ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פאנני נגד ניר :

15


בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

עא 002646/08

לפני:

כבוד השופטת חנה בן-עמי

12/05/2009

בעניין:

יחזקאל פנאני אבירם

ע"י ב"כ עו"ד

אשר שרביט

המערער

נ ג ד

יוסי ניר

ע"י ב"כ עו"ד

יוסף לוי

המשיב

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' כהן) בת"א 3927/06 מיום 22.10.08, בו חויבו המערערים לשלם למשיב סך (נומינלי) של 67,914 ₪, וכן שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט.

להלן העובדות הצריכות לעניין:

1. המערערים שכרו את שירותיו של המשיב, עורך דין במקצועו, לצורך מתן שירותים משפטיים. במסגרת כך נכרתו בין הצדדים בין השנים 1996 ו-1999 מספר הסכמי שכר טרחה: הסכם מיום 13.11.96, תוספת להסכם מיום 4.2.97, הסכם מיום 27.10.98 והסכם מיום 14.11.99, שהוא סלע המחלוקת דנן.


2. בבית משפט קמא התקבלה עדותו של המשיב, לפיה ההסכם מיום 14.11.99 (להלן: "ההסכם") מגלם את יתרת החוב הכוללת של המערערים, לאחר שלא עמדו בהסכמי שכר הטרחה הקודמים. לפי הסכם זה, יתרת חובם של המערערים למשיב עומדת על 21,571 $. על אף האמור הוסכם, כי המערערים ישלמו למשיב סך של 17,500 $ במועדים כפי שנקבע. עוד הוסכם, כי שכר הטרחה האמור אינו כולל ייצוג בת"א 18288/96, וכי אם לא ישולם החוב, כולו או חלקו, במועדים הקבועים בסעיף 3 יהיה המשיב זכאי להתפטר מייצוג באופן מיידי, ויתרת החוב תעמוד לפירעון מיידי (סעיפים 2-5 להסכם). בסעיף 8 להסכם נקבע, כי "לא נחתם ההסכם עם שערי העיר (צד ג' שהיה חייב כסף למערערים, להלן: "שערי העיר") תוך 30 ימים, הסכם זה בטל ומבוטל וההסכם/ים שנחתמו בין הצדדים עד להסכם זה יהיו בתוקף".

3. ביום 4.7.99 נחתם הסכם פשרה בין המערערים לבין "שערי העיר", במסגרתו קיבלו סך של כ-155,000 ₪. ביום 13.7.99 שילמו המערערים למשיב סך של 20,500 ₪. משלא שולמו סכומים נוספים על אף פניות מצדו של המשיב, הוגשה על ידו ביום 26.3.06 תביעה כספית בה עתר לחיוב המערערים בתשלום יתרת החוב המקורי, העומד על 21,571 $, בהתאם לסעיף 5 להסכם.

4. בפסק דין מנומק ומפורט קיבל בית משפט קמא התביעה, תוך שדחה את טענותיהם של המערערים להתיישנות התביעה או לשיהוי בהגשתה. כך נקבע, כי הגם שהתנאי בסעיף 8 להסכם (להלן: "התנאי המתלה") לא התקיים במועד שנקבע – בתוך שלושים יום – מהתנהגותם של הצדדים בנסיבות העניין עולה כי המועד לפקיעת התנאי הוארך מכללא, משהמשיב המשיך להיות במגע מול שערי העיר בנוגע להסכם הפשרה, ללא שהמערערים מיחו בידיו או ביקשו כי יפסיק לייצגם.

בנוסף נקבע, כי הגם שהתביעה הוגשה בחלוף זמן, לא הוכח כי המערערים שינו מצבם לרעה. לגופם של דברים נדחו טענותיו של המערערים לגבי גובה שכר הטרחה שהיה עליהם לשלם למשיב, כך לשיטתם, נוכח העובדה כי ניתנו על ידם מספר גרסאות שונות בעניין. עוד נקבע, כי הגם שאופן התשלום עליו הוסכם כלל אך הצמדה לשערו היציג של הדולר ביום התשלום בפועל, יש מקום להוסיף לחוב הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.12.02, בו שילמו המערערים את התשלום האחרון, וזאת מן הטעם כי ציפייתו של המשיב היתה כי התשלומים ישולמו במועדם וממילא לא נקבע מנגנון הצמדה נוסף. לאחר קיזוז סך של 6,909$ עליו הצהיר המשיב כי קיבל מהמערערים עבור שירותיו ובמסגרת ההסכם, חויבו המערערים בסך 67,914 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.12.02. כן חויבו בשכר-טרחה בסך 20,000 ₪ ובהוצאות משפט.

5. עיקר טענות המערערים מופנות כלפי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. כך לטענתם, מהווה ההסכם האחרון תוספת להסכמים הקודמים ולא בא תחתיהם. משכך, ונוכח העובדה כי המגעים עם שערי העיר הסתיימו בפשרה, ממילא לא זכאי המשיב לשכר ששולם לו במסגרת הסכמים קודמים ושכלל טיפול בהגשת תביעה כנגד שערי העיר. עוד לטענתם, משהתנאי המתלה – הגעה להסכם פשרה עם שערי העיר – לא התקיים במועד שנקבע בהסכם, ממילא מתבטל ההסכם למפרע, ועל מנת להחיותו מחדש נדרשת הודעה מפורשת בכתב. זאת ועוד, גם מעדותו של המשיב עולה כי התנאי המתלה לא הוארך בהסכמת הצדדים, שכן לדבריו המשא ומתן שניהל עם שערי העיר הופסק למשך מספר שבועות ואחר כך חוּדש, מה שמלמד על קיומו של הסכם חדש בין הצדדים, ולכל היותר על זכאותו של המשיב לשכר ראוי בגין עבודתו בהליכי המשא ומתן, מה גם שכנטען אלה הובילו לסכום כספי נמוך בהרבה מהמגיע להם. עוד לטענתם, משלא התקיים התנאי המתלה, ממילא מתבטל ההסכם למפרע וחלות הוראות ההסכמים הקודמים, שהתיישנו טרם הגשת התביעה. בנוסף חוזרים המערערים על טענת השיהוי בהגשת התביעה, שכנטען הקשה עליהם לזכור את פרטי הסכסוך וגרם לקיפוח הגנתם.

לגופו של סכום החוב טוענים המערערים, כי אף אם המועד לקיומו של התנאי המתלה הוארך עומד החוב לכל היותר על סך של 17,500$, בהצמדה לשער הדולר ביום התשלום וללא הפרשי הצמדה וריבית, שלא נקבעו בהסכם. עוד נטען, כי המשיב קיבל סכומים מסוימים על חשבון החוב, מה גם שעיכב בידיו את הסכום המגיע לו מכספי הפשרה שהועברו משערי העיר.

6. המשיב, מנגד, סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתו, דין הערעור להידחות, ולו מן הטעם כי כלל הטענות בו מופנות כלפי ממצאים עובדתיים. לגופו של עניין טען, כי פרשנות לשונם הברורה של ההסכמים מעלה כי הם אינם עומדים בנפרד זה מזה, וכי כל הסכם מגלם בתוכו את סכום החוב שהמערערים היו חבים למשיב בגין טיפולו בענייניהם עובר למועד הכריתה. עוד לטענתו, אין כל בסיס לטענת המערערים לפיה סכום החוב בהסכם כולל את עלות הטיפול בהגשת התביעה כנגד שערי העיר (שכאמור לא הוגשה), וזאת נוכח הלשון הברורה בסעיף 4 להסכם מיום 27.10.98, בו נקבע שכר טרחה נפרד במקרה שתוגש תביעה כאמור. לעניין התנאי המתלה נטען, כי בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי כי התנאי הוארך בהסכמת הצדדים, מה גם שהעלאת הטענה בדבר פקיעת ההסכם גובלת בחוסר תום לב, שכן המערערים נהנו מפירות הסכם הפשרה שנחתם בעקבות מאמצי המשיב.

משההסכם לא בוטל ממילא אין מקום לטענת ההתיישנות שהעלו המערערים, מה גם שבסעיף 8 להסכם מאשררים המערערים את ההסכמים הקודמים שנכרתו בין הצדדים. באשר לסכום החוב טען, כי טענות המערערים בדבר תשלומים למשיב על חשבון שכר הטרחה נדחו על ידי בית משפט קמא, וכי הן עומדות בסתירה לראיות שהוגשו. בנוסף, משהמערערים לא עמדו באופן התשלום המוסכם, ממילא אין הם זכאים להנחה המוסכמת. עוד לטענתו, המערערים לא פנו אליו בדרישה לגילוי מסמכים, וממילא אין בסיס לטענתם לפיה המסמכים שהוגשו על ידו לא עלו בהליכי הגילוי.

ד י ו ן

7. עיון בטענות המערערים מעלה, כי כלל טענותיהם מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שיצאו תחת ידו של בית משפט קמא. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים אלה, אלא במקרים נדירים שהמקרה דנן אינו בא בקהלם.

אף לגופם של דברים דין הערעור להידחות: עיון במכלול הסכמי שכר הטרחה שנחתמו בין הצדדים מעלה, כי כל הסכם הוא גלגולו של ההסכם שקדם לו, ואין מדובר בהסכמים שונים ונפרדים לגבי שירותים שונים. כך, בהסכם מיום 27.10.98, הוסכם כי סכום החוב כמפורט בהסכם כולל המשך טיפול בתיקים שונים, ובכללם תיקים שהטיפול בהם הוסדר בתוספת מיום 4.2.97 (ראו מוצגים 1-3 מטעם המשיב). גם בהסכם האחרון מיום 11.4.99 צוין במפורש כי "יתרת חובם של אבי ו/או א.פ.א בע"מ [המערערים] בגין שכ"ט עו"ד 21,571$ ומע"מ..." וכי במידה ולא יושג הסכם פשרה בהליכים בין המערערים לשערי העיר, "ההסכם/ים שנחתמו בין הצדדים עד להסכם זה יהיו בתוקף" (שם, סעיפים 2, 8). בהתייחס לכך, אין מקום לטענות המערערים בדבר שכר טרחה נפרד לכאורה שקיבל המשיב עבור שירותים שלא בוצעו במסגרת ההסכמים הקודמים, וקוזזו מהסכום שנתבע על ידו.

8. אף בעניין תוקפו של התנאי המתלה הדין עם המשיב. כעולה מפסק הדין, לאחר שלושים הימים ממועד כריתת ההסכם המשיך המשיב במגעים עם חברת שערי העיר לצורך הגעה להסכם פשרה. המערערים לא כפרו בכך ואף לא טענו כי ביקשו מהמשיב שיפסיק את הטיפול בעניין. בהתייחס לאלה, מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא כי תוקפו של התנאי המתלה הוארך בהתנהגותם של הצדדים. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, לפיה ניתן להאריך תוקפו של תנאי (בעניין זה מפסיק), מכללא ועל ידי התנהגותם של הצדדים (ראו: ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בעמ נ' הוך, פ"ד לז(3) 393, 417-418 (1983)), ועם עקרון תום הלב, שכן כפי שצוין בפסק הדין - "טענת הנתבעים [המערערים כאן] כי ההסכם פקע גובלת בחוסר תום לב ובניסיון לאחוז במקל משני קצותיו, מחד להנות מפירות הסכם הפשרה שנחתם ומאידך לטעון לפקיעת ההסכם, כאשר מדובר בתשלום שכר הטרחה של התובע [המשיב]" (שם, פסקה 14).

ולא למותר לציין, כי ביום 22.6.99 שלח המערער למשיב מכתב בו ביקש שיאשר הפחתה של התשלום הראשון על פי סעיף 3(א) להסכם, תוך הוספת היתרה ליתר התשלומים (נספח 26 מטעם המשיב), מה שמעיד על כי אף המערערים ראו את ההסכם בתוקף על אף שהמועד שנקבע לקיומו של התנאי המתלה עבר למעלה מחודש קודם לכן (30 יום מיום 11.4.1999).

נוכח האמור מתייתר הדיון בטענת ההתיישנות, שעניינה ההסכמים הקודמים. גם דינה של טענת השיהוי להידחות, שכן המערערים לא הוכיחו כי עניינם בא בקרב המקרים הנדירים בהם תתקבל טענה זו (ראו: 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד נז(5) 433, 445-446 (2003)).

גם דינן של יתר הטענות לעניין גובה החוב להידחות. בהסכם נקבע במפורש כי באם המערערים לא יעמדו במועדי התשלום כמפורט בסעיף 3 להסכם, תועמד יתרת החוב המקורית – 21,571$ - לפרעון מיידי. המערערים שילמו אך כרבע מסכום החוב, וממילא אין הם זכאים להנחה המוסכמת. יתר טענות המערערים, בדבר תשלומים על חשבון החוב, לרבות תשלומים מתוך כספי הפשרה, נדחו על ידי בית משפט קמא מן הטעם כי הם עומדים בסתירה לראיות הכתובות. גם טענת המערערים לפיה יש להפחית משכר הטרחה של המשיב שכן התמורה המוסכמת בהסכם הפשרה היתה נמוכה מהמגיע להם אינה מבוססת. המערערים חתמו על הסכם הפשרה עם שערי העיר מרצונם החופשי. משעשו כן אין להם להלין אלא על עצמם.

9. אשר על כן הערעור נדחה.

המערערים ישאו בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין, שישולם מסכום הערבון שהופקד בתיק. יתרת סכום הפקדון תוחזר למערערים באמצעות בא כוחם.

ניתן היום, י"ח באייר תשס"ט (12 במאי 2009), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקי פסק הדין לב"כ הצדדים.

מותר לפרסום מיום 12.5.09.

חנה בן-עמי, שופטת

שרה