ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלי מימון-כהן נגד היועץ המשפטי לממשלה :

החלטה בתיק דנג"ץ 7469/04
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בפני: כבוד השופטת ד' ביניש

העותר:
אלי מימון-כהן

נ ג ד

המשיבים:
1. היועץ המשפטי לממשלה

2. פרקליטות המדינה - המחלקה לעניינים בינלאומיים

עתירה לדיון נוסף

החלטה

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית-משפט זה בבג"צ 3992/04 אלי מימון-כהן נ' סילבן שלום, שר החוץ ואח' (טרם פורסם).

1. העותר נעצר בבנקוק, בירת תאילנד, בחשד כי רצח את גרושתו ואם ילדיו. הוא הועמד לדין בתאילנד באשמת רצח. על רקע זה, פנה בא-כוחו של העותר ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה כי יפעל להעברת העותר לישראל ולהעמדתו לדין כאן, וזאת משני טעמים עיקריים: האחד, כי לפי הדין התאילנדי צפוי העותר לעונש מוות באם יורשע בעבירה בגינה הועמד לדין. והשני, כי סדרי הדין בתאילנד אינם מבטיחים לעותר משפט הוגן שכן לפי הדין התאילנדי אין הנאשם זכאי לעיון מוקדם בראיות התביעה. יצוין כי בין ישראל לתאילנד אין הסכם הסגרה, ולפיכך בקשתו של בא-כוח העותר לא נסמכה על הסכם בין מדינתי.

בקשתו האמורה של בא-כוח העותר נענתה בסירוב. באת-כוח המדינה השיבה כי לפי המדיניות הנקוטה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה אין לבקש את העברתו של העותר לישראל, שכן ככלל על הנאשם להישפט במקום ביצוע העבירה. עם זאת, צוין כי אם העותר יורשע בתאילנד ודינו ייגזר למיתה, תבקש עבורו ישראל חנינה. כנגד ההחלטה האמורה הגיש העותר עתירה לבית-משפט זה.

2. עתירתו של העותר נדחתה על-ידי הרכב השופטים שדן בה (המשנה לנשיא מצא והשופטים גרוניס ועדיאל). בפסק-הדין שנכתב על-ידי השופט עדיאל, נקבע כי מוסד ההסגרה הינו המוסד המשפטי הקרוב ביותר להסדר אליו שואף העותר. עוד נפסק כי השיקולים שינחו את היועץ המשפטי לממשלה בהפעילו את שיקול-דעתו בעת הגשתה של בקשת הסגרה או מעין-הסגרה, נלמדים מהתכליות הכלליות והמיוחדות של אכיפת הדין הפלילי בכלל ושל דיני ההסגרה בפרט, וכן מהעקרונות הכלליים של שיטת המשפט הישראלית המנחים כל רשות שלטונית בהפעלת סמכויותיה.

אשר לדיני ההסגרה ותכליתם - נפסק כי ספק אם קיימת בשיטתנו המשפטית זכות "להיות מוסגר" ממדינת חוץ לישראל. מכל מקום, אף אם זכות כזו קיימת ואף אם ניתן לכפות על המדינה לבקש הסגרה של אזרח ישראלי השוהה במדינת חוץ, לא עומדות למבקש להיות מוסגר ממדינת-חוץ לישראל, אותן ערובות חוקיות שעומדות לטובת מי שמבקש שלא להיות מוסגר מישראל למדינת-חוץ. בית-המשפט הוסיף וציין כי הליך ההסגרה מהווה מרכיב במערכת אכיפת הדין הפלילי והוא נועד לכונן שיתוף פעולה בין מדינתי על-מנת לאפשר למדינה המבקשת הסגרה להפעיל את הדין הפלילי שלה, ועל-מנת להבטיח כי עבריינים לא יסכלו את מטרות הדין הפלילי על-ידי הימלטות לשטחיהן של מדינות אחרות. בהתחשב בכך, נפסק כי תכליתו העיקרית של מוסד ההסגרה אינה להיטיב עם המבוקש, אלא לאפשר את העמדתו לדין בגין העבירות שביצע. בעניינו של העותר, אין בבקשתו להיות מועבר לישראל כדי להגשים את התכליות הספציפיות של מוסד ההסגרה, שהרי מתנהל נגדו הליך משפטי בתאילנד ולא נדרש שיתוף-פעולה בין המדינות באכיפת הדין.

בהמשך פסק-הדין, בחן בית-המשפט את טענותיו של העותר בהיבט של התכליות הכלליות של אכיפת דיני העונשין בישראל. נקבע כי ברמה העקרונית קיימת סמכות לשפוט את העותר בישראל, הן משום שהוא עצמו אזרח ישראלי (סעיף 15 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) והן משום שהעבירה המיוחסת לו בוצעה כנגד אזרחית ישראלית (סעיף 14 לחוק). עם זאת, נפסק כי לאחר תיקון 39 לחוק העונשין ולפי עקרונות המשפט הבינלאומי בנוגע לדיני הסגרה, התחולה הטריטוריאלית של דיני העונשין היא התחולה העיקרית ואילו התחולה הפרסונאלית היא שיורית בלבד. בהתחשב בכך שהזיקה הטריטוריאלית היא הדומיננטית, נקבע כי עצם קיומה של סמכות שיפוט פרסונאלית בעניינו של העותר והעובדה כי העותר והקורבן הם אזרחיים ישראליים, אין די בהם כדי להקים אינטרס ציבורי מיוחד ורב עוצמה לשפיטתו של העותר בישראל.

אשר לשיקולים הכלליים של הגנה על חיי העותר והבטחת משפט הוגן - בית-המשפט בחן את ההשלכה של השיקולים האמורים הן לפי המשפט הבינלאומי הפומבי והן לפי המשפט הפנימי בישראל. אשר למשפט הבינלאומי הפומבי, נפסק כי הטלת עונש מוות על העותר אם יורשע בדינו, אינה עולה כדי הפרת זכויות אדם לפי המשפט הבינלאומי והיא אינה מקימה לישראל זכות להגנה דיפלומטית בעניינו של העותר כלפי תאילנד. בכל הנוגע לזכות למשפט הוגן, נפסק כי הדין התאילנדי שאינו מאפשר לנאשם גישה לראיות התביעה טרם תחילת משפטו, עשוי לעורר קושי. עם זאת, נקבע כי בהעדר היכרות כוללת של סדר הדין הפלילי הנוהג בשיטת המשפט התאילנדי, אין לפסוק כי השיטה המשפטית בכללותה הנוהגת בתאילנד לא תאפשר לעותר משפט הוגן. מכל מקום, נפסק כי על-פי המשפט הבינלאומי, הזכות להגנה דיפלומטית היא זכותה של המדינה ולא זכותו של הפרט, והפעלתה מסורה לשיקול-דעתה של המדינה הנוגעת בדבר.

אשר למישור המשפט הפנימי בישראל - נפסק כי לצד זכותו של העותר לחיים ולצד הערכים של קדושת החיים, הומניות וחמלה יש להביא בחשבון אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים. וכך קבע בית-המשפט:

"כפי שצוין לעיל, חיוב המדינה לפעול להעברת העותר לישראל ולשפוט אותו כאן, אינו עולה בקנה אחד עם תכליותיו של מוסד ההסגרה. הוא גם אינו מתחייב מתכליות אכיפת הדין הפלילי של ישראל, ואף עומד בניגוד לאופי השיורי של הסמכות הפרסונאלית. בהתחשב בכלל השיקולים והאינטרסים הנוגעים לעניין, אני סבור שאין מוטלת על המדינה חובה לפעול להעברתו של העותר לישראל ולשפוט אותו כאן".
(פיסקה 24 לפסק-הדין).

בית-המשפט הוסיף וציין כי שיקול-הדעת באיזו דרך למלט את העותר מעונש המוות שייגזר עליו באם יורשע, מסור בידי המדינה. מאחר ובאת-כוח המדינה התחייבה בפני בית-המשפט כי אם ייגזר עונשו של העותר למיתה תבקש ישראל באופן רשמי ממלך תאילנד לחון אותו, נפסק כי די בכך כדי למלא את חובת המדינה כלפי העותר, ככל שקיימת חובה כזו. נוכח מכלול הטעמים האמורים, נדחתה העתירה.

3. בפניי עתירה לדיון נוסף על פסק-הדין האמור. בעתירתו וכן בתשובה שהגיש לתגובת המדינה לעתירה, פרס העותר בהרחבה את טעמיו לבקשה לדיון נוסף: ראשית, התייחס העותר לקביעת בית-המשפט לפיה מאחר ולא הוכח ששיטת המשפט הנוהגת בתאילנד בכללותה תפגע בזכותו למשפט הוגן, אין לחייב את המדינה לבקש את העברתו לארץ. לטענת העותר, מדובר בהלכה קשה שכן הוכח כי לפי הדין התאילנדי לא יוכל העותר לעיין בראיות התביעה לפני תחילת משפטו. לגישת העותר, די בכך כדי לקבוע כי זכותו להליך הוגן נפגעה באופן המחייב את התערבותה של המדינה להעבירו לשטחה. שנית, טען העותר כי פסק-הדין מנוגד לעקרון קדושת החיים. לשיטתו, זכותו החוקתית לחיים צריכה היתה להאפיל על יתר השיקולים שמנה בית-המשפט בפסק-דינו. לפיכך, נטען כי אין די בכך שהמדינה תבקש להמתיק את עונשו של העותר באם ייגזר דינו למוות בתאילנד, ועליה לבקש את העברתו לשטחה. עוד הודגש בעתירה כי בפסק-הדין האמור יש כדי להשפיע על גורלו של העותר לחיים או למוות. בהתחשב בכל אלה, נטען כי מדובר בהלכה חדשה, חשובה וקשה וכי יש להורות על דיון נוסף בעניינה. מנגד, טענה באת-כוח המדינה כי דין העתירה להידחות על הסף, באשר אין בבקשת העותר כדי להקים עילה לדיון נוסף.

4. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי ובטענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי לשם עריכתו של דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, נדרש כי ההלכה שנקבעה תעמוד בסתירה להלכה קודמת, או שיהיו בה חשיבות, קושי או חידוש המצדיקים עריכתו של דיון נוסף. מטעם זה אף נפסק כי דיון נוסף איננו ערעור נוסף. (ראו למשל: דנ"פ 5567/00 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 601).

בפסק-הדין נשוא העתירה לפניי אין משום סתירה להלכה קודמת של בית-משפט זה. ההכרעה בעניינו של העותר הושתתה על עקרונות כלליים וידועים של דיני הסגרה ושל אכיפת הדין הפלילי - עקרונות שנדונו בפסיקתו של בית-המשפט זה בעבר (ראו למשל: ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449; ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625; ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481), והם אף מוכרים במשפט הבינלאומי כפי שפורט בפסק-הדין הנדון. קביעתו של בית-המשפט לפיה לא ניתן להסיק על סמך בחינתו של מוסד משפטי אחד בלבד כי שיטת המשפט התאילנדית בכללותה תימנע מהעותר משפט הוגן, אף בה אין משום חידוש או סתירה להלכה קודמת שכן עמדה דומה הובעה בפסיקתו של בית-משפט זה בעבר (ראו והשוו: ע"פ 4863/94 אברהם מסילתי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 343).

גם אם ניתן לקבל כי בפסק-הדין נקבעה הלכה שיש בה מידה של חידוש בהתחשב בכך שנדונה במסגרתו לראשונה על-ידי בית-משפט זה, בקשה של אדם להעבירו ממדינת-חוץ לישראל כאשר הוא צפוי לעונש מוות באם יורשע במדינה הזרה, אין בכך כדי להקים עילה לדיון נוסף. כבר נקבע בפסיקתו של בית-המשפט זה כי כדי להורות על קיומו של דיון נוסף, אין די בכך שיש בהלכה שנפסקה משום חידוש. כידוע, נוכח העיקרון של סופיות הדיון, דיון נוסף הוא הליך יוצא דופן ונדיר ואין הוא בא ליצור ערכאה נוספת. לפיכך, כדי להורות על דיון נוסף יש להשתכנע כי החידוש, החשיבות או הקשיות בהלכה שיצאה לפני בית-משפט זה, הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו: דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); עוד ראו: דנ"א 2596/02 חברת הדרי החוף מספר 63 בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין מחוז באר-שבע (לא פורסם)). כאמור, פסק-הדין נשוא העתירה ייסד עצמו על עקרונות מוכרים וידועים בדיני הסגרה ובאכיפת הדין הפלילי. העובדה כי פסק-הדין יישם עקרונות אלה על נסיבות שטרם נדונו בפני בית-משפט זה בעבר, אין בה כשלעצמה כדי להקים עילה לדיון נוסף (ראו והשוו: דנג"צ 10480/03 בוסידן ואח' נ' בכרי ואח' (לא פורסם); דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385).

פסק-הדין הנדון התייחס בהרחבה לפגיעה הנטענת בזכויותיו של העותר לחיים ולמשפט הוגן, והובאו הטעמים מדוע בנסיבות העניין אין בטענותיו כדי לחייב את המדינה לבקש את העברתו לישראל. טענותיו של העותר בעתירה שלפניי כנגד קביעותיו של בית-המשפט בסוגיות אלה וכנגד האופן בו בוצע האיזון בין הזכויות והאינטרסים השונים המפורטים בפסק-הדין, נושאות אופי ערעורי לפי טיבן ואין בהן כדי להקים עילה לדיון נוסף.

מטבע הדברים, פסק-הדין מעורר קושי מבחינת העותר שכן יש בו כדי להשליך על האפשרות שייגזר עליו עונש מוות בתאילנד. עם זאת, אין הקושי האמור הנוגע באופן קונקרטי לעותר, מעורר שאלות בעלות חשיבות ציבורית-כללית. אוסיף עוד כי גם אם נכונה טענתו של בא-כוח העותר לפיה עלולים בעתיד להתעורר מקרים נוספים בהם אזרח ישראלי יועמד לדין במדינה זרה בה יהיה צפוי לעונש מוות, יש יסוד להניח כי אפשרות זו רחוקה ונדירה, והראיה כי עד כה, למרבה המזל, טרם בא מקרה כזה בפנינו. הקושי הכרוך באפשרות כי ייגזר על העותר עונש מוות בתאילנד נדון בהרחבה בפסק-הדין נשוא העתירה והוא זכה למענה, ולו חלקי, בהיבט ההומניטרי בהתחייבותה של המדינה לבקש מתאילנד את חנינת העותר באם ייגזר עליו עונש מוות. מכל מקום, אין בהשלכות האמורות של פסק-הדין על העותר, כשלעצמן, כדי להבדילו מכל פסק-דין אחר שהדיון בו נשלם משעה שבית-המשפט העליון בהרכב של שלושה שופטים פסק בו (ראו: דנ"א 5813/98 לאה ג'ון ואח' נ' מאור חברה לדלק בע"מ (לא פורסם)). לכך יש להוסיף כי הסיכוי שההלכה הנדונה תיהפך על-פיה בדיון נוסף הינו מבוטל, ואף בכך יש להוות טעם לדחיית העתירה שלפניי (ראו: דנג"צ 7635/96 לשכת עורכי-הדין נ' פריד גאנם עו"ד (לא פורסם)).

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, לא ראינו לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ג בתשרי התשס"ה (28.9.2004).

ת


מעורבים
תובע: אלי מימון-כהן
נתבע: היועץ המשפטי לממשלה
שופט :
עורכי דין: