ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלוש משה נגד חברת בטוח שירביט :

1


בתי-המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

ת.א 52587/06

לפני:

כבוד השופטת דליה אבי – גיא

תאריך:

12/05/2009

בעניין:

אלוש משה מוריס

ע"י ב"כ עו"ד ח. קליר ואח'

התובע

נ ג ד

שירביט חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד מ. מוזר ואח'

הנתבעת

פסק דין

בפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אירוע גניבת מונית.

להלן העובדות הצריכות לענייננו בקצירת האומר:

התובע היה בעלים של רכב ששימש מונית (להלן: "המונית") שבוטחה אצל הנתבעת בפוליסה המכסה אירוע ביטוחי מסוג גניבה (להלן: "הפוליסה"). על המונית נהגו מספר נהגים שהיו מתחלקים עם התובע בהכנסות הנובעות מהשימוש במונית. ביום חמישי 31.5.06, החל משעה 15:00 בצהריים, נהג במונית מר שלומי מלכא (להלן: "מר מלכא"). הייתה זו אחת הפעמים הראשונות בהן נהג מר מלכא במונית. במהלך המשמרת מר מלכא הסיע את התובע לביתו, כאשר במהלך הנסיעה התובע כתב למר מלכא על פתק את מספר הקודנית של המונית, והראה לו היכן מתגורר הנהג שאמור להחליף את מר מלכא בתום המשמרת (רח' ביאליק 11 בב"ש) . בשעה 3:00 לערך אמור היה מר מלכא לסיים את המשמרת ולהגיע עם המונית לביתו של הנהג, מר שלמה לסרי (להלן: "מר לסרי"), שאמור היה לעבוד על המונית לאחר תום משמרתו של מר מלכא. המונית לא הגיעה במועד ובכלל לביתו של מר לסרי שהמתין בביתו להגעת המונית לשם תחילת משמרתו. הסתבר שמר מלכא החנה את המונית ברח' שיטרית (ב"ש), השאיר את הפתק עם הקוד של הקודנית במגן השמש במונית, הניח את מפתחות המונית בתיבת דואר השייכת למשפחת חזות ונסע לביתו. לטענת מר מלכא, עשה כן על פי הוראת פלוני שעלה מולו בקשר במהלך המשמרת, התחזה לנהג מונית מהתחנה בה עובדת המונית העונה לשם "יניב", ומסר לו שהתובע ביקש כי מר מלכא ישאיר את המונית ברח' שיטרית בב"ש תוך השארת מפתחות המונית בתיבת הדואר של משפחת חזות.

מתברר כי המונית נגנבה.

ביום 1.6.06 לפנות בוקר בשעה 5:28 הוגשה תלונה במשטרה בגין גניבת המונית.

ביום 4.6.06 הודיע התובע לנתבעת על אירוע הגניבה.

לאחר אירוע הגניבה פנה התובע אל מר מלכא ודרש ממנו לשלם לו פיצוי בגין גניבת המונית, מר מלכא סרב לעשות כן. הוגשה תלונה במשטרה על ידי מר מלכא כנגד התובע, בגין הדין והדברים שהתנהל ביניהם הנובע מדרישת התובע לקבלת פיצוי ממר מלכא בגין גניבת המונית.

ברשימה לפוליסה נכתב תחת הכותרת "מיגון הרכב" כדלקמן:

" מוצהר ומוסכם בזה כי אחריות החברה בגין סיכוני פריצה ו/או גניבה מותנית בהגנת הרכב

באמצעי מיגון המפורטים מטה. על אמצעי המיגון להיות תקינים ומופעלים בכל עת שהרכב

ללא נהג. על המבוטח להוציא את מפתחות הרכב ממתג ההצתה של הרכב בכל עת שברכב לא

מצוי אדם בוגר וכן על המבוטח לשמור על מפתחות הרכב ולא להפקירם.

בעל הפוליסה ימציא לחברה תוך שבוע אישור להתקנת מערכת מסוג:

מערכת מיגון הכוללת אימובילייזר מקורי המותקן ע"י יצרן הרכב כחלק אינטגרלי של הרכב ובנוסף יחידת ניתוק מוסלקת (עלוקה) המותקנת על מיכל הדלק ומנוטרלת על ידי מערכת למניעת שימוש במפתחות גנובים הכוללת רכיב אלקטרוני בעל לוח מקשים. "

(הדגשה שלי – ד.א.ג).

במסגרת מכתב דחיה מיום 20.7.06 (להלן: "מכתב הדחייה"), דחתה הנתבעת את תביעת התובע לקבלת תגמולי הביטוח מכוח הפוליסה בגין גניבת המונית. במכתב הדחייה נכתב כדלקמן:

"בהמשך לתביעתך שבנדון עולה כי עפ"י הצהרת הנוהג האחרון ברכב הותיר את צרור המפתחות

כולל שלט האזעקה בתוך תא הדואר ובנוסף הקוד הסודי היה גלוי לכל, דבר המהווה רשלנות

ואי נקיטת אמצעי זהירות נאותים למניעת הנזק והפרת תנאי הפוליסה. ובנוסף לכך מס' הקוד

הסודי היה גלוי לכל. אי לכך אנו נאלצים לדחות את התביעה..."

מכאן התביעה שבפניי.

להלן עיקר טענות הצדדים:

טענות התובע:

1. לטענת התובע, המונית נגנבה כתוצאה מתרגיל "עוקץ", במסגרתו הורה הגנב למר מלכא

להשאיר את מפתחות המונית בתיבת דואר בבניין מסויים. התובע טוען כי לא הורה למר מלכא להשאיר את מפתחות הרכב בתיבת הדואר, אלא למסור המפתחות לידיי הנהג המחליף, מר לסרי, בהתאם לנוהל הרגיל על פיו נהג מונית המסיים משמרת, מעביר את מפתחות המונית ביד לנהג המחליף, שהיה מסיע את הנהג המוחלף לביתו, או לחילופין משאיר את המפתחות בתחנת המוניות.

ומוסיף התובע, שכתב את הקוד הסודי למר מלכא, לבקשת מר מלכא, וכי השארת הקוד הסודי במגן השמש, כפי שנטען על ידי מר מלכא, הינה פעולה שעשה מר מלכא על דעת עצמו ובניגוד להוראות התובע, על פיהן יש לשנן את הקוד הסודי שהיה * 1122 ולשומרו בסוד, ולהשמיד את הרישום.

לפיכך טוען התובע כי פעל כמבוטח סביר, קרי לא התרשל בשמירה על המונית, ועמד בתניות המיגון על פי הפוליסה, משהתקין במונית את אמצעי המיגון הנדרשים ולא הפקיר את מפתחות המונית ו/או הקוד הסודי של הקודנית, ועל כן זכאי הוא לקבלת תגמולי הביטוח בגין מקרה הגניבה.

עוד טוען התובע, שהנטל על הנתבעת להוכיח התקיימות סייג לחבותה של הנתבעת, נטל בו הנתבעת לא עמדה.

מוסיף התובע שעל פי הוראות בפוליסה, עצם הפקרת מפתחות המונית ו/או השארת הקוד של הקודנית במונית, אין בו כדי לאיין את תחולת הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה.

2. כן טוען התובע, שהנתבעת לא העלתה טענה לרשלנות רבתית מצד התובע בשמירה על

המונית, במסגרת מכתב הדחייה, כאחד מהנימוקים לדחיית תביעתו, ועל כן מנועה הנתבעת מכוח הנחיות המפקח על הביטוח, להעלות הטענה במסגרת ההליכים בתביעה שבפניי.

3. וכן טוען התובע, שגם אם הייתה התרשלות מצידו בשמירה על הרכב מפני גניבה, אין בכך כדי לאיין את תחולת הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה למקרה הגניבה, או להביא להפחתת סך תגמולי הביטוח להם זכאי התובע מכוח הפוליסה בגין מקרה הגניבה (אשם תורם חוזי), משכבר נפסק שמעשה התרשלות רגיל של מבוטח הינו חלק מהסיכונים המכוסים בפוליסה.

לטענת התובע , אין מקום להחיל את דוקטרינת האשם התורם החוזי בדיני הביטוח, גם אם עסקינן ברשלנות רבתית, שכן לטענתו רק גרימת מקרה הביטוח במתכוון שוללת את תחולת הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה.

4. עוד טוען התובע, לחילופין, שרק סטייה ניכרת מהתנהגות סבירה של מבוטח לה נלווה יסוד נפשי של פזיזות או אי אכפתיות (רשלנות רבתית) עשויה להביא להפחתת סך תגמולי הביטוח מכוח הפוליסה. לטענתו, בנסיבות העניין, לא הייתה רשלנות רבתית בשמירה על המונית, וזאת לאור הנוהל שהונהג על ידי התובע על פיו הועברו מפתחות המונית בין הנהגים בחילופי משמרות, מיד ליד, ולאור הוראתו של התובע לשמור בסוד את הקוד של הקודנית שהותקנה ברכב, ומכאן שזכאי התובע לקבלת תגמולי הביטוח מכוח הפוליסה.

5. כן טוען התובע, שגם בהנחה שיקבע שהתובע הורה למר מלכא להניח המפתחות בתוך תיבת הדואר בבנין בו מתגורר מר לסרי, תוך השארת הרכב חונה מחוץ לביתו של מר לסרי, הרי שאין עסקינן בהתנהגות העולה כדי רשלנות רבתית, המאיינת את תחולת הכיסוי הביטוחי או מפחיתה את סך תגמולי הביטוח להם זכאי התובע מכוח הפוליסה (אשם חוזי תורם).

6. עוד טוען התובע, שתנאי המיגון בפוליסה אינם בבחינת תנאי מתלה המפקיע את תחולת הכיסוי הביטוחי. לטענתו, גם אם לא עמד בתנאי המיגון הנדרשים על פי הפוליסה, אין בכך כדי לאיין את תחולת הכיסוי הביטוחי אלא רק להביא להפחתה בסך תגמולי הביטוח להם זכאי התובע מכוח הפוליסה, וזאת מכוח סעיפים 18-21 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן:

"חוק חוזה הביטוח"), ותקנה 4 לתקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), תש"מ – 1980.

7. התובע טוען, בהנחה שייקבע שלא עמד בתנאי המיגון מכוח הפוליסה, שמשלא הוכח על ידי הנתבעת שהייתה גובה פרמיה גבוהה יותר, גם לא הוכח שיעורה של הפרמיה שהייתה גובה, אין מקום לבצע הפחתה של תגמולי הביטוח להם זכאי התובע, וזאת מכוח סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח.

8. עוד טוען התובע, שמאחר ואין קשר סיבתי בין אי עמידה בתנאי המיגון מכוח הפוליסה לבין גניבת המונית, לאור העובדה שגנב מיומן ביכולתו לגנוב המונית גם ללא מפתחות המונית והקוד הסודי, הרי שלא נשללה זכאותו של התובע לקבלת תגמולי הביטוח מכוח הפוליסה.

9. כן טוען התובע, לעניין גובה הנזק, שתגמולי הביטוח להם הוא זכאי הינם על פי מחיר מחירון של המונית במועד הגניבה, כאמור בחוות דעת השמאי מטעם התובע, שקבע שערך המונית נכון ליום הגניבה הינו בסך של 28,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ומוסיף התובע, שמכוח הנחיות המפקח על הביטוח מיום 13.11.00, הנתבעת מנועה מלטעון לקיומם של משתנים מכוחם יש להפחית את תגמולי הביטוח המגיעים לתובע, משלא פירטה, במסגרת הצעת הביטוח, את המשתנים המיוחדים שבמחירון העשויים להשפיע על ערך המונית לצורך חישוב תגמולי הביטוח במקרה של אובדן גמור.

10. עוד טוען התובע, שנגרמו לו נזקים עקיפים עקב אי תשלום תגמולי הביטוח, בדמות הפסדי שכר, משלא היו בידיו האמצעים לרכוש מונית חלופית במקום המונית שנגנבה, בסך של 21,024 ₪ (על פי חישוב של הפסד שכר יומי של 292 ₪ ). כן דורש התובע פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב אי תשלום תגמולי הביטוח בסך של 5,000 ₪ .

11. התובע טוען, שבנסיבות העניין, יש לפסוק לו ריבית מיוחדת מכוח סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, משסירוב הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח נעשה בחוסר תום לב ונועד אך ורק על מנת לגרום לכך שהתובע יסכים להגיע לפשרה עם הנתבעת באשר לגובה הפיצוי לו הוא זכאי מכוח הפוליסה, קרי יוותר על חלק מתגמולי הביטוח להם הוא זכאי על פי דין.

12. עוד טוען התובע, שיש לו הוצאות משפט ריאליות בהתאם להסכם שכ"ט שנחתם בין התובע לבאי כוחו, בהתאם להנחיית נשיא בית המשפט העליון.

טענות הנתבעת:

1. לטענת הנתבעת, התובע (המבוטח) הורה למר מלכא להשאיר את מפתחות המונית בתיבת

הדואר של מר לסרי, בהתאם לנוהג שהנהיג, על פיו נהגים היו משאירים את מפתחות המונית בתיבת הדואר של הנהג המחליף, וכן הורה למר מלכא להשאיר את הפתק עליו נרשם הקוד הסודי במגן השמש של הרכב, בהתאם לנוהג שהנהיג, על פיו מספר הקודנית היה רשום על פתק שהוסתר במגן השמש במונית. מר מלכא, בהתאם להוראות התובע, הפקיר את מפתחות הרכב בתיבת דואר ללא השגחה , והשאיר את מספר הקודנית בפתק שהוצמד למגן השמש במונית.

לטענת הנתבעת, השארת המפתחות של המונית בתיבת דואר והשארת הקוד הסודי במגן

השמש במונית, הינם מעשים המהווים רשלנות רבתית מצד התובע (המבוטח) בשמירה על

המונית, משעסקינן במעשים המהווים סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת ממבוטח סביר, המלווה ביסוד נפשי של פזיזות ו/או אי אכפתיות, שהביאה לגניבת המונית.

לטענתה, התרשלות רבתית זו מצד התובע מאיינת את תחולת הכיסוי ביטוחי בפוליסה לאירוע הגניבה.

ומוסיפה הנתבעת, שגם שיקולי מדיניות תומכים בטענתה להעדר כיסוי ביטוחי, משמתן

תגמולי ביטוח בנסיבות העניין עלולה להכשיר התנהגות הגובלת בהפקרת רכוש מבוטח.

2. עוד טוענת הנתבעת, שהפקרת מפתחות הרכב בתיבת הדואר והשארת פתק עם הקוד הסודי במגן השמש במונית, בהתאם להוראות התובע, מהווה הפרה של תנאי המיגון על פי הפוליסה, על פיהם על המבוטח לשמור על מפתחות הרכב ולא להפקירם, ועל כן אין כיסוי ביטוחי בפוליסה לנזק שנגרם.

3. טוענת הנתבעת עוד, שגם אם לא הורה התובע למר מלכא להניח את מפתחות המונית בתיבת דואר ולהשאיר הפתק עם הקוד הסודי של הקודנית במגן השמש במונית, הרי שעצם השארת מפתחות המונית בתיבת הדואר והשארת הפתק עם הקוד של הקודנית במגן השמש במונית, על ידי מר מלכא, מהווה הפרה של תנאי המיגון על פי הפוליסה ועל כן אין כיסוי ביטוחי בפוליסה לנזק שנגרם.

4. לחלופין טוענת הנתבעת שיש ליחס לתובע אשם תורם חוזי, בהתאם להלכה הפסוקה, משבנהלים שהנהיג (השארת מפתחות המונית בתיבת דואר והשארת פתק עליו כתוב הקוד של הקודנית במגן השמש במונית) יש משום סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת ממבוטח סביר, המלווה ביסוד נפשי של פזיזות ו/או אי אכפתיות, משהתובע (המבוטח) חזה כאפשרות קרובה שהנהלים שהנהיג, על פיהם הושארו מפתחות המונית בתיבות דואר של נהגים מחליפים, עלולים להביא לגניבת המונית.

לפיכך יש להפחית את סך תגמולי הביטוח להם זכאי התובע, בהתאם למידת האשם התורם החוזי שיוטל עליו.

5. כן טוענת הנתבעת, שטענותיה בדבר התרשלות רבתית מצד התובע (המבוטח), והפרת

תנאי הפוליסה (הפקרת מפתחות המונית), הועלו במסגרת מכתב הדחייה שנשלח לתובע ועל כן אין הנתבעת מנועה מלהעלות טענות אלו במסגרת התביעה, מכוח הנחיות המפקח על הביטוח, האוסרות על מבטחת להעלות במסגרת כתב הגנתה טענות שלא הועלו במסגרת מכתב הדחייה שנשלח למבוטח.

6. וכן טוענת הנתבעת, כי משניתן היה למנוע את הגניבה באמצעי סביר והוא קיום נוהל של העברת מפתחות המונית מיד ליד בעת חילופי משמרות, הרי שמכוח סעיף 61 (א) לחוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), אין כיסוי ביטוחי בפוליסה לאירוע הגניבה.

7. עוד טוענת הנתבעת, ביחס לשווייה של המונית במועד הגניבה, שבהתאם להערכת שמאי

התובע, מר אקרמן (להלן: "שמאי התובע") יש להפחית מערך המונית 10% בגין מספר

הקילומטרים שנסעה המונית, וכן יש להפחית משווי המונית, על פי מחירון, סך של 7% מערך המונית בגין תאונה קודמת שעברה המונית כחודש לפני האירוע , בהתאם לאמור בחוות דעתו של השמאי אטיאס, שבדק המונית לאחר התאונה (תאונה שלא הובאה לידיעתו של שמאי התובע).

וכן מוסיפה הנתבעת, שאין לפסוק לתובע את רכיב המע"מ הכלול בשווי המונית, משהתובע הוא עצמאי המתקזז במע"מ ושיש להפחית מהפיצוי שייפסק לתובע סך של 5,545 ₪ המהווה את גובה ההשתתפות העצמית של התובע על פי הפוליסה.

8. בנוסף טוענת הנתבעת, שלא הוכחו על ידי התובע נזקים עקיפים הנובעים מאי תשלום תגמולי

הביטוח, בדמות הפסדי שכר, וזאת מהטעמים הבאים:

א. לא הוגשה חוות דעת כנדרש בדין לשם הוכחת הפסדי השתכרות.

ב. לא הובא לעדות יועץ המס מטעם התובע, מר ביתן (להלן: "מר ביתן"), שהתביעה בגין ראש הנזק בדמות הפסדי שכר מבוססת על מסמך שהוגש מטעמו. הימנעות התובע מהבאתו לעדות פועלת לרעתו.

ג. מהמסמך שנערך על ידי מר ביתן, לא ניתן לדעת מהו ההפסד שנגרם לתובע, משלא צוינו במסמך הוצאותיו של התובע בגין תפעול המונית אלא ההכנסות בלבד.

9. עוד טוענת הנתבעת, שבנסיבות העניין אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בדמות ריבית מיוחדת מכוח סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, וזאת מהטעם שעסקינן במחלוקת אמיתית וכנה בנוגע לזכאות התובע לתגמולי ביטוח, שדרשה בירור עובדתי ומשפטי ביחס לנסיבות גניבת המונית וערכה, ולא התנערות מתשלום תגמולי הביטוח שלא בתום לב.

דיון:

הפרת תנאי המיגון בפוליסה:

הפקרת מפתחות המונית:

טוענת הנתבעת, שפעולת הנחת מפתחות המונית בתיבת הדואר, גם אם נעשתה על ידי מר מלכא שלא על פי הוראות התובע (המבוטח), הינה הפרה של התנאי בפוליסה המסייג את תוקף הפוליסה מקום בו הופקרו מפתחות המונית, ולפיכך אין כיסוי ביטוחי בפוליסה לאירוע הגניבה.

אין בידי לקבל טענה זו.

ברשימה לפוליסה תחת הכותרת "מיגון הרכב" נקבע:

"...על המבוטח להוציא את מפתחות הרכב ממתג ההצתה של הרכב בכל עת שברכב לא מצוי

אדם בוגר וכן על המבוטח לשמור על מפתחות הרכב ולא להפקירם..." (הדגשה שלי – ד.א.ג).

הלכה פסוקה היא שכאשר הפוליסה ניתנת למספר פרשנויות יש להעדיף את הפרשנות הפועלת לטובת המבוטח, בהתאם לכלל הפרשנות נגד הנסח, משמנסחת הפוליסה היא המבטחת (רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח (4) 70, עמ' 76-77).

כן נפסק שתנית פטור בפוליסה תפורש באורח מצמצם (ע"א 212/71 רונן נ' לה פונסייר חב' לביטוח בע"מ, פ"ד כו (1) 533, עמ' 541), ושאין די בכך שמבטחת תצביע על פירוש סביר של החריג על מנת שיוכח דבר קיומו, אלא עליה להראות כי קיום החריג הוא הפירוש הסביר היחיד של הסעיף בנסיבות העניין (ע"א 172/89 סלע חב' לביטוח בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז (1) 311, עמ' 326- 327).

משישנם מספר פירושים סבירים לתניית הפטור, הרי שיש לפרש את התניה בפוליסה בהתאם לפרשנות המיטיבה עם המבוטח, על פיה אין די בעצם הנחת המפתחות על ידי מר מלכא בתיבת הדואר, לשם תחולת הסייג בפוליסה, אלא יש להוכיח, גם בהתאם ללשון הסייג בפוליסה, כי בהתנהגותו לא פעל המבוטח כנדרש לשם שמירה על מפתחות המונית, קרי התרשל בשמירה על מפתחות המונית, תוך הגברה משמעותית של הסיכון לגניבת המונית באמצעות המפתחות.

כבר פסקתי כי מקום בו המבוטח פעל כנדרש לשם עמידה בתנאי המיגון בפוליסה, עצם אי העמידה הפיזית בתנאי המיגון, אין בה כדי לאיין את תחולת הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה, (ראה ת.א 19551/03 עובדיה אייל נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ, עמ' 5 לפסק הדין).

רק כאשר לא ביצע המבוטח את הפעולות הנדרשות לשם שמירה על אפקטיביות אמצעי המיגון הנדרשים על פי הפוליסה, תישלל תחולת הכיסוי הביטוחי, מכוח אי קיום תנאי המיגון שנדרשו בפוליסה.

לפיכך, יש לבחון האם התרשל המבוטח בשמירה על מפתחות המונית.

לשם הוכחת הטענה שמפתחות המונית הושארו בתיבת דואר של משפחת חזות ברח' שיטרית בב"ש, בדומה להוראות התובע, שהורה למר מלכא להשאיר את מפתחות המונית בתיבת דואר של הנהג המחליף, מר לסרי, הובא לעדות מר מלכא, שהעיד בפניי כדלקמן:

"...לקחתי בדיוק את מוריס הביתה...הוא הראה לי שיש את הקוד באוטו, אמר לי שאני מתחלף

איתו (מר לסרי – הוספה שלי – ד. א.ג) בשעה שתיים בלילה. כשהגעתי אליו שאלתי איפה

בדיוק, הראה לי את הבית ואמר לי לשים את המפתחות בתוך תיבת הדואר, ברחוב ביאליק 11

..." (עמ' 23 לפרוט' ש' 17- 20).

כן העיד מר מלכא, באשר לאירועים שהתרחשו עובר לגניבת המונית:

"...קיבלתי טלפון מאחד בשם יניב, הוא הציג את עצמו בשם יניב. הוא דיבר איתי בטלפון

האישי שלי. אמר לי "שלומי מה קורה, זה יניב מהתחנה". אמרתי לו מי זה יניב. אמר לי שזה

יניב שצריך להחליף אותי ושהוא דיבר עם מוריס ושלא אגיע לרחוב ביאליק שאגיע לרחוב

שיטרית..." (עמ' 24 לפרוט' ש' 18-21).

עוד העיד מר מלכא כי הניח את מפתחות המונית בתיבת דואר נעולה ברחוב שיטרית, ולקח מונית לביתו, הכול בהתאם להוראות "יניב" שדיבר איתו בטלפון מספר פעמים במהלך המשמרת.

עדותו זו של מר מלכא, כמפורט לעיל, תואמת לגרסה שמסר מר מלכא לחוקר הנתבעת, מר שכטר

ביום 9.6.09.

יצוין כי עדותו של מר מלכא, יחד עם הגרסה שמסר לחוקר הנתבעת, חמישה ימים לאחר האירוע,

הינה הראיה היחידה שהוצגה על ידי הנתבעת להוכחת הטענה שהתובע הורה למר מלכא להשאיר

את מפתחות המונית בתיבת דואר.

וחשוב לציין, שעדותו של מר מלכא אינה עדות ניטרלית, על אף שאינו צד לתביעה שבפניי, משלא מן הנמנע שמר מלכא פעל בניגוד להוראות התובע משהשאיר את מפתחות המונית בתיבת דואר, אך טען שנאמר לו כי עליו להשאיר את מפתחות המונית בתיבת דואר, וזאת במטרה לנקות עצמו מאחריות לאירוע הגניבה וחשיפה לתביעת שיבוב מצד התובעת.

בעדותו של מר מלכא בפניי נמצאו מספר תמיהות.

מר מלכא העיד בפני כי פעל בהתאם להוראות "יניב" שהתקשר אליו לטלפון האישי, והניח את מפתחות המונית בתיבת הדואר ברח' שיטרית, על אף שזיהה כי קולו של האדם שעלה מולו בקשר אינו קולו של הנהג ששמו יניב אותו הכיר מהתחנה:

"אני יודע בוודאות שזה לא היה אותו יניב שהכרתי אותו לפני זה וזה קול אחר לגמרי...זה היה קול זר. זה לא היה אותו יניב שעזר לי בכתובות, זה היה קול אחר." (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 25, עמ' 25 לפרוט' ש' 1).

כשנשאל מר מלכא בעדותו מדוע פעל בהתאם להוראות האדם שהתקשר אליו אם זיהה שאין זה קולו של יניב, השיב: "כי השעה היתה מאוחרת בלילה" (עמ' 24 לפרוט' ש' 28).

משפעל מר מלכא בהתאם להוראות אדם שזיהה עצמו כ- "יניב", והניח את מפתחות המונית בתיבת דואר ברח' שיטרית, על אף שזיהה כי אין זה קולו של יניב אותו הכיר מהתחנה, וזאת מפאת "השעה המאוחרת" כדבריו, הרי שלא מן הנמנע כי מר מלכא גם פעל שלא בהתאם להוראות התובע, בעצם השארת מפתחות המונית בתיבת דואר.

עוד אוסיף, שמר מלכא לא זכר היכן ממוקם ביתו של מר לסרי על אף שהתובע הראה לו היכן הבית במהלך המשמרת (עמ' 24 לפרוט' ש' 4-5), וזאת כראיה לכך שביתו של מר לסרי (רח' ביאליק בב"ש) לא היה מצוי בקרבת ביתו של מר מלכא, כשם שרח' שיטרית אינו מצוי בקרבת ביתו של מר מלכא.

מר מלכא העיד בפניי, כדלקמן:

"... שאלתי אותו ("יניב" – הוספה שלי – ד.א.ג) מי ייקח אותי הביתה והוא אמר לי לקחת מונית ושמחר בבוקר הוא יחזיר לי את הכסף. ". אם כגרסת מר מלכא, נאמר לו, על ידי התובע, להשאיר את המפתחות בתיבת הדואר של מר לסרי בסיום המשמרת, הרי שלא היה מקום לשאול מי יסיע את מר מלכא לביתו, שכן מלכתחילה מר מלכא אמור היה להגיע לביתו בכוחות עצמו, וודאי היה נערך לכך.

זאת ועוד, כשנשאל מר מלכא האם הכיר את הנוהל על פיו מפתחות המונית היו מועברים בין הנהגים מיד ליד, השיב: "לא הכרתי. ידעתי שמתחלפים יד ביד את המפתחות אבל מוריס אמר לי לשים את המפתחות בדואר. " , משמע מר מלכא מודה כי על פי הנוהל היו מועברים המפתחות מיד ליד אך טוען כי ביום האירוע נאמר לו להניח את מפתחות המונית בתיבת דואר.

התובע העיד , כי על פי דרישתו, כבעלים של המונית ובעל המספר הירוק, הנוהל היה כי מפתחות המונית היו מועברים מיד ליד בין הנהגים המתחלפים ולחילופין היו משאירים את מפתחות המונית בתחנה.

התובע העיד בפניי כדלקמן:

"זו הייתה הפעם הראשונה שמלכא הלך לבית של הנהג המחליף " (עמ' 10 לפרוט' ש' 6).

עוד העיד התובע :

"...אני זוכר שאמרתי למלכא שאם הוא סוגר לפני שלוש הוא סוגר בכתובת שאני אומר לו. אם

הנהג המחליף מחליף אותו הוא גם לוקח אותו הביתה. אם אין לו מפתח (מר לסרי – הוספה

שלי – ד.א.ג) הוא היה לוקח את המפתח ממלכא או שאני דואג שהנהג המחליף מביא לו מפתח

במהלך המשמרת...הנהג שעובד קבוע ביום חמישי בערב היה הולך ללסרי הביתה ונותן

לאשתו את המפתח בשביל המשמרת של יום שישי...זה ככה הנוהל. לתת מפתח בבית של

האדם. ואם לא שיחכה לו וייקח אותו...זו הדרישה שלי וככה זה קיים..."

(עמ' 11 לפרוט' ש' 11- 26).

כן העיד התובע:

"...אני אמרתי לו שלסרי בשעה שלוש בבוקר יחכה לו בחוץ והוא ייקח אותו הביתה. לכן גם

כעסתי עליו כי אמרתי לו שהוא צריך לחכות כאן ללסרי והוא עשה דברים אחרים... הראיתי לו

באופן כללי על הבית. לא נתתי לו כתובת מדויקת. " (עמ' 12 לפרוט' ש' 12 – 17).

גרסת התובע, כמפורט לעיל, תואמת את הגרסה שמסר התובע לחוקר הנתבעת, מר שכטר ביום 9.6.09, חמישה ימים לאחר האירוע.

לתמיכה בגרסת התובע, הובאו לעדות מר גנדי מירצקי, שעבד כנהג על מונית התובע בזמנים הרלוונטיים לתביעה (להלן: "מר מירצקי"), מר לסרי, מר רפאל אסולין, שעבד כנהג על מונית אחרת של התובע בזמנים הרלוונטים לתביעה (להלן: "מר אסולין"), ומר שלום אליהו (להלן: "מר אליהו"), סדרן בתחנת המוניות ושותפו של התובע בניהול תחנת המוניות.

מר מירצקי הצהיר בתצהירו, כדלקמן:

" אני הייתי המחליף הקבוע של לסרי ותמיד ידעתי מנוהג העבודה שאת המפתחות של המונית

יש למסור אישית לנהג המחליף וכך עשיתי. אם הנהג המחליף ישן למשל ואינו מתחיל את

המשמרת בזמן, על פי הנחיות שקיבלתי ממוריס או שאני ממשיך לעבוד או שאני מוסר את

מפתחות הרכב אישית לסדרן. לפי הנחיות של מוריס (התובע – הוספה שלי – ד.א.ג) אני

הייתי מגיע לביתו של לסרי, אני הייתי נכנס לביתו ומוסר באופן אישי לאישתו של שלמה

לסרי את מפתחות הרכב..." (סעיפים 3-5 לתצהירו).

מר מירצקי העיד בפניי, כדלקמן:

" ...במקרה שהוא לא היה בבית הייתי מוסר לאשתו. תמיד עשיתי את זה. הוא עבד רק ביום

שישי. אני עובד עם שותף שלי כל השבוע וביום שישי שאנחנו לא עובדים אני מוסר למחליף

שלמה לסרי. השותף שלי משאיר לי את המפתח ואני הייתי מעביר אותו ללסרי. "

(עמ' 14 לפרוט' ש' 14- 16).

מר לסרי העיד בפניי, לעניין נוהל העברת מפתחות המונית, כדלקמן:

" ראש בראש. אני בא ולוקח אותו הביתה. אם הוא היה סוגר יותר מוקדם את האוטו, הוא היה

מביא לי את המפתח לתוך הבית לפני. או אלי או לאשתי אבל לתוך הבית...לפעמים הייתי

לוקח מפתח מהתחנה כלומר שהמפתח היה אצלי מראש....ביום האירוע עצמו הוא היה צריך

להתחלף איתי ראש בראש. ירדתי למטה ולא הייתה מונית... " ( עמ' 16 לפרוט' ש' 16 – 22).

גרסתו של מר לסרי, כמפורט לעיל, תואמת לאמור בהודעה שמסר מר לסרי לחוקר הנתבעת, מר שכטר ביום 13.6.06.

מר אסולין שעבד על מונית אחרת של התובע בזמנים הרלוונטיים לתביעה הצהיר בתצהירו :

"...מוריס תמיד הדגיש וכך היה הנוהג שאת המפתחות מקבלים אך ורק מנהג או מסדרן באופן

אישי לידי הנהג. " (סעיף 6 לתצהיר)

כן העיד מר אסולין בפניי, כדלקמן:

"...אף פעם לא ביקשו ממני לשים את זה (המפתחות – הוספה שלי – ד.א.ג) באיזה מקום, רק

לתת לסדרן. " (עמ' 15 ש' 24-25 לפרוט').

מר אליהו העיד בפניי כדלקמן:

"...אני יודע שמוריס אם מביא נהג לעבוד אצלו במונית שלו או שהוא משאיר מפתח אצלי כסדרן

או שהוא משאיר מפתח אצל האדם שצריך לעבוד. אף פעם לא היה אחרת. "

(עמ' 18 לפרוט' ש' 6-8).

הלכה פסוקה היא, שהנטל על המבוטח (התובע) להוכיח את עצם קרות האירוע הביטוחי, ומשעמד בנטל זה עובר הנטל אל המבטחת (הנתבעת) להוכיח קיומם של סייגים המאיינים את תחולת הכיסוי הביטוחי.

לאור עדות התובע, שהעיד כי על פי הוראותיו מפתחות המונית היו מועברים מיד ליד או נלקחים מהתחנה, עדות אותה מצאתי מהימנה, עדות הנתמכת בעדויותיהם של מר לסרי, מר מירצקי, מר אסולין , ומר אליהו; לאור האמור בהודעות שמסרו התובע ומר לסרי לחוקר הנתבעת מספר ימים לאחר האירוע; משעדותו של מר מלכא בצירוף הודעתו לחוקר הנתבעת הינה הראיה היחידה התומכת בטענת הנתבעת שמפתחות המונית הונחו בתיבת דואר בהתאם להוראות התובע, כאשר עדותו של מר מלכא אינה עדות נאטרלית ונתגלו בה תמיהות; לאור התנהלותו של מר מלכא במועד האירוע משפעל בהתאם להוראות שקיבל מפלוני בטלפון על אף שלא זיהה כדבריו את קולו של האדם איתו שוחח– הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח טענתה שהתובע הורה למר מלכא להשאיר את מפתחות המונית בתיבת הדואר של מר לסרי.

לפיכך מסקנתי היא כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי התובע (המבוטח) הפר התנאי בפוליסה המחייב אותו, כמבוטח, לשמור על מפתחות המונית ולא להפקירם, משלא הוכחה התרשלות מצד התובע (המבוטח) בשמירה על מפתחות המונית.

גם אם היה מוכח בפניי כי מר מלכא פעל בהתאם להוראות התובע משהשאיר את מפתחות המונית בתיבת דואר, הרי שספק אם עצם הנחת מפתחות המונית בתיבת דואר נעולה מהווה הפקרה של מפתחות המונית, שכן ספק אם עצם הנחת מפתחות המונית בתיבת הדואר הנעולה, העלה באופן משמעותי את הסיכוי לגניבת המונית באמצעות המפתחות, קרי שתרחיש זה עולה כדי הפקרה של מפתחות המונית, המאיינת את תחולת הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה.

השארת הקוד של הקודנית במגן השמש במונית כהפרה של תנאי המיגון בפוליסה :

ברשימה לפוליסה נכתב תחת הכותרת "תנאי המיגון" כדלקמן:

" מוצהר ומוסכם בזה כי אחריות החברה בגין סיכוני פריצה ו/או גניבה מותנית בהגנת הרכב

באמצעי מיגון המפורטים מטה. על אמצעי המיגון להיות תקינים ומופעלים בכל עת שהרכב

ללא נהג... בעל הפוליסה ימציא לחברה תוך שבוע אישור להתקנת מערכת מסוג:

מערכת מיגון הכוללת אימובילייזר מקורי המותקן ע"י יצרן הרכב כחלק אינטגראלי של הרכב ובנוסף יחידת ניתוק מוסלקת (עלוקה) המותקנת על מיכל הדלק ומנוטרלת על ידי מערכת למניעת שימוש במפתחות גנובים הכוללת רכיב אלקטרוני בעל לוח מקשים. "

הלכה היא ש"הפרשנות לפוליסת הביטוח צריכה אפוא לאמץ אותה אופציה פרשנית אפשרית,

המלמדת על כוונתם של המתקשרים ושיש בה סבירות ואיזון"

(ע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, פ"ד מו (2) 372).

ובאשר לפרשנות סייג בפוליסה המחייב התקנת מיגון ברכב נאמר על ידי כב' השופט סוקול:

"אין כל ספק בעיני שבמצבים מסוימים אין די בהפעלה טכנית של אמצעי המיגון כדי שהמבוטח יעמוד בדרישות הפעלת אמצעי המיגון אלא יש צורך בהפעלה אפקטיבית. דומה שברור לכל כי הפעלת מערכת אזעקה תוך השארת המפתח בדלת המכונית, אינה יכולה להיחשב כהפעלה אפקטיבית של האמצעי שכן אפקטיביות זו נשללת מקום שאמצעי הנטרול נשארים במקום גלוי סמוך למכונית..." (ת.א (חיפה) 14368/97 רוזנפלד נ' עילית חב' לביטוח בע"מ, עמ' 5 לפסק הדין).

מכאן שיש לפרש את התנאי בפוליסה, המחייב התקנת קודנית עם לוח מקשים במונית, בהרחבה, כך שמכוח התנאי על המבוטח לפעול כנדרש על מנת לשמור על אפקטיביות הקודנית שהותקנה במונית, כאמצעי מיגון שמטרתו מניעת גניבת המונית.

טוענת הנתבעת שמכיוון שהושאר במונית פתק במגן השמש בו נרשם הקוד הסודי של הקודנית, הרי שלא עמד המבוטח (התובע) בתנאי האמור, ומכאן שאין כיסוי ביטוחי בפוליסה לנזק שנגרם.

עצם השארת הפתקית עם הקוד של הקודנית במגן השמש במונית אין בה לבדה כדי להביא לשלילת הכיסוי הביטוחי עקב אי עמידה בסייג לפוליסה. בהתאם לכללי הפרשנות החלים על חוזה הביטוח, על פיהם יש לפרש תניית פטור בפוליסה באורח מצמצם, ולהעדיף פרשנות סבירה של תניית הפטור בפוליסה באופן המיטיב עם המבוטח, דעתי היא שיש לפרש את הסייג לפוליסה באופן שרק כאשר בפועל נשללה האפקטיביות של הקודנית, כאמצעי מיגון שמטרתו מניעת גניבת המונית, ושהתרשלות מצד המבוטח היא שהביאה לכך, יישלל הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה.

מכאן שיש לבחון קיומה של התרשלות מטעם התובע (המבוטח) בשמירה על סודיות הקוד של הקודנית ששללה את האפקטיביות של הקודנית, כאמצעי מיגון שמטרתו מניעת גניבת המונית, עקב השארת פתק עם הקוד של הקודנית במגן השמש במונית, מה שהביא לגניבת המונית.

להוכחת הטענה כי מר מלכא השאיר את הקוד של הקודנית במגן השמש של המונית בהוראת התובע, הביאה הנתבעת לעדות את מר מלכא.

עדותו של מר מלכא הינה הראיה היחידה שהובאה לשם הוכחת הטענה כי הקוד של הקודנית הושאר במגן השמש של המונית על פי הוראת התובע.

מר מלכא העיד בפניי, כדלקמן:

"...הוא (התובע – הערה שלי ד.א.ג) הראה לי שיש את הקוד באוטו..." (עמ' 23 לפרוט' ש' 18).

כן העיד:

"...השארתי את הקוד במסך שמש כמו שמוריס הסביר לי, ללסרי כדי שאתחלף איתו...הייתי

נהג חדש ומוריס הסביר לי לשים את הקוד במגן השמש כדי למסור אותו ללסרי, כי אני הייתי

חדש, יומיים בעבודה. את הקוד שמתי במגן השמש בשבילי וגם בשביל לסרי. איך אני אניע

את הרכב?" (עמ' 27 לפרוט' ש' 28-29, עמ' 28 לפרוט' ש' 3-5).

כאמור, עדותו של מר מלכא אינה עדות ניטרלית על אף שאינו צד לתביעה שבפניי, משלא מן הנמנע שמר מלכא פעל בניגוד להוראות התובע משהשאיר את הפתק עם הקוד הסודי של הקודנית במגן השמש במונית, אך טען שעשה כן בהתאם להוראות התובע, וזאת במטרה לנקות עצמו מאחריות לאירוע הגניבה וחשיפה לתביעת שיבוב מצד הנתבעת.

מנגד העיד התובע במסגרת תצהירו כדלקמן:

" אני אמרתי לו את הקוד הסודי והייתי בטוח שהוא יזכור כי מדובר בקוד קל ביותר, 1122. אלא

שהוא ביקש שארשום על פתק, רשמתי לו ודרשתי ממנו שישמור עליו ושיזרוק אותו מייד

לאחר שיזכור את המספר..." (פסקה 5 לתצהיר התובע).

עוד העיד התובע:

"...זה מספר קל מאוד, אחרים לא היו צריכים פתק. הוא דרש פתק אז נתתי לו..."

(עמ' 10 לפרוט' ש' 9-10).

עדי התביעה, מר מירצקי ומר לסרי, נהגים שעבדו על המונית, הצהירו במסגרת תצהיריהם, כי התובע מסר להם בעל פה מהו הקוד הסודי של הקודנית שהותקנה במונית, ושלא היה במונית פתק בו היה רשום הקוד הסודי של הקודנית (ראה סעיף 2 לתצהיר מר מירצקי וסעיף 11 לצהיר מר לסרי).

גם מר אליהו העיד כי התובע היה מוסר בעל פה לנהגים שעבדו על מוניות שבבעלותו את מספר הקוד הסודי, ובאם היה רושם להם הקוד על פתק היה דורש כי הפתק יושמד, קרי לא יושאר במונית (ש' 10-12 לתצהירו).

משעדות מר מלכא, שאינה עדות ניטרלית, הינה הראיה היחידה התומכת בטענה כי התובע הורה למר מלכא להשאיר את הפתק עם הקוד של הקודנית במגן השמש במונית; לאור גרסת התובע הטוען בתוקף כי הורה למר מלכא להשמיד הפתק עם הקוד הסודי, קרי לא להשאיר הפתק במונית, וכי היה נוהג למסור בעל פה לנהגיו את מספר הקוד הסודי, עדות הנתמכת בעדויות עדי התביעה; לאור מספרו של הקוד הסודי של הקודנית שהינו מספר קל לזכירה 1122; גם לאור התנהלותו של מר מלכא עובר לגניבה משפעל בהתאם להנחיות אדם שקולו לא היה מוכר לו, תוך השארת המונית ברח' שיטרית בב"ש והשארת מפתחות המונית בתיבת דואר - מצאתי כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי השארת הקוד של הקודנית במגן השמש במונית נעשה על פי הוראות התובע (המבוטח), ושהתובע לא פעל כנדרש לשם שמירה על סודיות הקוד של הקודנית.

לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת, שעליה הנטל להוכיח קיום סייג לתחולת הכיסוי הביטוחי, כשלה להוכיח כי התובע התרשל, כמבוטח, בשמירה על סודיות הקוד של הקודנית, ולפיכך מצאתי לדחות הטענה להעדר כיסוי ביטוחי מכוח הפוליסה, משהושאר הקוד של הקודנית במגן השמש במונית עובר לגניבה.

העדר כיסוי ביטוחי מפאת התרשלות רבתית מצד התובע (המבוטח) :

טענה זו הועלתה על ידי הנתבעת במסגרת מכתב הדחייה שנשלח לתובע, משנטען שם להתרשלות מצד התובע המתבטאת בהפקרת מפתחות המונית ואי שמירה על סודיות הקוד הסודי של הקודנית ולכן רשאית הנתבעת להעלות הטענה במסגרת התביעה שבפניי.

הלכה היא שהתנהגות בלתי זהירה של המבוטח תפטור את המבטחת מחבותה על פי הפוליסה מקום בו המבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת (רשלנות רבתי) והדבר נעשה תוך מצב נפשי של פזיזות או אי אכפתיות (ראה ע"א 418/74 עממית חב' לביטוח בע"מ נ' וינברגר, פ"ד כט (1) 303, ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' סטרפלאסט, פ"ד לג (1) 337).

הלכה זו נפסקה מקום בו הפוליסה כללה תניה כללית בה נדרש המבוטח לנקוט אמצעי זהירות לשם מניעת נזק המכוסה בפוליסה.

משקבעתי שלא הוכח על ידי הנתבעת (שעליה הנטל להוכיח התקיימות סייגים לתחולת הכיסוי הביטוחי), כי התובע (המבוטח) התרשל בשמירה על מפתחות המונית או בשמירה על סודיות הקוד של הקודנית שהותקנה במונית, קרי בשמירה על אפקטיביות הקודנית כאמצעי מיגון שהותקן במונית, הרי שקל וחומר שלא הוכחה בפני התרשלות רבתית מצד התובע המתבטאת באי נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים לשם מניעת גניבת המונית, תוך סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת

ממבוטח סביר. לפיכך מצאתי לדחות הטענה להעדר כיסוי ביטוחי לאירוע הגניבה עקב התרשלות רבתית מצד התובע (המבוטח).

קיומו של אשם חוזי תורם:

בהעדר הוכחת התרשלות מטעם התובע (המבוטח) בנקיטה באמצעי הזהירות הנדרשים לשם מניעת גניבת המונית, נדחית גם הטענה לקיומו של אשם תורם חוזי מצד התובע (המבוטח), מכוחו יש להפחית את שיעור התגמולים להם זכאי התובע מכוח הפוליסה.

טענת העדר כיסוי ביטוחי מכוח סעיף 61 (א) לחוק חוזה הביטוח:

טוענת הנתבעת כי משניתן היה למנוע את הגניבה באמצעי סביר והוא קיום נוהג של העברת מפתחות המונית מיד ליד בעת חילופי משמרות, מכוח סעיף 61 (א) לחוק חוזה הביטוח, נשלל הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה.

דין טענה זו להידחות משני טעמים:

א. סעיף 61 (א) לחוק חוזה הביטוח, עוסק בחובת הקטנת הנזק החלה על המבוטח מעת קרות האירוע הביטוחי ולאחר מכן, ולא בפעולות שהיה על המבוטח לבצע עובר לקרות האירוע הביטוחי.

ב. לא הוכח בפניי כי התובע (המבוטח) לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים לשם מניעת מקרה גניבה של המונית, משלא הוכח שמפתחות המונית לא הועברו מיד ליד בין הנהגים בעת חילופי משמרות.

שווי המונית בעת קרות אירוע הגניבה:

שמאי התובע העריך את שווי המונית בעת קרות האירוע בסך של 28,000 ₪ בתוספת מע"מ, על פי מחירון, אך הפחית סך של 2,800 ₪ מערך המונית לאור מספר הקילומטרים שנסעה המונית.

הנתבעת לא הגישה חוות דעת שמאי נגדית.

התובע הודה כי המונית עברה תאונה כחודש לפני האירוע וכי בעקבות התאונה נגרמה ירידת ערך למונית (עמ' 13 לפרוט' ש' 22-23).

שמאי התובע העיד בפני כי לא ידע אודות התאונה שעברה המונית כחודש לפני האירוע, קרי לא התייחס בחוות דעתו לירידת ערך שנגרמה למונית בעקבות התאונה (עמ' 20 לפרוט' ש' 4-6).

שמאי התובע גם העיד, לאחר עיון בחוות דעת שמאי מיום 30.4.06 שהוצגה בפניו, המתייחסת לתאונה שעברה המונית לפני אירוע הגניבה, כי יש להפחית משווי המונית כפי שנקבע בחוות דעתו, ירידת ערך בגובה של 7%, בעקבות התאונה שעברה המונית לפני אירוע הגניבה (עמ' 20 לפרוט' ש' 9- 12).

לאור האמור לעיל מצאתי לקבוע משווי המונית נכון למועד הגניבה יש להפחית 7% בגין ירידת ערך שנגרמה למונית עקב תאונה שארעה כחודש לפני אירוע הגניבה.

יצוין כי התובע אינו זכאי לפסיקת רכיב המע"מ בהיותו עוסק מורשה המפעיל עסק של מתן

שירותי מונית, משהינו מזדכה על רכיב המע"מ בעת רכישת מונית, והנו מחייב בתשלום מע"מ בעת מכירת המונית.

מניעות מלטעון להפחתת סך תגמולי הביטוח, לאור מספר הקילומטרים שנסעה המונית, מכוח

הנחיות המפקח על הביטוח:

טען התובע, שהנתבעת מנועה מלטעון, מכוח הנחיות המפקח על הביטוח מיום 13.11.00 (להלן: "ההנחיה"), לקיומם של משתנים מכוחם יש להפחית את תגמולי הביטוח המגיעים לתובע (מס' קילומטרים רב שנסעה המונית), משלא פירטה הנתבעת, במסגרת הצעת הביטוח, את המשתנים המיוחדים שבמחירון העשויים להשפיע על ערך המונית לצורך חישוב תגמולי הביטוח במקרה של אובדן גמור.

עפ"י הנחיה זו, העוסקת בנושא תגמולי ביטוח רכב במקרה של אובדן גמור, על המבטחת לפרט בכתב בפני המבוטח בשלב הצעת הביטוח, פירוט מלא של כל המשתנים המיוחדים שבמחירון העשויים להשפיע על ערך הרכב המבוטח לצורך חישוב תגמולי הביטוח וככול שהמבטחת לא תעשה, ישולמו תגמולי הביטוח לפי מחירון מקובל בשוק, ללא התחשבות במשתנים המפחיתים.

הנתבעת לא השיבה כלל לטענה זו בסיכומיה, גם לא הגישה כל ראיה על מנת להוכיח כי פעלה בהתאם להנחיה.

בנסיבות אלו, מצאתי לקבוע כי הנתבעת לא פעלה בהתאם לדרישת ההנחיה.

כבר נפסק כי הנחיות המפקח על הביטוח הינן מחייבות (ראה ע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' אסולין).

באשר לנימוק התומך בהפעלת הסנקציה הקבועה בהנחיית המפקח על הביטוח, יפים דברים אלו מפי כבוד השופטת ברק – נבו:

" בבואי לבחור בין שתי האפשרויות: הענקת "פרס" לתובע... על ידי כך שאפסוק שהנתבעת

צריכה לשלם לו תגמולי ביטוח לפי המחירון, בלי להתחשב במשתנים מפחיתי ערך, ויתכן

שבכך יזכה לפיצוי שהוא גבוה מערך הנכס שאבד, או מתן אפשרות לנתבעת לעדכן את סכום

הביטוח בדיעבד, לאחר קרות מקרה הביטוח, מבלי שהעניין הוסכם מראש עם המבוטח, היינו

- בלשון כבוד השופט גולדברג בע"א 196/88 הנ"ל - להתיר לחברת הביטוח לפתוח דיון שתכליתו להראות כי שווי הנכס בעת שנעשה הביטוח, לא היה כפי שנקוב בפוליסה, אני בוחרת באפשרות הראשונה. היא זו, הנראית לי הצודקת יותר, מבחינת מדיניות ציבורית ראויה, מבחינת יחסי הכוחות בין מבוטח לחברת ביטוח (נקודת המוצא לגבי יחסים אלה היא כי מערכת היחסים בין חברות הביטוח לבין המבוטחים מאופיינת בהיעדר שויון מובנה, יחסי כוחות בלתי שקולים ופערי מידע לטובת חברות הביטוח), וגם מבחינת ההגנה הראויה על ציפיותיו של מבוטח, המשלם דמי ביטוח כראוי, תקופה ארוכה, במטרה שאם יבוא יום פקודה - יפוצה כפי שהוסכם, ולא תהיינה לו הפתעות בדמות טענות מצד חברת הביטוח, בנוגע לשווי כלי הרכב עובר לארוע הביטוחי. בעיקר, כאשר נושא זה לא ענין אותה - ככל שנגלה בפניו (בהעדר הצעת ביטוח) - כשבאה להזמינו להיות לקוח שלה, כשחתמה עימו את החוזה וכשביקשה לגבות את כספו."

( ת.א 62968/05 סופר נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ, עמ' 11 לפסק הדין).

על כן קביעתי היא, שמכוח הנחיות המפקח על הביטוח, הנתבעת אינה רשאית לטעון כי לאור

מספר הקילומטרים הרב שנסעה המונית יש להפחית את סך תגמולי הביטוח המגיעים לתובע בגין

גניבת המונית, דבר שלא בא לידי ביטוי בקביעת הפרמיה.

לפיכך, התובע זכאי לפיצוי מכוח הפוליסה על פי ערך המונית כפי שנקבע על ידי השמאי אקרמן, קרי סך של 28,000 ₪ , ללא הפחתה בערכה בגין מספר הקילומטרים שנסעה המונית. מסכום זה יש להפחית את ירידת הערך שנגרמה למונית בתאונה כחודש לפני קרות האירוע.

נזקים עקיפים:

טוען התובע לקיומם של נזקים עקיפים בגין אי תשלום תגמולי הביטוח על ידי הנתבעת, בדמות הפסדי שכר.

התובע כשל להוכיח קיומם של נזקים עקיפים בגין אי תשלום תגמולי הביטוח במועד וזאת מהטעמים הבאים:

א. התובע לא המציא כל ראיה על מנת להוכיח כי לא היה ביכולתו לרכוש מונית חלופית לאחר אירוע הגניבה, קרי לא הוכח עצם קיומם של נזקים עקיפים (הפסד רווחים) בגין אי תשלום תגמולי הביטוח במועד.

ב. לא הוכח גובה הנזקים העקיפים, משלא הוגשה חוות דעת מומחה כנדרש להוכחת הפסד

רווחים, ומהטעם שמהמסמך שהוגש על ידי יועץ המס מטעם התובע, מר ביתן לא ניתן לדעת מהו הנזק העקיף שנגרם לתובע, מה הם ההפסדים והרווחים בגין אי הפעלת המונית, להבדיל מהכנסה יומית של המונית, וזאת שעה שמר ביתן גם כלל לא הובא לעדות בפניי.

פיצוי בדמות עוגמת נפש:

סעד זה אינו מוכר בתביעה על פי פוליסת ביטוח.

ריבית מיוחדת:

אמנם הייתי מצפה מהנתבעת, לאחר שביררה את נסיבות הגניבה מול המבוטח, שאר הנהגים ובמיוחד מר מלכא, כי תשלם לתובע את תגמולי הביטוח בשלב מוקדם יותר, אך לא שוכנעתי כי פועלה של הנתבעת עולה כדי פעולה בחוסר תום לב עד כדי הפעלת סעיף 28 א' לחוק.

סיכום:

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צורך לדון בשאר הטענות שהעלו הצדדים בסיכומיהם.

בסופו של יום, התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

1. פיצוי בגין אובדן המונית בסך של 28,000 ₪, בהפחתת 7% בגין תאונה קודמת, ובהפחתת

גובה ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה.

עלות עריכת חוות דעת שמאי התובע בסך של 693 ש"ח, בהפחתת רכיב המע"מ.

הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.06 ועד לתשלום בפועל.

2. כן תשא הנתבעת בשכר עדי התובע , ארבעה במספר, בסך של 300 ₪ לכל עד, ושכר עדות שמאי התובע כפי שנפסק בדיון, כן תישא באגרת המשפט ששילם התובע, ובשכ"ט ב"כ התובע בסך של 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

ניתן היום, י"ח באייר, תשס"ט (12 במאי 2009), בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין למשרדי ב"כ הצדדים, בדואר רשום.

דליה אבי-גיא, שופטת

קלדנית: ריקי כהן