ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עזבון המנוח אל נגד ביטוח ישיר :

1


בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

לפני: כב' השופט משה דרורי

בש"א 7577/09

בתיק עיקרי: א 008084/06

בעניין:

1. עזבון המנוח פלוני ז"ל

2. עיזבון המנוחה פלונית ז"ל

3. (קטין)

4. (קטינה)

5 (קטין)

6. אלמוני

ע"י ב"כ עו"ד ישראל שוויצר

המבקשים

(התובעים בתיק העיקרי)

- נ ג ד -

ביטוח ישיר – חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יובל ראובינוף

המשיבה

(הנתבעת בתיק העיקרי)

החלטה

רקע

1. פלוני ופלונית ז"ל (להלן: "המנוחים") נהרגו ביום 9.10.05, בתאונת דרכים קטלנית (להלן – "התאונה"). העזבונות של המנוחים, הם התובעים 1 ו-2, בהתאם.

2. המנוחים השאירו אחריהם שלושה ילדים קטינים, ילידי השנים: 1999, 2001 ו-2004 (המבקשים 5-3; להלן גם – "התובעים"), אשר הועברו לטיפולם של דודם, אלמוני, אחי אביהם (התובע 6) ורעייתו, שם הם גרים, מיום התאונה ועד היום.

3. בשנת 2006, הוגשה, לבית משפט זה, תביעה לפיצויים, בשל הנזקים אשר נגרמו לתובעים 5-3 ולעיזבונותיהם של המנוחים, בגין התאונה (הוא התיק העיקרי, ת.א. 8084/06, שבמסגרתו הוגשה בש"א זו, ובה ניתנת החלטה זו).

תמצית ההליכים בתביעה

4. במסגרת שלב ההוכחות, בתיק העיקרי, הציגו הצדדים את ראיותיהם, וזימנו עדים שונים, אשר נחקרו על ידי הצדדים.

5. אחת מן הראיות אשר הוגשו, היא תעודת עובד ציבור, אשר נחתמה על ידי הגב' שלווה ליבוביץ, המפקחת הארצית לאומנה במשרד הרווחה. הגב' ליבוביץ אף העידה בפניי, ונחקרה בדקדקנות ובאריכות על ידי ב"כ הצדדים, בכל הנוגע לנושא האומנה.

6. בסיומה של ישיבת ההוכחות, אשר התקיימה ביום 26.6.08 , נקבע, כי, ככלל, שלב הראיות הסתיים, והתיק נקבע לסיכומים.

7. כחריג יחיד, נקבע, בהסכמת הצדדים, כי התובעים יהיו רשאים לבקש הגשה מאוחרת של תיעוד ומסמכים בנושא אחד, דהיינו: בעניין חשבונות הבנק של המנוחים.

8. בשל עיכוב בהעברת התיעוד האמור לידי הנתבעת, ביקשו התובעים כי הסיכומים יוגשו רק לאחר הכרעה בשאלת התיעוד, בנוגע לחשבונות הבנק.

9. בקשתם זו, נענתה על ידי בחיוב, בהחלטה מיום יג אב תשס"ח (14.8.08).

10. מסיבות שלא הובררו לי די הצורך, התיעוד מהבנק טרם הועבר לידי הנתבעת, ועל כן, לא הוכרעה שאלת קבלת אותו תיעוד כראיה בתיק. ממילא, לא הוגשו סיכומי הצדדים, בתיק העיקרי.


ההודעה או הבקשה של התובעים

11. ביום 17.3.09, הוגשה לבית המשפט, הודעה מטעם ב"כ התובעים, עו"ד ישראל שוויצר.

12. בהודעה, ביקשו התובעים להביא לידיעת בית המשפט, כי ועדת החריגים המחוזית במחוז תל אביב והמרכז, של משרד הרווחה, חייבה את התובעים בתשלום השתתפות בסידור משפחות האמנה, בסך של 181 ₪ לחודש לכל אחד מהילדים. להודעה צורפו מסמכים בעניין זה.

13. בסיום ההודעה נאמר: "לפיכך יתבקש בית המשפט לראות את התיעוד המפורט לעיל, כחלק מן הראיות שבפניו בעת מתן פסק הדין" (ההדגשה הוספה על ידי).

14. לאור דברים אלה, שמשמעם כי התובעים מבקשים מבית המשפט, למעשה, להגיש ראיות נוספות, ראיתי הודעה זו כ"בקשה", לכל דבר ועניין, והוריתי למזכירות לפתוח לה תיק בש"א, היא בש"א 7577/09, שבמסגרתה ניתנת החלטה זו.

15. התובעים מבקשים להסיק מעצם ההשתתפות הנ"ל, כי אין וודאות לתשלום דמי האומנה, וכי לפיצויים אשר יתקבלו בעקבות תביעה "זו תהא השפעה על המשך הזכאות עם [צ"ל: אם] בכלל לתשלום דמי אומנה, ועל שיעור ההשתתפות בדמי האומנה, וזכאות התובעים להם תמשך" (סעיף 6.2 סיפא, להודעת התובעים, מיום 17.3.09).

16. לטענת התובעים, בנסיבות אלה, "דמי האומנה הינם תשלום שאינו מעוגן בחוק, ויכולים להתבטל מדי יום" (סעיף 6.3 להודעת התובעים, מיום 17.3.09).

17. להודעה, צורפו כנספחים, החלטות ועדת החריגים המחוזית במשרד הרווחה בעניין התובעים, וכן תעודת עובד ציבור, מיום 15.2.09, של מר אהרון יעקובוביץ, מפקח ומרכז ועדות החריגים האזורית, וטבלה המפרטת את גובה השתתפות ההורים באחזקת ילדים במעונות יום, משפחתונים, ומסגרות חוץ ביתיות, אשר היא חלק ממסמך (לא חתום, שנושא כותרת של מנכ"ל משרד הרווחה והשירותים החברתיים, מיום ד תמוז תשס"ח (7.7.08), ואשר מופנה אל מנהלי המחוזות במשרד הרווחה, ובו הם מתבקשים למנות וועדה מחוזית, על פי הוראה 8.4 בתע"ס (הוראה זו, משום מה, לא צורפה, ולא ברור מן הבקשה ומתעודת עובד הציבור של מר יעקובוביץ, מהו המקור הנורמטיבי של הוראות תע"ס, ומי המוסמך לשנותם, וזאת אומר אני , באופן כללי, לפני שהוצג, במסגרת הבקשה, הנוסח המלא של הוראה 8.4 בתע"ס).

18. התובעים, מבקשים, כאמור, כי המסמכים המצורפים להודעה, כמפורט בפיסקה הקודמת, המעידים, לטענתם, על השינוי האמור - יתקבלו כראייה, במסגרת התיק העיקרי.

תגובת הנתבעת

19. בתגובתה, מיום 26.3.09, התנגדה הנתבעת לצירוף הראיה, וביקשה לסלק את ההודעה של התובעים, על נספחיה, מתיק בית המשפט.

20. לטענת ב"כ הנתבעת, עו"ד יובל ראובינוף, הבקשה לוקה מן הפן הדיוני, הן כיוון שלא נתמכה בתצהיר, והן משום שהראיות אותן מבקשים לצרף, כבר צורפו לבקשה, בעוד שעל פי הפסיקה אין לצרף הראיות החדשות, לפני שניתנה – קודם לכן – רשות לכך.

21. לגופו של עניין, טוענת הנתבעת, כי שלב הגשת הראיות במשפט, תם, וקבלת המסמכים אשר צורפו לבקשה, כראיה, משמעה פתיחת שלב הראיות מחדש, שלא לצורך.

22. הנתבעת טוענת, כי גם אם, לכאורה, יש, במידע אשר במסמכים, חידוש בנושא דמי האומנה, יש להחיל את חזקת ההמשכיות, המתמודדת עם שינויים אפשריים בתביעות על פי דיני הנזיקין, גם על שאלת דמי האומנה.

23. ב"כ הנתבעים, עו"ד יובל ראובינוף, מציין כי "מתן היתר להגשת תעודת ציבור והמסמכים", תפתח את המשפט מחדש, וכך "תפגע באופן קשה ביותר בזכות הנתבעים, ותיאלץ את הנתבעת ואת בית המשפט לפתוח את התביעה מחדש, תוך הזמנת התובעים, הגורמים החתומים על המסמכים שצורפו, והמפקחת על שירותי האומנה, לחקירה נוספת בפני בית המשפט" (סעיף 31 לתגובת הנתבעת).

תשובת התובעים לתגובת הנתבעת

24. התובעים, הגישו, ביום 6.4.09, תשובה לתגובת הנתבעת, ולבקשתה לסילוק ההודעה של התובעים על נספחיה, מתיק בית המשפט.

25. בתשובה, טענו התובעים, לראשונה, כי "אין הודעת התובעים בגדר בקשה להגשת ראיה נוספת, כי אם, לכל היותר, הבהרת ראיות המצויות בפני בית המשפט הנכבד" (סעיף 1 לתשובה, מיום 6.4.09; הפיסוק הוסף).

26. עוד טענו התובעים, גם כאן לראשונה, כי שלב הבאת הראיות טרם הסתיים, "כאשר עדיין ממתינים לתיעוד מבנק דיסקונט", לשון ב"כ התובעים בסעיף 4 סיפא לתשובתו, ועל כן, לשיטתו, אין כל פסול בהגשת ראיות חדשות.

27. התובעים מדגישים, כי לא יכלו להגיש ראיות אלה קודם. "הסיבה לכך ברורה, המדובר בתיעוד חדש על פי התאריכים על פניו, שהומצא ישירות לתובעים לאחר ישיבת ההוכחות שהתקיימה ולכן ברורה הסבירה [צ"ל: הסיבה] להגשת התיעוד האמור רק עתה" (סעיף 2 לתשובה הנ"ל; ההדגשות במקור).

דיון

ההודעה – דינה כבקשה להבאת ראיות

28. ההודעה אותה הגישו התובעים, ביום 17.3.09, היא, למעשה, בקשה להגשת ראיות נוספות, וזאת לאחר שתם שלב שמיעת הראיות (למעט החריג, אשר איפשר הגשת דפי חשבונות בנק של המנוחים, שעזבונם הם התובעים 1 ו-2).

29. לכן, אינני מקבל את טיעוני ב"כ התובעים, בתשובתו, כי מדובר "לכל היותר" בהודעה על "הבהרת ראיות" (סעיף 1 לתשובה; צוטט לעיל, בפיסקה 25).

30. כפי שאראה, בהמשך, עצם הרצון להוסיף מידע או להגיש מסמך לבית המשפט על ידי צד אחד, אינה פעולה חד-צדדית, אלא יש לה השלכה, הן על הזכויות הדיוניות של הצד שכנגד, והן על זמנו של בית המשפט.

31. על כל פנים, ניסיונו של ב"כ התובעים "לגמד" את בקשתו שלו, נדחה על ידי.

32. על כן, אתייחס להלן, לסיטואציה שנוצרה, כבקשה להבאת ראיות נוספות, בשלב מאוחר של המשפט, לאחר תום הראיות, אך לפני הגשת הסיכומים.

תפקידו של בית המשפט, כאשר מוגשת בקשה להבאת הראיות באיחור

33. על פני הדברים, לאור מטרת ההליך המשפטי, זכותו של אדם ליומו בפני בית המשפט, ביחד עם השאיפה לחקר האמת, מן הראוי, כי יגברו על המכשול הפרוצדוראלי.

34. על פי גישה עקרונית זו, גם אם באופן פורמאלי, אכן, תם שלב הראיות, יש להתיר את הגשת הראיות הנוספות.

35. כבר נפסק בעבר, ודברים אלה צוטטו עשרות ומאות פעמים (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ (3) 477, 479):

"הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את עניינו בצורה מלאה ושלמה".

36. אני ער לכך, כי בצד פסקי הדין, אשר מעלים על נס את אותם אינטרסים וזכויות שהוזכרו לעיל, נאמר בפסיקה, כי "אכן סדרי הדין אינם מיטת סדום, אך אין הם הפקר" (ע"א 3725/04 דיבה נ' עדווין, ניתן ביום 31.8.06).

37. כמו כן, לא נעלמו מעיניי דבריו של כב' השופט – כתוארו אז – ד"ר מישאל חשין, בדונו בעניין אחר (ע"א 32/89 גולן נ' עלוני פ"ד מו(3), 665, 670):

"תובע זכאי ליומו בבית המשפט, אך זכות זו נטל בצידה, והוא, שלא יכביד שלא כראוי לא על בית המשפט ולא על הנתבע, ושלא יטריח את אלה מעבר למידה ולצורך. תובע אין זכותו בידו לפגום בניהולו התקין של המשפט".

38. כאשר דן בשאלה בה אנו עוסקים, אמר כב' השופט - כתוארו אז - ד"ר מישאל חשין, בלשונו הציורית, את הדברים הבאים (ע"א 570/90 רוזין נ' בן-נון פ"ד מו (3) 738, 742):

"אומנם כך הוא: דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד. ויכולת הפניה לבתי המשפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל.

כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור להגישן ב'חבילה אחת' – כך ולא בתפזורת, זעיר פה זעיר שם."

39. כפי שניתן לראות, הטעם העומד בבסיס פסיקה זו, הוא הפגיעה, אשר עלולה להיגרם, אם תיענה כל בקשה להגשת ראיות באיחור, פגיעה בסדר הטוב של הדיון המשפטי הספציפי, בתיק קונקרטי, בפרט, ובדיונים בבית המשפט, ככלל.

40. טעם חשוב נוסף הוא, כי הצגת ראיות בשלב מאוחר, לאחר שהצד שכנגד כבר הגיש את הראיות מטעמו, וטען את טיעוניו, עלולה להפר את האיזון העדין שבין הצדדים, איזון אשר עליו מושתתת השיטה האדוורסרית, שהיא – כך מקובל לחשוב – עומדת ביסוד סדרי הדין, בשיטת המשפט הישראלית (מבלי לגלוש מעבר לתיק זה, אעיר, כי בספרות המשפטית החדשה, אשר עוסקת בסדרי הדין, מוצגת תמונה מורכבת יותר, אשר על פיה, כלשון הפרק השני בספרו של ד"ר דודי שוורץ, סדר דין אזרחי : חידושים, תהליכים ומגמות (קרית אונו, תשס"ז), עמ' 47 ואילך, המצב היום הוא זה: "כרסום בשיטה האדוורסרית ואימוץ יסודות מהשיטה האינקוויזיטורית").

41. אולם, יש לזכור ולשנן לכל ציבור המתדיינים, כי סדר אינו חזות הכול, ועדיין, לפי השקפתי ואמונתי, כשופט היושב על מידין, החתירה לאמת היא היא מטרתו של ההליך השיפוטי.

42. אם תיטול את האמת, או תגרע מכוחו של בית המשפט לבררה, תוצאות פסק הדין לא תהיינה נכונות. במצב זה, מה הטעם בכל ההליך השיפוטי?!

43. בראשית קום המדינה, נאמר על ידי נשיא בית המשפט העליון, תוך פרפראזה של מילות תפילת שחרית: "אמת ויציב – אמת עדיף" ( כבוד הנשיא, השופט ד"ר משה זמורה, בע"א 376/46 אהרון רוזנבאום נ' שיינה מרים רוזנבאום, פ"ד ב 235, בעמ' 254, פיסקה 32, בין האותיות א-ב). בקל וחומר, ניתן לומר: "אמת וסדר – אמת עדיף".

44. משמעותה האמיתית של טענה של בא כוחו של צד, כאילו זכויותיו מתקפחות, כאשר הדברים נאמרים בהקשר של חסימת הדרך בפני ראייה חדשה, היא זו:

"אני, עורך הדין של אחד הצדדים, הצלחתי להביא לכך, שבנושא מסוים, אין בפני בית משפט תמונה מלאה, אלא התמונה היא מטושטשת או חלקית. אם יתיר בית המשפט להגיש את הראייה הנוספת, יש חשש שבית המשפט יראה את האמת המלאה. בנסיבות אלה, כיצד אני, עורך הדין המוכשר, שהצליח ליצור את התמונה העמומה, אקטוף את פירות הצלחתי, להסתיר אמת זו מבית המשפט?! ".

45. בספרות, בכלל, ובספרות המשפטית, בפרט, יש דימויים רבים לתפקידו של עורך הדין בהליך השיפוטי, כאשר יש הבוחרים, כדגם להשוואה, את עולם התיאטרון, ומייחסים לעורך הדין תפקיד חשוב במחזה: יש הרואים בו מחזאי; אחרים משווים אותו לשחקן ראשי; מי שמעצים את תפקידו של עורך הדין, משווה אותו אל הבמאי של המחזה.

46. שמעתי, לא מכבר, את הדימוי הבא: עורך הדין, הוא התאורן "בלבד". הוא מאיר באור יקרות את העדים והראיות, אשר תומכים בגירסה של מרשו, ומותיר בעלטה את העדים והראיות, שאינן נוחות למרשו.

47. ברם, עדיין השופט – ולא עורך הדין של צד זה או אחר – הוא הבמאי, ואינו כבול להחלטותיו של התאורן, שמניעיו עימו. מתג החשמל, המאפשר לגרש את החושך, ולראות את מה שרוצה עורך הדין להסתיר, נמצא עדיין בידי בית המשפט, ואינו בשליטתו הבלעדי של עורך הדין.

48. ודוק: אין לי טענות אישיות, כנגד עו"ד זה או אחר, העושה את המוטל עליו, בדרך של הצגת מערכת העובדות והראיות, לטובת מרשו, וזאת כחלק מחובתו של עורך הדין לייצג את לקוחו נאמנה. ראה: כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, שכותרתו "חובת עורך דין" , המצוי בפרק השני של הכללים, שכותרתו היא "הוראת יסוד".

וזה נוסחו של הכלל:

"עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט".

49. השקפתי, העקרונית, כשופט, היא כי כל מידע נוסף שאקבל (בהנחה שהוא קביל על פי דיני הראיות; ביחס לבקשה זו, אין טענות במישור של הקבילות), יעזור לי "לשפוט משפט צדק", שהוא חלק מהצהרת האמונים שנתתי, ביום מינויי לשופט, בפני נשיא המדינה, כקבוע בחוק יסוד: השפיטה (סעיף 6 סיפא).

50. אתייחס, להלן, לפסיקה הישראלית בסוגיה זו, ולעמדת המשפט העברי, אשר בפניו עלו שאלות מעין אלה לפני כ-2,000 שנה.

לאורם, אבדוק את הבקשה, ואכריע בה.

51. בכדי להגיע לתוצאה צודקת, יש לשקול את האינטרסים השונים, ולמצוא בכל מקרה ומקרה את האיזון הראוי בין כללי הפרוצדורה, והרציונאל אשר בבסיסם, לבין מיצוי זכויותיו של המבקש להגיש את אותה ראייה, באיחור, והכול תוך מתן משקל ראוי ומשמעותי לחובתו, לתפקידו ולייעודו של השופט, במטרה להגשים ולהפעיל את ההליך המשפטי, כדי להגיע ליעד אשר אליו חותר כל הליך שיפוטי, דהיינו: קביעת הממצאים העובדתיים האמיתיים, יישום נכון של הנורמות המשפטיות הרלבנטיות, כאשר הפועל היוצא מכול אלה הוא: פסק דין של אמת.

52. כך, ביחס לכל התנגשות בין הפרוצדורה לבקשות המתדיינים, וכך אף בשאלת הגשת ראייה, לאחר תום שלב הראיות, כאשר, על פי השקפתי, עדיין המצפן אשר מנחה אותנו הוא החתירה לאמת, כדי שבית המשפט, המופעל על ידי שופטים, יוכל להוציא תחת ידו פסק דין, שיעמוד באמות המידה, שהוזכרו לעיל (ראה במיוחד פיסקה 49).

53. כאשר הוא נדרש לסוגיית סמכותו של בית המשפט להתיר הגשת ראייה באיחור, מציין המלומד, פרופ' אליהו הרנון (דיני ראיות (חלק ראשון, תשל"ט), עמ' 132), כי, בדרך כלל, ישמור בית המשפט על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, וידרוש שבעל דין ימצה את שלב הבאת ראיותיו, ויגישם "חבילה אחת".

54. אולם, מוסיף פרופ' הרנון, כי, כאשר, מטעמים סבירים והוגנים, מבקש בעל דין לתקן טעות שטעה, בשלב הראשון של פרשתו, מן הראוי כי בית המשפט ייענה לו.

המבחנים להגשת ראייה באיחור, ויישומם על המקרה שבפניי

55. בפרשת רוזין הנ"ל (ראה: פיסקה 38 לעיל, בעמ' 743-742), מנה כב' השופט מישאל חשין כמה מאותם משתנים, אשר אם יוכיח המבקש את קיומם, יש לקבל את הראייה, על אף האיחור בהגשתה:

האחד, הוא אופי הראייה הנוספת. נפסק, כי אם מדובר בראייה פשוטה וטכנית, ייטה בית המשפט להתיר את ההגשה המאוחרת.

השני, הוא השלב אליו הגיע המשפט, וככל שייקדם – כן ייטב.

השלישי והחשוב, הוא כי לא ניתן היה להביא את הראיות בשלב קודם, מסיבה מוצדקת.

56. בתיק זה, מתקיימים כל 3 המשתנים האמורים, בעוצמה זו או אחרת.

57. אשר לשיקול הראשון – על פני הדברים, הנתונים על השתתפות במימון אומנה, קרובים יותר לראייה טכנית. במהלך שלב הבאת הראיות, הובאו ראיות בנושא זה, כדי להוכיח את טענת התובעים, בשאלת ניכוי דמי האומנה מן הפיצוי המגיע להם. אין חולק, כי נתונים אלה חשובים וחיוניים, לצורך קביעת הסכום החודשי, שעל הנתבעת לשלם ליתומים, התובעים. אינני קובע, מראש, עמדה לגבי הסכום. אך, ברור לי, כי קביעת הסכום החודשי, אותו על הנתבעת לשלם לתובעים, עבור צרכיהם, תלוי בתשלום האומנה לתובע 6, אשר מגדל את התובעים. ממילא, אחד הרכיבים הרלוונטי, לעניין ראש נזק זה, הוא גובה ההשתתפות העצמית, שהיא נשוא הבקשה להגשת ראייה נוספת.

58. ככל שמדובר במשתנה השני – כפי שציינתי לעיל, בישיבת ההוכחות, שהתקיימה ביום 26.6.08, נקבע התיק לסיכומים. אכן, שלב הסיכומים הינו הישורת האחרונה, לפני כתיבת פסק הדין. לכאורה, בשלב זה, קבלת ראייה חדשה, ובמיוחד ראייה מהותית, אשר ידן של ראיות אחרות אוחזות בעקביה, עשויה להביא לעיכוב משמעותי בניהול התיק, ולהפרת אותו איזון עדין בין האינטרסים של הצדדים, כמו גם של בית המשפט, ושאר המתדיינים הנזקקים לשירותיו.

59. כפי שציינתי לעיל, בתשובה לתגובת הנתבעת, טענו התובעים כי שלב הראיות טרם הסתיים, וממילא, שלב הסיכומים טרם החל, ולכן, יש לקבל את הראיה.

60. קשה לקבל טענה זו, כפשוטה. אך, באופן מעשי, יש ממש בכך שבפועל, תיק זה נמצא, היום, לפני שלב הסיכומים.

61. מפרוטוקול הישיבה, מיום 26.6.08, כמו גם מהודעות הצדדים, לאחר מכן, עולה, כי שלב הראיות, תם, וכי לשם הגשת כל ראייה נוספת, זקוקים הצדדים לאישור בית המשפט.

62. אף על פי כן, לפנים משורת הדין, נענתי לבקשת התובעים, כי אשקול הגשת תיעוד נוסף, לגבי חשבונות הבנקים של המנוחים.

63. מטעמים שלא הובררו לי, התיעוד המבוקש לא התקבל אצל ב"כ הנתבעת, עד היום, ועל כן לא הוגשה עדיין עמדתה בשאלת התיעוד הנוסף. בהעדר עמדת הנתבעת, ממילא לא ניתנה החלטה, המקבלת או לא מקבלת את התיעוד מהבנק כראייה.

64. אילו הייתה ניתנת החלטה שכזו, בנושא התיעוד מן הבנקים, והיו מוגשים הסיכומים, הרי היענות לבקשה, משמעה היה "לפתוח" מחדש את שלב הראיות, כדי להכשיר קבלת ראיות נוספות.

65. אולם, בפועל, כאמור, מאחר ולא הסתיימה הבאת הראיות, ככל שהדבר נוגע לחשבונות הבנקים, ועל כן, קבלת הראיות בנושא האומנה, הינו עדיין, בשלב הראיות.

66. בהקשר זה, אוסיף ואומר, מבלי לקבוע עמדה לגבי הראיות ביחס לחשבונות הבנק, שכן אלה לא הובאו, כי, על פני הדברים, הראיות לעניין האומנה, חשובות, לא פחות, ממסמכי הבנק.

67. אם עדיין ניתן להגיש, במסגרת הראיות, מסמכים מן הבנק, אינני רואה הצדקה עניינית שלא לאפשר הגשת מסמכים בנושא האומנה, באותו שלב שבו המשפט מצוי בפניי.

68. השאלה האחרונה, שיש להשיב, על פי המבחנים שנקבעו בפרשת רוזין הנ"ל, היא: מדוע, לא הגישו התובעים ראיות אלה, קודם לכן?

69. כפי שציינה הנתבעת, בתגובתה, להודעה לא צורף תצהיר, המעיד על הסיבה להגשתה המאוחרת של הראיה.

70. אולם, בתשובה לתגובת הנתבעת, כתבו התובעים כי אין כל צורך בתצהיר, כיוון שמן התאריכים על גבי המסמכים, שצורפו כנספחים להודעה, עולה כי מדובר במסמכים מאוחרים לישיבת ההוכחות; ומשכך, ברורה הסיבה לכך, שלא צורפו בעבר.

71. אין בפניי ראיות מלאות אשר יוכלו לסייע לי לקבוע ממצא עובדתי, מתי, בדיוק, נודע, לראשונה, לתובעים על הראיות החדשות.

72. עצם "לידתה" של הראייה, מאוחר לשלב הראיות, מעיד על הסיבה לכך שלא ניתן היה להגישה במועד מוקדם יותר, גם אם אין תצהיר המאמת זאת.

73. פרוטוקול ועדת החריגים המחוזית, מיום כח שבט תשס"ט (12.2.09), שהוא אחד מן המסמכים, אשר מבקשים התובעים להגישו כראייה, לא יכול היה להיות מוגש לבית משפט לפני יום 26.6.08, המועד שבו הוסכם כי שלב הראיות הסתיים (פרט לאפשרות להגיש מסמכים מן הבנק).

74. אינני מוציא מכלל אפשרות, כי ייתכן שגם אם מועד עריכת המסמכים, אותם מבקשים התובעים לצרף, אכן מאוחר לשלב הבאת הראיות, הרי שבידי התובעים הייתה אפשרות להציג ראיות אחרות התומכות בטענתם, באופן שהיה מייתר את הצגת המסמכים, אותם הם מבקשים להגיש. ברם, אין לכך הוכחה, פרט לטענה כללית של הנתבעת.

75. אוסיף ואומר: גם אם כפות המאזניים, בנקודה זו, היו מעוינות (ולדעתי, אין זה כך, שכן ההסתברות נוטה לכיוון התובעים, לאור מועד כינוס הוועדה המחוזית), לא הייתי חוסם את הדלת בפני היתומים, להביא ראיות אלה.

76. משמעות אי קבלת הראיות, עלולה ליצור מצב בו יזכו היתומים, בסיום ההליך, בסכומי כסף, אשר, אולי, לא יספיקו לכיסוי מלוא צרכיהם, עקב הצורך לשלם לרשויות הרווחה, בגין האומנה.

77. מן ההודעה עולה, כי מטרת הגשתם של הנספחים להודעה, כראייה, היא להוכיח כי דמי האומנה אינם מובטחים, וכי צפוי לחול שינוי בשיעור דמי ההשתתפות של התובעים, בדמי האומנה.

78. זכאותם של התובעים לדמי אומנה, הוכחה בפניי בתעודת עובד הציבור, של הגב' שלוה ליבוביץ, המפקחת הארצית על נושא האומנה.

79. בעדותה, הארוכה והממצה, הבהירה הגב' ליבוביץ, ככל שנתבקשה, בנושא האומנה. מדבריה של הגב' ליבוביץ עלה, כי הזכאות לדמי האומנה, במקרים כגון זה, היא אוטומטית, במרבית המרכיבים.

80. גם אם ב"כ התובעים לא מצא לנכון לשאול את הגב' ליבוביץ, לגבי שינוי אפשרי בדמי האומנה או בשיעור ההשתתפות, אשר אותו גובה המדינה מהזכאים, אין להתעלם מן המציאות, כפי שזו באה לידי ביטוי, בתעודת עובר הציבור וביתר המסמכים, בעניין האומנה.

81. אף אם ב"כ התובעים לא הביא ראייה, הרומזת על אפשרות לשינוי, כאמור, למרות שיכול היה להציג ראיות שכאלה, בהם, לדוגמא, תעודת עובד הציבור, אשר צורפה להודעה, עדיין סבור אני כי אין לפקוד על היתומים את מחדלו של ב"כ התובעים, גם אם זה יחייב, אם כאשר יתקבלו הנספחים כראייה, את זימונה של הגב' ליבוביץ, שנית, כמו גם, כי ייתכן ויהיה צורך גם בזימונם של עורכי הנספחים.

82. ב"כ הנתבעת, עו"ד יובל ראובינוף, מנסה, בטיעוניו, להלך עליי אימים, כאילו משמעו של מהלך זה הינו פתיחתו מחדש של שלב הבאת הראיות, והטרחת הצדדים, בית המשפט והעדים, שלא לצורך.

83. ברם, אני סבור כי הדבר נעשה לצורך. אחד מתפקידיו של בית המשפט, הוא לשמוע עדים. אין אני ירא מכך שתהיה עוד ישיבת בית משפט בתיק זה, כדי שהמידע שיתקבל באותה ישיבה, יסייע לי להגיע לפסק דין אמיתי יותר.

84. גם אם אקבל את הגישה, לפיה יש לאפשר הגשת ראיות נוספות, רק במקרים יוצאי דופן, "כי אחרת יטלטל הדיון עד אין קץ, כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצאה צורת הדיון, ואיתה מידת הדין, לוקה" (ע"א 507/64 ג'ני בטאן נ' יעקב זאבי, פ"ד יט(4) 337, בעמ' 339, מול האות ה, מפי כב' השופט - כתוארו אז - ד"ר משה זילברג; ההדגשה במקור), עדיין, בתיק זה, קבלת המסמכים הנ"ל וקביעת הדיונים לשמיעת העדים וחקירתם, חשובה היא לצורך מתן פסק דין, המבוסס על נתונים מלאים, אמיתיים ומעודכנים. בכך, צועד אני בתלם, אשר אותו סלל השופט זילברג, בהמשך דבריו, מיד לאחר הקטע שצוטט: "אבל כאשר, מטעמים סבירים והוגנים, מבקש בעל-דין לתקן את הפגימה שפגם בשלב הראשון של פרשתו הוא, מן הראוי כי בית-המשפט ייענה לו" (שם, שם, בין האותיות ה-ו).

85. לפי השקפתי, ולאור הנתונים שהובאו לעיל, עדיף לנהוג בדרך זו, האמורה בקטע האחרון שהובא בפיסקה הקודמת, מפי כב' השופט זילברג, במקום להתבסס על מידע חלקי ושאינו מעודכן, תוך "חיסכון" של מספר שעות של אולם בית המשפט (מבלי להתעלם מכך שבית המשפט, בכלל, ובהרכב זה, בפרט, נמצא בלוח זמנים לא פשוט, שהוספת שעות אולם, בתיק, שלכאורה כבר מיצה את שלב ההוכחות, מהווה נטל על השופט, אך אני מקבל זאת על עצמי, כחלק בלתי נפרד מתפקידי).

עמדת המשפט העברי

86. הבאת ראיות באיחור, גם לאחר שבית המשפט (או בית הדין) קצב זמן להבאתן (ולעיתים, אפילו לאחר שניתן פסק דין), אינה חדשה עימנו. היא לא נולדה במאה ה-21. שורשיה - עוד במקורותינו הקדומים, שכן עמינו "הצטיין" לאורך ההיסטוריה ביצר הידיינות לא קטן, ובו-זמנית, כאז כן כיום, הוא לא הציב בראש מעייניו את העמידה הלוח הזמנים.

87. כך אומרת המשנה, במסכת סנהדרין, פרק שלישי, משנה ח (מובאת בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף לא, עמ' א):

"כל זמן שמביא ראיה - סותר את הדין.

אמר לו: 'כל ראיות שיש לך – הבא מיכן עד שלשים יום'; מצא בתוך שלשים יום – סותר; לאחר שלשים יום - אינו סותר.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה, שלא מצא בתוך שלשים, ומצא לאחר שלשים?!

אמרו לו: 'הבא עדים'. ואמר: 'אין לי עדים'. אמרו: 'הבא ראיה'. ואמר: 'אין לי ראיה'. ולאחר זמן, הביא ראיה, ומצא עדים – הרי זה אינו כלום.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה, שלא היה יודע שיש לו עדים, ומצא עדים?! [מה יעשה זה אשר] לא היה יודע שיש לו ראיה, ומצא ראיה?!

אמרו לו: 'הבא עדים'. אמר: 'אין לי עדים'.

[אמרו לו:] 'הבא ראיה'. ואמר: 'אין לי ראיה'.

ראה שמתחייב בדין, ואמר: 'קירבו פלוני ופלוני והעידוני, או שהוציא ראיה מתחת אפונדתו [חגורתו] – הרי זה אינו כלום".

88. במקרה שבפניי, אין כל בסיס לחשוד בתובעים כי הם הגיעו למצב שבו "ראו שמתחייבים כדין", ואז הובאו העדים (ורש"י מסביר, בתלמוד הבבלי, שם, ד"ה קרבו פלוני ופלוני: " אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה, שכיוון שהיה יודע בהן ואמר: 'אין לי' – ודאי שקרנים הן").

89. אין גם כל רמז כלפי התובעים, כאילו הראיות – היו כל הזמן בידי התובעים – והוצאו מתוך החגורה, כדוגמא המובאת במשנה.

90. כאן, בתיק בפניי, מדובר בראייה חיצונית, של אנשי ממשל וממסד, שאינם תלויים בתובעים, וכל אשר מעידים הם, הוא - מסירת נתונים עדכניים על המצב הכלכלי של האומנה, בשנת 2009.

91. וועדת החריגים של משרד הרווחה, לא התכנסה על פי יוזמת התובעים, אלא על פי הנהלים של משרד הרווחה.

92. לכן, החשש של המשנה בדבר "ייצור ראיות", או במילים חריפות יותר, חשש ל"בידוי ראיות", אינו רלוונטי, כלל ועיקר, לבקשה שבפניי.

93. מכאן עולה, כי אין למנוע את הבאת הראיות, גם לפי גישת המשפט העברי, על פי שיטתו של רבן שמעון בן גמליאל.

94. הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לא, עמ' א) דנה בשאלה, כמי נפסקה ההלכה, כחכמים או כרבן שמעון בן גמליאל.

95. החלק הראשון של הדיון, מיד בתחילת הסוגיה (סמוך למשנה), עוסק בחלק הראשון של המשנה (כפי שמציין רש"י, שם, ד"ה הלכה כרבן שמעון: "אקמייתא קאי [על הדוגמא הראשונה שבמשנה, דנה הגמרא], כיוון דלא אמר: 'אין לי', אע"ג [אף על גב] שלא מצא [ראייה] בתוך שלושים יום").

96. וכך אומרת הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לא, עמ' ב):

"אמר רבה בר רב הונא: 'הלכה כרבן שמעון בן גמליאל'.

ואמר רבה בר רב הונא: 'אין הלכה כדברי חכמים'.

[שואלת הגמרא]: פשיטא [הדבר פשוט], כיון דאמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל , ממילא ידענא [מאליו יודעים אנו] דאין הלכה כחכמים!

[מתרצת הגמרא]: מהו דתימא [היית מעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה, שיש לפסוק כדעתו של רבן שמעון בן גמליאל נאמרו רק] – לכתחילה, אבל דיעבד [לאחר שכבר נעשה המעשה] – שפיר דמי [הדבר יפה, גם כשיטת חכמים] , קא משמע לן [השמיע לנו רבה]: דאי עביד – מהדרינן ליה [שאם עשה הדיין ופעל לפי שיטת חכמים, ולא קיבל את העדים לאחר 30 יום, כי אז מחזירים את הדין ומבטלים את פסק הדין]".

97. מיד לאחר קטע זה, דנה הגמרא בחלק השני של המשנה, הדן במקרה שבו אמרו לצד להביא עדים, והוא אמר: "אין לי".

השאלה של הגמרא, דומה, בעיקרה, לקטע שצוטט לעיל, ולכן אין צורך בתרגום, פעם נוספת. התשובה - שונה (וראה: רש"י, שם, ד"ה ממילא, המסביר מדוע לא ניתן לתרץ כפי שענתה הגמרא על השאלה מן הרישא של המשנה). אתרגם, החל מן התשובה.

98. וכך נכתב בגמרא (סנהדרין, דף לא, עמ' א):

"אמר רבה בר רב הונא אמר רבי יוחנן: 'הלכה כדברי חכמים'.

ואמר רבה בר רב הונא אמר רבי יוחנן: 'אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל'.

פשיטא, כיון דאמר הלכה כדברי חכמים, ממילא ידענא דאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל!

הא קא משמע לן: דבההיא [רק בהלכה זו, בקטע השני של המשנה] אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הא בכולהו [אבל בכל יתר המקרים בהם חולק רבן שמעון בן גמליאל על חכמים, לרבות הרישא של משנתינו]– הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. לאפוקי מהא [להוציא מדבר זה], דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו – הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה".

99. לאחר סיפור על מקרה קונקרטי של הבאת ראיה באיחור, שבו דן רב נחמן (ראה על אירוע זה, להלן, החל מפיסקה (XXX ), דנה הגמרא בפסיקת ההלכה, במקרים נוספים של הבאת ראיות באיחור (שם, בעמ' ב):

"כי אתא [כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל] רב דימי אמר [בשמו של] רבי יוחנן: לעולם מביא ראיה וסותר [את אשר נפסק לחובתו] - עד שיסתתם טענותיו, ויאמר: 'קרבו פלוני ופלוני והעידוני'.

[שואלת הגמרא]: הא גופא קשיא [הלכה זו עצמה קשה, כי יש בה סתירה פנימית]: אמרת: '[עד]יסתתם טענותיו' – אתאן [הגענו לשיטתם, דהיינו: אנו פוסקים לפי השיטה של] לרבנן; והדר [ואחר כך, בהמשך], אמרת: 'קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני' – אתאן [הגענו לשיטתו, דהיינו: אנו פוסקים לפי השיטה של] לרבן שמעון בן גמליאל!

[ומתרצת הגמרא]: וכי תימא [ואם תאמר, שכל דברי ר' יוחנן הם לפי השיטה של] כולה רבן שמעון בן גמליאל, ופרושי קא מפרש [והוא מפרש את דבריו]: מאי [מה הפירוש של המילים] 'עד שיסתתם טענותיו' – עד שיאמר: 'קרבו פלוני ופלוני והעידוני', והא [והרי] אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה!

אלא, כי אתא [כאשר בא מארץ ישראל לבבל] רב שמואל בר יהודה אמר [בשמו של] רבי יוחנן: לעולם מביא ראיה וסותר, עד שיסתתם טענותיו, ויאמרו לו: 'הבא עדים!', ואומר: 'אין לי עדים!'; [אומר לו בית הדין] : 'הבא ראיה!', ואומר: 'אין לי ראיה'. אבל, באו עדים ממדינת הים, או שהיתה דיסקיא [שק של עור, שהיו שטרותיו של אביו מונחין בו - רש"י,שם, ד"ה דסקיא] של אביו מופקדת ביד אחר – הרי זה מביא ראיה וסותר".

100. גם אם סבר ב"כ התובעים, כי אין לו ראיות נוספות, אך הן התגלו בשלב מאוחר יותר, ולא היה יכול לגלותם קודם לכן, הרי יש לקבל ראיות אלה, כמו: עדים שבאו ממדינת הים, או מסמכים אשר התגלו בכספת של האב, כדוגמאות הגמרא שהובא לעיל (שם, בדף לא, עמ' ב).

101. ההלכה נפסקה על פי האמור בגמרא.

כך כותב הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ז, הלכות ו-ח:

"ו. מי שנתחייב בבית דין, והביא עדים או ראיה לזכותו – סותר את הדין וחוזר הדין. אע"פ [אף על פי] שכבר נגמר הדין, כל זמן שהוא מביא ראייה – סותר.

אמרו לו הדיינים: 'כל ראיות שיש לך, הבא מכאן ועד שלשים יום'. אף על פי שהביא ראיה לאחר שלשים יום – סותר את הדין. מה יעשה אם לא מצא בתוך שלשים, ומצא לאחר שלשים?!

ז. אבל אם סתם את טענותיו – אינו סותר. כיצד?

אמרו לו: 'יש לך עדים'. אמר: 'אין לי עדים'.

[אמרו לו:] 'יש לך ראיה'. אמר: 'אין לי ראיה'. ודנו אותו, וחייבוהו. כיון שראה שנתחייב, אמר: 'קרבו פלוני ופלוני והעידוני', או שהוציא ראייה מתוך אפונדתו – אין זה כלום, ואין משגיחין על עדיו ועל ראייתו.

ח. במה דברים אמורים? כשהיתה הראיה אצלו, והעדים – עמו במדינה.

אבל, אם אמר: 'אין לי עדים ואין לי ראיה'. ולאחר מכאן, באו לו עדים ממדינת הים, או שהיתה החמת של אביו, שיש שם השטרות, מופקדת ביד אחרים, ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראייתו – הרי זה מביא וסותר.

ומפני מה סותר? מפני שיכול לטעון, ולומר: זה שאמרתי: 'אין לי עדים', 'אין לי ראיה', מפני שלא היו מצויין אצלי'. וכל זמן שיכול לטעון, ולומר: 'זה שאמרתי 'אין לי עדים' 'אין לי ראיה', מפני שלא היו מצויין אצלי, או מפני כך וכך אמרתי 'אין לי עדים ואין לי ראיה', והיה ממש בדבריו – הרי זה לא סתם טענותיו, וסותר.

לפיכך, אם פירש, ואמר: 'אין לי עדים כלל, לא הנה ולא במדינת הים, ולא ראיה כלל, לא בידי ולא ביד אחרים – אינו יכול לסתור".

102. טור, חושן משפט, סימן כ, כותב כדלקמן:

"מי שנתחייב בדין ומצא אח"כ [אחר כך] עדים או ראיה לזכותו - מביא וסותר הדין, אפילו אחר כמה ימים, אפילו אם פרע כבר.

אפילו אם אמר לו הדיין: 'כל זכות שיש לך - הבא תוך שלשים יום', ולא הביאו אלא אחר שלשים יום - סותר הדין.

אבל אם אמר לו להביא עדים או ראיה, ואמר:' אין לי', אע"פ [אף על פי] שמצאם אח"כ [אחר כך], לאו כלום הוא.

ואצ"ל [ואין צריך לומר], אם לאחר שאמר: 'אין לי', וכשרואה שמתחייב, אומר לפלוני ופלוני: 'קרבו והעידוני', או שהוציא ראייתו מכיסו - שאינו כלום.

בד"א [במה דברים אמורים]? שהיה הראיה אצלו, והעדים עמו במדינה. אבל, אם אינו עמו, ואחר כך באו לו עדים ממדינת הים, או שהיו שטרותיו מופקדים ביד אחרים, ובאו אלו שהיו מופקדים בידם, והוציאו לו ראיותיו - סותר הדין; שמה שאמר: 'אין לי עדים וראיה', רצה לומר: אין לי עדים וראיה מצויין בידי. לפיכך, אם פירש דבריו: 'אין לי עדים וראיה כל, לא כאן ולא במדינה אחרת, ולא בידי ולא ביד אחרים' - אינו יכול לסתור הדין".

103. וכך נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ:

"מי שנתחייב בב"ד [בבית דין], והביא עדים או ראיה לזכותו - סותר הדין וחוזר, אף על פי שכבר נגמר; ואפילו אם פרע כבר, כל זמן שהוא מביא ראיה - סותר.

אמרו לו הדיינים: 'כל ראיות שיש לך, הבא מכאן ועד ל' יום', אע"פ [אף על פי] שהביא ראיה לאחר שלשים יום - סותר את הדין, שאל"כ [שאם לא כן], מה יעשה אם לא מצא בתוך ל'[30] ומצא לאחר שלשים.

אבל אם אמרו לו להביא עדים או ראיה, ואמר: 'אין לי', אע"פ [אף על פי] שמצא אחר כך, אינו כלום. ואצ"ל [ואין צריך לומר] אם אמרו לו: 'יש לך עדים', ואמר: 'אין לי עדים'; 'יש לך ראיה', אמר: 'אין לי ראיה', ודנו אותו וחייבוהו, כיון שראה שנתחייב, אמר: 'קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני', או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו (פי' חלוק קטן בתפירות כעין כיסין) - אין זה כלום, ואין משגיחים עליו ועל ראייתו. הגה: אבל אם לא אמר: 'אין לי ראיה', אף על פי ששתק עד שנתחייב בדין, ואחר כך אמר: 'קרבו פלוני ופלוני והעידו' - סותר הדין (תשובת הרא"ש כלל ו' וי"ג סימן י"ט).

בד"א [במה דברים אמורים], כשהיתה הראיה אצלו והעדים עמו במדינה, (אבל) אם אמר: 'אין לי עדים ואין לי ראיה', ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים, או שהיתה דסקיא של אביו, שיש שם השטרות , מופקדת ביד אחרים (ויש אומרים הוא הדין שטרות שלו) (טור), ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיותיו - הרי זה מביא וסותר, מפני שיכול לטעון ולומר: 'זה שאמרתי, אין לי עדים ואין לי ראיה, מפני שלא היו מצויים אצלי. (ודוקא שבאו עדים שאותן השטרות היו באותן שטרות המופקדים) (מרדכי ס"פ זה בורר). וכל זמן שיכול לטעון ולומר: 'מפני כך וכך אמרתי: אין לי עדים ואין לי ראיה, והיה ממש בדבריו - הרי זה לא סתר טענותיו, וסותר [הדין].

לפיכך, אם פירש ואמר: 'אין לי עדים כלל, לא הנה ולא במדינת הים, ולא ראיה כלל, לא בידי ולא ביד אחרים' - אינו יכול לסתור".

104. סיכום מעודכן של הנושא, מובא בערוך השולחן, חושן משפט, סימן כ (החלקים המסומנים בקו, הם תוספות של ערוך השלחן, מעבר לכתוב בשולחן ערוך):

א.מי שיצא חייב מב"ד, ומצא אח"כ עדים או ראיה לזכותו - סותר הדין וחוזר. ואף אם כבר פרע לבעל דינו - חוזרין ונוטלין ממנו.

ואפילו אמרו לו ב"ד, בשעת הדין: כל ראיות שיש לך הבא עד ל' יום, והוא הביא לאחר ל' - סותר הדין, דמה היה יכול לעשות, אם לא מצא בתוך ל' יום? האם מפני זה יאבד זכותו?!

אבל אם כשאמרו לו ב"ד: הבא עדים, הבא ראיה, ואמר: אין לי עדים ולא ראיה, ומצא אח"כ - אינו כלום, דמסתמא, כשהשיב תשובה כזו לב"ד [לבית דין] דקדק יפה, שאין לו שום ראיה או עדים, וממילא, דאין לסמוך על זה שהביא אח"כ, דוודאי יש איזה זיוף בזה, דהודאת בע"ד [בעל דין] - כמאה עדים דמי [דומה,שווה למאה עדים].

אבל אם בלא שאלת ב"ד, אמר: אין לי עדים וראיה - יכול להביא אח"כ [ב"ח], דכיון שאמר מעצמו, בלא שאלת ב"ד, יכול להיות שלא דקדק יפה, ורק לפי הדומה היה נראה לו שאין לו:

ב.מה שאמרנו, דכשענה לב"ד: אין לי עדים וראיה, והביא אח"כ - אינו כלום. מ"מ [מכל מקום], אין העדים נפסלים לשום ענין בעולם, אפילו לבעל דבר הזה בעצמו. דאע"ג [שאף על פי] דחשדינן לי' [שאנו חושדים בו] שיש בזה איזה שקר עכ"ז [על כל זה], לא הוברר שקרותם, וחששא בעלמא הוא לגבי האי עניינא [וסתם חשש יש כאן לגבי עניין זה], משום דהודה בעצמו שאין לו [או"ת ודלא כנה"מ].

אבל אם כשאמרו לו ב"ד: הבא עדים הבא ראיה, ואמר: אין לי, וחייבוהו, וכשראה שנתחייב, אמר: קרבו פלוני ופלוני והעידוני, והעידו - ניכר הדבר שעידי שקר הם ויש קנוניא ביניהם ופסולים לכל עדות של אותו האיש וקרוב לומר שפסולים לכל עדות שבעולם [וכ"מ מרש"י ונ"י זה בורר ל"א א]:

ג.ואם לא ענה לב"ד: אין לי עדים וראיה, אלא שתק כששאלו לו ב"ד, ואח"כ, כשחייבוהו, אמר: קרבו פלוני ופלוני והעידוני, או שהוציא ראיה מכיסו, אע"פ שנראה קצת שיש חשש ערמה בדבר בזה שלא ענה מיד לב"ד יש לי עדים או ראיה מ"מ מקבלים העדות והראיה כיון שלא ענה אין לי וזה ששתק אפשר שהיה לו איזה טעם בדבר ואנו אין בכוחנו לפסול העדים או הראיה מפני זה וכן לענין טענות כששאלוהו ב"ד אם יש לך עוד טענות ושתק וחייבוהו וטען אח"כ טענות וסתר הדין מקבלין ממנו הטענות ודנין על פיהן כיון שלא אמר אין לי עוד טענות:

ד.וזה שאמרנו בסעי' א', דאם ענה על שאלת ב"ד: אין לי עדים וראיה - אינו יכול להביאן עוד, היינו: דווקא עדים וראיות כאלו שהיה לו לידע, כגון: שהיו בעיר, וכה"ג [וכי האי גוונא, דהיינו: ובמקרה כזה] שברור שידע מהם, ולכן מדאמר: אין לי - פשיטא שאין ממש בהן.

אבל, כשבאו לו עדים וראיה מרחוק, או שהיו ראיותיו טמונים בידי אחרים, שאינם בעיר, וכה"ג, ואח"כ באו האנשים שטמונים אצלם הראיות - יכול להביאם ולסתור הדין, מפני שיכול לתרץ דבריו, ולומר: מה שאמרתי: 'אין לי', מפני שלא היו מצויים אצלי, ולא ידעתי מהם. ולכן, אם פירש ואמר בשעה ששאלוהו ב"ד: אין לי עדים וראיה לא בכאן ולא במקום אחר לא אצלי ולא אצל אחרים שוב אינו יכול להביא, דמאחר שהודה בעצמו שאין לו בשום מקום, בוודאי כן הוא האמת; וזה שהביאם אח"כ, יש איזה קנוניא בזה."

105. החשש לרמאות ולבידוי ראיות, מובא גם על ידי כב' השופט ד"ר יצחק קיסטר, אשר במסגרת התייחסותו לכללי "מעשה בית דין" ובקשת אדם לנקוט בהליך חדש של תביעת גיל, לאחר דחיית תביעתו הקודמת, מביא הוא את הדין העברי, ואומר את הדברים הבאים (ע"א 211/65 היועץ המשפטי לממשלה נ' שלמה מזן, פ"ד יט(3) 32, בעמ' 44-43; ההדגשות במקור):

" מלבד זה מן הראוי לשים לב לשיטת המשפט העברי כפי שרואים בחושן המשפט, סימן כ. המשפט העברי מאפשר לאדם להביא עדות נוספת כדי לסתור את הדין; אבל אם אדם אמר אין לי עדים, אין לי ראיה, ודנו אותו, ובראותו שנתחייב, רק אז הוציא ראיה מתוך אמתחתו או אמר קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני, אין זה כלום ואין משגיחים עליו ועל ראיתו; הנימוק לפי דעת המפרשים מפני ש'נראה מזויף ושקר'; מתחילה לא היה נוח לו להסתייע בהם כל זמן שלא נצטרך כמו עתה, שרואה שחוייב בדין. ויש בין המפרשים הרואים טעם אחר והוא שבעל דין שהודה שאין לו עדים, קשור בהודאתו, וכאן אוסיף מאותו שטח: גם אם אמר 'אין לי עדים ואין לי ראיה', ודנו אותו ואחר כך אמר שיש לו עדים אין זה כלום. גם כאן הטעם, שחוששין שבראותו שהפסיד שכר עדי שקר, ויש גם כאן הגורסים את הנימוק שהודה שאין יותר עדים. בכל זאת, אפילו אמר שאין לו עדים ובאו אחר כך עדים ממדינת הים או שהיתה חבילת שטרות של אביו מופקדת בידי אחרים ושם נמצאו מסמכים חשובים למשפט מרשים לו להביא ראיה אחרי פסק דין."

106. וראה גם: בירור הלכה, על הסוגיה, בבא קמא, בעמ' קד, "סתירת הדין", הדן גם בשאלה, האם סותרים את הדין לאחר שהנתבע כבר פרע את סכום פסק הדין, והאם יש הבדל בין התובע לבין הנתבע, ככל שמדובר בהבאת ראיות לסתור את הדין.

וראה גם: בירור הלכה, שם, בעמ' קד, "סתירת הדין בראייה אחרונה".

וכן, ראה גם בירור הלכה, שם, בעמ' קה, "פעמים שסותר הדין בראיה אחרונה".

הבאת ראיות באיחור על ידי ילדים קטינים, יתומים

107. במקרה שבפניי, התובעים המרכזיים הם הילדים הקטינים, היתומים.

מדובר בילדים קטנים ממש, ילידי השנים: 1999, 2001 ו-2004, אשר ברור כי אינם מנהלים את התביעה בעצמם.

108. ביחס לבעלי דין כאלה, המשפט העברי מגלה גמישות גדולה אף יותר, ככל שמדובר בהבאת הראיות.

109. התלמוד הבבלי, במסכת בבא קמא, דף קיב, עמ' א-ב, דן במקרה בו יש צורך בניהול הליך שיפוטי, כאשר אחד הצדדים הוא יורש קטין:

"בר חמוה[בן חמו של] דרבי ירמיה [קטן היה - רש"י,שם, ד"ה בר חמוה], טרק גלי באפיה דרבי ירמיה [דלת פתוחה בבית אביו, סגר, ולא הניח ליכנס, לפי שהיה רוצה רבי ירמיה להחזיק בה - רש"י,שם, ד"ה טרק גלי].

אתא לקמיה [המקרה הובא לדין בפני] דרבי אבין. אמר [ר' אבין]: '[הקטין, את] שלו הוא תובע'.

א"ל [אמר ר' ירמיה לדיין, ר' אבין]: 'והא מייתינא סהדי דאחזקי ביה בחיי דאבוה!' [והרי הבאתי עדים שהחזקתי בנכס בחיי אביו של הקטין, 'והיה טוען שאביו מכרה לו או נתנה לו' - רש"י, שם, ד"ה דאחזקי].

א"ל [אמר לו הדיין ר' אבין לר' ירמיה]: 'וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין?' [ומסביר רש"י, שם, דף קיב, עמ' ב, ד"ה שלא בפני - 'והאי קטן כמאן דליתיה דמי', והרי הקטן, אשר אינו מיוצג, נחשב, מבחינה משפטית, כמי שאינו יכול ליטול חלק בהליך השיפוטי].

[ומקשה הגמרא] ולא? [האם אכן הדין הוא שלא ניתן לקיים הליך שיפוטי, כאשר אחד הצדדים הוא קטן?] והא קתני [ והרי למדנו דברים אלה]: ['הגוזל והמאכיל את בניו...] בין גדולים בין קטנים - חייבין!

א"ל [אמר לו ר' אבין]: 'הרי מחלוקת סומכוס בצידך' [וסומכוס חולק על התנא המצוטט ואומר כי קטנים פטורים במצב זה].

אמר [ר' ירמיה]: 'איכפל כולי עלמא וקאי כסומכוס לאפקוען לדידי?[האם צריך להיות מצב בו כולם יקבלו את דעתו של סומכוס, כדי להפקיע את זכותי בנכס, בהליך השיפוטי ביני לבין הקטן, הרוצה להשתלט על הנכס?]

אדהכי איגלגל מילתא אתא ומטא לקמיה דרבי אבהו [וכך התגלגל לו העניין ובא והגיע לדין בפני הדיין רבי אבהו]. אמר [הדיין ר' אבהו]: 'לא שמיע לכו הא [האם לא שמעתם, והאם אינכם מכירים את הכלל ההלכתי של] דרב יוסף בר חמא אמר ר' אושעיא? דאמר רב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא: 'תינוק שתקף בעבדיו, וירד לתוך שדה של חבירו, ואמר: 'שלי הוא', אין אומרים, נמתין עד שיגדיל, אלא, מוציאין מידו מיד, ולכשיגדיל, יביא עדים ונראה!'

[שואלת הגמרא]: מי דמי? [האם המקרים דומים?]. התם הוא דמפקינן מיניה - דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה, אבל היכא דאית ליה חזקה דאבוה - לא [ רש"י, שם, ד"ה התם, מסביר: 'התם הוא דירד לתוך שדה חבירו, דלית ליה להך תינוק בהך שדה חזקה דאבוה = שאין לו לקטן באותו נכס חזקה קודמת של אביו, 'אבל היכא דאית ליה להאי תינוק חזקה דאבוה - לא מפקינן ליה מיניה' , דהיינו: אבל, כאשר יש לו לאותו קטן חזקה בנכס, מכוח אביו, לא מוציאים אותו מן הנכס, ויישאר הסטאטוס קוו, אשר ישונה, אם בכלל, כלשון רש"י, שם, 'ולכשיגדיל, הקטן, יביא רבי ירמיה עדיו וידון עימו']".

110. ההלכה ברמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק יב, הלכה ו-ז, נפסקה, על פי סוגיה זו, כדלקמן:

"ו. נמצאת קרקע שאינה שלהן [של היורשים], אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישיו - נזקקין להן, ומעמידים להן אפוטרופוס, לטעון ולדון.

אם נמצאת גזולה - מחזירים אותה לבעליה.

וכן קטן, שתקף [בעזרת] בעבדיו, וירד לתוך שדה חבירו, וכבשה - אין אומרין: 'נמתין לו עד שיגדיל', אלא, מוציאין אותה מידו, ולכשיגדיל, אם יש לו עדים, יביא עדיו.

ז. קרקע שהיתה בחזקת קטנים, ובא אחר וטען שהיא לקוחה ממורישן, ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהן - אין מוציאין אותה מידן, עד שיגדילו, שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, והקטן - כאילו אינו עומד כאן הוא חשוב.

אבל, אם הוציא שטר, שהיא לקוחה בידו - הרי זה מקיים את השטר, ומוציאין אותה מידן, אחר שמעמידים להם אפוטרופוס".

111. הטור, מביא את ההלכה הספציפית הזו בתוך מכלול ההתייחסות אל היתום, אחריותו לחובות המוריש, ומידת כפיפותו, כקטין, להליכים משפטיים אשר מוגשים על ידי תובעים, נגד העיזבון, אשר היתום הקטין הוא היורש.

112. וזו לשונו של הטור, חושן משפט, סימן קי:

"אין נזקקין לנכסי קטנים, עד שיגדלו ויהיו בני שלשה עשר שנה.

אבל קודם לכן, אין נפרעין מהן, אפי'[אפילו] יש נאמנות בשטר, אלא א"כ [אם כן] יש עליהם מלוה בריבית, שלוה אביהם מעכו"ם [נכרי, גוי], שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, שלא יתבע ליתומים עד שיגדלו, ולא קיבל עליו עליו שלא ייקח ריבית.

וכן נפרעין מהן כתובת אשה, כאשר פירשתי בספר אבן העזר.

ואם יש יתומים קטנים וגדולים, המלוה נפרע מן הגדולים חלק המגיע להם. וכדי שיפרע בעל חוב מחלק הגדולים, צריכין ב"ד [בית דין] להעמיד אפוטרופא לקטנים, ולחלק עם הגדולים, ויגבו לבעל חוב מהגדולים, חלקם המגיע להם לפרוע. וטעמא [והטעם, הנימוק] דאין נפרעין מן הקטנים, משום דחיישינן שמא התפיש אביהם למלוה צררי [דהיינו: הלווה, המוריש, פרע למלווה את החוב, עוד בחייו של הלווה, המוריש]. לפיכך, אם תפש [המלווה] משלהן, אפילו אחרי מות אביהן, והוא בענין שיכול להחזיק בו, ולטעון עליו: 'לקוח הוא בידי' - מותר לו לתופשו בחובו, כיון שידוע וברור לו שלא נפרע מאביהן. ואם שמתוהו [נידו את הלווה, בחייו, כי לא שילם את סכום ההלוואה למלווה] ומת בשמתא [הלווה, המוריש, נפטר כאשר עדיין היה במצב של הנידוי], על שלא רצה לפרוע, או שמת בתוך הזמן, או שהודה בעת פטירתו שלא פרע - נפרעין אפילו מהקטנים.

והיכא [כאשר] שמת הלוה, והניח יתומים קטנים, ויש למלוה ערב, כתב הרמב"ם: נזקקין לנכסי ערב, אף על פי שהיתומים קטנים, ולא אמרינן, סוף סוף ערבא בתר יתמי אזיל [הערב יתבע את היתומים. שישיבו לו את מה ששילם לנושה], ונמצא, נזקקין לנכסי קטנים, שהרי אין הערב יכול לגבות מהן עד אשר יגדלו, וכיון שאינם פטורין אלא בעודן קטנים, ולכשיגדלו יתחייבו, נמצא שבני חיובא נינהו אלא אריא דרביע עלייהו [היתומים הם אחראים על החוב, אך עתה הם במצב הדומה למי שאריה מאיים עליו], והרי זה כמלוה שתבע ללוה, ונתחייב לו בדין, ואין לו במה לפרוע - שגובה מן הערב. והרמב"ן כתב, שאין נפרעין מן הערב, אפילו הוא קבלן. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל, חילק בין ערב לקבלן, וכתב, שאין נזקקין לנכסי ערב, אפילו שאומר [המלווה,בחוזה ההלוואה]: 'ממי שארצה [מהלווה או מן הערב] אפרע', דניכסי דאיניש אינון ערבאים ביה [שנכסיו של אדם הם הערבים לחובותיו], וכאילו אמר: 'על מנת שאפרע מן הנכסים, אם ארצה'. ואפילו הכי [כך], אינו נפרע מן יתומים קטנים, כיון שאינו יכול לתובען בעודן קטנים. והוא הדין נמי [גם], אם אמר: 'ממי שארצה אפרע', הואיל ויש נכסים ללוה, וצריך לתבוע הלוה תחילה, לא יפרע מהערב. אבל בקבלן - יפרע מהיתומים. לכשיגדלו.

צוה אביהן ואמר: 'תנו מנה או שדה לפלוני', בין אם אמר: 'מנה זו', או 'שדה זו', או 'מנה', או 'שדה' סתם, נזקקין לנכסיהן [של היתומים היורשים], אבל מעמידין להן תחלה אפוטרופא, להפך בזכותם, לראות אם יכול לערער, ולבטל הצוואה. ואם תתקיים הצוואה - נזקקין לנכסיהן, שהרי אין לחוש לא לצררי ולא לשובר.

ודוקא, שצוה בשטר, שכתב בכתב ידו: 'תנו מנה לפלוני', וניכר שהוא כתב ידו. אבל אם צוה בעדים - אין נזקקין, שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, וקטן - כשלא בפניו דמי.

והרמב"ם ז"ל כתב: דוקא במנה ושדה סתם, מעמידים אפוטרופא; אבל, ב'מנה ושדה זו' - אין מעמידין אפוטרופא, כיון שפירש המנה והשדה, שוב אין לערער. וא"א [ואדוני אבי] הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה.

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל: ששאלת, יורש שנתן נכסי מוריש לקטן, ויצא שטר חוב על המוריש, מי נחתינן [האם אנו מורידים את הנושה] לנכסי קטן, או לא? תשובה: אם השטר מקויים - מורידין הבעל חוב לנכסים; ואם אינו מקויים - אין מורידין, שאין מקיימין שלא בפני בעל דין.

קרקע שהיא בחזקת היורש, שאביו היה מוחזק בה, ונתברר בעדים שהיא גזולה בידו] ובא הנגזל להוציאה מהיורש], ב"ד [בית דין] נזקקין להוציאה מידו, אע"פ [אף על פי] שהוא קטן.

ואין מעמידין אפוטרופא להפך בזכות היורש, אולי יכול לפסול העדים של נגזל, דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן [אין אנו מניחים כי העדים שקרנים]. ודווקא, שנתקבל העדות בחיי האב, או שהוציא שטר מקויים שהיה שלו, שלקחה מאביו, ואביו לא החזיק בה ג '[שלוש] שנים אחר זמן השטר; אבל אם לא נתקבל העדות בחיי האב - אין מקבלין אותו אח"כ [אחר כך]. במה דברים אמורים? שהקרקע בחזקת הקט,ן כדפרישית [כפי שפרשתי]. אבל, אם לא היה בחזקתו, אלא שתקף בעבדיו, וירד לתוך שדה חבירו, או שתקף ממנו בטליתו - אין אומרים: נמתין עד שיגדיל, אלא מוציאין ממנו מיד, ולכשיגדיל, יביא ראיה, ויחזור ויטלנה.

וכן, אם הודה האב, בכתב ידו, על מטלטלין שבידו, שהם מעסקו שיש לו משל פלוני, או פקדון שהוא בידו משל פלוני - מוציאין מן היתומים, ואפי' [ואפילו] הם קטנים.

וכן, אם גזל אביהם, אפי' אכלום [אפילו, כאשר היתומים אכלו את החפץ הגזול והוא אינו בעולם], שאין הגזילה קיימת, ואפילו אכלום אחר יאוש [של הנגזל מלצפות ולקבל חזרה את החפץ הגזול], אם ירשו היתומים מאביהן קרקע או אפילו מטלטלין, שאף הם משועבדים לבעל חוב, מתקנת הגאונים - גובים מהם לפרוע לנגזל, אפי' [אפילו אם היתומים, היורשים] הם קטנים.

כתב הרמב"ן: שאם לוו ב"ד [בית דין] או אפוטרופוס של יתומים לצרכם [של היתומים הקטנים] - נזקקין לנכסיהן, ומוכרין בלא הכרזה, ונפרעין מהם בבינונית, כמו בשאר בעל חוב.

וכן, בי דינא דזבין אחריותא איתמי אי טרפוה מהלוקח - גובה בלא הכרזה ודינו כשאר בעל חוב.

ולכל מילי דנזקקין לנכסייהו [ולכל דבר, ובכל סיטואציה, אשר בה יש דיון על נכסי היתומים], בין 'מנה ושדה זו', בין 'מנה ושדה' סתם - מקבלין העדות בפני האפוטרופוס, שהאפוטרופוס הוא הבעלים.

וכן, עדי צואה, מקבלין אותה בפני האפוטרופוס.

ורבי' יצחק פירש: דאפילו לוה האפוטרופוס לצרכם - אין נזקקין לנכסיהן [של היתומים הקטנים].

וא"א הרא"ש ז"ל, הסכים לדברי הרמב"ן, דכל מה שעשו ב"ד או אפוטרופסים לצרכם [של היתומים הקטנים] - נזקקין לנכסיהן, ומקבלין העדות בפני האפוטרופוס.

אבל, לוו הם בעצמם - אין נזקקין לנכסיהם, עד שיגדלו, ולא מעמידין אפוטרופוס, לקבל העדות.

ובעידי צוואה, כתב גם כ,ן שאין מקבלין אותם בפני האפוטרופוס."

113. אביא, עתה, את דברי השולחן ערוך, יחד עם הגהות הרמ"א, בעניין הספציפי, אשר בו דנה הגמרא, שכן את התמונה הרחבה על היחס ליתום, קטן, יורש, קיבלנו כבר מעיון בדוגמאות שהובאו בטור, אשר דבריו בכל סימן קי, צוטטו במלואם בפיסקה הקודמת.

114. וזו לשון השולחן ערוך, חושן משפט, סימן קי, סעיפים ה-ו:

ה. יתומים קטנים, שנמצאת קרקע שאינה שלהם, אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישם - נזקקים להם. ואם נמצאת גזולה - מחזירים אותה לבעלה.

ולהרמב"ם, צריך להעמיד להם אפוטרופוס, לטעון ולדון.

וכן קטן, שתקף בעבדיו, וירד לתוך שדה חבירו, וכבשה, אין אומרים: נמתין לו עד שיגדיל, אלא מוציאין אותה מידו, ולכשיגדיל, אם יש עדים, יביא עדיו.

הגה: ודוקא, שלא היה לו חזקה בנכסים אלו מאבותיו. אבל יש לו חזקה - אין מוציאין ממנו, עד שיגדיל (טור). ולכן, מי שצווח על יתומים קטנים, שיש לו היזיקות מהן, אין מעמידין להן אפוטרופוס לדון עמו, בעודן קטנים, אם לא שמפורסם, שהם מזיקים אותו בידים. וכל שיש לספק בדבר ולפקפק, ממתינים עד שיגדילו (מרדכי פ' השולח). וי"א דממנין לעולם אפוטרופוס, בין שיש ממש בטענותיו או לא, אולי יתפשר עמו לטובת היתומים (ב"י בשם הראב"ד).

ו. קרקע שהיתה בחזקת קטנים, ובא אחד וטען, שהיא לקוחה ממורישם, ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהם - אין מוציאין אותה מידם, עד שיגדילו, שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין.

אבל, אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו - הרי זה מקיים השטר, ומוציאין אותה מידם, אחר שמעמידים להם אפוטרופוס."

115. בספרות ההלכתית שלאחר השולחן ערוך, התקבלה הגישה, אשר אותה מצאנו בטור ובשולחן ערוך, תוך מתן טעמים והסברים לאותה עמדה.

אביא, עתה, שניים מן הקבצים של ספרות ההלכה והפסקים, הלבוש וערוך השולחן.

116. הלבוש, חושן משפט, סימן קי, סעיפים ד-ו, מביא את ההלכה שנקבעה בשולחן ערוך, בתוספת נופך והסברים, כדלקמן:

"ד. קטנים, שצוה מורישם, ואמר: 'תנו שדה או תנו מנה לפלוני', הרי ליכא למיחש הכא לא לצררי ולא לשובר, לפיכך' מעמידין להם אפוטרופוס' להפך בזכותם' באיזה מנה קאמר: צורי או מדינה. וכהאי גוונא, למצוא טענה לבטל הצוואה, וכיוצא בזה. וכן, 'בשדה', איזו שדה קאמר: קטנה או גדולה, וכהאי גוונא. ואחר כך, כשלא ימצא עוד טענה - נזקקין לנכסיהם, לקיים צוואת מורישן.

וכן, אפילו אם אמר: 'תנו מנה זו או שדה זו לפלוני', מעמידין להם אפוטרופוס, אולי ימצאו להם שום זכות, ונזקקין אחר כך לנכסיהם.

ולהרמב"ם [פי"ב מהל' מלוה ה"ה], ב'זו' - אין צריך להעמיד אפוטרופוס, דכיון ד'זו' קאמר, הרי פירש דעתו בפירוש, ואין טענת אפוטרופוס מועיל להם הרבה, ולמה יטריחו להעמיד אפוטרופוס?! אלא, נזקקין מיד לנכסיהם, ומקיימין צוואת אביהם.

יורש גדול שנתן נכסי מורישו לקטן, ויצא שטר חוב על המוריש, כיון שנכסים אלו נתנו לירד להם מיד אחר מיתת המוריש, משום חלק הגדול, אין מתנת היורש מפקיען משיעבודיה דבעל חוב, ומורידין אותו לאלו הנכסים.

ה. קרקע שהיא בחזקת היורש, מחמת אביו, שהיה מוחזק בה, ונתברר בעדים שהיא גזולה בידו, ובא הנגזל להוציאה מהיורשים, בי"ד [בית דין] נזקקין להוציאה מידו, אע"פ [אף על פי] שהוא [היורש של הגזלן] קטן, דחשו חכמים לתקנת הנגזל להצילו מעושקו, ואפילו הוא קטן. ואפילו אפוטרופוס, להפך בזכות היורש, אולי יוכל לפסול העדים של נגזל - אין מעמידין לו, דאחזוקי סהדי בשיקרי לא מחזקינן. והרמב"ם [שם ה"ו] חולק, ואומר, שמעמידין אפוטרופוס לטעון ולדון בשבילו.

וכן, קטן שתקף בעבדיו או ירד לתוך שדה חבירו וכבשה, אין אומרים: נמתין לו עד שיגדיל, אלא מוציאין אותו מידו, ולכשיגדיל, אם יש לו עדים - יביא עדיו, דלאו כל כמיניה לגזול ולעשוק בילדותו, ויסמוך על שאין מורידין לנכסי קטן. ודוקא, שלא היה לו חזקה בנכסים אלו מאבותיו. אבל אם יש לו חזקה - אין מוציאין ממנו, עד שיגדיל.

וכתב מורי מהרמא"י ז"ל: ולכן, מי שצווח על יתומים קטנים, שיש לו היזיקות מהם - אין מעמידין להן אפוטרופוס לדין עמו, בעודן קטנים, אם לא שמפורסם שהם מזיקין אותו בידים. וכל שיש לספק ולפקפק בדבר, ממתינים להם עד שיגדלו. ויש אומרים: דלעולם, ממנין להם אפוטרופוס, בין שיש ממש בטענותיו, או לא, אולי יתפשר עמהם, לטובת היתומים. עכ"ל [עד כאן לשונו].

ו. קרקע, שהיתה בחזקת קטנים, ובא אחד, וטען, שהוא לקחה ממורישו, ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהם - אין מוציאין אותה מידם, עד שיגדלו, שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, וקטן - כשלא בפניו דמי. אבל, אם הוציא שטר, שהיא לקוחה בידו - הרי זה מקיים השטר, שהרי קיום שטרות מקיימין, אפילו שלא בפני בעל דין, ומוציאין אותה מידם, אחר שמעמידין להם אפוטרופוס, שטוענין בשבילם כל זכיותיהם.

ז. קטנים, שהודה מורישם, בכתב ידו, על מטלטלין שבידו שהם מעסק שיש לו לפלוני, או שהוא פקדון בידו משל פלוני - מוציאין מהם, דבאלו לא שייך למיחש לצררי ולא לשובר.

וכן, אם גזל מורישם, קי"ל [קיימא לן, דהיינו: מקובל עלינו שזו היא ההלכה] [בבא קמא, דף קיב, עמ' א], דבגזלן, מקבלין עדות שלא בפניו. לפיכך, גם אם היורשים קטנים - מקבלין העדות, וחייבין לשלם, בין אכלו הגזילה, בין לא אכלו, בין נתייאשו הבעלים, בין לא נתייאשו, בין ממקרקעי, בין ממטלטלין, שהניח להם מורישם.

עכשיו, שתקנו הגאונים דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב, לא גרע מבעל חוב דבעל פה, הידוע שלא פרע. ועיין לעיל, סימן קז."

117. בתחילת המאה ה-20, מביא הרב יחאל מיכל עפשטיין, בערוך השולחן, חושן משפט, סימן קי, את תמונת המצב העדכנית של חכמי ההלכה, בכל הקשור לגביית חוב מן היתומים. אומנם, חלק גדול מן הנושאים כבר הובא לעיל (פיסקה 112), אך, למען שלמות התמונה אצטט את הסימן, במלואו:

"א. כבר נתבאר בסימן קח, שאין גובין שום מלוה מיורשים קטנים, שלא הגיעו לי"ג שנה, אפילו יש עליהם שטר, אם אינה אחד משלשה דרכים שנתבארו שם.

אפילו היה בו נאמנות, ואפילו היה בו כל תנאי שבעולם - אין גובין בו.

ואם כתוב בשטר, שיגבה אף מיתומים קטנים - תנאו קיים, וגובה מהם, כיון דהתנה כן מפורש [או"ת].

וכן, אם ראו ב"ד [בית דין] שיש בו שאר תועלת ליתומים לגבות מהם, כשהם קטנים, כגון: שהבע"ח [שבעל החוב, הנושה] רוצה לוותר להם קצת, כדי לגבות עכשיו - הרשות ביד ב"ד להגבותו. ויש כח ביד ב"ד, לפשר בעסק יתומים, אם נראה שטובה היא להם, כמ"ש [כמו שכתבתי] בסימן יב, סעיף ד. וכן, אם יש קנס על הפרעון, וכשיפרעו עתה יהיו פטורים מהקנס - משלמים גם בקטנותם [ש"ך]. וכן נפרעים מהם כתובת אשה, כמ"ש [במו שכתבתי] באהע"ז [באבן העזר], סימן קד, מפני תקנת הנשים. וכן, נפרעין מהם חוב, שעולה עליו ריבית, כגון: שלוה אביהם מעכו"ם [מנכרי], בריבית, ואפילו העכו"ם קיבל עליו להמתין עד שיגדלו, כדיני ישראל, ולא יתבעם בקטנותם, אך באופן שישלמו ריבית עד שיגדלו - פורעין לו מיד, ואפילו ימי אכרזתא אין ממתינים, דאינו כדאי מה שיעלה על המקח, נגד הריבית, שיעלה בימים אלו [או"ת]. וכן, אם יש עליהם שט"ח [שטר חוב] מישראל, שהלוה לאביהם, ע"פ [על פי] היתר עיסקא, והב"ד רואים, שהריוח שמקבל המלוה אינו כדאי נגד הריוח שיהיה מהעסק - פורעים מיד, ואין ביכולתם להכריח להמלוה שימתין עד שיגדלו, בלא ריוח [נ"ל].

ואם היורש הוא עובר - דינו כקטן. ובמקום שיש עוד יורשים, י"א [יש אומרים] דלא חיישינן להעובר, ואם היורשים גדולים משלמים החוב [קצה"ח]. ואע"ג דוודאי יש להעובר חלק, ואין אחר יכול לזכות בחלקו ,וכשיוולד, תפול הירושה לפניו, מ"מ [מכל מקום], כיון דעדיין אינו בעולם, אין בו כח לעכב תשלום החוב, כיון שזה שאין גובין מקטנים, הוא רק חששא בעלמא, כמו שיתבאר.

ב. אם יש יורשים גדולים וקטנים, והגדולים צריכים לשלם החוב, ולהקטנים צריכים להמתין, עד שיגדלו, ע"פ [על פי] הפרטים שנתבארו בסי' [בסימנים] הקודמים, המלוה נפרע מהגדולים החלק המגיע להם, וחלק הקטנים - ימתין עד שיגדלו. וכדי שיפרע מהגדולים, צריכים ב"ד להעמיד אפטרופוס להקטנים, ולחלק הירושה עם הגדולים, ויגבה הבע"ח [בעל החוב, הנושה] מהגדולים חלקם, מה שעליהם לפרוע לו.

ג. זה שאין נזקקין לנכסי קטנים, היינו: כשהוא וודאי של הקטנים. אבל אם יש לספק, שמא מורישם עדיין חי, וע"פ [ועל פי] הדין, נפרעים שלא בפניו כמ"ש [כמו שכתבתי] בסימן קו: גובים מהנכסים, אע"פ ששמעו בו שמת, אם אין השמועה ברורה. והטעם, דכיון דמה שאין נפרעין מהם, אינו אלא מפני חשש צררי, כמו שיתבאר כל זמן, שלא נתברר בוודאי שהנכסים שלהם, גובין מהנכסים, דאין ספק זה מוציא מוודאי חיוב, כשיש עוד ספק בעיקר הנכסים של מי הם [נ"ל].

ד. טעמא דאין נפרעין מקטנים, משום דחיישינן שמא התפיס אביהם להמלוה צררי על החוב, שצרר לו מעות או כסף וזהב למשכון בשעת מיתה, ולא הספיק ליטול את השטר מידו [רש"י, ערכין, כב, א], דדרך האדם, קודם מיתתו, לדאוג בעד חובותיו, ואולי יש בין כתביו איזה ראיה, או אולי יש עדים בזה. וכשיגדלו היתומים, יחקרו אחר זה, משא"כ [מה שאין כן] בקטנותם. ולכן, באחד משלשה דרכים, שנתבארו בריש סימן קח, גובין אף מקטנים, כיון דליכא חשש פרעון. ולפיכך, אם תפס המלוה משלהם, אפילו אחרי מות אביהם, והוא בענין שיכול להחזיק בו, לטעון: 'לקוח הוא בידי', כגון: שתפס שלא בעדים, או שלא ראו עתה בידו - דנאמן לומר: 'החזרתי', מהני [עוזרת] לו תפיסתו, וגם ידי שמים יוצא בזה, כיון שידוע וברור לו שלא נפרע מאביהם, ואף כשבא לב"ד - פוסקים לו, שתהא בידו [או"ת]. ודלא, כיש מי שרוצה לומר, דאע"ג דהוא בעצמו רשאי לתפוס, בידעו ברור שמגיע לו, מ"מ, כשבאו לב"ד - מוציאין הב"ד מידו, ומשלישין ביד שליש, אלא גם הב"ד אין מוציאין מידו, דהא נאמן במיגו. ואם התפיסה הוא מעות, מזומן, א"צ [אין צריך] אפילו שבועה, כיון שחובו בידו. ואם התפיסה הוא שוה כסף, דאינו אלא כמשכון בעד החוב, צריך המלוה לישבע שלא קיבל על חובו כלום. אבל, כשאין לו מיגו על תפיסתו, כגון: שיש עדים שתפס, וגם ראו עתה בידו - לא מהני תפיסתו, נגד יתומים קטנים, אפילו כשתפס בחיי אביהם, ואפילו כשטוען שלמשכון מסר לו, כיון שאין העדים מעידים כן, ואין לו מיגו.

וי"א [ויש אומרים], דבתפס מעות, אפילו אין לו מיגו, כיון שיש לו שטר, והחוב מבורר - אין מוציאין ממנו, דה"ל [דהוי ליה, דהיינו: זה נחשב] כנפרע כבר, ואין זה בכלל 'אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים', ונשבע ונפטר [סמ"ע וש"ך וצ"ע דדברי רי"ו נראה דבגדולים קאמר, כמ"ש הב"י [הבית יוסף] בסימן קח, סעיף כב, בספרו הגדול .ומ"ש[ומה שכתב] שם, אפילו ביתומים קטנים, אבלא עדים קאי, ע"ש [עיין שם] ועי' קצה"ח [ועיין בספר קצות החושן] ודו"ק].

ה. לנכסי ערב נזקקין, אע"פ שהיתומים קטנים, ואפילו כשאינו ערב קבלן. ולא אמרינן, כיון שהיתומים קטנים, והערב יגבה מיתומים, נמצא דנזקקין לנכסי קטנים, שהרי אין הערב יכול לגבות מהם עד שיגדלו. וכן, לא אמרינן, כיון שאין ביכולת לגבות כשהם קטנים, אינם בני חיוב כלל, ולמה יתחייב הערב?! דבאמת, חיובא רמי עלייהו גם עתה [חובת התשלום מוטלת על היתומים, היורשים, הקטנים,כבר עכשיו, כאשר הם עדיין קטנים], אלא שאין ביכולת להזדקק להם, עד שיגדלו, והרי זה כמלוה שתבע ללוה, ונתחייב לו בדין, ואין לו במה לפרוע, שגובה מהערב. וי"א [ויש אומרים], דדווקא מערב קבלן - גובין, ולא מערב סתם, דהרי נכסי דאינש אינון ג"כ ערבים, וכשם שאין גובין מנכסיהם, כמו כן אין גובין מערב שלהם, והעיקר כדיעה ראשונה. ולא דמי לנכסים, שאין גובין מהם מפני הפסד יתומים, דשמא יגדלו, ויביאו ראיה, כמ"ש. משא"כ [מה שאין כן], כשגובין מהערב, אין ,לעת עתה, הפסד ליתומים. ועוד, דהערב הוא ערב ממורישם, משא"כ הנכסים, אף שבעת ההלואה היו ערבי מורישם. מ"מ, עתה, שהנכסים הם של היתומים, א"א [אי אפשר] לגבות מהם, עד שיגדלו.

וזהו דעת הרמב"ם, פכ"ז ממלוה.

וכן הסכימו האחרונים.

ובנכסי לקוחות, יתבאר בסימן קיא, בס"ד [בסיעתא דשמיא, בעזרת ה'].

ו. קטנים, שצוה מורישם, ואמר: 'תנו שדה או מנה לפלוני' - נזקקין לנכסיהם, דכיון דאמר: 'תנו', ה"ל [הוי ליה, דהיינו: הוא, מבחינתו] חייב מודה, שהוא אחד מג' [משלוש] דרכים שנזקקים לנכסיהם, כמו שנתבאר. ומעמידים להם אפטרופוס, להפך בזכותם, לראות איזה שדה ליתן, או איזה מנה, או אולי יהיה ביכולתו לבטל הצואה, ולהראות איזה ריעותא שיש בה. ולכן, אף אם אמר: 'תנו מנה זו', או, 'שדה זו לפלוני', דאין כאן לברור איזו שדה ואיזו מנה, עכ"ז [ על כל זה] מעמידין אפטרופוס, מפני הטעם שנתבאר ולהרמב"ם, א"צ [אין צריך] להעיד אפטרופוס בכה"ג דס"ל [במצב דברים כזה, כי הוא סובר], דהעמדתו הוא רק לברור החלק. ודווקא, כשצוה בשטר שכתב בכת"י [בכתב ידו] 'תנו מנה או שדה לפלוני', וניכר שהוא כתב ידו. אבל, אם צוה בעדים - אין נזקקין, לפי שאין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד [בעל דין], וקטן - כשלא בפניו דמי [טור]. ואע"ג [ואף על גב], דא"כ [שאם כן], איך מקיימין את השטר שלא בפני בע"ד [בעל דין]? די"ל דמיירי [ויש לתרץ, כי מדובר במקרה] שנתקיים הכתב בחייו, או שהב"ד מכירים הכתב, וממילא נתקיים [ב"י]. ועוד, דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד [בעל דין], כמ"ש [כמו שכתבתי] בסימן מו [לפמ"ש הסמ"ע בס"ק י"א ,אפשר לתרץ דבריהם, ועי' בב"י ודו"ק]. וכ"ז [וכל זה] הוא לדיעה, שיתבאר בסעיף יג, דאין מקבלין עידי צוואה בפני האפטרופוס. אבל לדיעה שיתבאר, דמקבלים, אזי, אפילו היתה הצוואה בפני עדים בעל פה - מקבלין עדותם, ועושים כצוואתו [נ"ל]. ורוב הפוסקים הסכימו כדיעה זו.

ז. יורש גדול, שנתן נכסי מורישו לקטן, ויצא שטר חוב על המוריש - מורידים בע"ח [בעל חוב, נושה] לנכסיו. והטעםכיון דעל הגדול מוטל הפרעון' והוא נתנו לקטן, ה"ז [הרי זה] דומה למי שלוה, והלך למדינת הים, דנפרעין, שלא בפניו, כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו, וילך לו למדינת הים, כמ"ש [כמו שכתבתי] בסימן קו.

וכן נמי [וכך גם], אין ביכולתו להפקיע החוב ע"י נתינתו לקטן [או"ת]. ולדיעה ראשונה שבסעי' הקודם, אין דין זה אלא כשנתקיים השטר בחיי המוריש, או בעוד שהיו הנכסים בחזקת הגדול, ואז אפילו נתקיים שלא בפניו, שפיר דמי, דמקיימין שטר אף שלא בפני בע"ד [בעל דין]. אבל בקטן - אין מקיימין, דתרתי [ששני דברים יחדיו] לא עבדינן [עושים] : להיות נפרע מקטנים; ולקיים שלא בפניהם [סמ"ע]. אבל לדיעה אחרונה, דגם בקטנים מקיימין השטר - מקיימין גם עתה.

ורוב הפוסקים הסכימו לדיעה זו.

וכן יש להורות.

ח. יתומים קטנים, שנמצאת קרקע שאינה שלהם, וטען הטוען, שהוא גזל ביד מורישו - נזקקים להם. ואם נמצאת גזולה - מחזירים אותה לבעליה, דבגזל לא אמרינן: אין נזקקין ליתומים קטנים. ובכה"ג [ובנסיבות אלה], מקבלין עדות בקטנותם. ולא אמרו חכמים: שאין מקבלין עדות, כשהם קטנים, אלא במה שהוא בחזקת אביהם, והלה בא להוציא מידם, אבל בגזילה - מקבלים, וזה הוא דעת הרמב"ם ז"ל, בפי"ב ממלוה [מ"מ שם].

וי"א, דדווקא כשנתקבל העדות בחיי האב, או שהוציא שטר מקויים שהיא שלו, שלקחה מאביו, וכה"ג [ובנסיבות דומות]. אבל בלא זה - אין מקבלין עדות בקטנותם.

ולהרמב"ם, צריך ב"ד [בית דין] להעמיד להם אפטרופוס, לטעון ולדון. ואין ההעמדה, אלא קודם שקבלו העדות. אבל לאחר שקבלו עדות, שגזולה היא, שוב אין מעמידין אפטרופוס, דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן [ש"ך ואו"ת].

ט. ולא עוד אלא, אפילו מודה המערער שהשדה או הבית היתה של אבי הקטן, אלא שלקחה ממנו, ואין להקטן חזקת אבות, שאינה מוחזקת בפי כל שהיא של אבי הקטן, אע"פ שעתה דר בה הקטן, או עוסק בהשדה, וזה המערער אומר, שיביא עדים שקנה מיד אביו - מקבלים עדותם. ולא אמרינן, להמתין עד שיגדל, כיון שאין להקטן חזקת אבות בזה. וכן אם אפילו יש לו חזקת אבות, רק שאינו דר בה עתה, וזה המערער דר בה. אפילו בא הקטן בתקיפות, שהביא עבדיו או מקורביו, והוציא את זה מהבית או מהשדה - מקבלין עדות המערע, מיד. אבל, אם יש לו חזקת אבות, וגם דר בה עתה, ובא מערער להביא עדים שקנה מאביו, אפילו יש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביו של קטן - אין מוציאין אותה מיד הקטן, ואין מקבלין עדותם, עד שיגדל.

אבל, אם הוציא המערער שטר שהיא לקוחה בידו - הרי זה מקיים השטר, ומוציאין אותה מיד הקטן, אחר שמעמידין לו אפטרופוס. ולדיעה ראשונה, שבסעיף ו, אין מקיימין עתה השטר, ואין מוציאין את הקטן, אא"כ [אלא אם כן] היה השטר מקויים בחיי אבי הקטן.

וכבר בארנו דרוב הפוסקים חולקים על דיעה זו.

וי"א [ויש אומרים]: דכשיש להקטן חזקת אבות - מוציאין מיד האחר, אפילו אם הקטן אינו דר בה עתה, ומוציאין מהאחר, ומוסרין להקטן, עד שיגדל, ואז יקבלו העדות.

אומנם, העיקר לדינא, כדיעה ראשונה [או"ת], דכן הוא דעת רוב הפוסקים.

ומה שהקטן הוציא את האחר בתקיפות - אינו נחשב חזקה כלל, שנחשבנו כמו שדר בו עתה, דהרי אין העולם הפקר. ומה שאחד עושה בזרוע, אינו מגרע בזה כח המוחזק [רש"ל ואו"ת], דלא כיש מי שחולק בזה.

י. כיון שנתבאר, שבמה שהיתומים מוחזקים, ממתינים להם עד שיגדלו; לפיכך, מי שבא לב"ד וצועק על יתומים קטנים, שיש לו מהם הזיקות, במה שאין פורעין לו, ולא נעשה הדבר ע"י ב"ד או אפטרופוס, אלא שצועק, שע"י שאין משלמים לו המגיעו, יש לו הזיקות [או"ת] - אין משגיחין בצעקתו, כיון שאין הדבר ידוע; אם אמת כדבריו. ואין מעמידין להם אפוטרופוס, לדון עמו, בעודן קטנים, אם לא שמפורסם שהם מזיקין אותו בידם, ואז מסלקין אותם, ואין משלמין מה שהזיקו, כמ"ש בסי' צו.

וכן, אם שורם מזיק, מעמידין להשור אפטרופוס, כמ"ש הטור, בסימן ת.

וכל שיש לספק ולפקפק בדבר - ממתינים עד שיגדלו.

וי"א, דלעולם ממנין אפטרופוס כנגד מי שבא לטעון על יתומים, בין שיש ממש בטענת האפטרופוס, או לא, דאולי יתפשר עמו לטובת היתומים [סמ"ע]. וזהו, שלא בטענת שדה גזולה היא בידם, דבטענת שדה גזולה נתבאר בסעיף ח [שם]. ואסור להאפטרופוס לטעון טענת שקר, אלא שביכולתו לטעון אף טענה שאינה מצויה, ויכול לטעון דעכ"ז [שעל כל זה], אולי היה כן, ומתוך זה יתפשר עם הצועק עליהם.

וכמדומה, שכן המנהג כדיעה זו.

יא. קטנים, שהודה מורישם, בכתב ידו, על מטלטלים שבידו, שהם מעסק שיש לו מפלוני, או שהוא פקדון בידו משל פלוני - מוציאין מהם, ומקיימין הכתב ידו אף אחר מותו. ולדיעה ראשונה שבסעיף ו, אין מוציאין מהקטנים, אא"כ [אלא אם כן] נתקיים בחיי אביהם, או שהכתב ידו ניכר לב"ד, וא"צ [ואינו צריך] קיום. וכבר בארנו, דהעיקר לדינא, שמקיימין גם עתה.

ואם נמצא הודאה על ממון, אם יש חשש שמא פרע בחייו - אין מוציאין מהם, אפילו ביורשין גדולים.

ואם אין חשש, שמא פרע - מוציאין אפילו מקטנים, כמו במטלטלין [נ"ל]. וכמ"ש בסוף סימן קז.

וכן, אם גזל מורישם - חייבים לשלם, בין אכלו את הגזילה, בין לא אכלו, בין נתיאשו הבעלים, בין לא נתיאשו. ואפילו נתיאשו בחיי הבעלים - אין היורשים קונים ביאוש ושינוי רשות, דיורש כרעא דאבוה הוא, ובמקומו הוא עומד, כמו שיתבאר בסימן שסא.

וגובים הגזילה, בין ממקרקעי, בין ממטלטלין, שהניח מורישם, דעכשיו מטלטלי כמקרקעי, כמ"ש כמה פעמים.

ולדיעה ראשונה, שבסעיף ח, מקבלים עדות בקטנותם.

ולדיעה אחרונה, אינה אלא כשנתקבל העדות בחיי מורישם, או שנמצא בכתב ידו של מורישם המקויים.

ורוב הפוסקים, הסכימו לדיעה ראשונה, ומעמידים להיתומים אפטרופוס, כמ"ש שם.

יב. זה שאמרו רז"ל [רבותינו זיכרונם לברכה], דאין נפרעין מיתומים קטנים, זהו דווקא בעסקי מורישם. אבל, ב"ד או אפטרופוס, שלוו לצורך יתומים - הרי הם כבעלים, ונזקקים לנכסיהם, ומוכרים בלא הכרזה, כדי שלא לנעול דלת בפניהם. ונפרעים - מבינונית, כמו משארי בעלי חובות.

וכן, ב"ד שמכרו מנכסי יתומים, נשאר האחרויות על היתומים, כמ"ש בסימן קט, דכשטרפו להקרקע מהלוקח בדין, גובה הלוקח מנכסי היתומים, בלא הכרזה, ודינו כשארי בע"ח [בעלי החוב], לגבות מבינונית.

אבל אם היתומים הקטנים לוו בעצמם, בלא ב"ד ובלא אפטרופוס - אין נזקקים לנכסיהם, עד שיגדלו, ואין מעמידין להם אפטרופוס, לקבל העדות, דהמלוה אפסיד אנפשיה, במה שהלוום, בלא ב"ד ואפטרופוס.

וגם זה, דווקא כשהקטנים אינם מודים בההלואה, וצריך לדון עמהם. אבל כשמודים בההלואה או בלקיחת חפץ או בשארי ענייני משא ומתן, והגיעו לעונת הפעוטות - נפרעין מהן מיד, כמו שיתבאר בסימן רלה, ונתבאר בסימן צו.

יג. בכל מקום שנתבאר שמעמידים להם אפטרופוס, כדי ליזקק לנכסיהם בעסקי מורישם, דעת הרבה מגדולי ראשונים, דמקבלים עדות בפני האפטרופוס, דאפטרופוס הוא כבעל דין בעצמו.

וכן, עידי צוואה, מקבלים אותם בפני האפטרופוס.

ויש מי שכתב, שאין מקבלים אותם בפני האפטרופוס.

ולדיעה זו, לא נמצא שהמניח יתומים תהא צוואתו קיימת, אלא במוסר דבריו לב"ד, או שכתבו העדים צוואתו בשטר, וחתמוה בחייו, ולכשימות, כותבים בה שמאותו חולי מת וחותמים עליה [רבינו ב"י]. וחתימתן, צריך להיות ניכר לב"ד [סמ"ע]. וכ"ש [וכל שכן], אם גם החולה בעצמו חתום עליה, ונתקיימה חתימתו, וידוע שמאותו חולי מת, ולא חזר בהצוואה, אפילו כשאין עדים חתומים עליה, רק שמעידים כן [נ"ל].

וכבר בארנו, שרוב הפוסקים הסכימו לדיעה ראשונה שבסעיף ח', ולדיעה אחרונה שבסעיף ו.

וי"א, דבכתב ידו - לכל הדיעות צריך דווקא שב"ד יכירו חתימתו [אחרונים].

וי"א עוד, דעידי צוואה מקבלים, אפילו בלא אפטרופוס, לכל הדיעות. והטעם, דבדבר הברור, שאין בו חשש, כמו: צוואה - מקבלים, אפילו שלא בפני בע"ד. דעיקר חששו חז"ל ליתומים קטנים, בדבר שיש בו חשש, ולא בדבר הברור. ולכן, מותר לקבל עידי צוואה, בפני קטנים. וה"ה [והוא הדין], בכל דבר המבורר, שהקטן חייב, אפילו הוא מעסקי מורישו [נ"ל].

ונראה, שכן נהגו.

יד. לכתובת אשה, א"צ [אינו צריך] להעמדת אפטרופוס, דכמה דברים הקילו חז"ל בכתובה, מפני תקנת הנשים, כמבואר באהע"ז [באבן העזר]. ולכן, עושים ב"ד בעצמם, כפי הדין.

טו. כשאמרו חז"ל: 'מעמידים אפטרופוס', לא אמרו אלא להקל על הב",ד מפני שא"א [שאי אפשר] להב"ד, בעצמם, לפקח על כל עסקי היתומים, ולהפך בזכותם ,ולראות בעסקיהם. ולכן, אם רצו ב"ד לקבל המשא עליהם - אין לך אפטרופוס טוב מהם. וא"צ להעמדת אפטרופוס, דהב"ד הם אביהם של יתומים. וכבר נתבא, דיש כח ביד ב"ד לפשר בעסקי יתומים, כשנראה להם שזהו טובת היתומים. ויש בידם רשות, אף לוותר על ממונם, כמ"ש בסימן יב. ולהאפטרופוס, אין לו כח זה, אא"כ [אלא אם כן] עושה ע"פ [על פי] עצת ב"ד, דאז ידו כידם, ובלבד שתהא כוונתו לשמים לטובת היתומים [נ"ל]."

118. וראה, עוד, בעניין זה של מעמד הקטן בהליך שיפוטי, כאשר עומדות לדיון זכויותיו כיורש יתום, את הדיון הנרחב בעמדתם של חכמי ההלכה, ב"בירור הלכה", על סוגית הגמרא, במסכת בבא קמא, דף קיב, עמ' א-ב, תחת הכותרת "חזקה בקרקע שהיתה בחזקת מורישו של קטן", בעמ' רפו-רפז.

119. בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (דף לא, עמ' א), מובא אירוע של הבאת ראיות על ידי יורש, לאחר שניתן, קודם לכן, פסק דין נגדו:

"ההוא ינוקא דתבעוהו לדינא קמיה דרב נחמן [ילד אחד, הגישו נגדו תביעה בפני רב נחמן, שהיה דיין חשוב בבבל].

אמר ליה [אמר לו, הדיין, הרב נחמן , לינוקא]: 'אית לך סהדי?' [האם יש לך עדים?].

אמר ליה [אמר לו הינוקא לדיין, הרב נחמן]: 'לא'.

[אמר לו, הדיין, הרב נחמן , לינוקא]: 'אית לך ראיה?'[האם יש לך ראייה?].

אמר ליה [אמר לו הינוקא לדיין, הרב נחמן]: 'לא'.

חייביה [חייב אותו] רב נחמן [באותו הליך שיפוטי].

הוה קא בכי ואזיל [היה הינוקא הולך ובוכה, בגלל אותו פסק הדין, אשר ניתן לחובתו].

שמעוהו הנך אינשי [אותם אנשים], אמרו ליה [לו, לאותו ינוקא]: 'אנן ידעינן במילי דאבוך' [אנחנו בקיאים בעניינים של אביך, המוריש, ואנו מוכנים להעיד לטובתך באותו הליך שיפוטי].

אמר רב נחמן: בהא [במקרה זה] - אפילו רבנן מודו [מודים], דינוקא במילי דאבוה לא ידע [שינוקא אינו יודע ואינו בקיא בענייני אביו, ולכן, כאשר הינוקא ענה לדיין, רב נחמן, שאין לו עדים ואין לו ראיה, אמר הינוקא את הדברים בטעות, ללא יידע מספיק.לפיכך, גם רבנן, החכמים במשנה, יסכימו כי בנסיבות כאלה, ניתן לאפשר לאותם עדים להעיד, ואין חשש לרמאות]."

120. הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ז, הלכה ט , פוסק, בעקבות סיפור הנ"ל (כפי שמעירים נושאי הכלים על הרמב"ם, שם, כסף משנה, לחם משנה, והרדב"ז), כדלקמן, כאשר הדברים מוסבים על מה שכתב הרמב"ם קודם לכן (כמובא בפיסקה 101 לעיל):

"במה דברים אמורים? בגדול שנתחייב, והביא ראיות והביא עדים, אחר שסתם טענותיו.

אבל יורש, שהוא קטן כשמת מורישו, ובאו עליו טענות מחמת מורישו אחר שהגדיל, ואמר: 'אין לי עדים ואין לי ראיה', ואחר שיצא מבית דין חייב, אמרו לו אחרים: 'אנו יודעים לאביך עדות, שתסתור בה דין זה', או אמר לו אחד: 'מורישך הפקיד [אצלי - מילה זו מצויה בכ"י תימן] ראיה זו' - הרי זה מביא מיד, וסותר, שאין היורש קטן יודע כל ראיות מורישו".

121. נושאי כלים על הרמב"ם, דנו בשאלה האם מדובר בקטן, דהיינו: בגיל פחות מ-13 שנים, או שהיה בגיר.

122. הרדב"ז, על הרמב"ם, שם, כותב: "ועל כורחך, גדול היה! שאם לא היה גדול, אין רב נחמן דן אותו. והא דקרו ליה ינוקא [וזה שכונה אותו צד להליך בגמרא, במילה 'ינוקא'], משום דכשמת אביו, קטן היה, ולא ידע במילי דאבוה [ולא היה בקיא בענייניו של אביו]".

123. הטור, מביא אף הוא את תמצית מסקנת הגמרא, להלכה, וזאת, בהמשך לדבריו, אשר צוטטו לעיל (פיסקה 102).

וכך כותב הטור, חושן משפט, סימן כ:

" ודוקא בגדול, הוא שאינו יכול לסתור הדין, אחר שאמרו לו: 'הבא ראיה', ואמר: 'אין לי'.

אבל קטן, אפילו בכי האי גוונא, יכול לסתור הדין. דמה שאמר: 'אין לי ראיה', מפני שלא ידע בעניני אביו, ואחר כך מצא.

וכתב הרמ"ה: אפילו הוא גדול בשעת העמדתו בדין, כיון שהיה קטן כשמת אביו, אינו יודע בענין אביו.

וכן כתב הרמב"ם.

וא"א הרא"ש ז"ל כתב: דוקא בבא לב"ד כשהוא קטן; אבל אם הוא גדול בשעת העמדתו בדין - ודאי אמרינן: או ידע קודם בואו לדין, או חוקר אחר שתבעו לדין, כיון דבר דעת הוא, ודינו כאחר".

124. וכך מובאים הדברים בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ:

" בד"א [במה דברים אמורים]? בגדול.

אבל יורש שהיה קטן, כשמת מורישו, ובאו עליו טענות מחמת מורישו, אחר שהגדיל, ואמר: 'אין לי עדים ואין לי ראיה', ואחר שיצא מבית דין חייב, אמרו לו אחרים: 'אנו יודעים לאביך עדות שתסתור בה דין זה, או שאמר ליה [לו, ליורש, אדם] אחר: 'מורישך הפקיד ראיה זו' - הרי זה מביא מיד, וסותר, שאין היורש קטן יודע כל ראיות מורישו. הגה: וכל זה בסתמא, אבל אם הביא הגדול אחר כך ראיה ועדים, שלא ידע מאלו עדים שהביא אחר כך,] או (קטן) שבאו עדים ואומרים, ששטרות של אביו היו בידו, וידע בהן כשירד לדין, הולכים אחריהם. (מרדכי ס"פ זה בורר)".

125. וראה גם בפתחי תשובה, שם, ס"ו ו, המביא בשם הספר "שער משפט", כי יש להחיל כללים אלה של קטן יורש, שרשאי להביא ראיות באיחור, על קונה נכס, שלא ידע פרטים על זכות המוכר בנכס, וכאשר מצא את העדים והראיות, הותר לקונה להביאם.

126. וכך מסוכמים הדברים בערוך השולחן, סימן כ, סעיפים ד-ה:

"וכל זה הוא דווקא במי שדינו היה מפני עסקי עצמו. אבל יורש, שדן בב"ד [בבית דין] בעסקי אביו או שארי מורישיו, והיה קטן כשמת מורישו, אע"פ [אף על פי] שעכשיו הוא גדול, ואמר היורש, בשעה ששאלוהו ב"ד [בית דין], שאין לו שום ראיה ולא עדים, לא במקום זה ולא במקום אחר, ואח"כ [ואחר כך] באו אחרים, ואמרו לו: 'דע לך, שיש ראיות למורישך, מופקדים אצל פלוני, או עדים שיודעים מעסקי מורישך' - הרי זה מביאם [לבית הדין], וסותר הדין, ואפילו הראיות והעדים היו בעיר, מפני שאין יורש קטן יודע כל ראיות מורישיו, אף שנתגדל אח"כ [אחר כך].

וכן לוקח בעסקי ראיות של המוכר לו, כשצריכים, יכול להיות שלא ידע.

אבל יורש שהיה גדול כשמת מורישו - דינו כעסקי עצמו, דבוודאי חקר ודרש בכל עסקי עזבונו.

וזה שאמרנו, דכשאמר: 'אין לי עדים וראיה', ובאו לו ממקום אחר, שיכול להביאן, היינו דווקא, כשנתברר שהוא ממקום אחר, או שב"ד מבינים, לפי הענין, שהיה במקום אחר ולא ידע מהם. אבל בלא זה - אין אנו מאמינים לו.

וכן נראה, כשמביא ראיותיו או העדים, צריכין ב"ד לשאול ממנו: 'הלא אמרת לנו שאין לך עדים וראיה?'. אם ענה: 'לא ידעתי מהם' - מקבלים ממנו. ואם נשתתק, ולא ענה - אין מקבלין אותם, דניכר שאינם אמת [וכ"מ מדברי הב"ח ע"ש].

ה. וכל אלו הדברים הם בסתמא, שאינו ידוע לנו אם ידע מהראיות, אם לאו. אבל אם נתברר שלא ידע מהראיות או מהעדים עד עתה - יכול להביאם ולסתור הדין, אפילו גדול בעסקי עצמו, ואפילו היו הראיות והעדים בעיר.

וכן להיפך! יורש קטן, בעסקי מורישו, אם נתברר שידע מאלו הראיות בשעה שירד לדין - שוב אינו יכול להביאן, אם ענה לב"ד: 'אין לי עדים וראיה'."

127. וראה גם, בעניין זה, את האמור בבירור הלכה, סנהדרין, שם, עמ' קד-קה, "ראייה אחרונה בקטן".

האם ניתן החיל את כללי הבאת ראיות של קטין יורש, גם על מקרים אחרים?

128. כפי שראינו, ליורש ניתנת האופציה הרחבה ביותר להביא עדים באיחור.

באחד המקרים, אשר הובאו בפני הרא"ש, ביקש אחד הצדדים כי כללי היורש - לעניין הבאת ראיות באיחור - יחולו עליו.

נעיין בשאלה ובתשובה.

129. זו השאלה אשר הוצגה בפני הרא"ש (שו"ת הרא"ש, כלל יג, סימן כ):

"וששאלתם:

על ראובן, שתבע מן הקהל, שלקחו ממנו אלף זהובים, במס שלא כדין, לפי שהקהל מכרו כל זכות שהיה להם אצלו במסים לקהל אחר.

ועמד [ראובן] בדין עם הקהל, והביא עדים שמכרוהו לקהל אחר.

ופסקו הדיינין על כ,ך שיהא פטור ראובן מלפרוע שום מס עם הקהל שדר עמהם.

לכן, תובע מהם כל מס שלקחו ממנו, כיון שתבעו אותו ונפטר בדין, ולא יתבעו לו ולאשתו, מכאן ולהבא. והקהל השיבו: שלא ירדו לדין עמו מעולם על דבר זה, אלא יחידים מהקהל, והם היו חוכרים המס, ובאו בטענתם, ולא בטענת הקהל."

130. הרא"ש, משיב, תחילה, על היריבות הדיונית, ואומר כדלקמן (שם):

"על אלו הדברים, צריך ראובן להביא ראיה מיד, שהוא כדבריו, שהוא ירד לדין עם מורשי הקהל, ושפטרוהו הדיינין.

ואם לא יביא ראיה - אז אין הקהל צריכין לטענה אחרת.

ואם יביא ראיה שהוא כדבריו, והקהל צריכין לאותן טענות אחרות שהשיבו, הרי לכם הדין לפי תשובתם.

יראה לפי הטענה שטען ראובן, ושפסקו הדיינין על כך, שיהא פטור כו', הרי הודה שלא נפטר אז, אלא מכח מכירה, שמכרוהו לקהל אחר."

131. בהמשך תשובתו, מתייחס הרא"ש לשאלת הבאת הראיות, באיחור.

וכך, ממשיכה התשובה:

"ובטענות אחרות - יכולין [הקהל] לבא, כיון שלא שאלום הדיינים: 'אם יש להם טענות אחרות לחייב ראובן'. דודאי, אם שאלום, ואמרו: 'אין לנו זכות וראיה יותר לחייבו', אז לא היו יכולין להביא ראיה.

ומה שטענו הקהל, שזכות שלהם היה ביד אחד מהקהל, שהיה במדינת הים, ורצו לדמותו לההיא דדסקיא של אביו, מופקדת ביד אחרים - לא דמי [אין זה דומה]. דהתם מיירי ביורש שאין יודע במילי דאבוה [ששם, בסוגית הגמרא, עוסקים ביורש, אשר אינו בקיא בענייניו של אביו, המוריש], ואין יודעין מה זכות היה לאביו באותה דסקיא [השק, שבו היו המסמכים של אביו]. אבל בנידון זה, בענין הקהל, דבר גלוי ומפורסם הוא, ואי אפשר שלא ידעו הקהל באותן הדברים, שהן טוענין עתה, והיה להם להזכיר הדברים באותה שעה, ולומר: 'יש לנו זכות וראיה, ואין עתה בידינו'.

הילכך, אם לא סתמו טענותיהם באותה שעה, יכולים עתה לטעון."

132. החלק הנוסף של התשובה, דן בענייני המיסוי, לגופם, נושא אשר איננו רלוונטי לפסק דין זה.

מבחינת הבאת הראיות, חשוב להדגיש כי הרא"ש מצמצם את דין התלמוד ליורש בלבד. כאשר מדובר במידיין אחר, כל עוד לא אמר במפורש כי ראיה פלונית אינה ברשותו, ומצויה במרום אחר, לא יוכל להגישה.

הבאת ראיות בשלבים מאוחרים – סיכום עמדת המשפט העברי ויישומו בתקנות הדין של בתי הדין הרבניים

133. ניתן לסכם את הנושא כולו, על רקע החובה המוטלת על כל צד להביא את ראיותיו, בהבאת דבריו של פרופ' אליאב שוחטמן, סדר הדין, לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל (ירושלים, תשמ"ח-1988), אשר נכללים בפרק "עדים וראיות", במסגרת סעיף 5: "הזמן להבאת ראיות" (שם, בעמ' 314-313; ההדגשה במקור):

"על פי שיטת הדיון של המשפט העברי, המשפט נפתח בשמיעת הטענות ואין העדים מוזמנים לפתיחת המשפט, שהרי עדיין אין הצדדים יודעים מה כל אחד מהם צריך להוכיח. קבע בית הדין זמן להבאת ראיות קודם שמיעת הטענות – נהג שלא כדין, והרי הוא נחשב לטובה בדבר משנה. רק לאחר שטען כל אחד מבעלי הדין את טענותיו מתברר במה הם חלוקים, ומי מהם חייב לשאת בנטל ההוכחה כדי לזכות במשפט. נקבע מי מבעלי הדין חייב להביא ראיות, על בית הדין לתת לו זמן מספיק לכך, ועלינו לברר עתה מהו פרק הזמן הניתן לבעל דין להביא ראיותיו.

בתלמוד [מסכת בבא קמא, דף קיב, עמ' ב; הערה 285, שם] נקבע כעיקרון, שנתבע המבקש זמן להביא את ראיותיו – נותנים לו, ואולם לא נקבע שם כמה זמן נותנים לו. משך הזמן הרגיל הניתן לבעל דין להביא את ראיותיו הוא שלושים יום, והטעם לכך הוא שקיים כלל אחר בתלמוד: 'זמן בית-דין – שלושים יום'. דהיינו, הזמן שבית הדין נותן לאדם לקיים את החיוב המוטל עליו, הוא שלושים יום. מאליו מובן שייתכנו מקרים שפרק זמן של שלושים יום עשוי שלא להספיק בהם, ולהפך – ייתכנו מקרים שבהם פרק זמן כזה הוא ארוך מדי. ואכן אין הזמן של שלושים יום אלא פרק הזמן הרגיל הניתן לבעלי הדין להביא את ראיותיהם, ואולם כאשר הנסיבות מחייבות מתן פרק זמן ארוך יותר או קצר יותר – יקבע בית הדין את פרק הזמן בהתאם לנסיבות. וזה לשון ההלכה שנקבעה בשולחן ערוך [חושן משפט, סימן טז, סעיף א, ביחד עם הגהות הרמ"א – הערה 289, בעמ' 314, שם]: 'אמר אחד מבעלי הדין: 'יש לי עדים להביא – נותנין לו זמן ל' יום, ולאחר ל' יום פוסקין הדין וצריך לשלם... ואם גלוי וידוע לבית הדין שפלוני ופלוני הם עדים בדבר והרחיקו נדוד, נותנים לו זמן עד שיוכל להביא. והוא הדין אם ידוע לבית הדין שיוכל לברר דבריו תוך שלושים יום – אין נותנין לו זמן לבטלה' '. מכל מקום, משך זמן מעל שלושים יום ניתן רק כאשר מדובר בראיות שברור לו לבית הדין שאין ניתן להשיגן בתוך שלושים יום. ואולם, אם אין בעל הדין מוכיח שמשך הזמן של שלושים יום לא יספיק לו, לא יתן לו בית הדין משך זמן העולה על שלושים יום, 'דאם לא כן – אין לדבר סוף' ".

134. בהמשך, דן פרופ' שוחטמן בסוגיה ספציפית של הבאת ראיות בתביעה שכנגד (שם, בעמ' 314), נושא החורג מעניינה של החלטה זו.

135. סוגיה נוספת, המתייחסת למועד הגשת הראיות, שגם בה יש דינים מיוחדים במשפט העברי, היא כמות הזמן הנדרשת להבאת ראיות, על ידי הנתבע, הטוען כי שטר מזוייף, וזאת כדי למנוע מצב שבו יש לבית הדין תחושה, כי הנתבע בא "בעלילות דברים ובטענות של דופי". ועל כן "אומרים לו: 'שלם', ואחר כך, אם יש לו ראיה – 'יחזיר' " (שוחטמן שם, בעמ' 314; וראה את פרטי הדינים ואת ההתייחסות למקרים ספציפיים באותו נושא, בהערה 296, שם).

136. הנושא הממוקד, שבו עסקתי בהחלטה זו, דהיינו: הצורך להגיע לאמת מול ניהול תקין, יעיל ורציף של ההליך בבית המשפט, אינו חידוש של מערכת בתי המשפט בישראל, במאה ה-21. נושא זה, כאמור, העסיק את מפעילי המשפט העברי וחוקריו.

137. וכך כותב פרופ' שוחטמן (שם, בעמ' 315-314):

"הסדר הטוב מחייב, שיביא בעל הדין את כל ראיותיו בזמן, כדי שלא ישתבש ניהולו התקין של המשפט. ואולם, עלול לקרות שלאחר שסיים בעל דין את הבאת ראיותיו, והוחל בשלב הבא של המשפט, נתגלתה לו לאותו בעל דין ראיה נוספת לטובתו. השאלה הנשאלת היא, אם שיקולים של ניהולו התקין של הדין עדיפים, ולפיכך אין לאפשר עוד לאותו בעל דין להביא את הראיה הנוספת, או שמא לא יהא זה צודק למנוע הגשת הראיה גם אם מדובר בשלב מאוחר?

שיטת הדיון של המשפט העברי מחייבת אמנם ניהול תקין של המשפט, ולפיכך לכתחילה על בעל הדין להביא את ראיותיו בזמן, אבל הצורך בניהול תקין של המשפט אינו יכול לבוא על חשבון עשיית דין אמת. לפיכך נפסקה ההלכה [שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ, סעיף א]: 'אמרו לו הדיינים [=לבעל הדין]: 'כל ראיות שיש לך, הביא מכאן ועד שלושים יום' – אף על פי שהביא ראיה לאחר שלושים יום, סותר את הדין, שאם לא כן, מה יעשה אם לא מצא בתוך שלושים יום ומצא לאחר שלושים?!".

138. פרופ' שוחטמן מדגיש, כי ההלכה האמורה מתייחסת לסתירת הדין, לאחר שכבר ניתן פסק דין, סוגיה שהיא אחת המיוחדות למשפט העברי (ראה עליה את האמור שם, בפרק 18, עמ' 423 ואילך).

139. אולם, במסגרת קביעת סדר הבאת הראיות, דהיינו: ביצוע כל אחת ממשימות בעלי הדין, בתוך השלבים של המשפט, חלים הכללים הבאים (שוחטמן, שם, עמ' 316-315; ההדגשות במקור):

"ענייננו כאן בשלב שבו המשפט טרם נסתיים. והנה, מהמשכה של ההלכה הנ"ל עולה, שיש דרך שבאמצעותה ניתן למנוע בעד בעל דין מלהביא ראיות נוספות לאחר שהסתיים שלב הבאת הראיות: 'אם אמרו לו להביא עדים וראיה ואמר: 'אין לי' – אף על פי שמצא אחר כך, אינו כלום. ואין צריך לומר אם אמרו לו: 'יש לך עדים', ואמר: 'אין לי עדים'; 'יש לך ראיה?', ואמר: 'אין לי ראיה'...'.

כלומר, אם לאחר שלב הטענות, או לאחר שהביא בעל הדין את ראיותיו, הוא הודיע – במענה לפניית בית הדין – שאין לו ראיות נוספות, שוב אינו יכול להביא ראיות אחרות לאחר מכן. ניתן היה לחשוב, שהטעם לכך נחוץ במגמה למנוע שיבוש בניהולו התקין של הדיון. אבל לא כן הוא. הטעם הוא, שכיוון שהודיע שאין לו עוד עדים, קיים חשש שמא העדים שהוא מבקש עתה להביא לאחר הודעתו, אינם אלא עדי שקר, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי; לפיכך אין סומכים אלא על הודאתו הראשונה שמסר, ואין מקבלים ממנו ראיות נוספות. אכן, אין הדברים אמורים אלא בבעל דין שהצהיר במפורש כי אין ראיות, אבל אם שתק – יש בידו להביא ראיות נוספות גם לאחר שסיים את הבאת ראיותיו. החשש, שמא בעל הדין שקרן ועדיו הם עדי שקר, הוא חשש סביר רק בנסיבות כשקרוב לשער שהיה בידי בעל הדין לדעת על קיומן של הראיות לטובתו, וההנחה היא, שאילו אמנם מצויות היו ראיות לטובתו, בוודאי היה מביאן בזמן. ואולם, כאשר ברור מתוך נסיבות המקרה שלא היה בידי בעל הדין לדעת על קיומן של הראיות לטובתו, יש לקבל את ראיותיו בכל שלב משלבי המשפט. ואמנם, נפסקה ההלכה [שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ, סעיף א – הערה 304, בעמ' 315 שם]: 'במה דברים אמורים (=שאין משגיחין בראיותיו של בעל דין, לאחר שהצהיר שאין לו ראיה)? כשהייתה הראייה אצלו והעדים עמו במדינה, אבל אם אמר: 'אין לי עדים ואין לי ראיה', ולאחר מכן באו לו עדים ממדינת הים, או שהייתה דסקיא של אביו שיש שם השטרות, מופקדת ביד אחרים ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיותיו, הרי זה מביא וסותר, מפני שיכול לטעון ולומר: 'זה שאמרתי: 'אין לי עדים ואין לי ראיה', מפני שלא היו מצויים אצלי...' '.

כלומר, אם נסיבות המקרה אינן מצביעות על חשד שהראיות הן ראיות שקר, רשאי בעל הדין להביאן אף לאחד שהסתיים שלב הבאת ראיותיו. במקרה זה, אין לראות בהצהרתו הראשונה משום 'הודאת בעל דין', שכן זוהי הודאה בטעות, שאינה נחשבת להודאה".

140. ככל שמדובר בבעל דין שאין לו את המידע הראשוני, כגון: יורש או קטין, אפשרות הבאת הראייה, היא רחבה יותר, כפי שמסביר פרופ' שוחטמן (שם, בעמ' 316; ההדגשות במקור):

"רק כשפירש בעל הדין ואמר: 'אין לי עדים וראיה כלל, לא כאן ולא במדינת הים, לא בידי ולא בידי אחרים', שוב אינו יכול להביא עדים וראיות. אבל אף זאת אינו אמור אלא בגדול, אבל יורש שאמר כך ביחס לתביעה שהייתה בעניין מורישו, יכול להביא עדים וראיות, שכן אין יורש עשוי לדעת את כל הראיות של מורישו, ואם התגלו לו אחר כך ראיות כאלה, הרי הוא רשאי להביאן".

141. וראה גם האמור בהערה 306, שם, שבה מביא פרופ' שוחטמן מקורות נוספים, אשר מהם עולה, שהוא הדין "ביחס לקונה שדה מחברו ובא בעל חוב של המוכר לטרוף אותה הימנו, ואמר הקונה שאין לו עדים וראיות, ולאחר מכן נמצאו לו עדים וראיות".

142. ספרו של פרופ' שוחטמן אינו עסק רק בעמדת המשפט העברי, אלא הוא דן ביישומו של המשפט העברי, בתחום סדרי הדין בבתי הדין הרבניים, במהלך הספר בכל נושא ונושא, מתייחס המחבר, פרופ' אליאב שוחטמן, לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים.

143. גם בסוגייה שלפנינו, הוא עושה כך, ואומר את הדברים הבאים (שם, בעמ' 316):

"הכלל, שלפיו לכתחילה על בעל הדין להביא את כל ראיותיו בזמן, ולצדו – האפשרות לגבות ראיות נוספות גם לאחר שסיים בעל הדין את הבאת ראיותיו, נקבעו בתקנות הדיון; וזו לשון התקנות: 'הטיל בית הדין על בעל דין להביא ראיה לדבריו ושאלהו אם יש לו עדים וענה שאין לו, שוב אין בית הדין מקבל ממנו עדים אלא אם כן נתן טעם מספיק לדבריו הראשונים. גם לאחר שבעל דין הצהיר, ש'אין לי עדים ואין לי ראיה', רשאי בית הדין להחליט על שמיעת עדות והוכחות, אם הנדון הוא עניין שלא מועילה בו מחילה והודאה, או שאין להצהרה תוקף של מחילה או הודאת בעל דין'.

בית הדין יתיר הבאת ראיות בשלב מאוחר של הדיון – ואפילו לאחר מתן פסק הדין – בתנאי שיש בהן כדי להשפיע על פסק הדין. אם אין בחומר הראיות החדש כדי להשפיע על פסק הדין אפילו אם יקבל אותו בית הדין כראיה, לא יתיר לבית הדין את הבאתו".

144. אל המשפטן הישראלי "הרגיל", אשר אולי אינו בקיא דיו בכל מכמני המשפט העברי, ובתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, "פונה" פרופ' שוחטמן, בהערה 307 (שם), ומביא אזכור של עניין זה, מפסק דין שפורסם בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון, במסגרת בית הדין המיוחד, אשר פועל על פי סימן 55 לדבר המלך במועצתו, ואשר הרכבו כולל שני שופטים של בית המשפט העליון ודיין של בית הדין הרבני הגדול.

145. וכך כותב פרופ' שוחטמן (שם, בעמ' 316, בהערה 307):

"אישור לנוהג הקיים למעשה בבתי הדין בארץ, על סמך תקנות הדיון, ניתן על ידי הרב א' גולדשמידט בביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו, עמ' 1457, בעמ' 1487: 'כבר נהגו בתי הדין בישראל, כפי שנקבע בסדרי הדיון, לשאול את בעלי הדין עם גמר הטיעון והבאת הראיות, אם יש להם עוד טענות וראיות; וכשבעל דין עונה שאין לו, שוב אין בית הדין שומע עוד, לפי הדין, טענות וראיות' ".

146. בסוגיית הבאת הראיות, בשלבים מאוחרים של המשפט, על פי הדין העברי, ראה גם מש"כ בהחלטות ובפסקי דין קודמים שניתנו על ידי: בר"ע 305/04 אמג'ד עיסא סברי נ' עומר אלרחמאן ענאוי, החל מפיסקה 17; בר"ע 787/05 רביב חוה נ' פזגז בע"מ, פיסקאות 20-18 והמקורות המוזכרים שם.

147. לעניין חובת בית המשפט להגיע לחקר האמת, גם אם ההליך מתארך, תוך היענות לתובע, אשר מבקש להביא ראיות נוספות, ראה מש"כ, לפני מספר חודשים, בהחלטתי בפרשת ששפורטש (ת.א. 1517/98 אריק ששפורטש נ' ישראל אדלר ובנו חברה להשקעות, בע"מ; החלטה מיום ו אדר תשס"ט (2.3.09), במיוחד החל מפיסקה 30 ואילך).

יישום

148. לאור נסיבות המקרה, כאמור לעיל, מצאתי, כי יש סיבות מספקות להצדקת התוצאה האמורה, דהיינו: היענות לבקשה.

149. למסקנה זו הגעתי, הן על פי המבחנים אשר נקבעו בפסיקה הישראלית, והן על פי המשפט העברי.

150. המקורות מן המשפט העברי, ראוי שישמשו מצפן והנחייה, בכל הכרוך בקבלת ראיות בשלב מאוחר.

151. אמת המידה, אשר , לדעתי, צריכה להנחות אותנו, השופטים, איננה רק - ואולי כמעט בכלל לא - ההיבט הארגוני, היעילותי ולוח הזמנים של כל שופט. לעניות דעתי, ניתן ללמוד מכל הסוגיות שהבאתי, כי הקריטריון המרכזי לקבלת ראייה חדשה, הוא מידת אמינותה. עצם הגשתה באיחור, מהווה מעין תמרור אזהרה לשופט: דע לך, כי אותו צד לא הביא את הראייה במועד, על אף שעמדה לרשותו. אם כן, שמא מדובר במסמך מזויף או בעידי שקר.

151. מכאן, נגזרת המסקנה ההפוכה: אם הראייה לא היתה בהישג יד, אלא בכספת של האב, כי אז , ניתן להגישה. על המבקש להגיש ראייה באיחור, מוטל, איפוא, הנטל להסביר את האיחור ומדוע לא הוגשה הראייה במועד הרגיל.

152. בפועל, מבלי להביא את המקורות ההלכתיים, פסק בית המשפט העליון, בפרשה אחת (ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ), כי ראייה חדשה שהתגלתה, לאחר שקודם לכן, בחיפושים ממושכים, היא לא נמצאה, ראייה חדשה זו - כוחה עימה לבטל פסק דין של בית המשפט העליון, שניתן בהרכב של 3 שופטים, ובפועל, ראה בית המשפט העליון בסיטואציה זו, מעין עילה למשפט חוזר, והוא ביטל את פסק הדין שניתן על בסיס נתונים עובדתיים, אשר לאחר גילוי הראייה החדשה, הפכו לבלתי רלוונטיים (פסק הדין המקורי ניתן ביום ז כסלו תשס"א (4.12.2000), ופורסם בפ"ד נד(5) 252 [גילוי נאות: אני, כעו"ד, לפני מינויי לשופט, ייצגתי את המערער, אשר זכה בערעור, ברוב דיעות]; החלת הביטול, עקב מציאת הראייה החדשה, על ידי המדינה, מסמך של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שהתגלה, כאשר, "במסגרת הכנה לפרויקט מחשוב הארכיון של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, נמצא באופן מקרי תיק נוסף" , כלשון הודעת המדינה לבית המשפט העליון. ההודעה, כלולה בהחלטת בית המשפט העליון, מיום ה ניסן תשס"ג (7.4.2003) [ כשנה וחצי לאחר שכבר כיהנתי כשופט, ומימלא, לא הייתי עורך הדין שייצג צד כלשהו, בכל הקשור והכרוך להחלטה זו]. ההחלטה פורסמה בפ"ד נז(3) 366).

153. אין כאן המקום, כמובן, לעסוק בהחלטה זו, על כל משמעויותיה (הנשיא, בדימוס, אורי גורן, מזכיר אותה, פעמיים, בספרו, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, תל אביב, תשס"ז-2007), עמ' 331, 333 , במסגרת הסימן, שכותרתו " 'משפט חוזר' בעניין אזרחי").

154. על כל פנים, מן הרציו הניצב מאחורי החלטה זו, ניתן להסיק, כי, אם, כלשונו של גורן (שם, בעמ' 333), "לאחרונה , הוכרה האפשרות לבטל פסק דין גם בשל ... העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות... [כאשר] לאחר שניתן פסק דין סופי נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין", הרי קל וחומר שיש לאפשר ראיות חדשות, שכלל לא הין בעולם, בשלב הגשת ראיות התובעים, ובמיוחד, שאנו, מצויים, עדיין, בשלב הראיות.

סיום

155. התוצאה היא, אם כן, כי המסמכים אשר צורפו כנספחים להודעה מיום 17.3.09, מתקבלים כראיות, והינם חלק מתיק בית המשפט.

156. ב"כ הנתבעת, עו"ד יובל ראובינוף, יודיע לבית המשפט, בכתב, עם העתק לצד שכנגד, תוך 15 יום, אלו עדים הוא רוצה להזמין שוב, או אילו עדים חדשים הוא רוצה להזמין, כדי לסתור את המסמכים האמורים.

157. בהודעה שיגיש, יעריך ב"כ הנתבעת, את משך הזמן לחקירת אותם עדים.

158. בצמוד להודעה זו, יגישו ב"כ הצדדים - יחדיו - תאריכים נוחים להם, לשמיעת העדים, לימים ראשון וחמישי (בלבד), עד לפגרה (כולל השבוע הראשון של הפגרה).

159. בהודעה האמורה, יתייחסו ב"כ הצדדים גם לעניין התיעוד הבנקאי, וידווחו לבית המשפט על התקדמות הטיפול בנושא זה.

160. בישיבה זו, יסתיים שלב הבאת הראיות, לרבות: התיעוד של הבנקים, וייקבע לוח הזמנים להגשת הסיכומים.

161. בנסיבות המקרה, ובמיוחד מאחר וב"כ המבקשים (התובעים) צרף את הראיות, לפני שניתנה לו רשות לכך (ראה: פיסקה 20 לעיל), אינני מחייב צד כלשהו בהוצאות משפט, ועל כן, יישא, כל אחד מן הצדדים, בהוצאות המשפט ובשכ"ט עורך הדין שלו.

162. המזכירות תמציא העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום יח באייר, תשס"ט (12 במאי 2009) בהיעדר הצדדים.

משה דרורי, שופט