ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד אברהם בן חיים בוקובזה :

1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי באר שבע

בש 022506/08

בפני:

כב' השופטת ורדה מרוז

13/05/2009

בעניין:

מדינת ישראל

ע"י ב"כ עוה"ד שמש – פמ"ד

המבקשת

נ ג ד

אברהם בן חיים בוקובזה

ע"י ב"כ עו"ד כהן

המשיב

החלטה

כללי

1. בפני ערר על החלטת בית משפט שלום באר שבע (כב' השופט אמוראי) בב"ש 9298/08 מיום 24.12.08, לפיה דחה בית המשפט את בקשת העוררת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים והורה על שחרורו למעצר בית מלא, בתנאי איזוק אלקטרוני וכן, איסור כניסתם של קטינים מתחת לגיל 18 לחלופת המעצר, לרבות איסור הכנסת אלכוהול לשטח הדירה, כמו גם, איסור הימצאות אלכוהול בהישג ידו של המשיב. עוד הורה בית המשפט על הפקדת מזומן בסך 10,000 ₪ וכן חתימה על ערבות עצמית בסך 20,000 ₪ וערבות צד ג', בסך 10,000 ₪.

2. ביסוד הבקשה למעצרו של העורר מונח כתב אישום המייחס לו שלושה אישומים שעניינם מעשים מגונים וניסיון לבצע מעשים מגונים בשלוש קטינות ובבגירה, כדלקמן:

האישום הראשון מייחס למשיב מעשה מגונה שביצע לכאורה, בבגירה בתאריך 28.7.07, כאשר נישק בת זוג של בן משפחתו על פיה וחיבק אותה בניגוד לרצונה, כל זאת, לאחר שאמר לה כי יש לה רגליים יפות וגם חזה יפה וביקש ממנה כי תראה לו את חזה.

האישום השני מייחס למשיב מעשים מגונים וניסיון למעשים מגונים שביצע לכאורה, בקטינה כבת 13, כאשר בתאריך 11.4.08, בדירת גרושתו, בה ביקרה הנערה, המשיב נצמד לגופה מאחור, נגע בישבנה וחיכך את איבר מינו בישבנה. בהמשך, הוא ניסה לבצע בה מעשה מגונה, בכך שנצמד אליה ושלח את ידו לעבר חזה. המשיב לא הצליח להשלים את מעשהו, מאחר והמתלוננת קמה ועזבה את הדירה.

האישום השלישי מייחס למשיב מעשים מגונים נוספים שביצע לכאורה בקטינה כבת 10, בתאריך 7.10.08, במעלית בניין, כאשר על פי המתואר בכתב האישום, המשיב שמט זר פרחים שהיה בידו, התכופף ונגע באיבר מינה מעל לבגדיה ושב וחזר על מעשהו שלוש פעמים.

3. בית המשפט קבע, ביחס לאישום הראשון, שעניינו מעשה מגונה בבגירה, כי עוצמתן של הראיות לכאורה, לביסוס אשמתו של המשיב מופחתת. באשר לשני האישומים האחרים נקבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה מוצקה.

4. בית המשפט ערך בירור מקיף אודות המשיב; תחילה, שלח את המשיב להסתכלות בבית חולים פסיכיאטרי לתקופה בת 11 ימים, אשר בסופה נקבע כי הוא כשיר לעמוד לדין, כמו גם, היה כשיר בעת ביצוע העבירות לכאורה, היה מודע למעשיו וידע להבחין בין טוב לרע. בנסיבות אלו, שרות המבחן התבקש לערוך תסקיר מעצר אודות המשיב ומסקנותיו הונחו בפני בית המשפט ולפיהן, הומלץ שלא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, בשל הסכנה הנשקפת ממנו. לבסוף, בית המשפט בחן את החלופה שהוצעה, בבית חבר משפחתו של המשיב, פנסיונר כבן 62 והגיע לכלל מסקנה, כי יש בערב המוצע, כדי לאיין את הסכנה הנשקפת מהמשיב, ראה החלטת בית המשפט בעניין זה:

"בית המשפט בחן את החלופה וראה כי יש בכוחה להפיג את המסוכנות הנשקפת מהמשיב. המדובר בערב נורמטיבי, גימלאי בן 61, אדם רציני, אשר התחייב שלא להכניס קטינים לביתו. הערב מודע לאחריות המוטלת עליו, פנוי לבצע את המוטל עליו, בעל סמכות כלפי המשיב וביכולתו לעמוד בתנאי הפיקוח והערבות... לציין כי המשיב התחייב בפני בית המשפט להישמע להוראות הערב העיקרי ואביו ולא להפר את תנאי האיזוק ומעצר הבית וכל תנאי שחרור וערובה שיקבע בית המשפט ובית המשפט נותן אמון במשיב כי יעמוד בהתחייבויותיו" [עמ' 5 להחלטה].

הערר

5. העוררת משיגה על החלטה זו וטוענת, כי שגה בית המשפט כאשר נתן אמון במשיב וייחס משקל להצהרתו כי יעמוד בהתחייבויותיו, בהתעלמו מהאמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית אודותיו, שם תואר המשיב כבעל התנהגות חסרת גבולות, הנוטה לאלימות מילולית ופיזית ומטיל פחד ואימה על סביבתו. העוררת מוסיפה, כי בית המשפט התעלם אף מתסקיר שרות המבחן, אשר המליץ שלא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, בשל הסכנה הנשקפת ממנו לביטחון הציבור, כמו גם, החשש להישנות התנהגות פורצת גבולות.

בנסיבות אלו, טוענת המערערת, אין בחלופת המעצר שהוצעה, כדי לנטרל את מסוכנותו הגבוהה של המשיב.

6. העוררת מוסיפה, כי אביו של המשיב, אשר הוצע כערב ביחד עם חברו, משמש בימים אלו כערב לאחיו, המצוי אף הוא במעצר בית ועל כן, לא היה מקום להטיל עליו אחריות לפקח גם על המשיב, שכן זו משימה שהאב לא יוכל לעמוד בה. יוצא אפוא, כי האחריות במלואה תוטל בפועל על ערב אחד ויחיד, אשר כלל אינו מודע לעבירות המיוחסות למשיב.

7. סנגורו של המשיב טען, כי לאחר תקופת מעצר ממושכת ולנוכח התרשמותו החיובית של בית המשפט, הן מהערב והן מהמשיב, בו שם בית המשפט את מבטחו, יש להותיר את החלטתו על כנה.

דיון

8. העבירות המיוחסות למשיב חמורות. העיון בכתב האישום מלמד, כי אין מדובר במעידה חד פעמית, אלא בדפוס התנהגות, המעיד על הסכנה הרבה הנשקפת מהמשיב.

9. צודקת העוררת בטענתה, כי מחוות הדעת הפסיכיאטרית ומתסקיר שרות המבחן, עולה, כי המשיב הינו אדם אלים וחסר גבולות. יש בעמדותיהם של הפסיכיאטר המחוזי ושרות המבחן, כדי לעורר ספק של ממש, באשר ליכולתו של המשיב לעמוד בתנאים מגבילים, כמו גם היכולת לפקח עליו ולנטרל את מסוכנותו. הדברים הינם בבחינת קל וחומר, לנוכח העובדה שמדובר בהליך משפטי ארוך וממושך, אשר במהלכו, המשיב יידרש להיות סגור בבית הערב, נתון למרותו.

10. העיון בחוות הדעת הפסיכיאטרית מלמד על אלימותו של המשיב, על העדר מורא וחסר יכולת להיות נתון למרות. זמן קצר לאחר אשפוזו בבית החולים, לצורך הסתכלות פסיכיאטרית, המשיב גילה אלימות כלפי צוות מטפליו, כל אימת שדרישותיו לא סופקו. הוא לא היה מוכן לקבל את מרותם. כך, הפסיכיאטר המחוזי כינה את המשיב בחוות דעתו, "חוצפן", "דרשן" וכן ציין, כי המשיב סירב להיבדק על ידי מנהל המחלקה, בטענה כי כבר סיפר את סיפורו ואינו מוכן לחזור עליו. הפסיכיאטר המחוזי הוסיף, כי במהלך אשפוזו, המשיב הפגין רוב זמן "התנהגות חסרת גבולות. דיבר עם הצוות הסיעודי בחוצפה ובזלזול. השתמש במילות גנאי. דרש תנאים מיוחדים בשבילו והקלות בסדר היום של המחלקה", עוד ציין, כי המשיב התפרץ בכעס ובאלימות פיזית כלפי רכוש המחלקה, דפק על חלונות תחנת האחות, ניסה להיכנס לתחנה בכוח וגרם לאחיות להסתגר בחדרן. הוא אף ניסה לפרוץ דלת בחדר רופאים, בעט בדלתות וחרף הניסיונות לשכנעו להירגע, הוא המשיך לאיים ברצח וקילל. רק כאשר ננקטו נגדו צעדים, באמצעות הגבלה פיזית, הוא נרגע.

הפסיכיאטר המחוזי קבע, כי למשיב דפוסי התנהגות האופייניים לבעלי הפרעת אישיות דיסוציאלית.

11. סנגורו של המשיב ביקש לתרץ את התנהגותו החריגה של המשיב במהלך אשפוזו, בכך שעמד בפני ניתוח ובקשתו לקבל טיפול רפואי סורבה ובשל כך, הוא הגיב בדרך המתוארת. אף אם יש יסוד להסברו של המשיב – הגם שאין לכך תימוכין בחוות הדעת הפסיכיאטרית, הרי שאין בו, כדי להצדיק את ההתנהגות הבריונית שאפיינה את המשיב לאורך אשפוזו. המשיב לימד על עצמו, במהלך אשפוזו, כי אין הוא מוכן לקבל מרותו של איש, אף לא של צוות מטפלים מקצועיים.

12. תסקיר שרות המבחן מצייר תמונה דומה אודות המשיב.

המדובר באדם כבן 39, גרוש מזה כשנה ואב לשלושה ילדים. המשיב נפגע בילדותו בתאונת דרכים וכתוצאה, הוא עבר כריתת כליה וטחול והוכר כנכה בשיעור של 75%. חרף נכותו, הוא התגייס לצבא ושירת, לטענתו, שירות צבאי מלא. לאחר מכן נישא והקים משפחה ולפני כשנה, התגרש. למשיב קשר חם וקרוב עם ילדיו.

בשנת 1995 הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי ל - 3 שבועות ולאחר מכן, היה במעקב אמבולטורי, עד להתייצבות במצבו. כיום אין הוא סובל ממצב פסיכוטי.

13. למשיב הרשעה קודמת משנת 2001 בגין תקיפת בת זוג.

שרות המבחן התרשם כי למשיב רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות, הגם שהתקשה להעריך את מידת הסכנה הנשקפת ממנו בתחום המיני, וקבע ככלל, שקיימת סכנה שכזו, "על רקע מאפייני אישיותו והתרשמותנו באשר לקשייו לשלוט על דחפיו".

14. שרות המבחן בחן את הורי המשיב, אשר הוצעו כחלופת מעצר ושלל אפשרות זו, לנוכח הספק שהתעורר בדבר יכולתם להטיל מרות על בנם, לנוכח עמדותיהם המגוננות. שרות המבחן הוסיף, כי איזוק אלקטרוני, אף הוא לא ינטרל את הסכנה, בין היתר, בשל הספק באשר ליכולתו של המשיב להתמיד בחלופה מעצר לאורך זמן. בנסיבות אלו, שרות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרורו של המשיב.

15. ניתוח אישיותו המורכבת של המשיב, על ידי הפסיכיאטר המחוזי ושירות המבחן ובחינת העבירות המיוחסות לו ונסיבות ביצוען, מובילים למסקנה, כך לטעמי, כי אין לתת במשיב אמון ועל כן, אין להורות על שחרורו.

ידועה ההלכה הפסוקה, לפיה כאשר בית המשפט שוקל שחרורו של נאשם ממעצר, שומה עליו לבחון תחילה את אופיו וטיבו של "העושה", קרי, הנאשם ורק לאחר מכן, את אופי החלופה המוצעת.

16. בענייננו כאמור, בחינת אישיותו של המשיב, מובילה למסקנה ברורה, כי המדובר באדם אשר אינו יודע גבולות וספק רב, אם יהא בידו לעמוד בתנאים מגבילים לאורך זמן.

אישיותו, דפוסי התנהגותו, העבירות המיוחסות לו, חומרתן ותכיפותן – מלמדות על כך שאין מנוס, אלא להורות על מעצרו.

17. ערה אנוכי למצבו הפיזי של המשיב ולנכותו הגבוהה. אין ספק כי מצב זה מקשה עליו את השהייה במעצר. יחד עם זאת, שרות המבחן ציין בתסקירו, כי לאחר תקופת הסתגלות, בה היה המשיב נתון במצוקה, מצבו הוטב הטבה ניכרת וכיום הוא מגיב באופן מותאם למצבו.

18. בנסיבות אלו, הגם שבית המשפט מצא את הערב המוצע כראוי לאמונו – לא ניתן לטעמי, להפקיד בידיו את המשיב. קיים חשש, שמא אף כלפיו המשיב יפגין אלימות, כפי שנהג כלפי צוות מטפליו בבית החולים.

19. אשר על כן, אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטת בית המשפט ומורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

ניתנה היום ג' בטבת, תשס"ט (30 בדצמבר 2008) במעמד הצדדים.

ו. מרוז - שופטת