ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נתן בלייכפלד נגד דניאל לזרי :

בפני כבוד השופטת הלית סילש

תובעים

1.נתן בלייכפלד
2.פיני בלייכפלד

נגד

נתבע

דניאל לזרי

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבע להשיב לידיו את הסכומים ששולמו על ידו כפירעון חובות של חברת טיק טק אינפורמישין בע"מ (להלן: "החברה"), בה היו התובע והנתבע שותפים.

לטענת התובע התקשרו הצדדים ביום 25.10.2007 בהסכם שותפות בתחום האינטרנט, תוך שנקבע כי התובע 1 יהא בעל זכויות ב פעילות המשותפת בהיקף של 40% ואילו הנתבע יהא בעל הזכויות בהיקף של 60% מהפעילות המשותפת.
הסכם השותפות צורף כנספח א' לתצהיר התובעים (להלן: " הסכם השותפות").
בתחילה התנהלה פעילות הצדדים כעוסק מורשה ובהמשך הוקמה החברה.
כמו כן, לצורך הפעילות המשותפת, נפתח חשבון בנק לחברה כאשר הנתבעים הוחתמו כערבים, יחד לחוד לחובותיה.

ביום 9.7.2008 חתמו התובע והנתבע על הסכם הבנות המתייחס להשקעה נוספת כמו גם חיפוש אחר משקיע. בחודש אוקטובר 2008 נחתם הסכם השקעה עם צד שלישי.

על אף מאמצי התובע פעילות החברה לא צלחה, והחברה הפסיקה פעילותה בחודש אוקטובר 2009, תוך שמערכת היחסים שבין התובע לנתבע התערערה.

לשיטת התובע שולמו על ידו, במהלך החודשים שלאחר ובעקבות סיום הפעילות, חובותיה של החברה בהיקפים גדולים, ואילו הנתבע נמנע מלשאת בחלקו.

עיקר תביעתו של התובע מתבססת על הטענה כי שילם את כל יתרת החובה שעמדה לחברה ב בנק ובסך כולל של 97,938.75 ₪ (נכון ליום 31.12.2009), כמו גם חובות נוספים לצדדים שלישיים.
בכתב ההגנה טען הנתבע כי אין ממש בתביעתו של התובע, אשר פעל בניגוד לטובת החברה, הבריח שותפים אסטרטגיים, ולא ביצע את תפקידו בחברה אלא התרשל מהותית.

בנוסף, טען הנתבע כי עם סגירת החברה סוכם בין הצדדים על תשלום חובות לספקים תוך ששולם על ידו סך של 16,333 ₪ אותם יש להפחית מכל התחשבנות בין הצדדים.

הוסיף הנתבע וטען, במסגרת כתב ההגנה כי ממילא חייב לו התובע סך של 56,200 ₪ וזאת מכוח כספים שהופקדו או נתנו על ידו לחברה.

מעבר לסכומים אלו, הוסיף הנתבע וטען כי יש להוסיף ולקזז סכום של 167,286 ₪ המשקף את היקף נזקיו של הנתבע אשר מקורם במחדלי ומעשי התובע 1 כלפיו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, תצהירי הצדדים ושמעתי את עדויות המצהירים, ולאחר שנתתי דעתי לסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלק הארי שלה. טעמיי להלן :

סוגיות שאינן שנויות במחלקות :
מעיון בכתבי הטענות והתצהירים עולה כי הצדדים אינם חלוקים באשר לנתונים או האירועים העובדתיים הבאים:

א. התקשרותם בהסכם השותפות לצורך הקמת והפעלת פעילות של מתן תשובות לשאלות של לקוחות באמצעות הודעות מסרון .
ב. בהסכם השותפות נקבע, בין היתר, כי שיעור חלקו של התובע בפעילות לרבות רווחים או הפסדים יעמוד על היקף של 40% בעוד חלקו של הנתבע יעמוד על 60%. (ראה בעניין זה נספח 1 לתצהיר הנתבע).
הנתבע הוסיף וטען כי להסכם השותפות קדם הסכם , במסגרתו נקבעה חלוקת אחוזים שונה.
ג. הפעילות החלה תחת העוסק מורשה של הנתבע, ובהמשך הוקמה החברה. (מרץ 2008).
ד. התובע והנתבע חתמו כערבים, יחד ולחוד, על כתב ערבות, לקיום חיובי החברה לבנק דיסקונט.
ה. ביום 30.10.2008 נחתם הסכם נוסף לו היו שותפים, התובע, הנתבע, החברה ו-ישיר אחד פארם בע"מ (להלן: "המשקיע") . בשלב כלשהו בשנת 2009 הושבו המניות מהמשקיע.

המחלוקות בקליפת אגוז:
א. קיומו של חוב של הנתבע כלפי התובע, ושאלת חובתו של הנתבע לפרוע אותו.
ב. זכותו של התובע לקזז את כל נזקיו עקב מעשי ומחדלי התובע ביחס לפעילות המשותפת.
ג. זכותו של הנתבע לקזז את הסך של 75,000 ₪ בגין השקעותיו והתחייבויות התובע כלפיו על פי נספח ד' לתצהיר התובעים.
ד. זכותו של הנתבע לקזז את נזקיו עקב מעשי ומחדלי התובע ביחס לפעילות המשותפת.
ה. זכותו של הנתבע לקזז סכומים אשר שולמו על ידו לצדדים שלישיים בגין חובות החברה.

