ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קרן קיימת לישראל נגד לוטפיה גדיר :

תובעת-מבקשת
קרן קיימת לישראל ח.צ. 520020314
ע"י עו"ד רפאל בס

נגד

נתבעים-משיבים

  1. לוטפיה גדיר ת.ז. XXXXXX556
  2. עבאס מוסטפא איבראהים גדיר ת.ז. XXXXXX918
  3. מוחמד גדיר ת.ז. XXXXXX147

ע"י עו"ד סועאד יוסף עבד

החלטה

בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט.

א. ההליך והצדדים לו

התובעת הגישה נגד הנתבעים תביעה לסילוק יד, צו מניעה קבוע וצו עשה קבוע. ביסוד התביעה ניצבה הטענה כי הנתבעים פלשו לשטח לא להם בהיקף נרחב אשר הסתכם ב- 5,351 מ"ר (להלן שטח הפלישה). להוכחת שטח הפלישה, מרכיביו ומיקומיהם צורפה לכתב-התביעה מפה שערך מודד מטעם התובעת (להלן מפת המדידה, סומנה בהמשך מ/2).

על-פי כתב-התביעה ונספחיו התובעת היא הבעלים של חלקה 50 בגוש 10321 בשלמותה (להלן חלקת התובעת); הנתבעים, אם (נתבעת 1) ושני בניה (נתבעים 3-2), מתגוררים בחלקה 49 בגוש 10321 הרשומה בבעלות סבם של נתבעים 3-2, אברהים דיאב אל גדיר (להלן חלקת גדיר); חלקת גדיר מצויה בתווך בין חלקת התובעת לבין חלקה 2 בגוש 10341 – שבה מחזיקה התובעת כדין ועליה היא מטפחת את שמורת יער קרית אתא (להלן חלקת השמורה). לפי כתב-התביעה שטח הפלישה מצוי בחלקו בחלקת התובעת ובחלקו בחלקת השמורה; בתוך כך פורטו מעשי הפלישה שיוחסו לנתבעים תוך יצירת זיקה ומתאם בין סוג הפלישה ומיקומה לבין זיהוי ה על-גבי מפת המדידה [סע' 5.1 בכתב-התביעה].

נגד הנתבעים התבקשו צווי מניעה ועשה קבועים שיורו על סילוק ידם מחלקת התובעת וחלקת השמורה ועל הפסקת השימוש של הנתבעים בשתי החלקות הללו ויחייב ו את הנתבעים להסיר,לנקות ולסלק מחלקת התובעת וחלקת השמורה " את הגדרות, המבנים, הסככות, יציקות הבטון, המשטחים, מלויי העפר ומלויי מכול חומר אחר, כלי רכב, מכולות ועצי פרי, כבשים, סוסים וכל בעל חיים אחר", ולהשיב את חלקת התובעת ואת חלקת השמורה לתובעת במצבן כפי שהיה עובר לפלישת הנתבעים אליה – כששטח הפלישה "ריק מכל אדם, ו/או כול בעל חיים ו/או סככה, מבנה, גדר, יציקות בטון, משטחים, מלויי עפר וכול חומר אחר וכול חפץ ו/או כלי ו/או מכונית ו/או מכולה מכל סוג שהוא ו/או עצי פרי" [סע' 10.1 ו-10.2 בכתב-התביעה; להלן רשימת הפינוי].

בד-בבד עם הגשת כתב-התביעה עתרה התובעת ליתן נגד הנתבעים צו מניעה זמני שיורה להם להימנע מהרחבת שטח הפלישה בחלקת התובעת ובחלקת השמורה. ביום 12.3.2013 ניתן צו מניעה ארעי על-פי הבקשה, במעמד צד אחד בלבד. ביום 3.4.2013 הגישו בעלי-הדין בקשה מוסכמת לפיה יהא צו המניעה הארעי צו מניעה זמני שיעמוד על מכונו עד מתן פסק-הדין בהליך העיקרי, ללא צורך בקיום דיון בבקשה לסעד זמני במעמד הצדדים. להסכמת בעלי-הדין ניתן תוקף של החלטה, וכן ניתנה לנתבעים ארכה להגשת כתב-הגנה [החלטה מיום 3.4.2013].

הנתבעים, שהיו מיוצגים בהליך, לא הגישו כתב-הגנה. תחת זאת הוגשה ביום 19.6.2013 הודעה על הסדר פשרה שגובש בין הצדדים, לו התבקש בית-המשפט ליתן תוקף של פסק-דין. על-פי הסדר הפשרה יהא צו המניעה הארעי צו קבוע; עוד התחייבו הנתבעים לפנות מחלקת התובעת ומחלקת השמורה את כל מעשי הסגת הגבול שסומנו במפת המדידה, לגביה הצהירו הנתבעים שהם מכירים בנכונותה ובהתאמתה למצב החלקות. לצד התחייבות זו צוינו בהסדר הפשרה ברחל-בתך-הקטנה הפלישות אותן התחייבו הנתבעים להסיר ולסלק מחלקת התובעת ומחלקת השמורה – שהן כל הפלישות שפורטו בסעיף 5.1 לכתב-התביעה, תוך הפניה לזיהוי הפלישות ומיקומיהן במפת המדידה. הנתבעים התחייבו לבצע את חיוביהם לפי הסדר הפשרה עד יום 31.12.2013 (להלן מועד הפינוי).

עוד נקבע בהסדר הפשרה כך: "במועד הפנוי יסתיימו כול מעשי הפנוי והנתבעים ישיבו את החלקות לידי התובעת, כשהן ריקות מכול אדם ו/או כל בעלי חיים, סככה, מבנה, פחון, מחסן, דיר, גדר ו/או משטח ו/או דרך ו/או עצי פרי ו/או עצי זית ו/או מילוי מכל סוג שהוא ו/או מכונית ו/או מכולה ו/או חפץ מכול סוג שהוא ו/או כלי מכל סוג שהוא" [סע' 2 סיפא], וכן: "פנוי כל העפר וחומרי המילוי שהערימו הנתבעים על החלקות יבוצע כך שהם יוצאו לחלוטין משטח החלקות ובאופן כזה שסילוקם יעשה עד לגובה פני הקרקע הטבעיים, וללא פגיעה בהם. למען הסר ס פק, הנתבעים לא יחפרו בורות בחלקות, לא ימלאו בורות קיימים בעפר ובחומרי המילוי שהערימו על פני הקרקע הטבעיים ולא יערבבו את הקרקע הטבעית של החלקות עם העפר וחומרי המילוי שהערימו על החלקות" [שם, בסע' 2.3].

הוסיף סעיף 2.5 בהסדר הפשרה וביאר כך: "במועד הפנוי, 31.12.2013 בשעה 09:00 תערך פגישת בקורת בין הפקח רענן ריבנזון לנתבעים והיה והפקח ימצא, כי חלק או כול מעשי הפנוי לא בוצעו, יקבלו הנתבעים אורכה אחרונה וסופית של 7 ימים להשלים את מעשי הפנוי עד יום 7.1.2014". הובהר כי אם לא ימלאו הנתבעים את התחייבויותיהם לפי הסדר הפשרה באופן מלא או חלקי אזי תהא התובעת רשאית לנקוט נגדם בכל ההליכים המשפטיים העומדים לה על-פי דין – אף תהא רשאית לפנות את פלישת הנתבעים בעצמה ללא צורך בהליכים משפטיים נוספים וללא היזקקות להליכי הוצאה לפועל, וכי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי כספי מוסכם ומוערך מראש בסך של 10,000 ₪, מיד עם קבלת דרישה ראשונה [שם, בסע' 4].

ביום 19.6.2013 ניתן ל הסדר הפשרה תוקף של פסק-דין.

לטענת התובעת לא פינו הנתבעים את כל שטח הפלישה כמתחייב מפסק-הדין, בין במועד הפינוי ובין במועד המוארך שנקבע בסעיף 2.5 להסדר הפשרה. על כן הגישה התובעת בקשה נגד הנתבעים לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן גם הבקשה הראשונה). הבקשה נדונה ביום 6.2.2014; בהחלטה מאותו תאריך שניתנה כתום דיון במעמד הצדדים קיבלו הנתבעים ארכה לפנים משורת הדין לשם קיום פסק-הדין, עד יום 27.2.2014. בהמשך נמחקה הבקשה הראשונה ללא צו להוצאות [החלטה מיום 13.3.2014].

ביום 2.4.2014 הוגשה הבקשה דנן, אף זאת לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן גם הבקשה השניה); הוטעם בה שחרף הארכה שניתנה לנתבעים לפנים משורת הדין לשם פינוי מלוא שטח הפלישה הרי שעובר להגשת הבקשה השניה טרם פונה השטח במלואו ונמצאו בו, בסיור שקיים במקום פקח התובעת מר טבי כרכום (להלן הפקח), מספר פלישות שתועדו בסעיף 6 לבקשה – פלישות שפסק-הדין חל עליהן.

הנתבעים הגישו תגובה במענה לבקשה. דיון בבקשה התקיים ביום 24.4.2014, במהלכו נחקר הפקח. התובעת ויתרה על חקירת נתבעת 1 על תצהירה שניתן לתמיכת התגובה. הובהר כי בין מועד הגשת הבקשה השניה לבין מועד הדיון סילקו הנתבעים מחלקת התובעת וחלקת השמורה פלישות נוספות, באופן שנותרו לדיון שלוש פלישות: מספר עצי רימון שלא נעקרו (להלן עצי הרימון), חלק ממדרכה מבוטנת וסלולה שיצקו הנתבעים ואשר כוסתה ב'זיפזיף' (להלן המדרכה) ואדני רכבת שננעצו על-ידי הנתבעים בשטח ולא פונו (להלן אדני הרכבת); אי לכך הוגבלה הבקשה לפלישות הללו והוצהר כי פלישות אחרות שנכללו בפסק-הדין ושבעטיין הוגשה הבקשה השניה פונו בתקופת הביניים שבין הגשת הבקשה לבין הדיון בה [דברי ב"כ המבקשת, עמ' 4 לפרוטוקול ש' 27-25]. ההחלטה להלן תוגבל אפוא לפלישות הללו, בלבד.

ב. דיון והכרעה

דין הבקשה להתקבל. להלן יובאו הטעמים לכך.

מתצהיר הפקח שניתן לתמיכת הבקשה [מ/1] עלה כי הפלישות שבעטיין הוגשה התובענה ושעליהן נסב הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין לא פונו במלואן, נכון למועד הגשתה של הבקשה השניה. בעדותו הצביע הפקח על כל אחת מן הפלישות שנותרו בשטח – עצי הרימון, המדרכה ואדני הרכבת – במפת המדידה; מדובר בפלישות אשר מצויות בתוך השטחים אותם התחייבו הנתבעים לפנות על-פי הסדר הפשרה [עמ' 4 ש' 31 עד עמ' 5 ש' 11]. עצי הרימון נכללים בשטח שסומן 8 במפת המדידה, המדרכה – בשטח שסומן 10 ואדני הרכבת בשטח שסומן 11. אף הפקח, כבא-כוח התובעת, אישר שכל יתר הפלישות הוסרו [שם].

מפת המדידה זיהתה כדבעי את מיקומי הפלישות בחלקת התובעת וחלקת השמורה. מפת המדידה יצרה זיקה וקשר בין הפלישות שאותן התחייבו הנתבעים לפנות – דרך כלל ובאופן ספציפי על-פי הפירוט שניתן על כך בהסדר הפשרה – לבין מיקומי הפלישות בשטח. בהסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין אישרו הנתבעים ברחל-בתך-הקטנה את נכונותה של מפת המדידה ואת התאמתה למצב הקיים בשטח [שם, בסע' 2.1]. על כן מנועים הנתבעים מלטעון כיום כי פלישה זו אחרת שתועדה במפת המדידה אינה פלישה של ממש וכי היא מצויה בשטחה של חלקת המדינה ( 'חלקת המטרוקה') הסמוכה, באופן שמחייב סימון של גבולות החלקות בשטח בידי מודד מוסמך בטרם ידרשו הנתבעים לפינוי נוסף.

הודאתם של הנתבעים בנכונותה של מפת המדידה ובהתאמתה למצב בשטח, שחור-על-גבי-לבן בגוף הסדר הפשרה, חוסמת את דרכם להתגונן בטענה כזו מפני הבקשה דנן; בהודאתם זו של הנתבעים גלומה מניה וביה הודאה בכך שמלוא הפלישות שצוינו במפת המדידה אינן מצויות בחלקת המטרוקה אלא בחלקת התובעת ובחלקת השמורה וכי על הנתבעים לפנותן ולסלקן תוך השבת המצב בשטח לקדמותו. לו היה ספק כלשהו בעניין זה, כי אז היה על הצדדים לכלול בהסדר הפשרה הוראה מתאימה לפיה במקרה של מחלוקת על-אודות פלישה כזו או אחרת – שמא היא מצויה בחלקת התובעת ובחלקת השמורה או דווקא מחוץ להן – יוכרע בדבר לאחר סימון הגבולות בשטח על-ידי מודד. חסרונה של הוראה כזו בהסדר הפשרה מצד אחד והודאת הנתבעים בנכונותה של מפת המדידה שצרפה התובעת מצד שני הן הנותנות כי מלוא הפלישות שעליהן נסבה התובענה, וכמוה גם הסדר הפשרה, הן פלישות שבאחריות הנתבעים ושהנתבעים התחייבו כלפי התובעת לפנותן על-פי הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין.

אין יסוד לטענת הנתבעים כאילו רכיב כזה או אחר שנותר בשטח ושעליו נסבה הבקשה לא נכלל בפסק-הדין באופן ברור דיו ומפורש, ועל כן לא ניתן לאכוף עליהם חיוב לפנותו בגדרו של הליך שננקט לפי פקודת בזיון בית משפט. הסדר הפשרה שעל-פי ניתן פסק-הדין אינו כללי אלא דווקא מתאפיין בפירוט רב; ההוראות הנוגעות בדבר צוטטו לעיל בחלק א'. בסעיף 2 להסדר נמנו הפלישות השונות אותן התחייבו הנתבעים לסלק וצויינו מיקומיהן, בחלקת התובעת מזה ובחלקת השמורה מזה. כל אחת מן הפלישות הללו זוהתה במפת המדידה על-פי מספור נפרד. מפת המדידה אשר מהווה חלק מהסדר הפשרה גדולה, צבעונית, וברורה – דרך כלל ובשים לב לכך שאף בה עצמה נכלל מקרא בו הוברר מהי כל פלישה ומהו הצבע והמספר שניתנו לה במפה. עצי הפרי שלא פונו מצויים בשטח 8 שסומן בירוק; המדרכה שלא פונתה היא חלק ממשטח הבטון והגדר שנכללו בשטח 10 שסומן בסגול; ואילו אדני הרכבת הם-הם חלק מהגדר שצוינה בשטח 11 שסומן בצהוב.

אם לא די בכך, הוברר בהסדר הפשרה כי קיום התחייבות הנתבעים על-פיו מחייב אותם לסלק כל גדר, משטח, מילוי, חפץ או עץ פרי מכל סוג שהוא – באופן שאינו מותיר ספק באשר לחובת הנתבעים לסלק גם את הפלישות שעליהן נסבה הבקשה דנן. זאת ועוד, מפגישות אשר התקיימו עם הפקח בשטח היה נהיר וגלוי לנתבעים כי התובעת עומדת על כך שהם יפנו גם את הפלישות הללו, במסגרת חיוביהם על-פי פסק-הדין; אף-על-פי-כן עמדו הנתבעים במריים, לא קיימו את פסק-הדין במלואו במועד הפינוי, אף לא במועד המוארך שנקבע בסעיף 2.5 להסדר או בתקופת הארכה שניתנה להם על-ידי בית-המשפט לפנים משורת הדין – אלא עשו כן לשיעורין תוך שהם גורמים לתובעת, רשות ציבורית הפועלת על-פי דין , טרחה מיותרת באכיפתו של הסדר הפשרה ו תוך שהם מחייבים אותה לפנות לבית-המשפט פעמיים בבקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט, בקשות שבגדר ן התקיימו שני דיונים [ר' עדות הפקח בעמ' 6 ש' 29-16].

לטענת הנתבעים כי לא ידעו או לא הבינו כי המדרכה לא נכללה בפסק-הדין אין לשעות; הדבר נוגד את מה שעולה בפשטות ממקרא הסדר הפשרה יחד עם מפת המדידה. לא-זו-אף-זו, חלק מן המדרכה שסומנה במפת המדידה במספר 10 ובצבע סגול פורק על-ידי הנתבעים בעקבות פסק-הדין [עדות הפקח בעמ' 6 ש' 10-5]. אין יסוד לטענת הנתבעים כי מה שסומן במפת המדידה כיחידת פלישה אחת בעלת שתי צלעות היוצרות צורת האות 'ריש' הפוכה הוא שטח שרק חלקו האחד נתון לפינוי לפי פסק-הדין, בעוד שחלקו האחר אינו כזה. התנהלות הנתבעים גילתה שהם הבינו הבן היטב כי המשטח כולו, דינו הריסה ופינוי.

מעתה אמור: הפלישות שעליהן נסבה הבקשה וחובת הנתבעים לסלקן נכללו בהסדר הפשרה ובפסק-הדין שניתן לפיו באופן נהיר וברור, באופן ששולל את טענת הנתבעים כי לא ניתן לאכוף את פינוין בהליך לפי פקודת בזיון בית משפט [ע"פ 514/66 חסיד נ' הוצאת ספרים 'פרדס' ישראל בע"מ, פ"ד כא(1) 607,612 (1967); רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש-מפסקי כרם שלום , פ"ד מה(1) 617 (1990)].

אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה לא מיצתה התובעת את מלוא ההליכים הנתונים לה כחוק לשם אכיפת פסק-הדין, באופן ששולל ממנה זכות וסעד על-פי פקודת בזיון בית משפט.

ראשית, מדובר בטענה שהסדר הפשרה נותן לה מענה; נקבע בו כי הפרתו בידי הנתבעים תזכה את התובעת בנקיטת כל ההליכים המשפטיים העומדים לזכותה על-פי דין והוטעם כי היא תהיה זכאית לפיצוי כספי מוסכם וקבוע מראש בסכום נקוב וכן לפינוי עצמי של פלישות הנתבעים – מבלי להידרש לנקיטת הליכי הוצאה לפועל לשם כך ומבלי שתהא בפי הנתבעים התנגדות לכך [שם, בסע' 4.3]. בכך גילו הצדדים דעתם, בעת כריתת הסדר הפשרה, כי התובעת לא תידרש להליכי הוצאה לפועל נגד הנתבעים לשם אכיפת פסק-הדין. מבוקשם של הנתבעים להיוושע כעת על-ידי הפניית התובעת להליכי הוצאה לפועל – תוך הצבעה על הליכים כאלה כעל אפיק פעולה חלופי ששולל נקיטת הליך אכיפה לפי פקודת בזיון בית משפט – עומד בניגוד לתוכנו, לשונו ורוחו של הסדר הפשרה. ההסדר מחייב את הנתבעים לכל דבר ועניין; נקבע כי "התחמקות של צד לחוזה מקיום מלוא התחייבותו אינה יכולה להיחשב בשום נסיבות כדבר מקובל"; "[...] הדרישה לקיום התחייבות מפורשת איננה יכולה להיחשב כשלעצמה להיעדר תום-לב רק בשל כך שהדרישה לקיום התחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע" [רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5) 661, 667 (1991)].

שנית, המדיניות השיפוטית באשר ליחס בין נקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט לבין נקיטת דרך אכיפה חמורה פחות שעומדת לנפגע השתנתה במהלך השנים, תוך שנקודת האיזון נעה אל-עבר החמרה עם מי שנוטל לעצמו את החירות להפר החלטה שיפוטית או לזלזל בפסק-דין שניתן נגדו. זה לא מכבר קבע בית-המשפט העליון, פה אחד, כי בית-המשפט מוסמך לדון בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט לשם אכיפת צו שיפוטי לביצוע הריסה שניתן בעקבות הרשעה בעבירות לפי חוק התכנון והבניה, זאת גם כאשר עומדת למדינה אשר מבקשת לאכוף את הצו דרך פעולה חלופית באמצעות הגשת כתב-אישום לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה – ואין מקום להימנע ממתן סעד לפי פקודת בזיון בית משפט בשל עקרון 'הדרך החמורה פחות' [רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל (8.7.2013)]. הדברים יפים בענייננו, הן דרך כלל והן משום שלפי הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין ניתן לתובעת פטור מלהידרש להליכי הוצאה לפועל לשם אכיפת פסק-הדין.

לבסוף, בכך שפסק-הדין ניתן על-יסוד הסדר פשרה שגובש בין הצדדים אין כדי להקנות לנתבעים חסינות מפני אכיפתו באמצעות הליכי בזיון לפי הפקודה. כלל הוא שהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין לבקשת הצדדים ושבו נכללו מרכיבי הסכם ומרכיבי פסק-דין ניתן לאכיפה באמצעות הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט [רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלניאק, פ"ד נג(3) 337, 344 (1999); ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' בן צבי, פ"ד לח(1) 136 (1984)]. כאמור, פסק-הדין ברור ונהיר, אינו נתון לפרשנויות שונות לכאן ולכאן, ו לכן אין מניעה לנקוט לגביו הליכי אכיפה לפי הפקודה. הדברים יפים במיוחד במקרה דנן, בו כלל לא הוגש כתב-הגנה במענה לכתב-התביעה ועל כן חזקה על הסדר הפשרה – שתוכנו תואם את כתב-התביעה – כי הוא משקף לא רק 'דין הסכמי' שנקבע בין הצדדים אלא את תוצאת הדין שהייתה מתקבלת כפועל יוצא של בירור התביעה (או מתן פסק-דין נגד הנתבעים בהיעדר הגנה) .

טענות אחרות שהעלו הנתבעים, אין בהן כדי להקנות להם הגנה מפני קבלת הבקשה והן אינן מצריכות דיון והכרעה. המקרה דנן מתאים למתן סעד לפי פקודת בזיון בית משפט, כפי שפורשה בפסיקתם של בתי -המשפט:

סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט מקנה לבית המשפט סמכות לכוף בקנס או במאסר אדם הממרה צו שנתן בית המשפט. הנה כי כן, הליך ביזיון בית המשפט הוא הליך 'מעין פלילי' ומטרתו העיקרית היא להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד [ראו רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49, 58-57 (2004)] [...]. לפיכך, כאשר נמצא כי הופר הצו השיפוטי, רשאי בית המשפט ליתן, בין היתר, סנקציה על-תנאי בה יחויב המפר במקרה שימשיך להפר את הצו, וזוהי - כך נפסק בעבר - במקרים רבים הסנקציה הראויה על מנת להוביל לאכיפת ההחלטה בעתיד [ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר-משק פרחים דן, פ"ד נח(4) 184 (2004)]. במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט בקביעת הסנקציה הוא רשאי כמובן לקבוע גם כי הסנקציה על-תנאי תיכנס לתוקפה במועד מאוחר יותר [ראו למשל את הסנקציות שנקבעו בע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' בן-צבי, פ"ד לח(1) 136, 138 (1984)] [...]; ע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש בע"מ נ' קופיץ, פס' 14 [...] (14.4.2011)]. עוד יש לציין כי כאשר נמצא כי הופר הצו השיפוטי, מן הראוי בדרך כלל להשית על המפר סנקציה כלשהי לשם מניעת הפרה עתידית, ולמצער יש להטיל סנקציה על-תנאי [רע"א 3901/12 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי.אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ, פסקה 7 [...] (25.7.2012) [...]; ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101 (1979); [...].

[רע"א 2417/13 יקבי ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' אנטיפוד השקעות בע"מ, פיסקה 8 (13.6.2013); ההדגשות במקור].

ג. סיכומם של דברים

הבקשה מתקבלת אפוא.

ככל שהנתבעים לא יסלקו את מלוא הפלישות האחרונות שנותרו בשטח כתיאורן לעיל (קרי עצי הפרי, המדרכה ואדני הרכבת) מחלקת התובעת וחלקת השמורה – כל זאת עד יום 4.5.2014 ועד בכלל, ישלמו לאוצר המדינה קנס בסך 500 ₪ בגין כל יום נוסף או חלק שלו בו תהנה הפלישות הללו, כולן או חלקן , מצויות בשטח, כל זאת החל מיום 5.5.2014 ואילך. ככל שהפלישות הללו לא תסולקנה, במלואן ותוך השבת המצב בשטח לקדמותו כמתחייב מהסדר הפשרה ומפסק-הדין שניתן על-פיו, עד יום 11.5.2014 ועד בכלל הרי שמיום 12.5.2014 יגדל הקנס ויעמוד בגין כל יום נוסף של הפרה או חלקו על סך של 1,000 ₪.

הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת את הוצאות הבקשה בסך כולל של 7,670 ₪, כל זאת תוך 30 יום מן המועד בו תומצא להם ההחלטה; סכום שלא ישולם במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההחלטה ואילך עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים בפקס' ידני ותאשר טלפונית את קבלתה.

ניתנה היום, כ"ו ניסן תשע"ד, 26 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: קרן קיימת לישראל
נתבע: לוטפיה גדיר
שופט :
עורכי דין: