזיאל בע"מ נ' אליהו בן זקן, (28.7.2010) שם, פסקה ט').
מנימוקים דומים, אישר בית המשפט העליון צו דומה לפינוי קרקע (רע"א 3569/04, סייח אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (2005)).
בית המשפט העליון קבע, כי אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות "מכת מדינה" במקומות רבים, ועל בית המשפט לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן (רע"א 11527/05, עיריית תל אביב-יפו נ' שרון לוי (6.3.06) פסקה ד' (2)).

מן הכלל אל הפרט
טענת הבעלות
למבקשים לא היתה כל טענה כנגד ההיבטים הפורמאליים של הצו, מבחינת סמכויות ומועדים, אלא רק טענה לזכות להחזקה בקרקע לפי סעיף 5ב' לחוק פינוי קרקע.
כאמור לעיל, החוק קובע כי על המבקש להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור, ואם הוכיח את זכותו, על בית המשפט לבטל את צו. דא עקא, המבקשים לא הביאו כל ראיה עצמאית לבעלות במקרקעין או לזכות להחזקה בהם.
המבקשים הציגו תביעת בעלות שהוגשה בפני פקיד ההסדר בשנות השבעים, שהגיש אביו של המבקש 2 וסבו של המבקש 1.
בהודעה מיום 6.4.2014 אישרה המשיבה כי תביעת הבעלות התלויה ועומדת בפני פקיד ההסדר, נוגעת למקרקעין נשוא צו הפינוי.
יחד עם זאת, מדובר בתביעת בעלות בלבד, שאיננה קובעת זכויות בקרקע.
עצם העובדה שאדם (או סבו) תובע בעלות בקרקע, איננה מקנה לו זכויות באותם מקרקעין.
סעיף 22 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] התשכ"ט 1969, קובע כדלקמן:
"כל זכות שלא הוכחה בתביעתו של אחר, תרשם על שם המדינה".
סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, התשי"א-1951, קובע כדלקמן:
"נכס מקרקעין המצוי בישראל, ואין לו בעל, הוא נכס מדינת ישראל..."
טענות כי אין די בסעיפים הללו וכי על המדינה להוכיח את בעלותה, נדחו (רע"א 3569/04 סייח סלימאן אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (29.9.2005) ; ת"א (של' ב"ש) 53861-12-12 חאלד אלסייד נ' פאחה אלסייד (החלטה מיום 22.4.2013) ; ת"א (של' ב"ש) 32166-11-13 אבו כף זאיד נ' מדינת ישראל (4.3.2014)).
היקף הסמכות העניינית בתביעה ע"פ החוק
חוק פינוי קרקע קובע כאמור, כי מי שנפגע ממתן צו פינוי, רשאי לפנות לבית משפט השלום "כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור".
לעומת זאת, סעיפים 40 (1) + 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד 1984, קובעים כי הסמכות להכרעה בענייני בעלות במקרקעין נתונה לבית המשפט המחוזי.
כבוד השופט ואגו ניסה ליישב את הסתירה בעניין הסמכות בקובעו:
"ברי, שכאשר המחוקק איפשר למקבל צו פינוי ממקרקעי ציבור להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור, לא התכוון, בדרך עקיפין ואגב אורחא של בירור חוקיות הצו, לאפשר דיון בסוגיית הבעלות, ולגזור מתוך ההכרעה בה, את זכות החזקה של מקבל הצו.
נקודת המוצא הינה, שמדובר במקרקעי ציבור כהגדרתם, והם קניין המדינה, ושמקבל הצו יכול להראות, שהוא, למשל, בר רשות או שוכר כדין וכיוצא בכך.
הדיון וההכרעה בשאלות המהותיות של בעלות ומקרקעין, נעשות בערכאה המוסמכת לכך עניינית, היא בתי המשפט המחוזיים, בהליכים הנועדים לכך, וכפי שגם נעשה בעניין הנדון כעת, במסגרת תביעות ההסדר המתבררות בין הצדדים..."
(ע"א (מח' ב"ש) 15146-04-11 עבדל עזיז אלטורי נ' מינהל מקרקעי ישראל (13.11.2011)).
מכאן שיש לדחות את הטענה הראשונה של המבקשים.
ראשית, במסגרת הליך של בקשה לביטול צו לפינוי קרקע, אין מקום כי בית משפט השלום יתכבד ויכריע בשאלות נכבדות של בעלות במקרקעין, הנתונות בדין לסמכותה העניינית של ערכאה אחרת. על בית המשפט רק לבחון אם קמה למבקשים סמכות כלשהיא להחזיק במקרקעין, כאמור בעניין אלטורי , למשל כבר רשות או כשוכר כדין.
שנית, גם לגופו של עניין, לא הוצגה בפניי כל ראיה שהיא לזכות לבעלות או להחזקה במקרקעין, זולת תביעה התלויה ועומדת בפני פקיד ההסדר. ע"פ דין, עד שתוסדר הקרקע, הזכויות נתונות למדינה מכח סמכותה השיורית, ואין די בתביעת בעלות בפני פקיד ההסדר כדי להוכיח זכות להחזקה במקרקעין.
אכן, העובדה שתביעת הבעלות של המבקשים תלויה ועומדת שנים ארוכות ללא בירור איננה נוחה.
המדינה הסבירה את השיהוי בבירור, בכך שבהליכים משפטיים רגילים, בדרך כלל מצאו עצמם תובעי הזכויות הבדואים כשידם על התחתונה, ולכן הבירור כולל סוגיות לבר-משפטיות, הכוללות הצעות לתיקוני חקיקה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב.

אין לי צורך להכריע בעניין זה, זולת להביע את מורת רוחו של בית המשפט מהעדר פתרון מהותי למצוקתה של האוכלוסיה הבדואית, אולם פתרון כזה לא יכול לבוא, ע"פ ההלכה הפסוקה, במסגרת הליכים מעין אלה.
נוכח האמור לעיל, אני דוחה את הטענה בדבר הוכחת זכויות במקרקעין המחייבות ביטול הצו.

הטענה השניה - אכיפה בררנית
טענה זו לא נטענה במובהק במסגרת התובענה.
במובלע בסעיף 2 לתובענה, נטען בכלליות כי מדובר ב"התנהלות בלתי תקינה של המשיבים... ...תמוה גם מדוע המשיבה בוחרת להחריג את עניינם של התובעים, וזאת בניגוד מוחלט לכל דין, כאשר בפועל בכל בניה שהתבצעה בתקופה האחרונה באבו-בסמה בישוב מולדה, התאפשרה הארכת מועד של כשנתיים לקבלת ההיתר...".
כאשר מדובר בטענת אפליה כה מרכזית, ראוי היה שהמבקשים יתכבדו ויטענו את הטענה באופן בהיר וברור, תוך ציון מקרים דומים בהם לא הוצא צו לפי חוק פינוי קרקע.
המבקשים לא פרטו לא בתובענה, לא בתצהיר, ואף לא בעדות בבית המשפט, מקרים אחרים קונקרטיים, של בניה טריה במקרקעי ציבור, אשר כנגדם לא הוצאו צווי פינוי, למרות תביעות התלויות ועומדות בפני פקיד ההסדר, באופן מפלה ומגמתי כלפי המבקשים .
אפליה - המצב המשפטי
בית המשפט העליון התייחס לא אחת לסוגייה של טענה לאפליה בפעילותה של רשות מנהלית. במסגרת הלכת סלכג'י, קבעה כבוד השופטת ברק-ארז, כי כאשר עולה טענה לאכיפה בררנית במסגרת "הגנה מן הצדק" שומה לבחון שלושה עניינים:
ראשית, יש לבחון מהי קבוצת השוויון של הטוענים. רק אם מתברר ומוכח כי הרשות לא פעלה כלפי שווים מהותית לטוענים לאכיפה בררנית, ניתן לבחון את הטענה.
שנית, יש לבחון אם מדובר באכיפה סלקטיבית פסולה, או רק באכיפה חלקית לגיטימית, למשל כחלק מקביעת סדרי עדיפויות והקצאת משאבים מוגבלים.
שלישית, יש לבחון אם הוצגה תשתית ראייתית מספקת. מי שמעלה נגד הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך את חזקת החוקיות ממנה נהנית הרשות. לטענה של אכיפה בררנית יש להניח תשתית עובדתית מבוססת (בג"ץ 6396/96 זקין נ' עיריית באר שבע, פ"ד נג (3) 289).

עם זאת, בית המשפט הדגיש כי הגישה הנוהגת במשפט הישראלי ביחס לעילת ההפליה אינה מחייבת הוכחת מניע פסול, אלא מסתפקת בהוכחת תוצאה מפלה (ע"פ 8551/11 - יצחק כהן סלכגי ואח' נ' מדינת ישראל (12.8.2012), פסקה 16-21 ; ר' גם עע"מ 1786/12 אברהים ג'ולאני נ' מדינת ישראל (20.11.2013) ; ע"פ 5502/12 - עודד גולן נ' מדינת ישראל (29.9.2013)). מכאן שהנטל על הטוען אפלייה או אכיפה בררנית, להראות מקרים דומים ספציפיים, בהם נהגה הרשות באופן שונה.
בעניין פולדי פרץ, קבע כבוד השופט פוגלמן, כי קיומם של מקרים דומים בהם נהגה הרשות באופן אחר, מעביר את הנטל אל הרשות להוכיח כי אין מדובר באפלייה. כבוד הנשיא גרוניס (בהסכמת כבוד השופט ג'ובראן), העיר כי בספק גדול אם די במקרה זהה אחד ויחיד בו פעלו הרשויות המינהליות בדרך שונה, כדי להוביל בהכרח לקבלת הטענה. על הטוען לאכיפה בררנית פסולה להראות, כי לאורך זמן ובאופן שיטתי (או קרוב לכך) קיבלו הרשויות המינהליות במקרים דומים החלטות שונות מאלה שנתקבלו במקרה שלו (ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ (10.9.2013)).
בעניין אהרון נדונה לאחרונה טענה דומה לענייננו לגבי צו הריסה מנהלי.
בית המשפט העליון קבע כי צו הריסה מנהלי (בדומה לצו לפינוי קרקע בענייננו), הוא אקט מנהלי, ולא אקט עונשי. לפיכך עומדת לרשות חזקת התקינות המנהלית, היינו חזקה כי פעולתו המנהלית נעשתה כדין.
על המבקש לסתור חזקה זו, מוטל הנטל להוכיח את דבר קיומו של הפגם שנפל, לטענתו, בהתנהלותה של הרשות המנהלית. כאשר הרשות הצביעה על כך שכל בניה חדשה ללא היתר זוכה למענה משפטי הולם – לא הוכחה אפלייה פסולה באכיפה המנהלית (רע"פ 6032/13 זמירה אהרון נ' הועדה המקומית טבריה (19.1.2014)).

מן הכלל אל הפרט
בענייננו, המבקשים לא הרימו את הנטל הראייתי, להוכיח כי מדובר באכיפה בררנית.
המבקשים הביאו רשימה ארוכה של מבנים כנגדם הוגש כתב אישום בגין בניה ללא היתר.
המבקשים הביאו גזר דין במקרה אחד בודד, בו עמד בית המשפט על חשיבות המאבק בבניה הבלתי חוקית, והורה על צו הריסה, אם כי קבע כי יבוצע רק בתוך שנתיים ימים.
המבקשים לא הצביעו, ולוּ על מקרה אחד קונקרטי, שם ומקום, של בניה טריה, עם תביעת בעלות תלויה ועומדת בפני פקיד ההסדר, באותן נסיבות של המבקשים, בגינה לא הוצא צו פינוי.
מנגד, המפקח איתן פלזנשטיין העיד כי בכל מקרה העומד בדרישות החוק, מוצאים צווי פינוי. המפקח הדגיש כי בישוב מולדה ישנם כ- 15 מקרים בהם החלו בהליכים להוצאת צו פינוי, וכי רק בשנה האחרונה הוצאו 7-8 צווי פינוי במולדה בדומה לעניינם של המבקשים.
המפקח העיד כי המבנה נשוא הצו בולט לעין בבדידותו במרווח פתוח בין מקבצי הבניה. טענתו של המבקש 1 כי ישנה בניה נוספת באותו אתר, נסתרת בעדות המפקח ובתמונות שצירף המפקח.
בעניין עובדתי זה, אני מעדיף את עדותו של המפקח, על פני עדותו של המבקש 1, אשר לא יכול היה לנקוב אפילו בשם אחד של שכן שלו, שבנה בניה טריה במקרקעי ציבור במרווח הפתוח ומרוחק ממקבצי הבניה, ולא נענה ע"י הרשות בצו פינוי.
ב"כ המבקשים הפנה לבג"צ רגבים (עע"מ 2219/10 ועדה מקומית אבו-בסמה נ' עמותת רגבים (26.5.2013)). לטענתו קבע בג"צ כי על הועדה המקומית לטפל בהפרות הבניה במקום, ולפיכך אין מקום להוצאת צווים ע"י המשיבה.
עיון בפסק הדין מלמד, כי אין בו את שב"כ המבקשים ביקש למצוא בו.
פסק הדין עסק בסוגיה של העדר טיפול מספק של גורמי התכנון בבניה ללא היתרים. פסק הדין לא עסק כלל בחוק לפינוי קרקע.
בית המשפט העליון פסק כי חזקה על הועדה המקומית אבו בסמה כי תמשיך בביצוע חובותיה בתחום האכיפה ובחיזוק האכיפה בתחומה, בפעולות אכיפה, בשיתוף גורמי האכיפה המשלימים, על פי סדר העדיפויות שגיבשו המערערים בשיתוף היועץ המשפטי לממשלה, ובהתאם להנחיית היועץ (בג"צ רגבים, שם, פסקה 17).
בית המשפט העליון הוסיף והדגיש, כי אין להבין מכך שהועדה המקומית ראויה לתשבחות על התפקוד באכיפת דיני התכנון והבניה. היפוכו של דבר: התמונה שנתגלתה הינה של תת-אכיפה לאורך תקופה ארוכה, ולמעשה מתן אפשרות להפרות רבות של דיני התכנון והבניה. בית המשפט קבע כי יש לקוות שעתה יפעלו הרשויות כולן תוך שיתוף פעולה לצמצום התופעה של בניה בלתי חוקית שנתגלתה בהליכים אלו (בג"צ רגבים, שם, פסקה 20).
נמצא איפוא, כי בית המשפט העליון נתן גם בעניין בג"צ רגבים עליו נסמכו המבקשים, אמירה ברורה לגבי ההכרח לפעול באומץ ובדבקות כנגד בניה בלתי חוקית בכל המישורים וע"י כל הרשויות.
הנחיה לועדה המקומית לפעול בייתר תוקף בתחום התכנוני, אין משמעה כי רשות מקרקעי ישראל מנועה מלפעול לפינוי קרקע במקרים המתאימים העומדים בדרישות החוק, נהפוך הוא.
נוכח האמור לעיל, אני דוחה גם את הטענה השניה של המבקשים בעניין אכיפה בררנית.
סיכומו של דבר, התובענה נדחית והצו עומד בתוקפו.
עם זאת, נוכח חוסר הנחת האמור לעיל, מכך שתביעתם של המבקשים תלויה ועומדת בפני פקיד ההסדר תקופה ארוכה ללא הכרעה, אני קובע את מועד הפינוי לעוד חמישה חודשים, ביום 1.10.2014.
עד אותו מועד, יוכלו המבקשים לפנות לפקיד ההסדר ולבקש זירוז הכרעה בתביעתם, או להגיש תביעה להכרה בבעלותם בפני בית המשפט המוסמך להכרעה בעניין הבעלות ולבקש עיכוב ביצוע הצו.
בהעדר החלטה אחרת, עד ליום 1.10.2014 על המבקשים לפנות את המקרקעין, ואם לא יעשו כן, רשאית המשיבה לעשות כן בתוך 60 יום לאחר מכן, כאמור בחוק פינוי קרקע.
המבקשים ישלמו הוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪, היינו הפקדון שהופקד ע"י המבקשים יועבר למשיבה ע"ח הוצאות המשפט.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ד, 29 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נסאר אלאטרש
נתבע: מנהל מקרקעי ישראל
שופט :
עורכי דין: