ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ציפי שיר לינהרט נגד מנצור דהאמשה בע"מ :

בפני כבוד השופטת מעין צור

בעניין ת.א. 28162-03-10
התובעת

ציפי שיר לינהרט

נגד

הנתבעים

  1. מנצור דהאמשה בע"מ
  2. מנצור דהאמשה
  3. מסר הגליל בע"מ
  4. סימונה סורין

נגד

הצדדים השלישיים 1. מיקי יוגב הנדסה אזרחית בע"מ
2. מיקי יוגב

ובעניין ת.א. 9851-06-10
התובעת
סימונה סורין

נגד

הנתבעת
ציפי שיר לינהרט

פסק דין

אלה הן שתי תביעות שהדיון בהן אוחד. בת.א. 28162-03-10 מדובר בתביעה שעניינה ליקויי בניה בדירת התובעת - הדיירת, וכן איחור במסירת הדירה לידיה ביחס למוסכם. בת.א. 9851-06-10 מדובר בתביעת שכר טרחה עבור שירותי פיקוח שניתנו בבניית הדירה.

הרקע העובדתי
ציפי לינהרט (להלן: "התובעת" או "לינהרט") רכשה את הזכויות בדירה מס' 5 בבניין ברחוב חורב 6א בחיפה (להלן: "הדירה"). התובעת נמנתה עם קבוצת רוכשים שהתקשרו בהסכם שיתוף לבניית הבניין (להלן: "הרוכשים" ו"הפרויקט").
סימונה סורין (להלן: "סימונה") היא הבעלים והמנהלת של חברת מסר הגליל בע"מ (להלן: "מסר הגליל"), העוסקת בפיקוח ובניהול פרויקטים הנדסיים.
ביום 30.1.06 נחתם בין רוכשי הדירות בפרויקט, ובהם גם התובעת, לבין מסר הגליל, "הסכם פיקוח צמוד" למתן שירותי פיקוח הנדסי בפרויקט (להלן: "הסכם הפיקוח").
מנצור דהאמשה (להלן: "דהאמשה") הוא בעליה של חברת מנצור דהאמשה בע"מ (להלן: "חברת דהאמשה"), העוסקת בביצוע עבודות בניה (דהאמשה ו/או חברת דהאמשה יכונו להלן גם: "הקבלן").
בין הקבלן לבין רוכשי הדירות בפרויקט, לרבות התובעת, נחתם הסכם לביצוע הבניה בפרויקט (להלן: "הסכם הבניה").
מיקי יוגב הנדסה אזרחית בע"מ (להלן: "חברת יוגב"), שבבעלות מיקי יוגב (להלן: "יוגב"), היא חברה לניהול פרויקטים, פיקוח ובניה.
ביום 4.6.06 התקשרה מסר הגליל עם חברת יוגב בהסכם פיקוח לצורך קיום חלק מהפיקוח בפרויקט (להלן: "הסכם מסר יוגב").
התובעת הגישה תביעה לפיצויים בגין איחור במסירת הדירה ובגין ליקויי בניה שקיימים, לטענתה, בדירה.
מסר הגליל הגישה תביעה שבה היא תובעת את יתרת שכר הטרחה שהתובעת חייבת לה, לטענתה, לפי הסכם הפיקוח (להלן: "תביעת שכר הטרחה").
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית וראיות, ולאחר מכן מיניתי בהסכמת הצדדים את המהנדס מיכאל קרבצ'יק כמומחה מטעם בית המשפט. לאחר שמיעת עדותו הסכימו הצדדים שיינתן פסק דין ללא חקירה של עדים נוספים, לאחר שיגישו סיכומים בכתב.

דיון והכרעה
מעשה בית דין עקב בוררות
בתחילת ניהול ההליך הגישו הנתבעים בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, עקב קיומו של הליך בוררות בין התובעת לבין הקבלן בפני יוגב, שהסתיים בפסק בוררות. בהחלטתי מיום 6.2.11 (בקשה מס' 4) דחיתי את הבקשה.
בסיכומיו חוזר הקבלן על הטענה לקיומו של מעשה בית דין עקב אותו הליך בוררות. לטענתו, בעת מתן ההחלטה לא היו בפניי בית המשפט הסכם בוררות ופסק בוררות חתום, ואילו כעת מצויים מסמכים אלה בפניו, שכן הוגשו במצורף לתצהיר יוגב. הבוררות התנהלה בהתאם לסעיף 15 להסכם הבניה, שקובע שסכסוכים ומחלוקות בין הצדדים יוכרעו בבוררות.
דין הטענה להידחות. בהחלטתי מיום 6.2.11 דחיתי את הטענה לקיומו של מעשה בית דין עקב הליך הבוררות הנטען בשל שורה של טעמים. היעדרו של פסק בוררות חתום היה רק אחד ממספר טעמים שהובילו לדחיית הטענה. אף אם כיום מונח בפניי פסק בוררות חתום, יתר הנימוקים המפורטים באותה החלטה עומדים בעינם.

ליקויי הבניה
לאחר שהוגשו חוות דעת מומחים מטעם הצדדים, הסכימו הצדדים שימונה מומחה מטעם בית המשפט לבדיקת הטענות בדבר קיומם של ליקויי בניה. לפיכך מיניתי את המהנדס מיכאל קרבצ'יק כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה").
לא אחת נפסק כי חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט נהנית ממעמד מיוחד ועדיף, מאחר שבית המשפט נוטה בדרך כלל שלא לסטות ממנה, ועל כן חוות דעת זו "קובעת ומעצבת בדרך כלל את מסכת העובדות הרלבנטית והמסקנות המקצועיות המתבקשות ממנה" (ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל חנן ואח', פ"ד נב(4) 563 (1998) והאסמכתאות המוזכרות שם; וראה גם: ת"א ( מחוזי ת"א) 1618/97 גורביץ מיכאל ואח' נ' קוט אזור יזמים בע"מ ואח' (30.10.06)). הטעם לכך מובן – מדובר בחוות דעת של גורם אובייקטיבי וחסר פניות. עם זאת הסמכות לקבוע את מעמדה ומשקלה של חוות הדעת הינה של בית המשפט.
הואיל והמומחה מונה בהסכמת הצדדים, חלים סדרי הדין הקבועים בתקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 ( להלן: "התקנות") הקובעת:
"(ג) מונה מומחה מטעם בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, יראו הסכמה זו כהסדר דיוני הכולל את ההוראות המפורטות להלן, אלא אם כן קבע בית המשפט או הרשם אחרת:
(1) לא יוגשו חוות דעת מומחה מטעם בעלי הדין;
(2) יראו חוות דעת מומחה שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה מטעם בית המשפט, כאילו לא נתקבלו כראיה".
התובעת טוענת כי בנושאים מסוימים יש לסטות מחוות דעת המומחה. אבחן להלן את טענותיה.

עבודות הריצוף והחיפוי-סעיף 2.3 לחוות הדעת:
המומחה העריך את הליקויים בסעיף זה בסך 30,000 ₪, כהערכת המומחה מטעם התובעת. חרף זאת סבורה התובעת כי יש להוסיף על הערכה זו סך של 8,600 ₪. טענת התובעת היא כי המומחה ביסס את חישוביו על שטח דירה של 80 מ"ר, אך היה עליו לערוך חישוב לפי שטח של 100 מ"ר, כפי שערך המומחה מטעמה.
בעדותו התייחס המומחה לגודל השטח שבו נדרשת החלפת ריצוף, והסביר מדוע אין לחשבו לפי 100 מ"ר:
"אני יצאתי מתוך חישוב שדירת 4 חדרים היא בנטו, רצפת נטו שלה זה 80 מטר ולא 100 מטר ולכן גם קבעתי זה תואם את העלות שנתבעת פה" (עמ' 17 ש' 7-8).
"דירות 4 חדרים הם דירות בדרך כלל של רצפה נטו, הדירה עצמה היא 100 מטר כולל קירות וללא קירות היא בדרך כלל נטו 80 מטר" (עמ' 17 ש' 12-14).
המומחה אף הסביר כי ביצע חישוב בשיטה שונה משיטת החישוב של המומחה מטעם התובעת:
"... תשים לב שהשווי פה שהוא לקח הוא 30 ולא 386 כי הוא לא מכניס פה את הפחת, הוא מחשב את זה שונה, הוא לוקח 100 מטר כולל הקירות ואני לוקח את ה-100 מטר ללא הקירות" (עמ' 18 שו' 5-7).
הסבריו של המומחה בנושא זה מספקים, ועל כן אין מקום לסטות מהסכום שקבע בחוות דעתו בנושא זה.

עבודות הריצוף והחיפוי-סעיף 2.5 לחוות הדעת:
בהתאם לחוות דעת המומחה, אם לא קיימים אריחים רזרביים יש להוסיף על הסכום שקבע בסעיף זה סכום של 4,805 ₪.
במקרה זה לא מולאה החובה להשאיר 2% מכל אריח לטובת תיקון ליקויים (ראה: סעיף 38 לתצהיר יוגב), ולכן, בהתאם לחוות דעת המומחה, יווסף הסכום האמור לסכום שבחוות הדעת.

עבודות הריצוף והחיפוי-סעיף 2.8 לחוות הדעת:
משלא הושארה רזרבה, יש להוסיף סכום של 200 ₪, כאמור בסעיף 2.8.לחוות דעת המומחה.

עבודות האינסטלציה-סעיף 5.2 לחוות הדעת:
התובעת טוענת כי קולטי השמש בזווית לא נכונה, דהיינו לא מספיקה. המומחה קבע בחוות דעתו כי הטענה אינה מגובה בחישוב על פי תקן ישראלי 579, ולכן לא הוכחה. בעדותו בבית המשפט הסביר כי מדובר בבדיקה שמבוצעת במעבדה (עמ' 24 ש' 21). נטל ההוכחה מוטל על התובעת. משלא הוכיחה התובעת טענתה כדבעי, דין הטענה להידחות. התובעת, ולא מומחה בית המשפט, היא שהייתה צריכה לערוך את הבדיקה התומכת בטענתה. לפיכך אין מקום לסטות מחוות דעת המומחה בנושא זה, כעתירת התובעת.

עבודות האלומיניום-סעיפים 6.2 ו-6.7 לחוות הדעת:
אני מקבלת את עתירת התובעת להוסיף סכום של 225 ₪ לעלות שבה נקב המומחה.

עבודות האיטום-סעיפים 7.5 ו-7.7 לחוות הדעת:
התובעת עותרת להוסיף על הסכומים שקבע המומחה בסעיפים אלה עלויות של תיקוני טיח שיידרשו, ועלות של בדיקת המטרה.
ואולם המומחה הסביר בעדותו כי לא צפוי שיהיו תיקוני טיח:
"אני לא חושב שצריך שיהיו תיקוני טיח כי החלון יושב בתוך מסגרת מסויימת כשאתה מפרק אותו אתה לא בא ותולש אותו בכוח אלא אתה מוציא ממנו את כל הברגים שמוברגים וחותך את הסיליקון ושולף את זה החוצה, אז אין סיבה, זה לא הולכים להרחיב את החלון או משהו שיגרום לשברים מסביב. אם עושים עבודה כמו שצריך אני חושב שאפשר להוציא את החלון בלי לפגוע בטיח" (עמ' 27 ש' 8-12).
לפיכך אני דוחה את עתירת התובעת להוסיף על קביעת המומחה עלותם של תיקוני טיח.
כמו כן לא מצאתי כי התובעת הוכיחה שבדיקת המטרה הינה הכרחית בנסיבות העניין, ולכן אני דוחה גם את עתירתה להוסיף לקביעת המומחה עלותה של בדיקה זו.

עבודות המסגרות-סעיפים 8.1 ו-8.2 לחוות הדעת:
בנושא זה אני מקבלת את עתירת התובעת בסיכומיה, שלה לא ניתן מענה בסיכומי הצדדים האחרים. לעלויות שקבע המומחה יווסף, איפוא, סכום של 1,536 ₪.

עלויות תיקון הליקויים – סיכום:
המומחה קבע כי עלויות התיקון מסתכמות ב-63,487 ₪. בתוספת הסכומים שקבעתי לעיל, עלויות התיקון מסתכמות ב-70,253 ₪.

מועד מסירת הדירה
סעיף 8א להסכם הבניה קובע כי הקבלן מתחייב להשלים את הבניה תוך תקופה של 15 חודשים מיום תחילת העבודה, וכי פיגור של 60 ימים במסירת הדירה לא יחשב כהפרה של ההסכם.
התובעת מסרה בסעיף 12 לתצהירה כי בניית הפרויקט החלה בחודש יולי 06, והדירה נמסרה לה בחודש אפריל 2008, דהיינו באיחור של כשישה חודשים. ואילו דהאמשה טוען בסעיף 20 לתצהירו כי העבודות היו אמורות להתחיל בחודש יוני 2006, ואולם בגלל פרוץ מלחמת לבנון השניה הן התעכבו עד ספטמבר 2006. הדברים נתמכים גם בדברי סימונה בסעיף 6 לתצהירה.
אני מאמצת את גרסת התובעת ביחס למועד שבו קיבלה את הדירה, דהיינו חודש אפריל 2006, שכן לא הוצגו על ידי הצדדים האחרים ראיות הסותרות גרסה זו. הואיל והתובעת לא נקבה במועד מדויק בחודש אפריל, ונטל ההוכחה רובץ עליה, יש לקבוע את המועד המיטיב עם הנתבעים מבין המועדים האפשריים כמועד המסירה. לפיכך אני קובעת כי הדירה נמסרה לתובעת ביום 1.4.08.
לגבי העיכוב בעבודות בשל פרוץ מלחמת לבנון השניה אני מאמצת את גרסאות דהאמשה וסימונה, וקובעת כי מועד תחילת העבודות הינו חודש ספטמבר 2006.
התובעת גורסת כי אין להתחשב בעיכוב שנגרם בביצוע העבודות בשל מלחמת לבנון השניה, שכן לפי סעיף 8ב להסכם הבניה במקרה שנגרם עיכוב מחמת כוח עליון על הקבלן לבקש בכתב ארכה להשלמת העבודות, דבר שלא נעשה. אני סבורה כי על אף שהקבלן לא ביקש ארכה בכתב, הרי שהואיל והעיכוב בעבודות נגרם עקב מלחמה חלה הוראת סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, והתובעת אינה זכאית לפיצוי בגין תקופת עיכוב זו.
מסקנתי היא כי הדירה נמסרה לתובעת באיחור של חודשיים (מעבר ל-60 ימי האיחור המותרים בהסכם הבניה). בגין איחור זה זכאית התובעת, לפי הסכם הבניה, לפיצוי בסך 1,000 דולר לחודש, ובסך הכל 2,000 דולר. לפי שער הדולר היציג ביום 1.4.08, שהינו 3.544, התובעת זכאית לפיצוי בסך 7,088 ₪.

אחריותם של דהאמשה ושל חברת דהאמשה כלפי התובעת התובעת טוענת כי לקבלן אחריות לליקויי הבניה. הבסיס לאחריות זו הוא גם חוזי (הליקויים מהווים הפרת חוזה), גם נזיקי וגם על בסיס חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973. לטענת התובעת לא רק חברת דהאמשה אחראית כקבלן, אלא גם דהאמשה, בהיותו ערב להתחייבויותיה של חברת דהאמשה.
דהאמשה טוען כי אין יריבות בינו לבין התובעת, שכן הסכם הבניה נחתם על ידי חברת דהאמשה בלבד, ובניגוד לטענת התובעת, הוא אינו חתום עליו כערב. לטענתו ההסכם שצרפה התובעת לתצהירה הינו הסכם מזויף. ההסכם המקורי אינו כולל, לטענתו, חתימת ערבות שלו.
התובעת צרפה לכתב התביעה ולתצהירה עותק של הסכם הבניה. התובעת לא הגישה את ההסכם המקורי, ובמהלך הדיון שהתקיים ביום 19.11.13 הצהירה כי המקור אינו ברשותה. בפתיח עותק ההסכם שהגישה התובעת מודפסות המילים: "לבין: דראמשה מנצור ת.ז./ח.פ. 511469538 - להלן: "הקבלן" המבצע מצד שני". מספר הח.פ. המודפס נמחק בכתב יד, ומעליו נכתב מספר תעודת הזהות של דהאמשה – 5703557-8".
בסעיף 22 להסכם הבניה נאמר: "אני הח"מ, ערב אישית לכל התחייבויות הקבלן כפי שפורטו בהסכם דלעיל, ערבות זו לא תפוג אם ינתנו ארכות ו.או הקלות לקבלן. מנצור דהאמשה ת.ז. XXXX557-8". מספר תעודת הזהות נכתב בכתב יד.
ואילו נתבעים מס' 1-2 צרפו לתצהיר דהאמשה עותק של ההסכם ללא התיקונים והתוספות בכתב יד. גם ההסכם שהם הגישו אינו מקורי.
בחינת גרסאותיהם העובדתיות של התובעת ושל דהאמשה מצביעה על כך שאין ביניהם מחלוקת על כך שהסכם הבניה נכרת בין הרוכשים לבין חברת דהאמשה. אפנה בעניין זה לסעיף 8 לתצהירה של התובעת:
"במקביל התקשרתי, ביחד עם דיירים נוספים, בהסכם מול חברת דהאמשה לבניית הבניין (להלן: "הסכם הבניה")".
גרסה זו זהה, איפוא, לגרסתו של דהאמשה, כי הסכם הבניה נכרת עם חברת דהאמשה ולא עם דהאמשה עצמו.
לגבי דהאמשה עצמו טענה התובעת בתצהירה כי "מר דהאמשה וחברת דהאמשה חד הם", וכי דהאמשה אחראי כלפיה אישית כנושא משרה בחברת דהאמשה ובדרך של הרמת מסך ההתאגדות (סעיף 30 לתצהיר התובעת). דא עקא שהתובעת לא הביאה כל ראיה לתמוך בטענתה זו, שמשמעותה היא כי יש מקום לחרוג מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את דהאמשה בחובות חברת דהאמשה. בסיכומיה אף זנחה התובעת טענה זו, והיא עותרת לחיובו של דהאמשה בהיותו ערב לפי הסכם הבניה לחובותיה של חברת דהאמשה. גם דינה של טענה זו להידחות. סעיף 22 להסכם הבניה, שהינו סעיף הערבות, קובע: "אני הח"מ, ערב אישית לכל התחייבויות הקבלן כפי שפורטו בהסכם דלעיל". אלא שבשום מקום בהסכם (בשתי גרסאותיו שהוגשו) לא מופיעה חתימתו של דהאמשה כערב, אלא רק כקבלן (בסוף ההסכם מופיעה החתימה ליד המילה "הקבלן"). מכאן שדהאמשה חתם על הסכם הבניה כקבלן בלבד, והואיל ואין מחלוקת כי ההתקשרות בהסכם הבניה הינה מול חברת דהאמשה, הרי שחתימתו זו של דהאמשה הייתה בשמה של החברה.
מכאן שמי שחב כלפי התובעת לליקויי הבניה כקבלן הינה חברת דהאמשה בלבד, ולא דהאמשה עצמו.
חברת דהאמשה חייבת לפצות את התובעת גם בגין האיחור במסירת הדירה בהתאם להסכם הבניה, כמפורט לעיל, בהיותה צד להסכם.

אחריות סימונה ומסר הגליל כלפי התובעת
התובעת טוענת כי סימונה ומסר הגליל אחראיות למלוא נזקיה. סימונה היא זו שיזמה את הפרויקט, ערכה מכרזים, איתרה את בעלי המקצוע השונים והתקשרה עימם בהסכמים או קישרה ביניהם לבין בעלי החלקה, והיא האחראית כלפי הרוכשים לנעשה בפרויקט לפי הסכם הפיקוח. סימונה הייתה, איפוא, היזם ומנהלת והפרויקט, ומכאן אחריותה כלפי התובעת.
מנגד טוענות סימונה ומסר הגליל כי אין להטיל עליהן אחריות למחדליו של הקבלן, אשר הסתבר במהלך הבניה כקבלן בעייתי. לטענתן גם לאחר שהסתבר שהקבלן בעייתי בחרו הרוכשים להמשיך את ההתקשרות עימו, ולא להחליפו באחר, ואף שילמו לו תשלום נוסף, חלקו מסכום שעליו ויתרה סימונה מהתמורה המגיעה לה לפי הסכם הפיקוח.
בסעיף 10 לתצהירה טוענת התובעת כי סימונה המליצה על הקבלן בפני הרוכשים. ואילו סימונה טוענת בתצהירה כי חלקה באיתור הקבלן הסתכם בהוצאת מכרז קבלנים. הקבלן נבחר על ידי הרוכשים הואיל והצעתו הייתה הנמוכה ביותר. סימונה ציינה כי לא הכירה את הקבלן, שכן לא ביצעה עימו עבודות קודם לכן (ראה סעיפים 7-8 לתצהיר סימונה). נראה כי בניגוד לאמור בתצהירה של סימונה, שהינו עדות ישירה, עדות התובעת הינה עדות שמיעה, ולכן יש להעדיף את עדות סימונה. יתירה מכך: אף בהנחה שסימונה המליצה בתחילת הדרך על הקבלן, הייתה לרוכשים הזדמנות להחליפו במהלך הבניה, אולם הם בחרו שלא לעשות כן, אלא להמשיך לעבוד עימו ולהוסיף על שכרו. הרוכשים אף שחררו, לפנים משורת הדין, חלק מן הכספים שהוחזקו בנאמנות עד לסיום עבודות הקבלן, אף שהקבלן לא נענה לדרישות הפיקוח לתיקון ליקויים. דברים אלה, שעולים מתצהיריהם של סימונה ושל יוגב (ראה: סעיפים 13-14 לתצהיר סימונה וסעיף 29 לתצהיר יוגב), לא נסתרו על ידי התובעת. בנסיבות אלה, משבחרו הרוכשים שלא להחליף את הקבלן חרף הליקויים והעיכוב בעבודתו, וחרף אי היענותו לדרישות הפיקוח לתיקון הליקויים, אין התובעת יכולה להישמע בטענה שיש לייחס לסימונה ולמסר הגליל את האחריות למעשיו ולמחדליו של הקבלן בשל כל שלסימונה היה חלק בבחירת הקבלן.
גם בפיקוח עצמו לא מצאתי כי הייתה רשלנות. לתצהיר יוגב צורפו דו"חות פיקוח (נספח ח'), שמהם עולה כי יוגב התריע לאורך התנהלות הפרויקט על קיומם של ליקויים ושל עיכובים בבניה. סימונה ומסר הגליל אף פנו לקבלן מספר פעמים בכתב, גם באמצעות ב"כ הרוכשים, בדרישות לתיקון ליקויים (ראה: נספח ד' לתצהיר סימונה). התראות הפיקוח ודרישותיו לא הועילו. לא ניתן, איפוא, לומר כי הייתה התרשלות בביצוע הפיקוח. הפיקוח ביצע את המוטל עליו, ולא ניתן לומר כי הליקויים והעיכובים בבניה היו נמנעים אילו היה מתבצע פיקוח נוסף.
מכאן שאין לייחס לסימונה ולמסר הגליל אחריות לליקויי הבניה ולעיכוב בבניה.

זכות הקבלן לתקן את הליקויים
הקבלן טוען כי אין לחייבו לפצות את התובעת בגין ליקויי הבניה, אלא יש ליתן לו אפשרות לתקן את הליקויים. דין הטענה להידחות. מחומר הראיות עולה כי המפקחים התריעו פעמים רבות אודות ליקויי בניה, ואולם הקבלן לא תיקנם. בנסיבות אלה, ולאחר שחלפו כשש שנים מאז נמסרה הדירה לתובעת, ראוי להביא את הסכסוך בין הצדדים לידי סיום באמצעות פסיקת פיצוי כספי, ולא להורות על תיקון הליקויים על ידי הקבלן, דבר שעלול לעורר מחלוקות נוספות.
עלות תיקון הליקויים לפי חוות דעת המומחה הינה במחירי קבלן ראשי. בהתאם לחוות הדעת, אם יבוצעו התיקונים על ידי התובעת יכולה עלותם להיות גבוהה בכ-20%. התובעת טוענת כי יש להוסיף תוספת זו לעלות שקבע המומחה, ואילו הקבלן טוען שהיא אינה זכאית לתוספת זו, שכן לא איפשרה לו לתקן את הליקויים. אני דוחה את טענת הקבלן. כאמור לעיל, המפקחים התריעו לא פעם על קיומם של ליקויים והקבלן לא תיקנם. לפיכך זכאית התובעת לתוספת בשיעור 20% עבור ביצוע התיקונים בעצמה.

נזקים נוספים
אני מקבלת את עתירת התובעת לפסוק לה פיצוי עבור פיקוח הנדסי. עם זאת לא מצאתי כי יש מקום לסטות מקביעת המומחה בנושא זה (ראה עדותו בעמ' 32 שו' 15 – עמ' 34 שו' 24). לפיכך אני פוסקת סכום של 5,000 ₪ בגין פיקוח הנדסי.
המומחה מציין בחוות דעתו כי במהלך החלפת האריחים בדירה לא ניתן יהיה להתגורר בה במשך שלושה שבועות. בעדותו העריך המומחה את העלויות הנובעות מהצורך לפנות את הדירה ב-15,000 ₪ (עמ' 35 שו' 13-17), ואני מאמצת קביעה זו, ופוסקת לתובעת סכום זה.
מתצהיר התובעת עולה כי שילמה סך של 1,889 ₪ בגין תיקון נזילות ואיטום חלון, וסך של 2,313 ₪ בגין תיקון צנרת החניה. לא הובאו ראיות סותרות, ולכן זכאית התובעת גם להחזר סכומים אלה.

עוגמת נפש
התובעת עותרת כי יפסק לה פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש. לטענתה עברה מסכת ייסורים כתוצאה מכך שנמסרה לה דירה הכוללת ליקויים רבים.
בע"א 5602/03 אבי ושרה סגל נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ (28.2.05) קבע בית המשפט העליון ביחס לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש בתביעות שעניינן ליקויי בניה כדלקמן:
"מטרתו של הפיצוי הינה להעמיד את הניזוק במצב בו היה נמצא אלמלא אירעה ההפרה והנזק שנגרם בעקבותיה. בקביעת שיעור הפיצויים בגין עגמת הנפש בגין ליקויי בניה יילקחו בחשבון, בין היתר, טיב הנכס בו נפלו הליקויים - האם מדובר בדירת מגורים, במבנה עסקי או אחר; מה טיב הליקויים, מידת חומרתם, מידת השפעתם על חיי היומיום בדירה; התנהלות הצדדים עובר להליך המשפטי ובמהלכו; עלות תיקון הליקויים ועוד (ראו גם: א' נ' ורדי דיני מכר דירות - ליקויי בניה והבטחת זכויות הרוכשים (2001) עמ' 421).
אני סבורה כי בסופו של יום, אין מנוס מלהתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין זה. אכן, לא אחת עלות תיקונו של ליקוי מסוים אינה משקפת בהכרח את עגמת הנפש הנגרמת בשל ליקוי זה ולא קיים בהכרח מיתאם בין עלות תיקון הנזק לבין עגמת הנפש הנגרמת בעטיו של ליקוי זה (ע"א 611/89, שם, בעמ' 64-65). יחד עם זאת, אף על פי שקביעת שיעור הפיצויים בגין עגמת נפש נתונה לשיקול דעת בית המשפט (ע"א 4445/90 "עמיגור" ניהול נכסים בע"מ נ' מאיוסט ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 17.4.94)) הרי שגם קביעה זו צריכה לעמוד במבחן של סבירות".
במקרה זה מדובר בליקויים בדירת מגורים, שחלקם מהווים הפרעה של ממש לשימוש בדירה, ותיקון של חלק מהם יצריך פינוי של התובעת מהדירה. לפיכך אני פוסקת פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש.
טענת קיזוז של הקבלן
הקבלן טוען כי מכל סכום שיחויב לשלם לתובעת יש לקזז סך של 4,753 ₪ שחייבת לו התובעת בגין יתרת השכר המגיעה לו. ואילו התובעת טוענת כי הטענה לא הועלתה בכתב ההגנה מטעם הקבלן, ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.
טענת קיזוז הינה טענה שנתבע חייב להעלותה בכתב ההגנה או בתביעה שכנגד (תקנה 52 לתקנות). במקרה זה לא העלה הקבלן את הטענה בכתב ההגנה, ולכן היא מהווה הרחבת חזית. משלא ניתנה להרחבת חזית זו הסכמה מפורשת או מכללא של התובעת, מדובר בהרחבת חזית אסורה, ולכן דין הטענה להידחות.

ההודעה לצדדים שלישיים
לנוכח דחיית התביעה נגד נתבעות מס' 3-4, נדחית מניה וביה גם ההודעה לצדדים שלישיים.

תביעת שכר הטרחה
בת.א. 9851-06-10 תובעת מסר הגליל מלינהרט את יתרת שכר הטרחה שלטענתה מגיעה לה ממנה. התביעה מורכבת משני רכיבים: האחד – חלקה של לינהרט בשכר הטרחה, אשר לא שולם במלואו, השני – תביעה לשכר טרחה בגין השינויים שביצעה לינהרט בדירה. ואילו לינהרט חולקת על כך שנותר לה חוב שכר טרחה למסר הגליל.
באשר ליתרת שכר הטרחה המוסכם – שכר הטרחה המוסכם בהסכם הפיקוח הינו 100,000 דולר. לטענת מסר הגליל חלקה של לינהרט בשכר הטרחה הוא 13%, דהיינו 13,000 דולר, שמתוכם שילמה לינהרט 10,186 דולר בלבד (ראה תצהיר סימונה מיום 13.5.12). ואילו לינהרט חולקת על הטענה, וטוענת כי כל הרוכשים התחייבו לשלם למסר הגליל ביחד סך של 100,000 דולר, והסכום שולם במלואו על ידי לינהרט ועל ידי ועד הרוכשים (להלן: "הוועד"). עוד מציינת לינהרט כי מסר הגליל ויתרה על סכום של 10,000 דולר משכר הטרחה (ראה סעיף 37 לתצהיר לינהרט).
אין חולק כי מסר הגליל הסכימה להפחתה של 10,000 דולר בשכרה (ראה סעיף 6 לסיכומי נתבעות מס' 3-4). חלקה של לינהרט בסכום זה הוא 1,300 דולר. סימונה מתעלמת מסכום זה בתצהירה. מכאן שחלקה של לינהרט בשכר הטרחה הוא 11,700 דולר. לגרסת סימונה שולם על ידי לינהרט סכום של 10,186 דולר. ואילו לינהרט טוענת שכל הסכום שולם. נטל ההוכחה כי הסכום שולם במלואו מוטל על לינהרט, וזו לא עמדה בו. לינהרט לא צרפה לתצהירה קבלות או ראיות אחרות המעידות על תשלום מלוא הסכום. בסעיף 37 לתצהירה היא מציינת כי 70% מהסכום שולם על ידיה לסימונה, והיתרה שולמה על ידי הוועד. בתצהירה היא מציינת: "ידוע לי כי הוועד שילם לסימונה את ה-30% הנותרים", ואולם לינהרט לא הגישה תצהיר של חברי הוועד להוכחת טענתה כי שילמו את הסכום, ולכן לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה.
אני דוחה גם את טענתה של לינהרט, אשר לא מצאתי לה בסיס בדין, כי מסר הגליל אינה יכולה לתבוע ממנה את חלקה בשכר הטרחה, וכי התביעה צריכה להיות מוגשת נגד כל הרוכשים.
מכאן שלינהרט חייבת למסר הגליל סך של 1,514 דולר. בהתאם להסכם הפיקוח היה אמור שכר הטרחה להיות משולם במלואו עד מועד מסירת הדירה. שער הדולר היציג במועד מסירת הדירה היה 3.544, ולכן הסכום שחייבת לינהרט למסר הגליל הוא 5,365 ₪.
באשר לדרישת מסר הגליל לשכר טרחה נוסף בגין שינויים בדירה – לא מצאתי לדרישה זו עיגון בהסכם הפיקוח. זאת ועוד: סעיף 6 להסכם הפיקוח מהווה אינדיקציה לכך שלא יגבה שכר טרחה נוסף עבור שינויים בדירה.
לסיכום: על לינהרט לשלם למסר הגליל סך של 5,365 ₪.

סוף דבר
אשר על כן הנני מורה כדלקמן:
בת.א. 28162-03-10:
נתבעת מס' 1 תשלם לתובעת סך של 125,593 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
אני דוחה את התביעה נגד נתבעים מס' 2-4.
אני דוחה את ההודעה לצדדים שלישיים.
נתבעת מס' 1 תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 21,240 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשיב נתבעת מס' 1 לתובעת את החלק היחסי באגרה ששילמה, בהתאם לסכום שנפסק, ותחזיר לה את סכומי ההוצאות הבאים כנגד הצגת קבלות: תשלום למומחה מטעמה, תשלום למומחה מטעם בית המשפט עבור חוות הדעת ועבור עדותו, תשלום לחברת ההקלטות, תשלומים עבור ביצוע מסירות.
נתבעת מס' 1 תשלם לנתבעות מס' 3-4 הוצאותיהן בתביעה זו בסך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
נתבעת מס' 1 תשלם לצדדים השלישיים הוצאותיהם בתביעה זו בסך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
בת.א. 9851-06-10:
הנתבעת תשלם לתובעת סך של 5,365 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ד, 27 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ציפי שיר לינהרט
נתבע: מנצור דהאמשה בע"מ
שופט :
עורכי דין: