ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מימי לוין נגד אלכסנדרה :

1

בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו

ע"מ 001271/07

לפני הרכב:

כב' השופט ישעיהו שנלר, אב"ד

כב' השופטת רות לבהר שרון

כב' השופט איתן אורנשטיין

תאריך:

12/05/2009

בעניין:

1. מימי לוין

2. אגודה למלחמה בסרטן

3. האגודה למען החייל

4. אלי לוין – יורשו של המנוח עזרא לוין ז"ל

ע"י ב"כ עו"ד שרון ליכט פטרן

המערערים

נ ג ד

1. אלכסנדרה זינגר

ע"י ב"כ עו"ד זאב סולסקי

2. יורם ליטוין

ע"י ב"כ עו"ד עמיר סגל

3. יאיר גזית

4. שושנה גזית

המשיבים 3 ו-4 משיבים פורמליים

ע"י ב"כ עו"ד ירקוני

המשיבים

פסק דין

השופט איתן אורנשטיין:

1. כללי

לפנינו ערעור על פסק הדין של בית משפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת ורדה פלאוט), מיום 21.10.07, (ת.ע. 104281/04-104286/04), בו ניתן צו לקיום צוואתה האחרונה של המנוחה ברוניסלבה אברמוביץ ז"ל, (להלן: "המנוחה"), מיום 6.9.01.

2. הרקע

המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 3.5.04 כשהיא ערירית, בת 92, ערירית והותירה אחריה מספר צוואות:

הצוואה האחרונה, מיום 6.9.01, נערכה לפני הנוטריון, עו"ד מאיר אסטרייכר, (להלן:

"צוואה האחרונה"), לפיה צוותה המנוחה, שלוש שנים לפני פטירתה, את כל רכושה למשיבים

1-2, שני אחייניה (להלן: "האחיינים").

ביום 30.8.01, שבוע קודם לצוואה האחרונה, חתמה המנוחה על צוואה בעדים, לפני שתי

עובדות סוציאליות של בית האבות בו שהתה (להלן: "הצוואה הקודמת"). היורשים לפי

הצוואה הקודמת הם: המערערת 1 (להלן: "המערערת"), לה הורישה המנוחה 30% מעיזבונה, שיעור דומה צוותה למשיב עזרא לוין ז"ל, (להלן: "לוין"), 15% לכל אחד מהמשיבים יאיר גזית ושושנה גזית (להלן: "גזית"). יתרת העיזבון, דהיינו 10% יחולקו בשווה בין המערערים האגודה למלחמה בסרטן והאגודה למען החייל, קרי 5% לכל אחד מהם.

לוין היה בן זוגה של המנוחה במשך כאחד עשר שנים קודם לפטירתה, ונפטר במהלך הערעור.

המערערת, הינה כלתו של לוין, שטיפלה במנוחה בשכר במשך שש שנים שקדמו לפטירת

המנוחה.

גזית הם ילדיו של בן זוגה הקודם של המנוחה.

לשתי הצוואות האמורות, קדמו שתי צוואות, האחת מיום 31.10.92, לפיה האחיינים הם היורשים היחידים, וצוואה מאוחרת יותר, מיום 10.7.94, לפיה האחיינים יורשים 80% וגזית יורשים 20%. שתי צוואות אלה לא היו נושא לדיון בבית משפט קמא.

3. ההליכים בבית משפט קמא

כל אחד מהצדדים הגיש בקשה לקיום הצוואה לפיה הוא נהנה, והתנגדות לצוואה האחרת. האחיינים עתרו לקיים את הצוואה האחרונה והתנגדות לצוואה הקודמת. המערערים, לוין וגזית הגישו בקשה לקיום הצוואה הקודמת והתנגדות לצוואה האחרונה. הדיונים בבקשות נשמעו לפני מספר מותבים של בית משפט קמא.

במסגרת ההליכים המקדמיים, ניתנו החלטות מפי כב' השופט שוחט הדרושות לדיון. האחת, מיום 8.3.05 והשנייה מיום 21.6.05. בהחלטות אלה קבע בית משפט קמא כי לא נפלו פגמים צורניים בצוואה האחרונה להם טענו המערערים, שנפלו כביכול בחותם הנוטריון שיש להטביע על גבי הדפים השונים של הצוואה, כמו גם אין פגם במספר הסידורי של הצוואה שיש בו כדי לאיין את תוקפה. בית המשפט קבע כי המחלוקת הדרושה להכרעה בין הצדדים היא שאלת תוקף הצוואה האחרונה.

החלטה נוספת הדרושה לענייננו היא זו שניתנה בתיק תמ"ש 17430/01 של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת מילר), מיום 6.5.01. ההחלטה ניתנה בבקשה שהגיש היועץ המשפטי של עיריית תל אביב יפו, למנות אפוטרופוס לרכוש המנוחה, בעקבות פניית מנהל סניף בנק בו נוהל חשבונה, לאחר שהמנוחה משכה שיק בסכום גדול לפקודת לוין, אשר עורר את חשש מנהל הסניף שפנה לרשויות. ההחלטה ניתנה לאחר שבית המשפט שמע את העובדת הסוציאלית, את עו"ד אסטרייכר, את מר לוין ואחרים, וכן שמע ביחידות את המנוחה והתרשם הימנה ישירות. בהחלטה הורה בית המשפט, בהסכמת המנוחה, על מינוי אפוטרופוס לרכושה, למשך ששה חודשים, זאת לאחר שבית המשפט הגיע לידי מסקנה שיש צורך במנוי כאמור, לרבות בעקבות דברי המנוחה לפניו באשר ליורשיה, ועל כך בהמשך (להלן: "ההחלטה למנוי אפוטרופוס").

4. פסק הדין של בית משפט קמא

בית משפט קמא בחן את הראיות ושמע את שורת העדים שהעידו לפניו, והגיע למסקנות הבאות:

המנוחה הייתה כשירה לצוות במועדים הרלוונטיים, קרי הן בעת עריכת הצוואה האחרונה והן בעת עריכת הצוואה הקודמת. לעניין זה התבססה כב' השופטת קמא על העדויות השונות שהובאו לפניה, ובמסגרת זו גם על עדויות העובדות הסוציאליות של בית האבות, שהן העדות לצוואה הקודמת. בית המשפט נתן דעתו לכך שמונה למנוחה אפוטרופוס לרכוש, אך לא ראה בכך כדי לפגום בכשירות המנוחה לצוות. למעשה, המערערים אף לא העלו באופן מפורש טענה בדבר העדר כשירות המנוחה לצוות, שכן קבלת טענה כאמור, הייתה גורמת גם לפסילת הצוואה הקודמת, שבקיומה מעוניינים המערערים.

בית המשפט קבע כי המנוחה ידעה להבחין בטיבן של הצוואות וכי הייתה לה "גמירות דעת" לצוות את שנקבע בצוואה האחרונה, חרף התהיות עליהן הצביעו המערערים. לעניין זה נקבע שאין בפער הזמנים הקצר של שבעה ימים, בין שתי הצוואות כדי להביא בהכרח לידי מסקנה שנשללה גמירות דעת של המנוחה בעת עריכת הצוואה השניה וכי אין הוראה בדין המגבילה את פרק הזמן המתיר שינוי צוואה קיימת. בית המשפט קמא היה ער לכך ששתי הצוואות, אינן תואמות את רצון המנוחה כפי שסיפרה לשופטת מילר, טרם ההחלטה למינוי אפוטרופוס, עם כי ראה, מעבר לדרוש, מתאם מסוים בין דברי המנוחה לפני כב' השופטת מילר, לבין צוואתה האחרונה. בית המשפט קמא קבע כי הגם שלא ניתן לדעת מה גרם למנוחה לשנות את צוואתה, אזי קיימים מספר הסברים סבירים לשינוי ברצון המנוחה, בכלל אלה: התחרטות של המנוחה על צוואתה הקודמת, או רצון להרגיע את המערערת ולוין שלחצו עליה לצוות את רכושה להם, ולערוך צוואה שתספק את רצונם, ולאחר מכן, וללא ידיעתם, לערוך צוואה שתבטא את רצונה האמיתי, דהיינו להוריש את רכושה לאחייניה, בדומה לצוואות שערכה טרם הצוואה הקודמת.

נדחתה טענת המערערים לפיה זויפה חתימת המנוחה על הצוואה האחרונה. בית המשפט מצא לנכון להתייחס לטענה זו הגם שלא הועלתה במפורש, כאשר לעניין זה נקבע כי לא הורם הנטל הדרוש, כי לא הובאה חוות דעת מומחה כנדרש על פי דין וכי למעשה המערערת אישרה בעדותה שזו טענת סרק.

בית המשפט נתן אמון בעדותו של עו"ד אסטרייכר לפניו, באשר לנסיבות עריכת הצוואה וכשירות המנוחה לבקשו להכין צוואה שתשקף את רצונה וככזאת עשה. בית המשפט דחה את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, בעת עריכת הצוואה האחרונה. לעניין זה, נדחו טענות המערערת ולוין, כמו גם תהיות שהצביעו בדבר נסיבות עריכת הצוואה, ובכללן מגבלות כביכול של המנוחה לערוך את הצוואה האחרונה, כגון הגעתה לבדה לביתו של עו"ד אסטרייכר, בשעת ערב מאוחרת, ללא כסף לשלם למונית, על קיומה של קרבה משפחתית רחוקה בין עו"ד אסטרייכר לבין המנוחה ועוד. בית המשפט הוסיף שהעלאת טענה של השפעה בלתי הוגנת באשר לעריכת הצוואה האחרונה אינה מתיישבת דווקא עם העובדה לפיה המערערת ולוין, היו מודעים לתוכנה של הצוואה הקודמת, נכחו בסמוך למקום עריכתה, ובהבדל מהאחיינים, שכלל לא ידעו על קיומה של הצוואה האחרונה לטובתם, כך גם לא על הצוואה הקודמת.

5. טענות המערערים

המערערים משיגים על ממצאיו של בית משפט קמא, שכן לטעמם הראיות שהוצגו לפניו חייבו קיום הצוואה הקודמת ובשונה מהתוצאה אליה הגיע. בכתב הערעור המפורט המשתרע על פני כשלושים עמודים, כמו גם עיקרי הטיעון הנרחבים, מעלים המערערים טענות כרימון על שגגות שנפלו בפסק הדין, כמו גם בהחלטות הביניים.

המערערים טוענים כי הצוואה האחרונה, אינה צוואת המנוחה, שכן חתימתה זויפה, כאשר לדידם של אלה, זיוף אינו ניתן להוכחה רק באמצעות מומחה לדבר אלא גם לפי מכלול הנסיבות שהובאו. מכל מקום נטען כי הצוואה האחרונה, אינה משקפת את רצון המנוחה, שאף הופעלה עליה השפעה בלתי הוגנת ועוד.

המערערים סבורים כי בית המשפט קמא שגה עת שקבע כי החלטת הביניים של כב' השופט שוחט בדבר העדר פגמים צורניים בצוואה, ייתרה את הצורך בהתמודדות עם קיומם של פגמים כאמור. לחלופין נטען, כי גם אם כך יש לפרש את החלטת הביניים, אזי החלטת השופט שוחט שגויה לגופה, ויש לבטלה.

המערערים טוענים שבית המשפט קמא השתית את מסקנתו בדבר אישור הצוואה המאוחרת רק על עדות יחיד של עו"ד אסטרייכר, שהינו עד הנוגע בדבר. לטענתם, בעדותו נפלו סתירות ופירכות עד שאין ליתן אמון בדבריו באשר לנסיבות עריכת הצוואה האחרונה. בתמצית אציין בהקשר זה כי לעמדת המערערים, עדות עו"ד אסטרייכר אינה אמינה נוכח התהיות באשר

לנסיבות עריכת הצוואה האחרונה כמות שסופרו על ידו, ובכלל זה כי המנוחה, כבת 90, הגיעה לביתו לבדה בלילה באמצעות מונית, מבלי שברשותה כסף לתשלום המונית. עו"ד אסטרייכר נמנע מלהציג את הקבלה ששילם עבור המונית הגם ששמר אותה, ועשה כן רק בחלוף זמן רב. תהייה נוספת לעמדת המערערים היא דברי עו"ד אסטרייכר עצמו, שהמנוחה התעקשה לחתום על הצוואה למרות שהוא יעץ לה להשהות את החתימה, כי החתימה על הצוואה היא בשפה לועזית ולא בעברית בהבדל מחתימות על הצוואות הקודמות של המנוחה, כי עו"ד אסטרייכר היה מצוי בניגוד עניינים מחמת קשרי נישואין רחוקים עם המנוחה, (בנו נשוי לבתה של האחיינית), כי הוא ייצג את האחיינים בהליך האפוטרופסות של המנוחה לפני השופטת מילר, כי עו"ד אסטרייכר העלים במשך שלוש שנים את דבר קיומה של הצוואה האחרונה, ומבלי שטרח לברר מה מצבה של המנוחה, ולא מסר לה העתק הצוואה. עוד טוענים הם כי העדר רישום בספר הצוואות וספר הנוטריונים, זיהוי המנוחה ללא אסמכתאות כנדרש, אי תשלום בגין הצוואה, כי המנוחה נזקקה למכשיר שמיעה למרות שכזה לא היה לה – אלה מלמדים שאין לקבל את עדותו.

המערערים מצביעים על ראיות אחרות שהיו לפני בית משפט קמא התומכות בטענתם לפיה לא היה מקום לאשר את הצוואה האחרונה. לעניין זה נטען שלא הובאה כל ראיה בדבר מניע לשינוי ברצון המנוחה בין הצוואות, וכי הנמקות בית משפט קמא לעניין זה הינן בלתי סבירות, לוקות באי הבנת דברי המנוחה לפני כב' השופטת מילר ועוד.

לעמדת המערערים, נפלו בפסק הדין גם שגגות משפטיות ובגדר זאת בשאלת נטל הראיה, חובות נוטריון, פרשנות חוק הנוטריונים, ועוד. המערערים גם משיגים על החיוב בהוצאות שהושתו רק על המערערת ולוין.

6. טענות המשיבים - האחיינים

המשיבים תומכים בקביעות ובמסקנות בית משפט קמא. לעמדת המשיבים הערעור נסוב על קביעות עובדתיות, המושתתות על אדנים מבוססים, ושאין מקום להתערבות ערכאת הערעור בכל אלה. עוד נטען לפגמים שנפלו בהודעת הערעור, כהעלאת טענת זיוף שנזנחה בבית משפט קמא, כמו גם הסתמכות על מוצגים שלא הוגשו כדין לבית משפט קמא, אלא צורפו רק לסיכומים דשם.

המשיבים גורסים כי בדין קיבל בית משפט קמא את גרסתם לפיה הצוואה הקודמת היא פרי השפעה בלתי הוגנת של המערערת ולוין על המנוחה, לה הייתה תלות בלתי מוגבלת במערערת ולוין, אשר הרחיקו אותה מהאחיינים, ופעלו להחתימה על צוואה לטובתם. המשיבים מפנים לראיות שונות שהיו לפני בית משפט קמא לעניין זה ובכללן עדויות של נשים שטיפלו במנוחה, של העובדות הסוציאליות, כמו גם אי העדת עדים שמצופה היה שיעידו מטעם המערערים כגון גזית.

המשיבים טוענים כי בדין אימץ בית המשפט את עדות עו"ד אסטרייכר תוך שמפנים לראיות המבססות לטעמם את מהימנותו. עוד נטען כי לא נפל מתום בקביעת בית משפט קמא באשר לסבירות החלטת המנוחה לשנות את הצוואה הקודמת למרות פרק זמן הקצר מאז נערכה, בהסתמך גם על עדותה של המערערת שהעידה כי הדבר היה אפשרי מבחינת המנוחה. המשיבים מבהירים כי נכונה מסקנת בית המשפט בדבר אישור הצוואה האחרונה אשר משקפת גם את רצון המנוחה כפי שבא לידי ביטוי בצוואות הקודמות, לא כל שכן, נכונה הקביעה כי לא הייתה השפעה של האחיינים על המנוחה שכן אלה לא ידעו על עריכת הצוואה הקודמת או האחרונה.

7. דיון

לאחר שמיעת הצדדים, ועיון בעיקרי הטיעון ובתיק בית משפט קמא, אציע לחברי לדחות את הערעור ואלה טעמיי.

ליבת הערעור שלפנינו הוא בשגגות שנפלו בהתרשמות בית המשפט מהעדים שהופיעו לפניו, בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידו והמסקנה אליה היה אמור להגיע.

כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית במיוחד כאשר אלה מושתתים על עדויות שנשמעו, אלא במקרים חריגים, בהם נפל פגם לשורשו של עניין, ואין מקרה זה בא בגדר אותם חריגים. ראה ע"א 8128/06 יצחק לוינזון ואחר' נ' נתנאל ארנון, (פורסם בנבו) [2009] :

"על ההלכה בדבר גדרי התערבותה של ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, חזר בית משפט זה פעמים רבות (ראו למשל ע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים, פ"ד נא(4) 687, 695 (השופטת שטרסברג-כהן); ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני ואח' (לא פורסם) [פורסם בנבו] (השופט - כתארו אז - ריבלין); זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מה' 7 בעריכת ש' לוין) סעיף 665 בעמ' 856- 857). ככלל, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית כאשר אלה מושתתים על עדויות, שנשמעו בערכאה הראשונה (ע"א 1240,558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל חנן ו-32 אח', פ"ד נב(4) 563, 569 (השופט גולדברג)). התערבות ערעורית בממצאי עובדה תיעשה במקרים חריגים בלבד, כגון מקום שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורש (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח קלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (השופטת ביניש); ע"א 6581/98 זאבי ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו] (השופט ג'ובראן); א' בן-נון הערעור האזרחי (מה' 2 - 2004) 232-227; מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מה' 15, 2007) 1313); מטבע הדברים, יהיו מדי פעם מקרים כאלה".

פסק דינו של בית משפט קמא מפורט ומנומק, מושתת על התרשמותו מהעדויות שנשמעו לפניו, ועל בחינת טענות הצדדים וקביעת הממצאים לאחר ניתוח הראיות. לא נפל כל פגם בקביעות של בית משפט קמא המצדיק התערבות ערכאת הערעור (ראה: ע"א 2835/04 לובינסקי בע"מ נ' י.ת. נצר אחזקות בע"מ תק – על 2005(3), 1446 בסעיף 10.

8. בחנתי לגופה את השגת המערערים כי בית משפט קמא שגה שעה שנתן אמון בגרסת עו"ד אסטרייכר, תוך התעלמות ממכלול נסיבות עריכת הצוואה האחרונה, שמחייבות לטעמם של המערערים, תוצאה אחרת. לעניין זה נטען בין היתר למגבלותיה הנפשיות כמו גם הפיזיות של המנוחה אשר מנעו ממנה את היכולת להגיע לבדה לביתו של עו"ד אסטרייכר באישון לילה, חוות דעת רפואית בדבר כשירות המנוחה, תצהיר עובדת סוציאלית של עיריית תל אביב, כתבי בית דין של האחיינים עצמם, שהוכנו על ידי עו"ד אסטרייכר, כמו גם עדויותיהם של שלושת אלה, בדבר התפקוד הלקוי של המנוחה. טענות אלה ואחרות של המערערים כגון שהמנוחה סירבה לשמוע להצעתו של עו"ד אסטרייכר להמתין עם חתימתה על הצוואה, כי הוא לא טרח לגלות את דבר קיומה של הצוואה האחרונה במשך השנים שחלפו מאז חתימתה, כי לא היו ברשותו הפרטים הדרושים להכנת הצוואה, לא התקבלו על ידי בית משפט קמא, זאת לאחר שהוא נתן דעתו לאלה, ודחה אותן.

בניגוד לטענות המערערים, הובאו לפני בית משפט קמא ראיות למכביר, ובאופן מספק לביסוס מסקנתו, שיש לקבל את עדות עו"ד אסטרייכר כמו גם בדבר כשירות המנוחה לצוות את הצוואה האחרונה, ולפיכך אין מקום להתערב במסקנתו. בכלל אלה ניתן למנות את העובדה שהמנוחה הייתה עצמאית במידה רבה. היא הופיעה מספר פעמים סמוך לפני כן במשרד פרקליטים אחר, שנמצא בקומת מרתף, תוך שנדרשה לעלות ולרדת במדרגות, כי הגיעה בכוחות עצמה לדיון בבית המשפט לענייני משפחה לפני כב' השופטת מילר, כי שקלה סמוך לפני כן נסיעה לפולין, כי קיימים מסמכים רפואיים שונים וכן תסקיר של רשויות הרווחה בדבר כשירותה ותובנתה, כמו גם עדויות נוספות בעניין, שפורטו בפסק הדין. העובדה שהמנוחה הסתייעה במקל הליכה, וכפי שעו"ד אסטרייכר העיד, לא שללה מניה וביה את יכולת המנוחה, הן הפיסית והן הנפשית, להגיע באמצעות מונית, וללא ליווי לביתו של עו"ד אסטרייכר, ולהורות לו לערוך את הצוואה האחרונה.

בית המשפט מצא את עדותו של עו"ד אסטרייכר מהימנה, אמינה וחד משמעית, ולאחר שבחן את תוכנה לאור נסיבות המקרה, ראה בה כמשתלבת ותואמת את מארג הראיות ומבחן השכל הישר. כך עו"ד אסטרייכר הכיר את המנוחה במשך שנים רבות, היא דיברה לעניין, הבהירה לפניו את רצונה והוא יישם אותו כמצוותה. עו"ד אסטרייכר גם נתן הסבר מספק לבית המשפט קמא באשר להשגת הפרטים הדרושים לצורך הכנת הצוואה. בל נשכח כי רק שבוע קודם לכן, ערכה המנוחה צוואה אחרת, שעה שאין המערערים יכולים לחלוק כי לא הייתה באותה עת כשירה לצוות, ובהעדר כל ראיה חיצונית לפיה במשך השבוע האמור, חלה הידרדרות במצבה של המנוחה, אשר היה בה כדי לפגום ברצונה – יש לקבוע כי היתה כשירה לצוות באותה עת. אוסיף כי לאור מצבה של המנוחה, לא נפל פגם בהימנעותו של עו"ד אסטרייכר להצטייד בתעודה רפואית ובדומה לעוה"ד שערכו את הצוואה שבוע קודם לכן, שאף הם לא ראו צורך לעשות כן. בדומה, הימנעות עו"ד אסטרייכר לספר על הצוואה החדשה מאז נחתמה ועד פטירת המנוחה, מספר שנים לאחר מכן, נעשתה לאור בקשתה המפורשת של המנוחה כי דבר הצוואה יישמר בדיסקרטיות. אין בשגגה עליה מצביע ב"כ המערערים שנפלה בעדות עו"ד אסטרייכר לפיה למנוחה היה מכשיר שמיעה, למרות שמעולם לא היה לה, כדי לאיין את התרשמותו של בית המשפט מהעד האמור, לא כל שכן, היו ראיות לבעיות שמיעה של המנוחה, שדבריו היו מהימנים בכללותם. גם לא ראיתי בחוות הדעת הרפואית של הפסיכיאטר, ד"ר חבר מיום 23.1.01, שבדק את המנוחה כדי לאיין את מסקנת בית המשפט, שכן עולה מחוות הדעת שהמנוחה מתמצאת בזמן ובמקום, גם אם אין היא יודעת כמה כסף יש ברשותה והיכן.

בית משפט קמא היה ער לקרבה המשפחתית בין עו"ד אסטרייכר לבין האחיינים, ולא ראה, ובצדק, מקום לפסול את הצוואה מטעם זה לאור הוראת סעיף 10(ב) לחוק הנוטריונים תשל"ו- 1996 (להלן: "חוק הנוטריונים"), המגדיר מיהו "קרוב", לעניין החוק. היחסים המשפחתיים במקרה זה, אינם נופלים בתחום ההגדרה האמורה.

9. תקיפת המערערים באשר לקביעת בית משפט קמא בכל הנוגע לכשירות המנוחה לעריכת הצוואה האחרונה, לוקה בכשל פנימי. המערערים נזהרו לתקוף מפורשות בבית משפט קמא, את כשירותה של המנוחה מחמת שהצוואה האחרונה נערכה רק כשבוע לפני הצוואה הקודמת, ואם נעדרה המנוחה כשירות לצוות את הצוואה האחרונה, היה הדבר משפיע בהכרח גם על כשירותה באשר לעריכת הצוואה הקודמת, בקיומה הם מעוניינים שכן זו הצוואה היחידה לפיה הם יורשים. חרף זאת, בערעורם, מעלים המערערים טענות כרימון כנגד כשירות המנוחה לצוות את צוואתה האחרונה. שעה שהטענה שמעלים המערערים בערעורם בדבר העדר כשירות של המנוחה לצוות את צוואתה האחרונה, לא הועלתה מפורשות על ידם בבית משפט קמא, דין טענתם בהקשר זה במסגרת הערעור להידחות.

אף לגופם של דברים, צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה המנוחה הייתה כשירה לצוות את צוואתה האחרונה. בית משפט קמא, התרשם מהעדויות שהיו לפניו בדבר יכולתה של המנוחה להבחין בטיבם של דברים בעת עריכת הצוואות, הקודמת והאחרונה שנערכו בסמוך, ובגדר זאת של צדדים בלתי מעוניינים כגון העובדות הסוציאליות ומטפלת בבית האבות, אשר רובן ככולן העידו שהמנוחה הייתה בכשירות ותובנה מלאה, ללא שהבחינו בבעייתיות כל שהיא אצלה וכל אלה מתועדים בגוף פסק הדין. קל וחומר, שעה שלוין עצמו העיד לפני בית משפט קמא כי המנוחה הייתה "במצב טוב" כדבריו, עד אמצע שנת 2002.

אמנם, הצוואות נערכו האחת בסמוך לשנייה, אך לא הייתה כל ירידה קוגניטיבית אצל המנוחה בתקופה שבין עריכת שתי אלה שכן זו החלה רק בשנת 2002. עד אז, ההתרשמות ממצב המנוחה הייתה של אדם הבקיא ומצוי במתרחש, עונה לעניין, וללא פגם בתובנה שלה וכמפורט בהרחבה בפסק הדין הנסמך כאמור על ראיות שהובאו לפניו. בית משפט קמא לא נדרש לנמק את השינוי ברצון המנוחה בין צוואתה הקודמת לבין צוואתה האחרונה, שכן וכפי שעלה הדבר מהראיות, לא הופעלה על המנוחה כל השפעה מצד האחיינים שכלל לא ידעו על קיומן של הצוואות, וכפי שאישרה המערערת בעצמה בעדותה, לא כל שכן הוכח כי המנוחה היתה כאמור בתובנה מלאה. אין חולק כי אדם רשאי לצוות כרצונו ובכלל זה לשנות מצוואות קיימות. מעל ומעבר, גם המערערת בעדותה לא חלקה על האפשרות שהמנוחה החליטה במודע לשנות מצוואתה.

מקובלת עלי גם סברת בית משפט קמא לפיה הצוואה הקודמת נערכה רק על מנת לרצות את המערערת ולוין, שהפעילו לחץ על המנוחה לצוות להם את רכושה, ולאחר מכן, בלי ידיעתם, חזרה וצוותה את רכושה לאחיינה, מתוך מחשבה ומודעות, ובאופן התואם את צוואותיה הראשונות. לא נעלמו מעיניי טענות נוספות של המערערים בדבר מופרכות הסברה האמורה של בית משפט קמא, כגון הטענה לפיה אם המנוחה אכן התחרטה וערכה את הצוואה הקודמת רק למראית עין, מצופה היה איפוא שיחסה אל האחיינים ישתנה, דבר שלא אירע. אין באלה כדי להביא לידי שינוי בתוצאה אליה הגיע בית המשפט גם באשר לסברה האמורה. בהתאם לסברה דנן אזי אם המנוחה רצתה רק לרצות את המערערת ולוין בכך שידעו שהיא צוותה רק להם את רכושה, ועל מנת שיניחו לה לנפשה, בהכרח היה עליה להותיר את היחסים עם האחיינים ללא שינוי, ועל מנת לא לעורר את חשדם של המערערת ולוין כי שינתה את הצוואה.

לא ראיתי גם ממש בטענת המערערים לפיה טעה בית משפט קמא שעה שלא איבחן בכשירות המנוחה לצוות את הצוואה הקודמת שנעשתה לפני עדים, בבית האבות, בנוכחות עורכי דין, בהבדל מהצוואה האחרונה שנערכה בלילה בביתו של הנוטריון. כל עוד, המצווה כשיר, בעל גמירות דעת ותובנה, אין פגם בכך שהצוואה נחתמה לפני הנוטריון, שהינה אחת הדרכים הקבועות בדין לעריכת צוואה.

10. נכונה היא מסקנת בית המשפט קמא, הן בהחלטת הביניים והן בפסק הדין, לפיה אין פגמים צורניים בצוואה המאוחרת, שיש בהם כדי למנוע את אישורה לפי חוק הנוטריונים, ותקנות הנוטריונים תשל"ו –1977 (להלן: "תקנות הנוטריונים"). החלטת הביניים מיום 21.1.05 מתמקדת באותם פגמים צורניים להם טען בא כוחם דאז של המערערים, והם העדר הטבעת חותמת אדומה של נוטריון על גבי גיליון הצוואה עצמה והעדר המספר הסידורי של אישור עשיית הצוואה. בית המשפט קבע, ובצדק קבע כי לפי תקנה 23 לתקנות הנוטריונים אין דרישה לציון מספר סידורי גם על גיליון הצוואה וכי לפי תקנה 18(א) לתקנות הנוטריונים אין הכרח כי המסמך המחובר לגיליון יוטבע בחותם הנוטריון, בהבדל מהצורך לעשות כן שעה שיש לחבר מספר גיליונות ביחד. גם דין השגת המערערים על כך שעו"ד אסטרייכר לא בדק את כשירותה של המנוחה לצוות כמו גם לא טרח לבדוק קיומה של תעודה רפואית לצורך כשירות המנוחה, להידחות. לפי תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, יש צורך בהצגת תעודה רפואית רק אם המבקש מאושפז או מרותק למיטה, דבר שלא אירע בעניינה של המנוחה. באשר לבחינת כשירותה של המנוחה לצוות, הרי המערערים עצמם כאמור לא תקפו את הכשירות כמו גם בית המשפט קבע כי עו"ד אסטרייכר התרשם נכונה מרצונה הברור של המנוחה באשר לצוואה האחרונה, ואין פגם בקביעה זו.

11. אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא באשר לדחיית טענת הזיוף של הצוואה האחרונה. טענה זו לא נטענה מפורשות על ידי באי כוח המערערים בהליך לפני בית משפט קמא, אשר חרף זאת, עשה מלאכתו שלמה, עת דן בה אף לגופה ודחה אותה. הנטל להוכחת הטענה הוא על כתפי הטוען אותה, לא כל שכן, רף ההוכחה של טענה זו, הוא גבוה. אמנם, כעמדת המערערים, אין הכרח בחוות דעת של מומחה להוכחת טענת זיוף ולא ניתן לשלול אפשרות להסתפק בראיות אחרות, אך כאלה לא הוצגו לפני בית משפט קמא. זאת ועוד, מעדויות המערערים עצמם עולה כי המנוחה, היא שחתמה על הצוואה וכאמור בדברי המערערת בעדותה לפני בית משפט קמא כי לפחות חלק החתימה המתנוססת על גבי הצוואה האחרונה היא בכתב ידה של המנוחה (עמוד 123 שורה 22 לפרוטוקול). לכן, אין בעובדה כי החתימה על הצוואה האחרונה נרשמה באותיות לטיניות בהבדל מהצוואות הקודמות בהן חתמה המנוחה בעברית, כדי לאיין את אמיתות החתימה.

12. נטל ההוכחה בדבר תקפות הצוואה האחרונה, לרבות טענת הזיוף, היה מושת על המערערים ואלה לא עמדו בו, כקביעת בית משפט קמא. לפי סעיף 19 לחוק הנוטריונים, די באישור נוטריון כדי להוות ראיה לתקפותה של הצוואה:

"אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור."

לפיכך, על המערערים היה הנטל להוכיח אחרת, נטל שלא עמדו בו. מעל ומעבר, לפני בית משפט קמא, היו ראיות מספקות על בסיסן נקבע כי הצוואה האחרונה תקפה היא, וזאת גם אם הנטל היה מוטל על כתפי האחיינים, כעמדת בא כוח המערערים.

13. המערערים מנסים להיבנות מההליך למינוי אפוטרופוס לחסויה, ומדברי החסויה כי רצתה לצוות את רכושה למערערת וללוין. כפי שבצדק ציין בית משפט קמא, אין לראות בהליך האמור בגדר צוואה, שכן עדות המנוחה דשם אינה מוכרת בדין כדרך לעריכת צוואה. זאת ועוד, המנוחה העידה ביחידות לפני כב' השופטת מילר, כי רצונה להוריש את רכושה לאחיינים וגם למערערת וללוין, ולא רק לאחרונים בניגוד לנטען בערעור. מכאן, שאין בהליך מינוי האפוטרופוס כדי תרומה למחלוקת נשוא הערעור. לא ראיתי צורך להידרש לטענת המערערים לפיה נפלה שגגה בקביעת בית משפט קמא שמצא מתאם בין דברי המנוחה לפני כב' השופטת מילר לבין פעולותיה של המנוחה, בכך שלמערערת וללוין נתנה כספים במתנה, ולאחיינים צוותה את רכושה. כפי שציינה ובצדק השופטת הנכבדה, אין למתאם זה רלוונטיות, שכן דברי המנוחה בבית המשפט, לא מהווים צוואה ולא ניתן להסיק מהם שדין הצוואה האחרונה הוא בטלות.

14. לפיכך, אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשלם לכל אחד מהמשיבים 1 ו –2 שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 בתוספת מע"מ כחוק. העירבון הכספי שהפקידו המערערים יועבר למשיבים האמורים, מחצית לכל אחד, על חשבון האמור, באמצעות באי כוחם.

_____________________

איתן אורנשטיין, שופט

השופט ישעיהו שנלר - אב"ד:

אני מסכים ומצטרף לאמור בדברי חברי כב' השופט אורנשטיין.

ארשה לעצמי להוסיף, כי התקשתי להבין את גירסת ועמדת המערערים, לרבות במהלך הדיון בפנינו.

סברתי כי יש מקום לשמוע באופן חד משמעי וברור, מה טענת המערערים וזאת לא שמענו. האם טוענים הם שהמנוחה כלל לא היתה אצל עו"ד אסטרייכר? האם טוענים הם שעו"ד אסטרייכר זייף את חתימתה לאחר שערך את צוואה מיוזמתו? האם כל עדותו של עו"ד אסטרייכר בפני בית המשפט קמא שקר וכזב?!

יתר על כן, האם בגין אותם אחיינים, יסכן עו"ד אסטרייכר את כל עתידו לרבות המקצועי?! ניחא, אם היה נטען כלפי האחיינים בדבר מעשה זה או אחר, אך כלום האם ניתן בגדר השערות בלבד, להטיל אשמה כה חמורה על נוטריון - הכל בגין בצע כסף?!

ודוק, אם אכן המנוחה לא פנתה לעו"ד אסטרייכר, הכיצד אמור היה לדעת על הצוואה הקודמת. הרי לפי הצוואות הקודמות האחיינים נוחלים, בין באופן מלא ובין ביחד עם גזית.

דומה כי אין צורך להוסיף.

___________________

ישעיהו שנלר, שופט אב"ד

השופטת רות לבהר שרון:

אני מסכימה.

_________________

רות לבהר שרון, שופטת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט איתן אורנשטיין.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום י"ב באייר, תשס"ט (6 במאי 2009).

_______________ _________________ __________________

ישעיהו שנלר, שופט רות לבהר שרון, שופטת איתן אורנשטיין, שופט

אב"ד