ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה ללו נגד עו"ד יניב אינסל :

החלטה בתיק רע"א 2057/14
בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופט י' דנציגר

המבקש:
משה ללו

נ ג ד

המשיבים:
1. עו"ד יניב אינסל, המנהל המיוחד

2. כונס הנכסים הרשמי

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 27.02.2014 בפר"ק 25475-02-13 שניתנה על ידי כבוד השופט א' שילה

בשם המבקש: בעצמו

בית המשפט הוסיף וציין כי המבקש אינו בעל דין בתביעה, ואף אינו משמש עוד כמנהל בחברה מעת שניתן צו פירוק ומונה לה מנהל מיוחד, ומשכך ספק אם המבקש יכול לתת הודעה על הפסקת הייצוג בשם החברה התובעת. בית המשפט הדגיש כי אמנם המבקש הינו "הרוח החיה" והעד המרכזי מטעם החברה התובעת, והוא אף זה שמממן את ההתדיינות מטעמה, אך אם ברצונו להחליף או להפסיק את הייצוג, הרי שעליו לפנות מבעוד מועד למנהל המיוחד ולבקש את הסכמתו להודיע כך בשם החברה, דבר אשר לא נעשה כאן. עם זאת, נקבע כי בנסיבות שנוצרו, הסכים המנהל המיוחד בדיעבד לחילופי הייצוג בתנאי שהמבקש יישא בהוצאות הנובעות מכך, וכי המבקש התחייב לכך במסגרת הליכי הפירוק. משכך, הורה בית המשפט על שחרור עו"ד הלפרט מייצוג בתביעה.

החלטה

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' שילה) מיום 27.2.2014 בפר"ק 25475-02-13.

הרקע העובדתי והחלטת בית המשפט המחוזי

1. חברת ללו קריאיישנס בע"מ (להלן: החברה) הינה חברה שניהלה "סלון כלות", לרבות עיצוב, ייצור והשכרה של שמלות כלה. בעקבות חובות של החברה למס הכנסה עוקלו ונמכרו שמלות כלה שהיו בבעלותה. החברה סברה כי התנהלות רשויות המס כלפיה גרמה לה לנזקים, ולכן הגישה בשנת 2009 תביעה כנגד מדינת ישראל (וכנגד גורמים נוספים) (ת"א 31588-11-09, להלן: התביעה). בירורה של התביעה התעכב זמן רב עקב קשיי החברה בהסדרת תשלום האגרה. בשנת 2013 הגיש אגף מס הכנסה ברחובות בקשת פירוק כנגד החברה (פר"ק 25475-02-13). ביום 23.5.2013 ניתן צו פירוק לחברה, ועו"ד יניב אינסל מונה כמנהל מיוחד (להלן: המנהל המיוחד). במעמד מתן צו הפירוק התיר בית המשפט המחוזי למבקש, משה ללו, בעל מניות בחברה ששימש בה כמנהל (להלן: המבקש), להמשיך בניהול התביעה שהגיש כנגד מס הכנסה. בהמשך, ביום 29.8.2013 ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט המחוזי, במסגרת תיק הפירוק, ובה ניתן לבקשת המבקש היתר להמשך ייצוגה של החברה במסגרת התביעה על ידי בא-כוחה דאז, עו"ד דן הלפרט, וזאת בכפוף להתחייבותו של המבקש לשאת בשכר טרחת עו"ד הלפרט בהליך ובכפוף להתחייבותו לשאת בהוצאות שהחברה תחויב בהן במסגרת התביעה.

בית המשפט הוסיף וציין כי המבקש אינו בעל דין בתביעה, ואף אינו משמש עוד כמנהל בחברה מעת שניתן צו פירוק ומונה לה מנהל מיוחד, ומשכך ספק אם המבקש יכול לתת הודעה על הפסקת הייצוג בשם החברה התובעת. בית המשפט הדגיש כי אמנם המבקש הינו "הרוח החיה" והעד המרכזי מטעם החברה התובעת, והוא אף זה שמממן את ההתדיינות מטעמה, אך אם ברצונו להחליף או להפסיק את הייצוג, הרי שעליו לפנות מבעוד מועד למנהל המיוחד ולבקש את הסכמתו להודיע כך בשם החברה, דבר אשר לא נעשה כאן. עם זאת, נקבע כי בנסיבות שנוצרו, הסכים המנהל המיוחד בדיעבד לחילופי הייצוג בתנאי שהמבקש יישא בהוצאות הנובעות מכך, וכי המבקש התחייב לכך במסגרת הליכי הפירוק. משכך, הורה בית המשפט על שחרור עו"ד הלפרט מייצוג בתביעה.

באשר להמשך ניהול המשפט, קבע בית המשפט כי אין מקום לדחיית מועדי הדיונים שנקבעו לחודש אוקטובר 2013, שכן יש להביא בחשבון את האינטרס של הנתבעים ואת האינטרס הציבורי שלא לבזבז את זמנו של בית המשפט. עוד נקבע כי מבלי לגרוע מהאמור לעיל, על המנהל המיוחד לקיים התייעצות דחופה עם המבקש, וככל שעמדתו של המנהל המיוחד בשם החברה תהיה שבנסיבות שנוצרו אין לנהל את התיק, עליו להודיע זאת לאלתר למבקש, לנתבעים ולבית המשפט, ובמידת האפשר להגיע להסכמות בדבר סילוק התביעה ובשאלת ההוצאות. לבסוף נקבע כי על התובעת להשלים את תשלום המחצית השנייה של אגרת המשפט בטרם תחל שמיעת ההוכחות ביום 9.10.2013.

3. ביום 8.10.2013 הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו החדש, עו"ד חמו, בקשה לפטור את החברה מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית המשפט, לנוכח הרעה במצבו הרפואי והכלכלי. כמו כן הוגשה בקשה לדחיית מועד הדיון הקבוע ליום 9.10.2013. בית המשפט דחה את הבקשות והורה שהדיון יתקיים ביום 9.10.2013 כמתוכנן. בדיון זה נכחו המבקש, עו"ד חמו, המנהל המיוחד ובאי-כוחם של הנתבעים. מפרוטוקול הדיון עולה כי המנהל המיוחד הדגיש בפתח הדברים כי הוא הסכים לייצוג החברה על ידי עו"ד חמו רק בתנאי שהמבקש ידאג לתשלום המחצית השנייה של האגרה ושמועדי ההוכחות לא יידחו כתוצאה מחילופי הייצוג. עו"ד חמו ציין כי המבקש לא הצליח לגייס את הכספים הדרושים לתשלום המחצית השנייה של האגרה, וכי הוא קיבל על עצמו את הייצוג בתיק יומיים לפני כן ואינו ערוך לניהול הוכחות. בשלב זה ביקשו באי-כוח הצדדים הפסקה על מנת שיוכלו לצאת מחוץ לאולם ולקיים הידברות ביניהם, בגישורו של המנהל המיוחד.

לאחר הפסקה חזרו באי-כוח הצדדים לאולם בית המשפט והודיעו כי הגיעו - בסיועו של המנהל המיוחד ששימש כמגשר ביניהם - להסדר בתיק, לפיו התביעה תידחה ללא צו להוצאות ובכך יתמצו כל התביעות והטענות ההדדיות של מי מהצדדים בקשר עם התביעה. עם זאת הובהר כי ההסדר אינו גורע מחוב החברה לרשויות מס הכנסה ומחובו האישי של המבקש לאחת הנתבעות (חוב שאינו קשור לפרשה נשוא התביעה). באי-כוח הצדדים ציינו כי ההסדר נעשה בהסכמת כל הצדדים, וביקשו להדגיש כי גם המבקש, אשר נמצא באולם ואשר מיוצג באופן אישי על ידי עו"ד חמו, מאשר את הסכמתו להסדר זה. עוד הודגש כי ההסדר לא נעשה תחת לחץ אלא מתוך החלטה ובחירה של כל אחד מהצדדים. בנוסף נקבע בהסדר כי הערבויות והמחצית הראשונה של האגרה שהופקדו בתיק יוחזרו (בניכוי סכום המינימום הקבוע בתקנות) לידי המנהל המיוחד שמונה לחברה התובעת, וישמשו אותו לסילוק חוב המיסים נושא בקשת הפירוק, בכפוף לבדיקת תביעת החוב שהגיש רשות המיסים וקביעת סכום החוב המדויק. בנקודה זו צוין כי רשות המיסים היא הנושה היחיד של החברה, ולכן לאחר הכרעה בתביעת החוב שהגישה רשות המיסים יגיש המנהל המיוחד לבית המשפט שדן בתיק הפירוק דו"ח סופי ובכך יסתיימו הליכי הפירוק. לבסוף צוין כי הנתבעים מוותרים על הוצאות, בהמלצת בית המשפט, לנוכח סיום התיק בטרם שמיעת ההוכחות ולנוכח מצבו הבריאותי של המבקש. בתום הדיון אישר בית המשפט המחוזי את ההסדר האמור לעיל ונתן לו תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין).

4. ביום 16.10.2013 הגיש המבקש בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 9.10.2013, במסגרתה טען כי הסכמתו להסדר ניתנה תחת לחץ נפשי שבו היה שרוי עת קיימו הצדדים את ההידברות ביניהם מחוץ לאולם בית המשפט. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה בחלקה, אך דחה את החלק הנוגע לענייננו וקבע כי אין מקום לתיקון הפרוטוקול בכל הנוגע לדברים שהוכתבו על ידי באי-כוח הצדדים בהתייחס להסכמת המבקש להסדר. בית המשפט ציין כי אין לו הכלים להתייחס לטענות המבקש לעניין היעדר רצון חופשי או לחץ שבהם היה נתון, לטענתו, עת עמד מחוץ לאולם בית המשפט במהלך ההידברות בין הצדדים. בית המשפט קבע כי המשא ומתן התנהל מחוץ לאולם בית המשפט, וכי הצדדים חזרו לאולם והודיעו כי הגיעו להסדר מוגמר, אותו הכתיבו לפרוטוקול. בית המשפט הדגיש כי הפרוטוקול משקף את הדברים שנאמרו בתוך האולם לאחר ששבו כל הצדדים לאולם, וכי בזמן שהדברים הוכתבו לפרוטוקול נכח המבקש באולם, יחד עם בא-כוחו ועם שני הוריו וכי הוא אישר את הדברים. בית המשפט הוסיף וציין כי ייתכן שהמבקש מתחרט בדיעבד על הסכמתו וברצונו לחזור כעת מדבריו, אולם אין לעשות זאת בדרך של בקשה לתיקון פרוטוקול ולומר שהדברים כלל לא נאמרו.

5. להשלמת התמונה יוער כי ביום 20.10.2013 הגיש המבקש במסגרת תיק הפירוק תביעת חוב בסך 1,188,800 ש"ח בגין הלוואת בעלים אותה נתן, לטענתו, לחברה. ועוד יוער כי ביום 25.11.2013 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי (השופטת ו' פלאוט) שבמסגרתו התקבלה תביעה נוספת שהגישו החברה והמבקש נגד חברה שממנה שכרו שטחים לאחסון שמלות הכלה (ת"א 31165-11-11).

6. ביום 9.1.2014, כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין וכחודש וחצי לאחר חלוף המועד להגשת ערעור עליו, הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין (בש"א 236/14). טענתו המרכזית של המבקש בבקשה זו הייתה כי פסק הדין ניתן בעקבות כפייה והטעייה שלו, וכי בשל מצבו הבריאותי הקשה הוא נוטל תרופות שגורמות לו לטשטוש. בנוסף טען המבקש כי הגיש בסמוך לאחר מתן פסק הדין בקשה לתיקון פרוטוקול וכי המתין להחלטה בבקשה זו כשלושה שבועות, וכן כי פעל מול המנהל המיוחד וביקש ממנו להשיג על פסק הדין אך נענה בשלילה. בנוסף טען המבקש כי יש ליתן משקל גם לעובדה שביום 25.11.2013 ניתן פסק דין שמקבל את התביעה הנוספת שהגישה החברה. המשיבים (המנהל המיוחד והנתבעים בבית המשפט המחוזי) התנגדו כולם לבקשה.

7. ביום 20.1.2014 הגיש המבקש בקשה למתן הוראות במסגרת תיק הפירוק, ובמסגרתה ביקש להורות כי ההסכמה שניתנה על ידי המנהל המיוחד ל"הסכם הפשרה" ביום 9.10.2013 במסגרת התביעה "הינה הסכמה בטלה ומבוטלת, משלא פנה כלל המנהל המיוחד ושלא קיבל את אישורו של בית משפט נכבד זה לפשרה המוצעת, וגם לא את אישורו של הכנ"ר, ובהיות הפשרה בלתי סבירה בעליל, הפוגעת קשות בנכסי החברה ובנושיה (עליהם נמנה גם המבקש עצמו)". המבקש ציין כי הוא חש ש"שוב שדדו הנתבעים בעורמה ובמניפולציות משפטיות את נכסי החברה, אך הפעם קרה הדבר בחסות בית המשפט הנכבד והמנהל המיוחד ששגו מאד". המבקש טען כי לא ייתכן שהסכמה זו ניתנה מבלי שנדרש אישורו של בית המשפט שדן בתיק הפירוק, ומשכך דינו של פסק הדין שניתן ביום 9.10.2013 להתבטל מחמת אי חוקיות. בנוסף נטען כי הצהרת המנהל המיוחד, לפיה תביעת החוב היחידה שהוגשה בתיק הפירוק הינה תביעת רשות המיסים, הייתה הצהרה רשלנית מכיוון שבמועד הדיון טרם חלף המועד האחרון להגשת תביעות חוב, ואכן בפועל הוגשו לאחר הדיון תביעות חוב נוספות.

המנהל המיוחד התנגד לבקשה זו וטען כי מדובר בבקשה חסרת תום לב, וכי כלל לא מדובר ב"הסכם פשרה" אלא בהסכמה של הנתבעים שלא לעמוד על דרישתם להטיל הוצאות כבדות על החברה התובעת ועל המבקש, על אף מחדלו של המבקש לשלם את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט. בנוסף ציין המנהל המיוחד כי המבקש כבר הגיש ביום 9.1.2014 בקשה למתן ארכה להגשת ערעור לבית המשפט העליון, ומשכך אין הצדקה לנהל הליכים מקבילים ולבזבז את זמנו של בית המשפט. לבסוף טען המנהל המיוחד כי אף "אם אכן יתרחש הלא ייאמן ויבוטל לבסוף פסק דינו של בית המשפט שניתן בהסכמת כלל הצדדים [פסק הדין מיום 9.10.2013]", הרי שלא יהיה בכך כדי לתקן את מחדלו של המבקש שלא שילם במועד את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט, ומשכך תתקבל אותה תוצאה של דחיית התביעה תוך השתת הוצאות משפט. הכנ"ר הגיש תגובתו לבקשה והצטרף לעמדת המנהל המיוחד.

8. בהחלטה מיום 27.2.2014 דחה בית המשפט המחוזי (השופט א' שילה) את בקשת המבקש מיום 20.1.2014. בית המשפט ציין כי בהחלטה מיום 29.8.2013 ניתן למבקש היתר להמשיך לנהל את התביעה בת"א 31588-11-09 בתנאי שיישא בהוצאות המשפט, וכי בפסק הדין מיום 9.10.2013 נדחתה התביעה, בהסכמת המבקש, לאחר שלא שולמה המחצית השנייה של האגרה. בית המשפט קבע כי במסגרת הבקשה הנוכחית מעלה המבקש טענות חדשות "שעיקרן הטחת רפש במנהל המיוחד, ללא תשתית עובדתית". בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, כאשר המבקש לא עמד בתנאי שהוצב לו לשאת בהוצאות המשפט, אין כל הצדקה לקבל את אישורו של בית המשפט שדן בתיק הפירוק לביטול פסק הדין שניתן בהסכמה. בית המשפט הוסיף כי "מכל מקום, התביעה לא נדונה לפני בית המשפט של פירוק, ואין בית משפט זה רואה לעצמו סמכות לדון בביטול פסק הדין בנסיבות המפורטות לעיל". דעתו של המבקש לא נחה מהחלטה זו, וביום 18.3.2014 הוא הגיש על ההחלטה מיום 27.2.2014 בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שלפני.

9. להשלמת התמונה יצויין כי ביום 22.4.2014 דחתה הרשמת ל' בנמלך את בקשת המבקש למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין (בש"א 236/14). נקבע כי האיחור בהגשת ההליך הינו ניכר, וכי המבקש לא הציג "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה ממושכת. צוין כי המבקש לא הבהיר מדוע לא הגיש ערעור בפרק הזמן הקבוע בחוק, ולמצער מדוע לא הוגשה על ידו בקשה למתן ארכה להגשת ערעור עד להכרעה בבקשתו לתיקון פרוטוקול. עוד צוין כי המבקש לא שכנע שיש בפסק הדין שניתן בתביעה הנוספת כדי להצדיק מתן ארכה להגשת ערעור, באשר מדובר בעילות תביעה שונות ונפרדות ובתביעות שהוגשו נגד נתבעים שונים. בנוסף צוין כי על פני הדברים סיכויי הערעור שהגשתו מתבקשת אינם תומכים במתן הארכה, באשר מדובר בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים והמבקש נכח באולם והיה מיוצג על ידי עורך דין באותו הדיון. לבסוף צוין כי יש טעם בטענת המשיבים לפיה מקומן של טענות המבקש להטעייה ולכפייה אינו בהליך ערעורי אלא יש להעלותן במסגרת תביעה עצמאית. לנוכח כל האמור לעיל קבעה הרשמת כי אין הצדקה לפגיעה באינטרס הסופיות של פסק הדין שעומד למשיבים, ומשכך הבקשה נדחית. בקשה נוספת שהגיש המבקש (בש"א 2057/14) לאחד את הדיון בבש"א 236/14 עם הדיון בבקשת רשות הערעור שלפני נדחתה על ידי הרשמת ל' בנמלך ביום 23.4.2014.

בקשת רשות הערעור

10. מכאן הבקשה שלפני, אשר הונחה על שולחני כעת לאחר שנדחו שתי הבקשות האחרות שהגיש המבקש לבית משפט זה (בש"א 236/14 ובש"א 2057/14). המבקש - אשר מייצג את עצמו - טוען בבקשה שלפני כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.2.2014 הינה החלטה שגויה, אשר אין מנוס מלהורות על ביטולה. המבקש שב וטוען כי המנהל המיוחד הטעה אותו, את הכנ"ר, את בית המשפט המחוזי שדן בתביעה בת"א 31588-11-09 ואת בית המשפט המחוזי שדן בתיק הפירוק. המבקש טוען, בתמצית, כי המנהל המיוחד הטעה את בית המשפט כשהצהיר שתביעת החוב של רשות המיסים הינה התביעה היחידה שהוגשה בתיק הפירוק, על אף שבמועד הדיון טרם חלף פרק הזמן להגשת תביעות חוב נוספות, אשר אכן הוגשו מאוחר יותר (ובהן תביעת החוב שהגיש המבקש בסך של 1,188,800 ש"ח). בנוסף טוען המבקש כי המנהל המיוחד הטעה את הכנ"ר ואת בית המשפט בהצהרתו כי דחיית התביעה ללא הוצאות מהווה הסדר ראוי וסביר מבחינתה של החברה. נטען כי בשים לב לעובדה שתביעות החוב שהוגשו נגד החברה מגיעות לסך של כ-1,700,000 ש"ח, הרי שהויתור של המנהל המיוחד על התביעה בת"א 31588-11-09 הינו ויתור תמוה שאינו יכול להיחשב בשום אופן כויתור סביר.

דיון והכרעה

11. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, סבורני כי דין הבקשה להידחות וכי מוטב היה אלמלא הוגשה מלכתחילה.

12. ראוי להתחיל דווקא בנימוק המופיע בשולי החלטת בית המשפט המחוזי שדן בתיק הפירוק מיום 27.2.2014, במסגרתו ציין בית המשפט כי הוא אינו רואה לעצמו סמכות לדון בביטול פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי שדן בתביעה בת"א 31588-11-09. סבורני כי קביעה זו נכונה, וכי די היה בנימוק זה כדי לדחות את בקשת המבקש, ומניה וביה גם את הבקשה שלפני.

13. כאמור, עסקינן בתביעה כספית שהגישה החברה בשנת 2009, בטרם ניתן צו פירוק בעניינה. ביום 23.5.2013 ניתן צו פירוק בעניינה של החברה, ולכן ממועד זה ואילך נדרש היתר של בית המשפט שדן בתיק הפירוק להמשך ניהול התביעה. היתר כזה אכן ניתן במקרה דנן, לבקשת המבקש, בהחלטות מיום 23.5.2013 ומיום 29.8.2013, וזאת בכפוף להתחייבותו של המבקש לשאת בשכר טרחת עורך דינה של החברה במסגרת התביעה ובכפוף להתחייבותו לשאת בהוצאות שהחברה תחויב בהן במסגרת התביעה. המבקש לא עמד בתנאי זה, ובקשתו לפטור אותו מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית המשפט נדחתה, כאמור לעיל. משכך, רשאי היה בית המשפט המחוזי שדן בתביעה בת"א 31588-11-09 לדחות את תביעת החברה ולחייבה בהוצאות לטובת הנתבעים. ודוק, אילו ניתן פסק דין כזה, אזי לא הייתה עומדת לפני המבקש אפשרות לפנות לבית המשפט של פירוק ולדרוש את ביטולו, אלא היה עליו להגיש ערעור לבית משפט זה במועדים הקבועים בדין. למותר לציין כי בית המשפט של פירוק אינו משמש בנסיבות כאלה ערכאת ערעור על פסקי דין שניתנים בעניינה של חברה שמצויה בהליכי פירוק בבתי המשפט האחרים.

14. אלא שבסופו של דבר הגיעו הצדדים במקרה דנן במהלך הדיון שהתקיים ביום 9.10.2013 להסדר לפיו התביעה תידחה בהסכמה מבלי שיחויבו החברה או המבקש בהוצאות הנתבעים. בדיון זה נכח המבקש ונכח גם בא-כוחו דאז, עו"ד חמו. פרוטוקול הדיון כולל הצהרה שנרשמה מפי באי-כוח הצדדים כי המבקש מאשר שהוא מסכים להסדר וכי ההסדר לא נעשה תחת לחץ אלא מתוך החלטה ובחירה שלו (ושל יתר הצדדים). לאור הצהרה זו אישר בית המשפט המחוזי שדן בתביעה את ההסדר ונתן לו תוקף של פסק דין. לא חלף זמן רב והמבקש החל להעלות טענות בנוגע להסכמתו, לרבות טענות בדבר הטעייה וכפייה מצד הנתבעים ובמיוחד מצד המנהל המיוחד. מבלי להביע עמדה בנוגע לטענות אלה, אין ספק שלא ניתן להעלות טענות כאלה במסגרת בקשה לתיקון פרוטוקול כפי שעשה המבקש, ובצדק קבע כך בית המשפט המחוזי בהחלטתו 6.11.2013. כמו כן, אין ספק שאין לטענות אלה מקום במסגרת בקשה למתן הוראות המוגשת לבית משפט של פירוק לאחר מתן פסק הדין המוסכם בתביעה. לבית משפט של פירוק אין סמכות להורות בדיעבד, לאחר שניתן פסק דין בתביעה, על ביטול הסכמתו של המבקש או של המנהל המיוחד, ובכך להורות בעקיפין על ביטול פסק דין מוסכם שניתן על ידי בית המשפט שדן בתביעה. שוב יודגש, ודומה כי מדובר במושכלות יסוד, כי בית משפט של פירוק אינו מהווה בשום אופן ערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדן בתביעה שניהלה החברה כנגד צדדים שלישיים. אכן, במועד שניתן צו פירוק בעניינה של החברה נדרש היתר של בית המשפט של פירוק על מנת להמשיך בתביעה שהגישה החברה שנים מספר קודם לכן, וזאת מכיוון שהמשך ניהול התביעה "באופן אוטומטי" כשהתובעת כבר אינה חברה סולבנטית מעמיד בספק גדול את יכולתם של הנתבעים לגבות מהתובעת את הוצאות ההליך ככל שהתביעה תידחה בסופו של יום. אלא שהיתר זה אינו מקנה לבית משפט של פירוק סמכויות נוספות בנוגע לתביעה זו, ובוודאי שהיתר זה אינו מקנה לו סמכויות של ערכאת ערעור. במילים אחרות, בנסיבות העניין בית משפט של פירוק אינו הערכאה המוסמכת לדון בטענות שהעלה המבקש בדיעבד בנוגע להסכמתו להסדר שהוביל לפסק הדין המוסכם מיום 9.10.2013.

15. כאמור, סבורני כי די היה בנימוק האמור לעיל כדי לדחות את בקשת המבקש בבית המשפט המחוזי, וקל וחומר שדי בכך כדי לדחות את הבקשה שלפני. עם זאת, אעיר בנקודה זו כי לא נעלמה מעיני העובדה שהמבקש מיקד חלק ניכר מטענותיו בהתנהלותו של המנהל המיוחד, אשר עולה לטענתו כדי הטעייה של בית המשפט. אין ספק שטענות בנוגע להתנהלות של בעל תפקיד במסגרת הליכי פירוק, אשר לטענת מאן דהוא גרמה לו לנזק, מקומן להתברר בבית משפט של פירוק. במילים אחרות, ככל שהמבקש טוען כי המנהל המיוחד התרשל במילוי תפקידו או חרג מסמכותו וכי כתוצאה מכך נגרם למבקש נזק - ולמען הסר ספק אעיר כי טענות אלה לא יכולות להיטען בעלמא ונדרשת תשתית עובדתית רצינית לביסוסן - הרי שטענות אלה צריכות להתברר בבית משפט של פירוק. אלא שאין בטענות אלה, אף אם תונח תשתית עובדתית ראויה לביסוסן ואף אם תתקבלנה בסופו של יום, כדי להקנות לבית המשפט של פירוק סמכות להורות על ביטול פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים (לרבות המנהל המיוחד) במסגרת הליך אזרחי שהתנהל בפני בית משפט אחר. במילים אחרות, טענות בדבר התנהלותו של המנהל המיוחד לחוד, וטענות בדבר ביטולו של פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים לחוד. לבסוף אבקש להעיר בנקודה זו כי המבקש טען טענותיו כנגד המנהל המיוחד בשפה משתלחת שראוי היה להימנע ממנה, והדברים נכונים ביתר שאת בשים לב לכך שלכאורה לא הונחה בשלב זה תשתית עובדתית מינימאלית לביסוסן.

16. לבסוף אעיר - בבחינת למעלה מן הצורך - כי מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 27.2.2014, לפיה המבקש לא עמד בתנאי שנקבע בהחלטה מיום 29.8.2013, ומשכך ממילא אין כל הצדקה בנסיבות העניין לקבל את אישורו של בית המשפט של פירוק לביטול פסק הדין שניתן בהסכמת המבקש. כאמור, סבורני כי נימוק זה, שבו פתח בית המשפט המחוזי את החלטתו, הינו דווקא הנימוק המשני בנסיבות העניין, אך אין בכך כדי לגרוע מנכונותו.

17. אשר על כן, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות לטובת המנהל המיוחד. עם זאת, לנוכח מסקנתי כי לא היה מקום להגשת הבקשה מלכתחילה, ראיתי לנכון לחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ט בניסן תשע"ד (29.4.2014).


מעורבים
תובע: משה ללו
נתבע: עו"ד יניב אינסל
שופט :
עורכי דין: