ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בנק למסחר בע"מ נגד חנן פלד חלקי :

1

בתי המשפט

בבית משפט השלום

בתל אביב-יפו

ת"א 018986/06

בפני:

כבוד השופט מיכאל תמיר

‏03/07/2009

התובע:

בנק למסחר בע"מ (בפירוק)

ע"י ב"כ עו"ד אמיר סטמרי

נ ג ד

הנתבעים:

1 . חנן פלד חלקי חילוף בע"מ

2 . פלד חנן

שניהם ע"י ב"כ עו"ד ישראל וינבוים

פסק דין

פסק הדין ניתן לאחר הגשת סיכומים בכתב בתביעה כספית חוזית בגין סך של 697,482 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה) אשר הגיש התובע כנגד הנתבעים.

מכתב התביעה עולה כי התובע מצוי בהליכי פירוק, ובהחלטה מיום 29/12/05 אישר בית המשפט הנכבד של הפירוק למנהלים המיוחדים של התובע לנקוט בהליכים משפטיים נגד הנתבעים.
עוד עולה מכתב התביעה כי הנתבעת 1 מנהלת חשבון אצל התובע שמספרו 209767 (להלן: "החשבון"), והנתבע 2 שהינו הבעלים והמנהל של הנתבעת 1, התחייב בתאריך 20/10/99 לערוב בערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לכל חובותיה של הנתבעת 1 בחשבון. בכתב התביעה נטען בין היתר כי ביום 1/9/01 חתמה הנתבעת 1 על כתב התחייבות למסגרת אשראי עד סך של 150,000 ₪, ביום 24/3/02 נטלה מהתובע הלוואת מימון על-סך 100,000 ₪, ונכון ליום הגשת התביעה מצוי החשבון ביתרת חובה בסך של 697,482 ₪. לטענת התובע, חרף פניותיו החוזרות ונשנות וניהול מו"מ ממושך, לא פרעו הנתבעים את חובם, ולפיכך התבקש בית המשפט לחייבם לשלם לתובע את הסך של 697,482 ₪ בצירוף ריבית כמפורט בכתב התביעה עד ליום התשלום המלא בפועל.

בכתב ההגנה נטען כי ספרי התובע אינם משקפים את מצבו האמיתי של החשבון, וכי עקב האירועים הדרמטיים אשר אירעו לתובע וגרמו לקריסתו הפתאומית של הבנק, נגועים ספרי התובע בחוסר אמינות. לטענתו של ב"כ הנתבעים, נכון ליום הפסקת פעילות התובע סך החוב בחשבונות הנתבעת 1 עמד על סכום מרבי של 250,000 ₪, ואף זאת בכפוף לזכויות קיזוז כפי שיפורטו בהמשך. בעניין גובה החוב, נטען כי התובע החזיק ערבות בנקאית אוטונומית של בנק צד ג' להבטחת פירעונה של אחת ההלוואות בסך של 100,000 ₪, אולם עקב רשלנותו של התובע וחוסר השליטה והאנדרלמוסיה שנוצרה בעקבות קריסתו, "שכח" לעשות שימוש בערבות בנקאית זו עד שתוקפה פג. בנוסף נטען כי שיקים מעותדים אשר הופקדו בחשבון לא הופקדו לגבייה על ידי התובע כיוון ש"הלכו לאיבוד" בבנק עצמו. טענה נוספת הינה כי על-פי סעיף 8.2 לחוזה מתן האשראי (נספח ג' לכתב התביעה), התובע רשאי היה להקטין או לבטל את מסגרת האשראי בהודעה מוקדמת של 10 ימים מראש (הוראה אשר לדברי ב"כ הנתבעים הנה מקפחת לכשעצמה), אולם בפועל מסגרת האשראי בוטלה "מהיום למחר" ללא התראה כלשהי, והדבר גרם לנתבעת 1 נזקים בסכום העולה על 1,000,000 ₪. לטענת ב"כ הנתבעת, מרשתו הסתמכה על האשראי שקיבלה, והתנהלה מתוך ידיעה ואמון כי היקף האשראי יימשך, אלא אם כן הנתבעת תפר באופן קיצוני את הבטחותיה לתובע. בהמשך נטען כי לאחר קריסת הבנק פנו הנתבעים מספר פעמים לפקידים של התובע בניסיון לברר מה קורה בחשבון, ולמשך תקופה של מספר חודשים לא היה עם מי לדבר. בעניין שיעור הריבית על החוב, נטען כי ככל שייקבע שיש לנתבעת 1 יתרת חוב נכון ליום קריסת הבנק, מן הדין כי ישא אך ורק הפרשי הצמדה וריבית.

בהמשך לישיבת קדם משפט במעמד הצדדים ניתנה ביום 10/9/06 החלטה לפיה אין מקום להיפוך נטל הבאת הראיות, ועל-כן התובע הוא זה שיפתח בהבאת ראיותיו.

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו של מר מילוא אנגל, ראש צוות לגביית אשראי אצל התובע, שבו חזר מר אנגל על הטענות המופיעות בכתב התביעה, וכן הוסיף פרטים לגבי ההלוואות והאשראי שנטלה הנתבעת 1. מר אנגל הכחיש את טענותיהם של הנתבעים בדבר אובדן שיקים, והצהיר כי חלק מהשיקים המעותדים של לקוחות הנתבעת 1 הופקדו לביטחון קו האשראי וחלקם נוכו. כמו-כן הבהיר מר אנגל כי מדובר בשיקים אשר חוללו וחלקם אף הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. בהמשך הוצהר כי הנתבעת 1 הייתה מצויה עוד ביום 25/9/00 בחוסר בטחונות של כ- 243,000 ₪, וכי ביום סגירת הבנק ניצלה את מלוא מסגרת האשראי שהועמדה לרשותה. לדבריו של מר אנגל, חרף פניות חוזרות ונשנות וניהל מו"מ ממושך, שבמהלכו ניסה הנתבע 2 לשכנע את התובע כי היקף פעילותה של הנתבעת 1 נרחב, לא פרעו הנתבעים את חובם עד ליום הגשת התביעה. באשר לשיעור הריבית הנהוג בבנק לאחר הפירוק הוצהר כי שיעור הריבית מקבל את אישורו של בית המשפט של פירוק ומכאן תוקפו.

הנתבע 2 הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ומטעם הנתבעת 1, שבו גולל את נסיבות התקשרותו עם התובע, אופן התנהלות החשבון בעת שהיה פעיל והמגעים שניהל עם התובע לאחר סגירת הבנק. הנתבע 2 הצהיר בין היתר כי התקשר עם התובע בשנת 1999 כאשר אדם בשם דב, שאותו הכיר מספר שנים קודם לכן, יצר עמו קשר ושכנע אותו להעביר את חשבונה של הנתבעת 1 מבנק דיסקונט אל התובע. הנתבע 2 הצהיר כי חתם על המסמכים לפתיחת החשבון מבלי שהוסבר לו דבר לגבי תוכנם, וטען כי מעולם לא הסכים שערבותו לחובות הנתבעת 1 תחול על מקרה שבו תידרש החברה לשלם כספים כתוצאה ממעשיו ומחדליו של הבנק עצמו. עוד הצהיר הנתבע 2 כי לאחר שנפתח החשבון העמיד התובע לנתבעת 150,000 ₪ אובליגו בעו"ש, 150,000 ₪ אשראי מאושר באמצעות שיקים של לקוחות וכן שתי הלוואות בסך של 100,000 ₪ כל אחת. כמו-כן הוצהר כי במשך כל תקופת העבודה בין התובע לבין הנתבעת 1 כיבד הבנק תמיד את כל משיכות החברה, גם אם היו מעבר למסגרות האשראי המאושר, כאשר המשיכות החריגות חויבו בריבית חריגה. בנוסף הצהיר הנתבע 2 כי במועד סגירת הבנק עדיין היה זכאי להפקיד שיקים של לקוחות בסך כולל של 79,000 ₪ במסגרת תקרת האשראי המאושרת בגין שיקים מעותדים.

לטענתו של הנתבע 2 בתצהירו, סגירת שערי הבנק "מהיום למחר" בלי כל התראה מוקדמת היוותה "מכת מוות" על החברה אשר לא התאפשר לה להמשיך בפעילותה העסקית. לדבריו, פעולותיו ומחדליו של הבנק בעת סגירתו גרמו לחברה הפסד רווחים בסך של 1,000,000 ₪ לפחות במהלך חמש השנים הקרובות, וכן הפסד מלאי שהושמד בשל הפסקת פעילות החברה בסך של 760,961 ₪. בהמשך נטענו טענות לגבי שיקים של לקוחות אשר אבדו או לא הוחזרו לידי החברה, פדיון תוכניות חיסכון של הבנק ב"ערך שבירה" הנמוך מהסכום שהיה אמור להתקבל במועד הפירעון ואי מימוש ערבות בנקאית לפני מועד פקיעתה. לבסוף נטען כי כל המגעים בין הנתבע 2 לבין התובע לאחר סגירת שעריו התנהלו ביוזמתו של הנתבע 2 בלבד החל מיוני 2003, ורק בתחילת חודש אוגוסט 2003 או בסמוך לכך הודיע הבנק לנתבע 2 לראשונה על העמדת החוב לפירעון מיידי.

במהלך דיון ההוכחות נחקרו המצהירים בחקירה נגדית, ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.

דיון

מצב החשבון

אין חולק כי הנתבעת 1 ניהלה חשבון אצל התובע. על-פי דפי החשבון אשר צורפו לתצהירי התובע, במועד הגשת התביעה היה חשבונה של הנתבעת 1 מצוי ביתרת חובה בסך 697,482 ש"ח. הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי ספרי התובע אינם משקפים את מצבו האמיתי של החשבון, וכי עקב האירועים הדרמטיים אשר אירעו לתובע וגרמו לקריסתו הפתאומית של הבנק, נגועים ספרי התובע בחוסר אמינות. ואולם, בפתח סיכומיהם זנחו הנתבעים את טענתם זו באופן חלקי, וציינו כי הם מקבלים את "נכונות מצב החשבון ככל שהוא מתייחס ליתרת חוב החברה בבנק בחשבון העו"ש ביום סגירת החברה, דהיינו 153,732.88 ₪, וככל שהוא מתייחס לקבלת שתי הלוואות שקליות על-סך 100,000 ₪ כל אחת אשר במועד סגירת הבנק עדיין לא הגיע מועד פירעונן".
הנתבעים אשר הודו למעשה ביתרת החוב בחשבון נכון ליום 30/4/02 (153,732.88 ₪) וכן בקבלת שתי ההלוואות הנ"ל (בסך כולל של 200,000 ₪ + ריבית), לא הציגו כל תחשיב נגדי של יתרת החוב בחשבון החל מיום 30/4/02 ועד למועד הגשת התביעה. בהעדר תחשיב כאמור, ומשלא הובאו ראיות על-מנת להוכיח כי הנתונים המופיעים בדפי החשבון של הנתבעת 1 עד ליום הגשת התביעה נגועים בחוסר אמינות, הרי שדינה של טענת הנתבעים בעניין זה להידחות.

טענות הנתבעים מתמצות, אם כן, בנזקים אשר נגרמו להם לטענתם עקב קריסתו של הבנק וכן עקב פעולותיו ומחדליו. לטענתם של הנתבעים, התובע הפר את הסכם ההתקשרות עמם, את מערכת הציפיות הלגיטימית אשר נוצרה אצלם, את הוראות בנק ישראל וכן את חובות האמון ותום הלב החלות עליו. כמו-כן נטען כי מיום סגירת שעריו של הבנק בוטלו הלכה למעשה החוזים שבין התובעת לנתבעים וחוזים אלה שוב אינם ניתנים לביצוע עקב "מות" הבנק.

טענות לנזקים אשר נגרמו לנתבעים

בכתב ההגנה טוענים הנתבעים כי נגרמו להם נזקים כמפורט להלן: (1) נזקים בגין ביטול מסגרת האשראי ללא התראה מוקדמת בסכום העולה על 1,000,000 ₪; (2) נזק בגין שיקים מעותדים אשר לא הופקדו לגבייה מאחר ו"הלכו לאיבוד" בבנק עצמו; (3) נזק בגין אי מימוש ערבות בנקאית אוטונומית של בנק צד ג' בסך של 100,000 ₪ שהייתה בידי התובע. בתצהירם של הנתבעים קיימות טענות לנזקים נוספים, כפי שיפורט בהמשך.

הפסד רווחים ואובדן מלאי

תחילה אתייחס לטענת הנתבעים לפיה נגרמו לנתבעת 1 נזקים בסכום העולה על 1,000,000 ₪ עקב ביטול מסגרת האשראי ללא התראה מוקדמת. בכתב ההגנה ננקב הסכום הנ"ל בעלמא ללא פירוט מינימאלי כלשהו. בתצהיר עדותם הראשית של הנתבעים נטען לראשונה כי פעולות ומחדלי הבנק גרמו לחברה את "מותה" וכן גרם להפסד רווחים בסך של 1,000,000 ₪ לפחות במהלך חמשת השנים הקרובות והפסד מלאי בסך של 760,000 ₪ (סעיף 4.4. לתצהיר). תחילה יצוין כי הטענה לפיה הנזק הנטען בסך 1,000,000 ₪ נגרם בשל כלל "פעולות ומחדלי הבנק" הינה בגדר הרחבת חזית אסורה, הואיל ובכתב ההגנה נטען כי הנזק הנ"ל נגרם אך ורק בשל ביטול מסגרת האשראי ללא התראה. מכל מקום, לא הוכח כי קיים קשר סיבתי כלשהו בין פעולה או מחדל זה או אחר של התובע (לרבות סגירת הבנק והפסקת מתן האשראי) לבין קריסתה של הנתבעת 1.

הנתבע 2 העיד בחקירתו כי הנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה במאי 2002, דהיינו זמן קצר מאוד לאחר מועד סגירת הבנק ב- 26/4/02 (ראו עדותו של מר אנגל בעמוד 1 שורות 6-7 לפרוטוקול ועדותו של הנתבע 2 בעמוד 18 שורה 5 לפרוטוקול). כמו-כן הודה הנתבע 2 כי על-פי הסכם המייסדים של הנתבעת 1 (ת/19) הוסכם על הפסקת פעילות הייבוא של החברה עוד בחודש פברואר 2002, דהיינו מספר חודשים לפני מועד סגירת הבנק (עמוד 18 לפרוטוקול בשורה 14-18). הנתבע 2 ניסה לטעון בחקירתו הנגדית לראשונה כי על-פי הסכם המייסדים, הנתבעת 1 אמנם אמורה הייתה להפסיק לשווק ולייבא חלפים החל מפברואר 2002, אולם הייתה רשאית להעביר את פעילותה לסוכנויות אחרות ולקבל תמלוגים (מעמוד 18 בשורה 14 ועד עמוד 19 בשורה 2). כמו-כן טען הנתבע 2 כי פעילותה של החברה אמורה הייתה לעבור לחברה אחרת שהקים, "אבל זה לא יצא אל הפועל" (עמוד 18 בשורה 12). טענותיו אלה של הנתבע 2 לא הופיעו בכתב ההגנה או בתצהיר עדותם הראשית של הנתבעים, ועל כל פנים אין בפני בית המשפט כל פירוט לעניין שיעור התמורה או התמלוגים שיכולים היו להתקבל בגין מכירת פעילותה של הנתבעת 1.

זאת ועוד, הנני מקבל את טענתו של התובע לפיה הוכח כי מצבה של הנתבעת 1 היה בכי רע זמן רב לפני סגירתו של הבנק. כפי שצוין בסיכומיהם של הנתבעים עצמם, החל מסוף שנת 2000 רשמה הנתבעת 1 הפסדים מצטברים בסך של כ- 5,000,000 ₪, ואף אם חלק ניכר מהסכום הינו חוב כלפי הנתבע 2, אין ספק כי לא מדובר בחברה רווחית (ראו גם עדותו של הנתבע 2 בחקירתו בעניין העדר רווחים בשנת 2002, בעמוד 17 לפרוטוקול בשורה 20-21 לפרוטוקול). בנוסף לכך, הנתבע 2 עצמו הודה בחקירתו כי מצב הנזילות של הנתבעת 1 היה קשה (עמוד 16 לפרוטוקול בשורות 20-21), וכי ביום סגירת הבנק היה חשבון העו"ש של הנתבעת 1 אצל התובע מצוי בחריגה של 168,000 ₪ (עמוד 14 בשורות 15-16). הנתבע 2 אף לא הכחיש בחקירתו הנגדית את הנתונים שהוצגו בפניו בנוגע למחזור העסקי של הנתבעת 1 – נתונים אשר מהם עולה כי המחזורים העסקיים החודשיים במחצית הראשונה של שנת 2002 היו נמוכים והסתכמו בעשרות אלפי ש"ח בודדים בלבד. כמו-כן הודה הנתבע 2 כי באפריל 2002 כמעט כל השיקים חזרו (עמוד 15 לפרוטוקול בשורות 1-4).
עוד יצוין כי הנתבע 2 לא ידע להסביר מדוע הדוחות הכספיים של שנת 2000 נמסרו ללא דוח מבקר (עמוד 17 לפרוטוקול בשורות 2 ו- 8), ובהמשך הודה כי רו"ח לא הסכים לחתום על חלק מהדוחות הכספיים כיוון שהיו העברות משתי חברות בחו"ל שהוא לא הסכים לקבל (עמוד 17 לפרוטוקול בשורות 1-4). מכל האמור לעיל עולה כי מצבה של הנתבעת 1 היה קשה עוד לפני סגירת הבנק וללא כל קשר להתנהלותו של התובע.

אם לא די בכך, הרי שהנתבעים כלל לא הרימו את הנטל המוטל עליהם על-מנת להוכיח כי במועד סגירת הבנק הייתה הנתבעת 1 זכאית לקבל אשראי נוסף מהתובע. הנתבע 2 הודה כאמור כי בעת סגירת הבנק כל מסגרת האשראי נוצלה, חשבון העו"ש היה בחריגה של 168,000 ₪ וכן עמדו לחובת החברה שתי הלוואות בסך 100,000 ₪ כל אחת אשר טרם הגיע מועד פירעונן (עמוד 14 בשורות 12-19). הנתבע 2 טען בתצהירו כי היה ברור לחברה ואלה היו ציפיותיה הסבירות כי כפי הנהוג, מסגרות האשראי ימשיכו לעמוד בתוקפן, והבנק ימשיך לכבד את התחייבויותיה הסבירות של החברה אף מעבר למסגרת האשראי המאושר. כמו-כן נטען כי במועד סגירת הבנק עדיין היה זכאי להפקיד שיקים של לקוחות בסך של 79,000 ₪ במסגרת תקרת האשראי המאושרת בגין שיקים מעותדים. ואולם, טענות אלה אינן מופיעה בכתב ההגנה ויש בה משום הרחבת חזית אסורה. בנוסף לכך, מדובר בטענות בעל-פה הסותרת מסמך בכתב בנוגע למסגרת האשראי (ראו גם עמוד 15 לפרוטוקול בשורות 8-12). על כל פנים, לא נטען במפורש ואף לא הוכח כי היו בידי הנתבעים שיקים מעותדים להפקדה בפועל, וודאי שלא הוכח כל נוהג מחייב של המשך העמדת אשראי ללא הגבלה. בנוסף לכך, גם ניסיונם המאוחר של הנתבעים לטעון ולהוכיח כי התובע היה מחויב לחדש את שתי ההלוואות בסך 100,000 ₪ כל אחת לא צלח (ראו לעניין זה עדותו של מר אנגל בעמוד 5, שורות 13-15).

הנני מקבל את הטענה כי על-פי המערכת ההסכמית בין הצדדים ומכוח חובותיו של התובע כמוסד בנקאי, יש ליתן ללקוח הודעה מוקדמת לפני ביטולה של מסגרת אשראי והעמדת מלוא סכום החוב לפירעון מיידי. יחד עם זאת, בענייננו, החוב לא הועמד לפירעון מייד עם סגירת הבנק אלא רק מספר חודשים לאחר מכן, משכשל ניסיונם של הצדדים להגיע להסדר. בנוסף לכך, הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם על-מנת להוכיח כי אי מתן התרעה מוקדמת לפני סגירת החשבון או כל פעולה או מחדל אחר של התובע גרמו להפסד רווחים עתידיים כלשהם. וודאי שלא הוכח כי אלמלא קריסת הבנק, הייתה הנתבעת 1 רושמת רווחים בסך של 1,000,000 ₪ במשך חמש השנים הבאות, כאשר על-פי הראיות שבפני מדובר כאמור בחברה שהייתה נתונה לקשיים ושהייתה צפויה לסיים את פעילותה עוד לפני מועד סגירת הבנק.

טענתו של הנתבע 2 בסיכומיו לפיה נגרם לנתבעת 1 בנוסף להפסד הרווחים העתידיים בסך 1,000,000 ₪ גם הפסד נוסף בסך של 760,000 ₪ בגין אובדן מלאי, לא נטענה בכתב ההגנה ויש בה משום הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, לא הובאו ראיות מספיקות על-מנת להוכיח כי אכן היה בידי הנתבעת 1 ובבעלותה המלאה מלאי בשווי של 760,000 ₪ וכי כל המלאי הושמד הלכה למעשה. יצוין כי הנתבע 2 העיד בחקירתו שהיו עדים להשמדת המלאי (עמוד 19 לפרוטוקול בשורות 19-20), ואף-על-פי-כן לא הוגש תצהירים של אותם עדים ולא הוגשה בקשה לזמן את אותם לדיון. כמו-כן לא הוצגו ראיות המעידות כי מדובר במלאי שהיה תקין ואשר אפשר היה לעשות בו שימוש אילו המשיכה הנתבעת 1 בפעילותה. על כל פנים, לא הוכח כאמור כי הפסקת הפעילות של הנתבעת 1 נבעה מסגירת הבנק, ועל-כן ממילא לא הוכח כי על התובע לשאת באחריות בגין השמדת הסחורה.

שיקים שהופקדו בחשבון

טענה נוספת של הנתבעים בכתב ההגנה הינה כי נמסרו לידי התובע שיקים מעותדים אשר לא הופקדו לגבייה היות ש"הלכו לאיבוד" בבנק עצמו (סעיף 3.4 לכתב ההגנה), אלא שאין בכתב ההגנה כל פירוט לגבי שיקים אלה. בתצהיר עדותם הראשית של הנתבעים נטען לגבי שיק אחד בלבד בסך של 20,000 ₪ כי אבד מייד עם הפקדתו, אולם מההודעה לנתבעת 1 מיום 1/3/02 אשר צורפה לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע עולה כי נתקבלה הוראת ביטול של השיק (עמוד 5 בנספח ת/16 לתצהיר). כמו-כן אפשר לראות כי על גבי ההודעה הנ"ל מוטבעת חותמת "לא למסירה ללקוח, ללא אישור" ומר אנגל העיד בחקירתו כי חותמת מעין זו מעידה על לקוח שחסרים לו בטחונות, ולכן יש הוראה שלא להחזיר לו את השיק (עמוד 8 בשורות 13-17).

טענה חדשה אשר נטענה לראשונה בתצהיר עדותם הראשית של הנתבעים הינה כי שיקים של לקוחות אשר הופקדו בחשבונה של הנתבעת 1 לא נמסרו פיסית לחברה, כפי המתחייב מההסכם שבין הבנק לחברה ולנוהג הבנקאי. מדובר בטענה אשר כאמור לא נטענה בכתב ההגנה ויש בה משום הרחבת חזית אסורה. בנוסף לכך, הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם על-מנת להוכיח כי התובע היה מחויב להחזיר לידיהם שיקים אשר חוללו. נהפוך הוא, על-פי הבקשה לפתיחת החשבון ותנאים כלליים לניהולו (ת/3) שעליה חתם הנתבע 2, התובע רשאי היה לסרב להחזרת שיק שחולל בהעדר בטוחה מתאימה כנגדו. כך עולה גם מחקירתו של מר מילוא אשר העיד כי לא תמיד מחזירים ללקוח שיקים שחוללו, ולגבי שיקים שנוכו ואשר חוזרים לא משולמים, לרוב הבנק דורש תשלום במזומן או שיק אחר (עמוד 7 בשורות 21-23). לא עלה בידי הנתבעים להוכיח קיומו של נוהג קבוע אחר, שעל-פיו כל השיקים שחוללו הוחזרו לידי הנתבעת 1, כאשר הנטל להוכחת נוהג כזה תוך התייחסות מפורטת לכל השיקים שחוללו והוחזרו לידי הנתבעת 1 בפועל מוטל על הנתבעים. הטענה כי התובע כלל לא יידע את הנתבעים על חילול השיקים נטענה לראשונה בסיכומים, ואף זאת ללא פירוט כנדרש, ולכן אין להידרש לטענה זו.

אי מימוש ערבות בנקאית

הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי התובע, עקב רשלנותו וחוסר השליטה שנוצרה עקב קריסתו, "שכח" לעשות שימוש בערבות בנקאית אוטונומית של בנק צד ג' בסך של 100,000 ₪ עד שתוקף הערבות פג. ואולם, על-פי גרסתם של הנתבעים עצמם, תוקף הערבות פג לכל היותר חמישה ימים בלבד לאחר המועד אשר נקבע פירעון ההלוואה, ולא הוכח כי בנסיבות העניין ולנוכח קריסת הבנק בסמוך למועד הפירעון הקבוע בהסכם ההלוואה, הייתה אפשרות מעשית לטפל תוך זמן כה קצר בעניין מימוש הערבות. בנוסף לכך, הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם על-מנת להוכיח כי התובע היה מחויב לממש את הערבות הבנקאית בכל מקרה וכי לא היה לו שיקול דעת אם לעשות כן ואם לאו. לעניין זה יצוין כי על-פי תצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעים, הערבות הבנקאית ניתנה על-ידי בנק צד ג' כנגד שיעבוד תוכניות חיסכון וניירות ערך שבבעלות הוריו של הנתבע 2, ועל-כן אין כל ספק כי מימוש הערבות הבנקאית ומימוש הנכסים ששועבדו כנגדם יכול היה לגרום לנזק כספי רב. בנוסף לכך, הנתבעים לא טרחו להציג כל תחשיב של ריבית הפיגורים שבה חויבה הנתבעת 1 בגין אי פירעון קרן ההלוואה במועד, ומכאן שלא פירטו ולא הוכיחו כנדרש את הנזקים שנגרמו להם לטענתם.

תוכניות החיסכון

בתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעים נטען לראשונה כי בחודש מאי 2003 קיזז התובע שתי תוכניות חיסכון לפי ערכי שבירה, דהיינו לפי ערך תוכניות ביום 2/9/02 כאשר מועדי הפירעון של התוכניות היו אמורים להתבצע ביום 31/1/03 וביום 30/11/03. לטענת הנתבעים, היה על התובע לזכות את התוכניות במלוא ערכן נכון ליום פירעונן המיועד. טענה זו לא הוזכרה כלל בכתב ההגנה, ולכן הינה בגדר הרחבת חזית אסורה. כמו-כן נראה כי הנתבעים זנחו את טענתם הנ"ל בסיכומיהם. למעלה מן הצורך יצוין כי אין לקבל את הטענה גם לגופו של עניין, הואיל ובמסמך שעליו חתום הנתבע 2 ואשר מצורף בנספח 14 לתצהיר התובע, "תנאים מיוחדים לעיכבון וקיזוז בחשבונות חיסכון", נקבע מפורשות בסעיף 3א. כי "הבנק יהיה זכאי בין שתקופת החיסכון שעל-פי חשבון החיסכון הגיעה לסיומה ובין שטרם הגיעה לסיומה, למשוך מפעם לפעם את הכספים בחשבון החיסכון (כולם או חלקם) וזאת עד לגובה הסכום הכולל שמגיע או יגיע לבנק מהלקוח בקשר עם ההתחייבות", כאשר על-פי סעיף 2, "התחייבויות" לעניין זה כוללות כל חוב בחשבון העו"ש. כמו-כן נקבע בהמשך סעיף 3א. כי "הלקוח מאשר בזאת את הסכמתו מראש לפעולת הבנק כאמור, וזאת אף אם משיכת כספים מחשבון החיסכון תיעשה לפני שתקופת החיסכון על פי חשבון החיסכון הגיעה לסיומה ואף אם יהיה בכך כדי להסב לו נזקים ...".

טענות לביטול ההסכמים עם התובע

בסיכומיהם טענו הנתבעים כי מיום סגירת שערי הבנק בוטלו, למעשה ולהלכה, כל החוזים שבין הנתבעת 1 לנתבעים וזאת מאחר שחוזים אלה שוב לא היו ניתנים לביצוע עקב "מות" הבנק.
טענה זו דינה להידחות. החוזים בין הנתבעת 1 לבין הבנק אכן בוטלו ביום סגירת הבנק בכל הנוגע להמשך ההתקשרות העתידית בין הצדדים, אך ככל שהוסדרו בחוזים אלה התחייבויות הצדדים לגבי חיובים אשר נוצרו לפני מועד סגירת הבנק, הרי שהתחייבויות אלה ממשיכות לעמוד בעינן. לפיכך, והואיל וחובה של הנתבעת 1 לתובע נוצר עוד בטרם נסגר הבנק, הרי שההסכמות המקוריות בין הצדדים בכל הקשור לחוב זה, לרבות ריבית הפיגורים המוסכמת אשר רשאי התובע לגבות בגין אי פירעון החוב לפי דרישה, לא בוטלו והן ממשיכות לחייב גם את הנתבעים. על-פי המוסכם בין הצדדים התובע רשאי לגבות ריבית פיגורים בגין יתרת החוב בחשבון בשיעור המרבי הנהוג בבנק, כאשר שיעור ריבית זה, ככל שהוא מתייחס לתקופה שלאחר סגירת הבנק, מקבל את אישורו של בית המשפט הנכבד של פירוק, כעולה מנספח ת/26 לתצהירו של מר אנגל.

על-פי הראיות שהוצגו בפני ועל-פי עדותו של הנתבע עצמו, עוד לפני מועד סגירת הבנק חשבון העו"ש של הנתבעת 1 היה מצוי בחריגה ממסגרת האשראי כפי שאושרה בכתב, והנתבעת 1 אף נטלה על עצמה התחייבויות נוספות ללא העמדת ביטחונות מתאימים כנגדם (ראו גם נספח ת/18 לתצהיר התובע). כפי שנקבע ביתר פירוט לעיל, טענות הנתבעים להסכמות בעל-פה או בדרך של התנהגות לאפשר חריגה ממסגרת האשראי גם ללא העמדת ביטחונות מתאימים, הינן טענות
בעל-פה כנגד מסמך בכתב, ומכל מקום טענות אלה לא הוכחו כנדרש. לפיכך, ומשלא נסתר כי הנתבעים הפרו את ההסכמים עימם עוד לפני מועד סגירת הבנק, הרי שאין כל מניעה לחייבם בריבית פיגורים בגין החוב.

הנתבעים טענו בסיכומיהם כי הפעם הראשונה שבה הגיעה לידיה דרישה לפירעון מיידי הייתה ביום 28/7/03, ואין לחייבם בריבית פיגורים לפני מועד זה. תחילה יצוין כי כלל לא הוכח שריבית פיגורים אכן נגבתה בפועל לפני המועד הנ"ל. מכל מקום, הנתבע 2 הודה בחקירתו כי כתובתה של הנתבעת 1 שונתה, וכי לא טרח להודיע על כך בכתב או בדרך אחרת לתובע או למנהלים המיוחדים מטעמו (עמוד 20 לפרוטוקול בשורות 24-25). לפיכך, אין להטיל על התובע את האחריות לכך שהדרישה הרשמית לפירעון החוב לא הגיעה לידי הנתבעים עד ליום 28/7/03.

בשולי הדברים יאמר כי אין מקום לפטור את הנתבעים מתשלום ריבית פיגורים, ולו מן הטעם שנכון למועד הגשת התביעה, וככל הידוע לבית משפט זה אף נכון למועד כתיבת שורות אלה,
לא טרחו הנתבעים לשלם לתובע דבר על חשבון יתרת חובם, וזאת על אף שלא חלקו על כך שבמועד סגירת הבנק היה החשבון בחריגה של למעלה מ- 160,000 ₪, וכי בסמוך לאחר מכן היה על הנתבעת 1 לפרוע שתי הלוואות בסך של 100,000 ₪ כל אחת.

טענות להפטר הנתבע 2 מערבותו

בסיכומי הנתבעים הועלו טענות רבות להפטר של הנתבע 2 מערבותו. ראשית יצוין כי כל הטענות העובדתיות שעליהן מבוססות טענות ההפטר, לרבות נסיבות החתימה על מסמכי הערבות, כלל לא הוזכרו בכתב ההגנה ויש בהן משום הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, אין כל ממש בטענות אלה גם לגופו של עניין. הטענה לפיה ערבותו של פלד הינה למילוי חיובי החברה מכוח מערכת החוזים בלבד ולא מכוח דיני ההשבה כלל אינה רלוונטית לענייננו, לנוכח הקביעה דלעיל לפיה חובה של הנתבעת 1 נובע מהתחייבויותיה החוזית ולא מדיני ההשבה. גם טענתו של הנתבע 2 כי הינו מופטר מהערבות עקב הפרת חובת הגילוי וההסבר מצד הבנק – דינה להידחות. אין חולק כי הוסבר לנתבע 2 כי הוא ערב לכל חובות הנתבעת 1. כמו-כן אין חולק כי הנתבעת 1 חבה כספים לתובע ערב סגירת הבנק, עוד בטרם בוצעו ההפרות הנטענות של התחייבויות התובע כלפי הנתבעת 1. לפיכך, ומשלא הוכח כי סכום החוב שולם בהזדמנות האפשרית הראשונה לאחר מועד סגירת הבנק, הרי שערבותו של הנתבע 2 חלה גם על ריבית הפיגורים אשר נצברה בגין החוב. כמו-כן יודגש כי הנתבעים לא הרימו כאמור את הנטל המוטל עליהם על-מנת להוכיח כי נגרמו להם נזקים עקב מעשים או מחדלים כלשהן של התובע, ועל-כן ממילא לא הוכח כי יש בהתנהלות התובע כדי לפטור את הנתבע 2 מערבותו. גם הטענה לפיה התובע הפר את חובות תום הלב והאמון או נהג ברשלנות כלפי הנתבע 2 – אין בה כל ממש הואיל וכפי שפורט לעיל, לא הוכח כי התובע היה מחויב להמשיך ולהעמיד לנתבעת 1 אשראי נוסף מעבר לזה שכבר נוצל בפועל. יובהר כי לעניין זה אין לגזור גזירה שווה מפסק הדין אשר ניתן במסגרת ת.א. 3231/98 שאליו הפנו הנתבעים בסיכומיהם, שכן באותו מקרה דובר בבנק פעיל אשר יכול היה להודיע מראש על כוונתו להפסיק את האשראי אך לא עשה כן. בענייננו, מדובר בבנק שקרס בפתאומיות ולא הוכח שהייתה אפשרות מעשית להודיע לנתבעים מראש על הכוונה שלא ליתן אשראי נוסף מעבר למסגרת האשראי המאושרת. כמו-כן ובניגוד לת.א. 3231/98 הנ"ל, לא הוכח כנדרש כי התובע כיבד את כל השיקים של הנתבעת 1 אף כאשר לא הועמדו בטחונות מתאימים כנגדם. כמו-כן ולאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי לא הוכח שהתובע הוא שגרם לאי מילוי החיוב הנערב, ועל-כן ההפטר הקבוע בסעיף 6(א) לחוק הערבות אינו חל על הנתבע 2.

התוצאה

לאור כל האמור לעיל הנני מקבל את התביעה במלואה ומחייב את הנתבעים יחד וכל אחד לחוד לשלם לתובע את סכום התביעה בסך של 697,482 ₪, וזאת בצירוף ריבית על-פי המפורט בכתב התביעה עד למועד התשלום בפועל.

כמו-כן הנני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף לכך, ולנוכח החלטתו של כב' הרשם יוחנן גבאי בבש"א 156574/06 מיום 2/4/06, הנני קובע כי הנתבעים ישאו בתשלום האגרה בגין התביעה שהוגשה.

התובע רשאי להגיש פסיקתא לחתימה.

באשר לבקשת ב"כ התובע בסיכומיו לביטול צו המניעה בה.פ. 200575/06 – מדובר בתיק אשר נדון בפני מותב אחר ועל-כן אין בסמכותו של בית משפט זה ליתן החלטות בתיק הנ"ל.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח באייר תשס"ט (12 במאי 2009), בהעדר הצדדים.

__________________

מיכאל תמיר, שופט