קיומו של החוב והיקף חובתו של הנתבע לשלמו:

מהותית, למעט הכחשה כללית במסגרת כתב ההגנה, הנתבע לא העלה טענות באשר לגובה החוב לבנק דיסקונט.

רק במסגרת דיון שמיעת הראיות טען לפתע הנתבע כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי חוב זה שולם על ידם בפועל.
מנספח יח' לתצהיר התובעים עלה כי התובעים העבירו לחשבון הבנק של החברה סך של 39,700 ₪. אישור זה תואם את האמור בסעיף 25 לתצהיר העדות הראשית של התובע 1.
מנספח כ' לתצהיר התובעים עלה כי התובעים העבירו לחשבון הבנק של החברה סך של 66,700 ₪. אישור זה תואם את האמור בסעיף 28 לתצהיר העדות הראשית של התובע 1.

תצהירו של התובע 2 כלל את ההצהרה על פיה שולמו שני סכומים אלו על ידו, באמצעות העברות בנקאיות, וכי הללו נתנו כמתנה לבנו. הנתבע בחר שלא לחקור את התובע 2 בחקירה נגדית על תצהירו זה.

התובע 1 הוסיף וטען כי שולם על ידו סך של 2,000 ₪ על דרך של הפקדות במזומן.
לשיטת הנתבע, נספח כא' אשר צורף בתמיכה לטענה זו, אינו כולל אלא מסמך "אל-תור", ולא אישור הפקדה בפועל.
באופן דומה טען הנתבע כי יש להתייחס להפקדת הסך של 9,500 ₪ ביום ה- 8.9.11.

לא מצאתי לקבל טענותיו אלו של הנתבע וזאת ממספר טעמים מצטברים.
האחד, מצאתי ליתן אמון בעדותו של התובע 1 לעניין פירעון החוב לבנק. עדותו בעניין זה הייתה ברורה ועקבית.
איני מתעלמת מן העובדה כי ראוי היה להציג תדפיסי חשבון המלמדים על ביצוע התשלומים המפורטים בנספחים כא' וכבוד לתצהיר העדות הראשית, ואולם שעה שהוצגו נספחים אלו, ובהינתן יתר הראיות בתיק, מצאתי להעדיף גרסתו של התובע 1, על פני זו של הנתבע.
אציין כי בכתב ההגנה לא טען הנתבע טענה כלשהי כי החוב לבנק נפרע על ידו או על ידי צד שלישי כלשהו. עיקר טענותיו בעניין זה במסגרת דיון שמיעת הראיות היו בגדר הרחבת חזית.
בנוסף, הוכח בפני כי חשבון החברה נסגר בסופו של יום, ולא הוגשה תביעה כנגד מי מבעלי הדין שבפני.
הנתבע לא הוכיח כי שילם בעצמו סכום כלשהו על חשבון החוב לבנק. למעשה מעדותו ניתן היה להסיק כי לשיטתו היה מקום להתעלם מדרישות הבנק, ותו לא.
מהעמוד הראשון של נספח כבוד לתצהיר התובעים , ניתן להסיק כי הייתה בחשבון יתרת חובה עוד בחודש יוני 2011, ומכאן כי החוב נפרע.

על בסיס כל אלו יש להורות כי שיעור החוב אשר הוכח כי התובעים פרעו ל סניף בנק דיסקונט עומד על סך של 117,900 ₪. הסך של 70,740 ₪ מהווה 60% מתוך סכום זה, והוא הסכום בו חב הנתבע, ב גין סילוק החוב לבנק.

אציין כי אני ערה לכך כי התובע והנתבע ערבו, יחד ולחוד, לחובות החברה. מכאן, כי אלמלא הסכם השותפות, היה מקום לחייב את הנתבע בהשבת שיעור של 50% בלבד מהסכום הכולל ששולם על ידי התובעים.

ואולם, בהתאם להסכם השותפות, וסעיפים 5 ו -17 במסגרתו, שיעור חלקו של הנתבע בחובות כמו גם בזכויות, עמד על 60%.

לעניין זה לא מצאתי לקבל את טענות הנתבע על פיהן אין הוא נדרש לשלם את הכספים שכן איש מן השותפים לא עזב את החברה כמפורט בהסכם השותפות , וזאת שעה שהוכח כי התובע 1 לא המשיך, מעשית, לפעול במשותף עם הנתבע, וכי הצדדים החלו לפרוע, עוד קודם לפירעון החוב לבנק, חובות לצדדים שלישיי ם אחרים. הראיות בתיק זה מלמדות באופן ברור על סיום השותפות.

היה זה הנתבע עצמו אשר במסגרת תצהיר העדות הראשית שלו טען כי השירות שסיפקה החברה נסגר עוד ביולי 2009. (בעניין זה ראה סעיף 30 לתצהיר הנתבע).
הטענה המאוחרת במסגרת ישיבת ההוכחות על פיה הפעילות נמשכה עוד בשנת 2010, דומה שהיא כבושה, וסותרת סעיפים מפורשים של הנתבע עצמו בתצהירו.
על בסיס כל אלו יש לשוב ולהורות כי שיעור חלקו של הנתבע בחוב עומד על 60%.

הוסיף הנתבע וטען במסגרת ישיבת ההוכחות, כי גם ככל ששולם סכום זה או אחר על ידי התובעים, או מי מהם, לא הייתה הצדקה לביצועו של התשלום לצורך פירעון החוב לבנק , אלא שהיה מקום להמתין, ובמקביל להמשיך בניסיונות לאתר משקיע לחברה.
עוד טען הנתבע כי ממילא לא מתקיימים התנאים המוקדים לפירעון החוב לבנק, כנקוב בסעיף 17 להסכם השותפות.

אין בידי לקבל טענות אלו של הנתבע.

הנתבע עצמו אישר כי קיבל מכתבי התראה מהבנק. (בעניין זה ראה עמוד 17 שורות 10-11 לפרוטוקול הדיון).
מעיון בנספח יז' לתצהיר התובעים עולה כי פעילות החברה נעשתה תוך חריגה ממסגרת האשראי במשך חודשים ארוכים (מהמסמך עולה כי חריגה זו התקיימה בין החודשים אוגוסט לדצמבר 2009).

מנספח יט' לתצהיר התובעים עולה כי בחודש מאי 2010 נשלחה לנתבע הודעה כי החוב לבנק טרם סולק וזאת על אף דרישות חוזרות ונשנות וכי אי פירעון החוב בתוך 7 ימים יביא לעברת הנושא לגבייה באמצעות המחלקה המשפטית.

מן העבר השני הנתבע לא הציג כל ראיה באשר למתן ארכה, או הבעת נכונות מצד הבנק להמתין תקופה זו או אחרת, קודם נקיטתם של הליכים משפטיים.
הנתבע לא הציג כל מסמך המלמד כי פנה כלל לבנק לצורך פירעון החוב מטעמו או הגעה להסדר שונה .
נהיר כי תשלום חובות קודם הליכים משפטיים, יש בה כדי צמצום הנזק בשל העדר הצורך לשאת גם בעלויות משפטיות.

עיון בנספח יב' לתצהיר התובעים כמו גם סעיף 32 לתצהיר הנתבע מלמד כי שני הצדדים פעלו לתשלום חובות שונים שעמדו לחברה כלפי צדדים שלישיים, בין החודשים דצמבר למאי 2010.

אין כל סבירות בטענות הנתבע על פיהן היה על התובעים להמתין בתשלום החוב לבנק, שעה שהנתבע עצמו משלם חלק מחובות החברה לצדדים שלישיים.

בהינתן אלה, לא מצאתי לקבל את טענות הנתבע, כי התובע הקדים ושילם חוב, הגם שלא הייתה הצדקה לשלמו.

לבד מהחוב כלפי בנק דיסקונט, הוסיפו התובעים והציגו ראיות באשר לתשלום סך של 4,200 ₪ לצדדים שלישיים. (ראה סעיף 23 לתצהיר התובע 1). בתמיכה לטענותיהם אלו הוצגו נספחים יג', יד' ו-טו'.
בנספחים יש כדי תמיכה בטענות התובעים באשר לגובה החוב כמו גם תשלומו. התובעים לא נשאלו ולו שאלה אחת בודדת בחקירה הנגדית, ביחס לסכום זה או לנספחים הנלווים. מכאן שיש לראות את הנתבע כמי שחב לתובע את השבת הסך של 2,520 ₪.

מכל האמור לעיל יש להורות כי שיעור חובו של הנתבע כלפי התובעים עומד על סך של 73,260 ₪.

זכות הנתבע לקיזוז נזקים עקב מעשי ומחדלי התובע 1

הנתבע טען במסגרת כתב ההגנה כמו גם במסגרת תצהיר העדות הראשית כי התובע התרשל בעבודתו ואף פעל בכוונת מכוון על מנת לסכל את פעילות החברה. (ראה בעניין זה לדוגמא סעיפים 22, 25,27, 28, לתצהיר העדות הראשית של הנתבע).

עם זאת, הנתבע לא הוכיח טענותיו אלו ולא הציג ראיות כי אכן היה במעשי או מחדלי התובע 1 כדי להביא לכישלון הפעילות המשותפת של הצדדים.

יש לזכור כי פעילותם של הצדדים החלה עוד בחודש אוקטובר 2007 ונמשכה כשנתיים.
על אף עובדה זו, הנתבע לא מצא לנכון לפנות לתובע במהלך כל אותה תקופה, ולו פעם אחת בכתב, ולהעלות בפניו טענות על התנהלות לא תקינה או כשל בדרך התייחסותו למשקיעים פוטנציאליים.

למעשה המסמך הראשון אשר הוצג בפני במסגרתו נכללו טענות כלשהן של הנתבע כלפי התובע, הוא המסמך אשר נשלח על ידי הנתבע לתובע ביוני 2010, הוא המועד אשר לטענת הנתבע הסתיימה הפעילות המשותפת.

ויודגש הנתבע טען במסגרת חקירתו הנגדית כי הת נהלותו הקלוקלת של התובע החלה מייד עם חתימת הצדדים על הסכם השותפות. יחד עם זאת, הטענות, הועלו לראשונה רק לאחר סיום ההתקשרות.

הנתבע נשאל ביחס לכך במסגרת חקירתו הנגדית, אך לא נתן טעם או הסבר לכך שלא פנה קודם לכן בדרישות לתובע לשפר את דרכיו, או להפסקת פעילותם המשותפת של הצדדים.

בעניין זה לא ניתן גם להתכחש לעובדה כי המשקיע היחיד אשר בסופו של יום התקשר עם החברה, דהיינו ישיר אחד פארם בע"מ, הוא משקיע אשר הובא על ידי התובע 1, והנתבע עצמו אישר עובדה זו במסגרת הדיון.

בנוסף, טענותיו אלו של הנתבע עמדו בסתירה לטענות אחרות אשר הועלו על ידו במהלך שמיעת הראיות.
מחד, טען הנתבע כי לא היה מקום לתשלום החוב לבנק, גם בתחילת שנת 2010, אלא שהייתה הצדקה להוסיף ולחפש משקיע חלופי לחברה.
מאידך, טען כי לא ניתן היה לאתר משקיעים, עקב התנהלות התובע אשר בחר עוד ביולי 2009 לנסוע לחו"ל ושלא לפעול כדבעי בחברה.
כאמור טענות אלו, אינן יכולות לדור, זו בכפיפה לזו.

בנוסף, גם אילו היה ממש בטענות הנתבע על פיהן התנהלותו של התובע 1 לא הייתה תקינה, היה עליו להוסיף ולהוכיח כי הי ה בדרך התנהלות זו כדי להביא לכישלון השותפות, דהיינו היה על הנתבע להוכיח את הקשר הסיבתי שבין התנהלות התובע 1 לתוצאות הפעילות והנזק שנגרם .
הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח טענותיו אלו.

כך לדוגמא טען הנתבע כי התנהלות התובע הביאה "לבריחת" משקיעים, כמו גם ליציאתו של המשקיע הקיים מהחברה.
לא הוגש לעיוני תצהיר של צד שלישי כלשהו בנושא זה, ולא נתבקשתי לזמן עד כלשהו לצורך תמיכה בטענותיו אלו של הנתבע.

לכאורה, כה פשוט היה לזמן לדוגמא את מר אליהו אלמשעלי , אשר כונה על ידי הצדדים, אליקו ושימש לכאורה כמנהלה של חברת ישיר אחד פארם בע"מ.
ככל שהיה עד זה מתייצב ומאשר את טענות הנתבע על פיהן היה בהתנהלות התובע 1 כדי להביא לכישלון הפעילות של השותפות או כדי להניעו לקבל את ההחלטה להשיב את מניות החברה לידי בעלי הדין, יכול והיה בכך כדי לבסס את טענות הנתבע כלפי התובע.

לחילופין יכול היה הנתבע לבקש לזמן את מר פדני, אשר לשיטתו בחר שלא להתקשר עם החברה עקב התנהלות התובע. (ראה בעניין זה עמוד 18 שורה 20 לפרוטוקול הדיון). גם ביחס לעד זה לא הוגשה בקשה כלשהי על ידי הנתבע.

באופן דומה יכול היה הנתבע לעתור לזימונו של רואה החשבון של החברה, וזו בתמיכה לטענותיו כי התובע התרשל בהגשת הדוחות לרשויות המס. ויודגש, לא אך הנתבע נמנע מלהגיש תצהיר של רואה החשבון, אלא שאף לא הוגשה לי בקשה לזימונו.

למעלה מכל אלו, אציין כי מצאתי את עדותו של הנתבע בפני כחסרה, וכזו אשר נמצאו בינה לבין ראיות אחרות בתיק, כמו תצהירי העדות הראשית, פערים של ממש. נוכח התרשמותי זו, יכולתי לסמוך ידיי על גרסתו של הנתבע, הייתה מוגבלת.

כך לדוגמא טען הנתבע בסעיף 27 לכתב הגנתו כי ביולי 2009 נסגרה הפעילות המשותפת בין הצדדים והוסכם כי התובע יסגור את ההתחייבויות השונות מול הספקים.
גם במסגרת תצהיר העדות הראשית לא קיים כל אזכור לפעילות משותפת במהלך שנת 2010.

עם זאת, במסגרת דיון שמיעת הראיות טען הנתבע כי הפעילות המשיכה עד לשנת 2010, וכי במהלך אותה שנה התובע אף נפגש עם משקיעים שונים (ראה בעניין זה עמוד 18 שורות 5-6 לפרוטוקול הדיון).

במסגרת סעיף 24 לתצהיר העדות הראשית טען הנתבע (בהבלטה) כי התובע פעל, כפי שפעל, נוכח רצונו לקנות את חלקו של הנתבע בשותפות. עם זאת, במסגרת סיכומיו טען לפתע הנתבע כי התובע הציע לו למכור לו את מניותיו, עשרות פעמים, וגם הפוך. טענות אלו, והתנהלות זו, מעלה סימני שאלה.

במסגרת ישיבת קדם המשפט ביום 11.2.14, טען הנתבע כי נוכח התנהלות התובע , והנזקים שנגרמו לו עקב התנהלות זו, בכוונתו להוסיף ולהגיש כנגדו תביעה כספית. (ראה בעניין זה עמוד 5 שורות 19-20 לפרוטוקול הדיון מיום 11.2.14). עד למועד כתיבת שורות אלו, לא הובא לידיעתי דבר פתיחתו של הליך על ידי הנתבע כנגד התובע 1.
הדעת נותנת כי שעה שבעל דין סבור כי נגרם לו נזק בהיקפים כה גדולים , כי לא ישקוט על זכויותיו. לכל הפחות, ניתן היה להניח כי יניח בפני בית המשפט ראיות באשר להיקף הנזק ומהותו.

בהעדר כל אלו, באתי לכלל מסקנה כי דין טענות הנתבע באשר לכשל בהתנהלותו של התובע 1, או ביחס לתוצאות אותה התנהלות, לא הוכחו בפני.

בשולי סוגיה זו אציין, כי גם מקום בו היה מוכח בפני כי התובע הוא שהביא לכישלון פעילותם המשותפת של הצדדים, בין במתכוון ובין ברשלנות, היה על הנתבע להוסיף ולהוכיח את שיעור נזקיו נוכח אותם מעשים או מחדלים. ביחס לנזק טען הנתבע כי מקורו באובדן החברה, וכי את גובה הנזק יש להעריך לפי שווי מניותיו בה.
ואולם, בעניין זה, של שווי המניות, לא הוצגה לי על ידי הנתבע חוות דעת כלשהי.
הנתבע ביקש בעניין זה להיסמך על שיעור השקעתו של המשקיע בחברה.
יש קושי לקבוע שווי חברה על בסיס אירוע פרטני בזמן שקדם למועד בו פסקה פעילות החברה וממילא היה זה הנתבע עצמו אשר אישר כי המשקיע לא פעל על דרך של השקעת הכספים בחברה (והסכם ההשקעה נספח ז' לתצהיר התובעים אף אינו כולל התחייבות כזו ), אלא שהמשקיע נתן הלוואת בעלים, הטעונה מעצם טיבה החזר.
בנסיבות אלו איני סבורה כי ניתן להעריך את שווי החברה, כנטען על ידי הנתבע.
קיזוז התחייבויות התובע כלפי הנתבע

לטענת הנתבע, התחייב התובע בפניו במפורש, כי ישיב לידיו באופן אישי, סך של 75,000 ₪.
לשיטת הנתבע הוא השקיע בפעילות המשותפת סך של 25,000 ₪, תוך ש הוסכם בין הצדדים כי יקבל מהתובע, באופן אישי, החזר בהיקף של 50,000 ₪.
בנוסף, טען הנתבע כי יש להורות על החזר סכום נוסף של 25,000 ₪, שעה שהתובע נמנע מהשקעה מקבילה בהיקף של 25,000 ₪, וזאת בניגוד להסכמות בין הצדדים.
בתמיכה לטענותיו אלו של הנתבע, הוא ביקש להפנות לנספח 7 לתצהיר העדות הראשית מטעמו (להלן: "הסכם ההבנות").

מאידך, טענו התובעים כי הסכם ההבנות, (אשר גם צורף כנספח ד' לתצהירי התובעים) עניינו השקעה משותפת של שני הצדדים בחברה, בהיקף של 25,000 ₪ כל אחד מהם.
לטענתם, דווקא חלקו של התובע 1 הושקע בחברה באופן מלא, בעוד הנתבע מעביר רק חלק מהסכום המובטח, ולא את כולו.

הוסיפו התובעים וטענו כי לנתבע הושב סך של 22,500 ₪ מתוך ההשקעה בהתאם להסכם ההבנות, וכי השבת היתרה הותנתה באישורו של רואה החשבון של החברה.

נוכח הפערים המהותיים אשר התגלעו בין הצדדים באשר לפרשנותו של הסכם ההבנות, והשלכותיו, מצאתי להעלות על הכתב את תוכנו:

"בתאריך 10.7.2008 דניאל מכניס סכום של 25,000 ₪ עליו יקבל החזר של 50,000 ₪ בבוא העת על פי המלצת רו"ח.
במשך תקופה של חודש נתן יחפש משקיע. במידה ולא מצא עד לתאריך 10.8.2008, נתן ישקיע מכספו או כערבון בבנק סכום דומה.
עם מכר בתקופה של החודש את אחוזיו יעביר לדניאל 5% מסך המכירה

דניאל לזר נתן בלייכפלד "

ביחס למסמך זה היו הצדדים להליך חלוקים במספר סוגיות:
- האם התחייב התובע באופן אישי להשיב לידי הנתבע את הכספים, או שמא מדובר בהחזר מהחברה.
- האם השקיע כל אחד מן הצדדים להסכם את חלקו.
- האם התקיימו התנאים להשבת הסכום המגיע למי מהם.

במסגרת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ פ"ד מט (2) 265, (להלן: "פסק דין אפרופים"), קבע בית המשפט העליון, מפי כבוד הנשיא דאז פרופ' א.ברק :

" חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגישם. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני."

בפסק דין אפרופים נקבע על ידי בית המשפט העליון כי מכלול יחסי הצדדים כפוף לפרשנותו של בית המשפט, וגם במקום שבו החוזה פשוט וברור על פניו, עדיין מוטלת על בית המשפט החובה לבחון את אומד דעתם של הצדדים, וליתן לאומד דעתם, על בסיס מכלול הנתונים, עדיפות גם על הכתובים.

לעניין זה ראה גם דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל, פ"ד פא(2) 1, 75 (2006) במסגרתו נתנה הדעת להיקף שיקול הדעת של בית המשפט, בפרשנות ההוראות החוזיות.

עם זאת, דומה כי בשנים האחרונות השתנתה מגמת פסיקתו של בית המשפט העליון, באשר לכלים בהם על בית המשפט לעשות שעה שהוא נדרש לפרשנותו של הסכם, והדגש המחודש אשר הושם להוראות החוזה כלשונן.
בעניין זה ניתן לדוגמא למצוא את פסק דינו של כבוד השופט דנציגר בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' (פורסם בנבו) , שם נקבע בין היתר:
" יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט ..."

בנוסף, לא ניתן להתעלם מתיקון מס' 25 לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים") אשר יש בו לכאורה כדי הטיית כובד המשקל להוראות החוזיות כפשוטן.

עם זאת פסיקה מן העת האחרונה של בית המשפט העליון, כדוגמת לרע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חב' לתביעות בע"מ בשם מגדל חב' לביטוח ואח' (פורסם בנבו), כמו גם זו שנקבעה במסגרת דנ"א 797/12 ליסטר נ' פרידנברג ואח' אשר נית נה אך ביום 16.8.12 (פורסם בנבו), מלמדת כי בית המשפט העליון מצא לחזור ולעשות שימוש בהלכת אפרופים, לצורך פרשנותו של הסכם.
תוך מתן הדעת לכל אלו, דומה כי הכלי הראשון העומד לבחינתו של בית המשפט, הוא אכן החוזה עצמו, על הוראותיו. בהמשך, נבחנות גם הראיות החיצוניות להסכם.

ומן הכלל אל הפרט:

ההסכם עצמו אינו כולל הוראה על פיה ההחזר של ההשקעה יבוצע באופן אישי על ידי התובע.
בנוסף, שעה שפעילות הצדדים מתבצעת באמצעות חברה, אין כל רציונל בכך שההשקעה תושקע בחברה, אך ההחזרים בגינה יושבו על ידי התובע עצמו ( אשר כאמור אינו הבעלים של 100% ממניות החברה).

הנתבע נשאל במסגרת חקירתו הנגדית ואישר כי הכספים שהושקעו על ידו הושקעו בחברה, ולא הועברו לידי התובע. (ראה בעניין זה עמוד 19 שורות 9-10 לפרוטוקול הדיון).

בנוסף, כולל ההסכם הוראה על פיה השבת הסכום הינה בכפוף להמלצת רואה חשבון.
לא הוצגה לי המלצה כלשהי, של רואה חשבון כלשהו.

הנתבע אף אישר כי רואה החשבון בו עסקינן הוא רואה החשבון של החברה, הגם כי לשיטתו סוגית אישורו של רואה החשבון לא הייתה "רוח הדברים" בין הצדדים. (ראה בעניין זה עמוד 19 שורות 20-21 לפרוטוקול הדיון).

מעל כל אלה, קיימת התנהלות הצדדים לאחר חתימתו של ההסכם.

התובעים הציגו מסמך אשר נחתם על ידי החברה ובמסגרתו אישרה החברה כי עומדת לה התחייבות כלפי התובע והנתבע כך שהנתבע זכאי לקבל החזר בסך של 50,000 ₪ ואילו התובע החזר בהיקף של 25,000 ₪.
סכומים אלו תואמים , במדויק, את הסכם ההבנות מחודש יולי 2008.
הנתבע אישר, במסגרת חקירתו הנגדית כי חתימתו שלו מופיעה יחד עם חותמת החברה על גבי מסמך זה. דהיינו אין מדובר במסמך אשר נחתם בהסתר או ללא ידיעתו של הנתבע, אלא במסמך אותו אישרה החברה, שעה שהנתבע עצמה הוא אחד ממנהליה.

באותו מסמך הוסיפה החברה ואישרה כי היא משיבה לנתבע את הסך של 22,500 ₪, כאשר הנתבע אינו מכחיש קבלתו של סכום זה בחוזר.

בנוסף, כולל נספח ח' לתצהיר התובעים אישור של החברה כי יתרת הסכום המגיעה לנתבע, תושב לידיו, על ידי החברה רק לאחר שתוחזר מלוא ההלוואה שנלקחה מישיר ראשון פארם בע"מ, כאשר עד לאותו מועד הלוואות בעלי המניות יישאו ריבית של 7% בשנה.

מסמך זה, שהוא מאוחר להסכם מחודש יולי 2008, מלמד כי הכספים הועברו לחברה , כהלוואה, כי החברה היא שהתחייבה להשיב את הסכום, וכי החברה היא גם זו אשר השיבה חלק מהסכום לידי הנתבע.

הנתבע נשאל במסגרת חקירתו הנגדית כיצד הוא מסביר את טענתו על פיה התובע הוא שחב בהשבת ההלוואה באופן אישי, נוכח האמור בנספח ח' לתצהיר התובעים, והשיב כי לשיטתו , מדובר במסמך במסגרתו קיבלו הצדדים את הכספים במתנה , מהחברה.
מדובר בטענה שאין לה סימוכין, העומדת בסתירה מוחלטת לאמור במסמך החתום עצמו, ולא נתמכת בראיה חיצונית כלשהי.

באשר לסכום הנוסף בהיקף של 25,000 ₪ (עד לסכום כולל של 75,000 ₪), היו טענותיו של הנתבע בפני לא ברורות. לכאורה לשיטתו התובע התחייב להשיב לידיו סך של 50,000 ₪, ובנוסף היה עליו לקבל סך של 25,000 ₪. ואולם מדובר למעשה באותו סכום בסיסי, שדומה כי הנתבע מבקש לקבלו מספר פעמים, בדרכים שונות.

גם באשר לטענה כי מי מן הצדדים לא השקיע את הסך של 25,000 ₪ במלואו בחברה , לא מצאתי לקבל טענות מי מן הצדדים להליך שבפני. (בעניין זה מצאתי להתיר, לפנים משורת הדין, הגשת מסמכים נוספים על ידי הנתבע אשר יסומנו כנ/14 ויצורפו לנספח 14 לתצהיר הנתבע).

שעה שהחברה אישרה, בחתימת שני בעלי הדין יחד עם חותמת החברה (במסגרת נספח ח') , כי הסכומים הושקעו, די בכך.
אילו סבר מי מן הצדדים כי הכספים לא הושקעו, ניתן היה לצפות כי הדבר יופיע במפורש במסגרת נספח ח' , או לכל הפחות בהתכתבות ופנייה לצד שכנגד בזמנים הרלוונטיים.
העובדה כי התובע 1 והנתבע גם יחד נמנעו מלהעלות טענות, זה כלפי משנהו ביחס להשקעת סכום זה בחברה, אלא לאחר סיום הפעילות המשותפת, ובניגוד למסמך נספח ח', הביאה אותי למסקנה שיש לדחות טענותיהם ההדדיות של הצדדים ביחס לרכיב זה.

מבלי לגרוע מן האמור לעיל אציין כי גם אילו היה מי מן הצדדים מוכיח כי הצד שכנגד לא השקיע כדי חלקו בחברה, היה עלי ממילא להוסיף לבחון האם יש מקום לקבוע כי הוא חב כלפי הצד השני במלוא הסכום או בשיעור חלקו בחברה, או האם יש כלל מקום להורות על השבת הסכום שעה שהחוב הוא חוב כלפי החברה ונוכח מצבה. ואולם, נוכח מסקנתי דלעיל, ממילא מתייתר הצורך לבחינה זו לגופה.

על בסיס כל אלו יש להורות כי אין מקום לקיזוז הסך של 75,000 ₪ מיתרת חובו של הנתבע כלפי התובע.

קיזוז על דרך של תשלום לספקים וצדדי ג'

טען הנתבע כי יש לקזז מתוך יתרת חובו סך של 16,333 ₪ אשר שולם על ידו לצדדי ג', והמתייחס לחובות החברה. (בעניין זה ראה סעיף 32 לתצהיר הנתבע).
התובעים לא חלקו על טענותיו אלו של הנתבע באשר לעצם ביצועו של התשלום.

יחד עם זאת התובעים טענו כי לצד תשלומים אלו של הנתבע, בוצעו על ידי התובע 1 תשלומים נוספים לצדדים שלישיים , וזאת בסך כולל של 10,485 ₪.

בתמיכה לטענות אלו של התובעים צורף נספח יב' לתצהיר התובעים ממנו עולה כי התשלומים בוצעו על ידי התובע והנתבע גם יחד, לעיתים תוך חלוקת חוב פרטני לספק פרטני, והכל בהתאם לשיעור חלקו של כל אחד מן הצדדים בחברה.

דהיינו התשלומים שבוצעו על ידי הנתבע הם בהיקף של 60% מסך אותה טבלה בעוד התשלומים שבוצעו על ידי התובע 1, הם בהיקף של 40%.

הנתבע נשאל במסגרת חקירתו הנגדית האם התשלומים בוצעו על ידו ועל ידי התובע כמפורט בנספח יב' לתצהיר התובעים , וה וא אישר ביצועם של תשלומים אלו או כדבריו :
"ש. סעיף 32 לתצהירך, זה היה חלקך בחובות, נתן שילם את חלקו?
ת. הם הפסיקו לרדוף אחרי, אז כנראה שכן". (ראה עמוד 19 שורות 29-30 לפרוטוקול הדיון).

על בסיס כל אלה יש להורות כי הנתבע אינו זכאי לקזז את הסכום ששולם על ידו לצדדים שלישיים מסך חובו כלפי התובע, וזאת שעה שהתשלום מלכתחילה בוצע על ידי שני הצדדים, בהתאם לשיעור חלקם היחסי בחברה.

קיזוז על דרך של החזר השקעות הנתבע בחברה

הנתבע צירף טבלה מרכזת של הכספים אשר הושקעו על ידו בחברה. (סעיף 40 לתצהיר הנתבע)
בתמיכה לטענותיו של הנתבע באשר לתשלומים אלו צירף הנתבע את נספחים 13 לתצהירו.
לשיטתו של הנתבע, יש להורות על קיזוז הסכומים הנקובים באותה טבלה מתוך סך חובו לתובע, אם וככל שקיים חוב כזה.

לאחר עיון בטבלה, אני מוצאת כי יש מקום לקבל טענותיו של הנתבע, ביחס לסכום של 10,000 ₪ בלבד, וזאת תוך מתן הדעת לכל אחד מן הסכומים המפורטים בטבלה וכדלהלן:

א. הסך של 12,000 ₪ אשר הושקע ביום 19.9.2007 – סכום זה הושקע בפעילות המשותפת קודם התקשרות הצדדים בהסכם השותפות , ומכאן כי אין הנתבע זכאי להשבת או קיזוז סכום זה מהתובעים.

ככל שסבר הנתבע כי על התובע להשיב לו סכום זה או אחר, היה עליו לציין עובדה זו במפורש בעת ההתקשרות, או לכל הפחות בעת הקמת החברה, בעת השקעת המשקיע בחברה , בזמן החתימה על ההסכם הנוסף ביום 9.7.2008, או בעת אישור החברה את חובותיה כלפי הנתבע במסגרת נספח ח' לתצהירים.

דבר מאלו לא נעשה, ויש לראות את הנתבע כמי שהוא עצמו לא סבר שיש להשיב לידיו סכום זה או אחר אשר הושקע על ידו, קודם לתחילת פעילותם המשותפת של הצדדים.

ב. סך של 25,000 ₪ אשר הושקעו בחודש יולי 2008 – אקדים ואציין כי מדובר במקרה זה בדרישה לכפל תשלום, שעה שהנתבע כבר עתר להשבתו של סכום זה מכוח נספח 7 לתצהירו ובהיקף של 75,000 ₪.

מאידך, גם במסגרת סעיף זה של התצהיר וגם בהתייחס לטענותיו של הנתבע להתחייבות אישית של התובע להשיב לו את הסכום של 75,000 ₪, לא מצא הנתבע לנכון לציין כי קיבל לידיו סך של 22,500 ₪ כהחזר מהחברה.

לגופן של טענות, וכפי שצוין לעיל, החברה אישרה כי שני הצדדים גם יחד , דהיינו התובע 1 והנתבע, השקיעו את הסך של 25,000 ₪ באותה עת, ומכאן שלא מדובר בתשלום שהוא חד כיווני.

ג. סך של 10,000 ₪ אשר הועברו לפקודת החברה ביום 8.9.2008 – ביחס לסכום זה צירף הנתבע אישר העברה (נספח 17ב').
התובעים לא הציגו כל ראייה בדבר הפקדתו של סכום דומה או זהה, או קיומה של חובה מצד הנתבע להפקדה זו, לצורך פעילות החברה.
כן לא הוצג כל מצג או ראיה המלמדים כי הנתבע קיבל לידיו בחוזר, סכום זה.

עם זאת, ובהינתן העובדה כי הכספים הועברו לחברה, והתובע 1 החזיק אך בשיעור של 40% מתוך מניות החברה, יש להורות כי הנתבע זכאי לקזז מתוך סך חובו לתובעים, סך של 4,000 ₪.

ד. סך של 9,200 ₪, אשר הושקעו על ידי הנתבע בין חודש נובמבר 2008 ליוני 2009 – ביחס לסכומים אלו צירף הנתבע את נספחים 18-20 לתצהירו.

אין כל קשר בין המסמכים שצורפו –הנספחים לבין התשלומים, לא בהיבט הסכום, לא בהיבט התאריך ולא כראיה לכך שהכספים שהועברו לחשבון החברה, מקורם בפעולה כלשהי של הנתבע.

נספח 18 לתצהיר הנתבע שאמור להתייחס להעברת כספים לחברה בחודש נובמבר 2008, ולסכום של 1,200 ₪, הוא למעשה מסמך הכולל אישור על זקיפת סך של 5,000 ₪ ביולי 2008, לחשבון שפרטיו כלל אינם מוכרים, וכן דף חשבון המתייחס ליולי 2008 לא נזכר בו הסכום של 1,200 ₪.

נספח 19 לתצהיר הנתבע, שאמור להתייחס להעברת הסך של 3,000 ₪ לחשבון החברה ביוני 2009, הוא נספח הכולל אישור של הבנק להעברת כספים לחשבון שפרטיו אינם ברורים, בחודש יולי 2008 ודף החשבון של החברה שצורף אף הוא אינו כולל בחובו את הסכום הנטען.

נספח 20 לתצהיר הנתבע שאמור להתייחס להעברת כספים לחברה בחודש יולי 2009 ולסכום של 5,000 ₪, כולל דפי חשבון לשנת 2008 ואין בו אזכור של הסכום הנטען.

בהינתן כל אלה, אין מקום להורות כי התובע חב בסכום כלשהו כלפי הנתבע בגין רכיב זה.

סוף דבר
משהוכיחו התובעים היקפם של הסכומים ששולמו על ידם לבנק ולצדדי ג' לצורך פירעון חובות החברה.

משהוכח כי שיעור חלקו של הנתבע בחברה עומד על 60%, ושלא הרים הנתבע את הנטל המוטל עליו להוכיח כי יש לקזז מתוך יתרת חובו סכום כלשהו, למעט הסך של 4,000 ₪, יש להורות כי עליו לשלם לתובעים את יתרת הסכום הנתבע.

הנתבע ישלם לתובעים את הסך של 69,260 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כן יישא הנתבע בהוצאות ההליך בסך של 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ד, 27 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נתן בלייכפלד
נתבע: דניאל לזרי
שופט :
עורכי דין: