ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד עייאש :

1


בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים

פ 007087/08

לפני:

כב' השופט עודד שחם

תאריך:

12/05/2009

בעניין:

מדינת ישראל

ע"י ב"כ

עו"ד דוניה נסאר

המאשימה

נ ג ד

סנקרט עייאש

ע"י ב"כ

עו"ד ג'רייסי

הנאשם

החלטה

בפניי בקשה לחילוט.

1. אלה העובדות הצריכות לעניין. הנאשם הורשע בעבירה של הסעת שב"ח. בשלב הטיעונים לעונש הועלתה בקשה לחילוט המכונית בה בוצעה העבירה. לעניין זה היה צורך בקבלת עמדתו של צד ג', דוד אלפסי, אשר מכר את המכונית לנאשם. התגלו קשיים בקבלת העמדה האמורה. בנסיבות אלה, נגזר דינו של הנאשם בטרם הוכרעה הבקשה לחילוט, אך תוך התחשבות בקיומה של הבקשה האמורה.

2. הדיון נדרש בשני היבטים. האחד הוא ההיבט העונשי, הנוגע לנאשם עצמו. השאלה בהקשר זה היא האם יש הצדקה לבקשה לחילוט המכונית בנסיבות העניין, מנקודת המבט העונשית. ההיבט השני נוגע לטענתו של אלפסי כי יש להביא בחשבון את עניינו בעת הדיון בבקשה. אדרש תחילה להיבט העונשי.

3. המסגרת הנורמטיבית לדיון בהיבט העונשי קבועה בסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט – 1969. סעיף זה קובע "על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם". הוראה זו חלה גם על הליכים, כגון זה שבפניי, בהם הורשע נאשם בעבירה לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 (ראו רע"פ 4105/06 ג'אבר נ' מדינת ישראל (2007)).

4. (א) בהיבט העונשי, יש הצדקה להיעתר לבקשה. אין מחלוקת, כי המדובר במכונית אשר שימשה את הנאשם לשם ביצוע העבירה. אין מדובר בשימוש אגבי. מן החומר שבפניי עולה, כי המכונית נרכשה על ידי הנאשם ביום 5.5.08, כשבועיים בלבד לפני מועד ביצוע העבירה. עולה עוד, כי המכונית הותאמה תוך זמן קצר באופן מיוחד לביצוע העבירה. לשם כך, הותקנה בה דופן כפולה, אשר יצרה חלל נסתר במכונית. לתוך חלל זה הוכנסו שוהים בלתי חוקיים, באופן אשר היקשה עד מאד על איתורם, גם במבט בוחן.

(ב) נתתי דעתי לכך, שהמכונית נמכרה לנאשם, על פי החומר שבפניי, במחיר של 75,000 ₪. תהיתי, האם על רקע זה, ועל רקע תקופת המאסר שנגזרה, כשמונה חודשים, חילוט מלא של המכונית יהיה משום עונש מידתי. הגעתי למסקנה כי התשובה היא חיובית. אכן, עונש המאסר שהוטל על הנאשם לא היה קצר. עם זאת, המדובר בעונש קצר במידה משמעותית מזה שנתבקש על ידי המאשימה. הוא הביא בחשבון את מלוא נסיבות העניין, ובהן הבקשה לחילוט. אוסיף, כי המכונית מילאה תפקיד מרכזי בעבירה נשוא ההליך שבפניי ובחומרתה. הנתונים עליהם עמדתי לעיל בהקשר זה מצביעים על רמת חומרה גבוהה בביצוע העבירה. הם מצביעים על אלמנטים מחמירים של תכנון, תחבולה והסתרה, תוך ניצול נתוניה הטבעיים של המכונית. כל אלה משליכים במישרין על חומרתה של התגובה העונשית. יש בהם כדי להצדיק את הפעלתו של מכשיר החילוט בנסיבותיו של תיק זה.

5. אשר לטענותיו של אלפסי. נקודת המוצא לדיון מצויה בהוראת סעיף 40 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). כותרת השולים של הוראה זו היא "טענת בעלות או זכות מצד אדם". נקבע בה, כי "היה אדם שאיננו שותף לעבירה טוען לבעלות על החפץ שחולט או לזכות בו, רשאי הוא, תוך שנה מיום מתן צו החילוט או תוך מועד נוסף שנקבע באותו צו, לבקש מאת בית המשפט שציווה על החילוט לבטל את הצו, ורשאי בית המשפט לעשות כן ולצוות על מסירת החפץ למבקש, לבעלותו או לשם מימוש זכותו בלבד, הכל לפי העניין".

6. אין מחלוקת, כי על פי זיכרון דברים מיום 5.5.08, היה אלפסי אמור לקבל עבור המכונית סך של 75,000 ₪. מן הראיות עולה, כי שולם לו בפועל סך של 50,000 ₪. נותר, אפוא, חוב בסך של 25,000 ₪. יתרה זו היתה אמורה להשתלם בחמישה תשלומים חודשיים של 5,000 ₪ כל אחד, אשר הראשון שבהם היה אמור להיעשות ביום 1.7.08. אלפסי טוען כי יש לסייג כל צו שיינתן לחילוט, באופן שיביא בחשבון חוב זה.

7. במצב זה עולה השאלה האם אלפסי הוא בעלים במכונית או מי שטוען לזכות בה. בכל הנוגע לבעלות, התשובה לשאלה היא בשלילה. בהקשר זה נקלע אלפסי לקושי. מצד אחד, ביקש אלפסי להישען על ההוראה בסיפא לזיכרון הדברים, ממנה משתמע כי במעמד החתימה זיכרון הדברים טרם נרשמה במשרד הרישוי בעלותו של הנאשם במכונית. עולה מכך כי לשיטת אלפסי, הרישום הוא הקובע לעניין הבעלות. ברם, אם הרישום במשרד הרישוי הוא הקריטריון לבעלות, כפי שטען אלפסי, הרי שאלפסי עומד בפניי קושי, שכן אין חולק שהבעלים הרשום במכונית במשרד הרישוי אינו אלפסי, כי אם יבואנית המכונית. יוצא, כי טיעוניו של אלפסי נגועים בהקשר זה בחוסר עקביות פנימית.

8. אכן, על פי הדין "כיום אין רישום הרכב במשרד הרישוי מהווה אקט קונסטיטוטיבי של העברת הבעלות" (רע"א 5379/95 סהר חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט פ"ד נא(4), 464 (1997) בפיסקה 9 לפסק הדין). ברוח דומה נפסק בהקשר קרוב, הנוגע לחילוט בקשר לארגוני פשיעה, כי "בכל הנוגע להליך החילוט הפלילי, צריכה שאלת הבעלות ברכוש להיבחן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, בבחינה מהותית שנועדה לזהות את בעליו ה"אמיתי" של הרכוש הנדון, כאשר הרישום הפורמאלי של הבעלות משמש לכל היותר כאינדיקציה ראייתית ראשונית לזיהוי האמור" (דברי כב' הנשיאה ד' ביניש בבש"פ 10015/07 אביטל נ' מדינת ישראל (2007)).

9. (א) זאת ועוד. סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 קובע כי "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות" (ראו ברוח דומה גם סעיף 28(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967). אין חולק, כי המכונית נמסרה לנאשם במעמד החתימה על זיכרון הדברים או בסמוך לכך. בנסיבות אלה, הנטל הוא על אלפסי להראות כי הצדדים הסכימו על מועד אחר להעברת הבעלות.

(ב) בהקשר זה יש להביא בחשבון גם, כי לאחר מסירת המכונית לנאשם, בוצעו בה שינויים משמעותיים על ידו, ונעשה בה שימוש על ידו לשם ביצוע עבירה. יש בכך כדי לחזק את המסקנה, כי במועד ביצוע העבירה הבעלים במכונית היה הנאשם. לעניין זה יש להעיר, כי ההוראה בסיפא להסכם, המתייחסת על פי מהותה והקשרה לרישום המכונית במשרד הרישוי, אינה מסייגת מסקנה זו. היא אינה קובעת, כי אלפסי נותר הבעלים במכונית חרף מסירתה.

(ג) אני קובע, נוכח כל האמור, כי אלפסי לא הוכיח כי הוא הבעלים במכונית.

10. בכך לא מסתיים הדיון. מן החומר שבפניי עולה כי לטענת אלפסי לנאשם חוב של 25,000 ₪ כלפיו אלפסי, בגין עסקת מכירתה של המכונית. בהליך שבפניי, הנאשם לא מכחיש טענה זו. בפסיקה ניתן לזהות התפתחות בהכרה במעמדו של הטוען לחוב כאמור כמי שטוען לזכות בנכס אשר יש לו מעמד במסגרת הליכי חילוט.

11. העניין עלה בבש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (2007). באותה פרשה פסק בית המשפט העליון, בהתייחסו להוראת סעיף 36ג לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג – 1973. סעיף זה קובע כי "בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א או 36ב, אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה". לשון ההוראה שם דומה ללשון הוראת סעיף 39 בחלק הרלוונטי הנדון כאן. באותה פרשה קבע בית המשפט, כי נדרש שהטוען לזכות ברכוש "יהא בעל זכות קניינית ברכוש, ולמצער בעל זכות בנכס מסויים באופן היוצר זיקה בינו כנושה ובין אותו נכס". בית המשפט עמד על כך שאין מקום לאפשר לכל נושה אובליגטורי לסכל את בקשת החילוט של המדינה (פיסקה 49 להחלטה). מסקנתו של בית המשפט היתה, כי "מקום שלנאשם חוב כספי כלפי צד שלישי, אך אותו צד שלישי לא קנה לו זכות קניינית בנכס מסויים של הנאשם ומבקש הוא להיפרע את חובו, המסגרת הנכונה לעשות כן היא על דרך של הגשת תביעה אזרחית נגד הנאשם. במצבים אלה עצם העילה האזרחית של צד שלישי כלפי הנאשם לא די בה כדי לבסס התנגדות לחילוט או בקשה להחרגת כספים ממנו" (בפיסקה 5). הדגש, אפוא, הוא על קיומה של זכות קניינית, או מעין קניינית, של הטוען לזכות (בפיסקה 52 להחלטה).

12. הכללים האמורים צוטטו בהסכמה על ידי בית המשפט העליון בפרשה נוספת (ע"פ 1428/08 המנהל המיוחד של חברת דור עדן חן בע"מ בפירוק נ' מדינת ישראל (2008), בפיסקה 6). באותו עניין עמדה לדיון הוראת החילוט המצויה בחוק איסור הלבנת הון, התש"ס - 2000. המדובר בסעיף 21(א) לחוק האמור, הקובע כי "הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא ....". סעיף 21(ד) קובע, כי "לא יצווה בית המשפט על חילוט רכוש כאמור בסעיף זה אלא לאחר שנתן לנידון, לבעל הרכוש, למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ולמי שטוען לזכות ברכוש, אם הם ידועים, הזדמנות להשמיע את טענותיהם".

13. בית המשפט עמד באותה פרשה על הכללים הנוגעים לטענה של צד ג' לזכות בנכס אשר התבקש לחלט. הוא עמד על הצורך בזכות קניינית או מעין קניינית לביסוס מעמדו של צד ג' כאמור. בית המשפט ציין כי המדובר ב"זיקה משמעותית לרכוש זה". באותה פרשה עמד בית המשפט על כך, בפיסקה 6(ד), כי "נושה אובליגטורי, אשר אין חולק על שבידיו זכות ברכוש, אלא שמעמדה נופל מזה של זכות קניינית או מעין-קניינית, לרבות מי שמחזיק בזכותו מכוח חוזה שטרם הושלם ביצועו או מכוחו של פסק-דין בתביעה על הפרת חוזה, לא יוכל ליהנות מההגנה שבסעיף 36ג לפקודת הסמים".

14. עם זאת, בעניין דור עדן חן הנ"ל נפסק, כי לרשותו של "נושה אובליגטורי, אשר אין חולק על שבידיו זכות ברכוש, אלא שמעמדה נופל מזה של זכות קניינית או מעין-קניינית, לרבות מי שמחזיק בזכותו מכוח חוזה שטרם הושלם ביצועו או מכוחו של פסק-דין בתביעה על הפרת חוזה .... [עומד] מסלול התנגדות חלופי, המעוגן בסעיף 21(ד) לחוק איסור הלבנת הון, בגדרו מסורה לבית-המשפט היושב לדין מידת-מה של שיקול-דעת שלא להורות על חילוט, וממילא גם על סעד זמני להבטחתו, ובלבד שהתקיימו טעמים מיוחדים לדבר". בית המשפט הוסיף, בהקשר זה, כי "אותם 'טעמים מיוחדים' מצויים בקומץ. יהיו אלה נימוקים שבכוחם לקדם את תכליותיו העיקריות של מוסד החילוט – שלילת הרווח שהפיק הנידון מן הרכוש הקשור בעבירה, וצמצומו של הנזק החברתי שזו הסבה (שם, בפסקה התשיעית). מקום בו גובר הצורך בהכבדת היד על מי שחטא בדבר עבירה, לרבות הצורך להרתיעו, על הצידוק שבהקטנת הפגיעה החברתית שהסבו מעשיו, כי אז אין מתקיימים אותם טעמים מיוחדים, ולחילוט קנויה עדיפות. גורל אחרון זה יהא, דרך כלל, מנת חלקו של נושה שלא עלה בידו להראות כי הפגיעה שספג בעקבות מעשה העבירה 'חורגת מעבר לפגיעה המובנת מאליה בו, אף אם היא קשה'".

15. בהקשר זה ציטט בית המשפט בהסכמה דברים מפרשה אחרת, לפיהם "עצם הפגיעה המוסבת לנושה מחילוט רכושו של נידון אינה עולה כשלעצמה כדי 'נימוקים מיוחדים' המצדיקים למנוע חילוט. פגיעה זו היא המחיר המובנה של הסדר חילוט אפקטיבי בעבירות של הלבנת הון".

16. ההסדר נשוא ההליך שבפניי שונה מזה שנדון בפרשת דור עדן חן הנ"ל. בניגוד להוראה שנדונה באותן פרשות, סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי אינה קובעת הסדר כללי של חילוט, כאשר הימנעות מחילוט היא החריג לו. סעיף 39 קובע משטר כללי של שיקול דעת. אין נקודת מוצא החלטית בדבר כלל של חילוט. יוצא, כי הפסיקה בעניין דור עדן חן, אשר הכירה במעמדו של נושה בגין הפרת חוזה לטעון בקשר להליכי חילוט, עשויה לחול בעניין שבפניי, ואף מקל וחומר.

17. (א) עם זאת, גם במסגרת הפסיקה האמורה, הועלתה דרישה נוספת, אשר אינה מתקיימת במקרה שבפניי. פסק הדין בעניין דור עדן חן נשען, בהקשר זה, על החלטה אחרת (ע"א 8679/06 חביץ' נ' מדינת ישראל (2006)). באותה פרשה הדגיש בית המשפט את הדרישה, כי נושה הטוען במסגרת הליכי החילוט יהיה מי שזכותו הוכרה בפסק דין. נפסק, לעניין זה, כי "כאשר מדובר ב'טוענים לזכות', אין הכוונה לטענה בעלמא, ואין מקום לכך שבמסגרת ההליך הפלילי יתקיימו הליכים לבירור שאלת קיומה או היעדרה של נשייה. לכן, רק בעלי זכות מוכרעת ביחס למסת הנכסים הכללית, או מקצת הימנה, להבדיל למשל מטוענים לעילה בכוח ביחס אליה, נכנסים לגדרה של פרשנות זו לסעיף 21(ד) לחוק" (שם, בפיסקה 8; ההדגשה הוספה).

(ב) למען שלמות התמונה אוסיף, כי הרציונל לדרישה האמורה הועמד בעניין חביץ' גם על כך, שיש בה "... כדי להפחית בצורה ניכרת מהחשש שנזכר בפרשת סיטבון מפני תרמיות וניסיונות להברחת נכסים שעלולים להתאפשר עקב הגמשת הנגישות לרכוש המיועד לחילוט" (בפיסקה 8).

18. בעניין דור עדן חן בית המשפט לא התייחס מפורשות לדרישה זו. הוא לא הסתייג מן הקביעה האמורה. יש להעיר, כי באותה פרשה עמד לדיון עניינו של נושה, אשר זכותו הוכרה קודם לכן בפסק דין. זו אף זו, בית המשפט עמד על כך, שההתחשבות בזכותו של צד ג' נוגעת למי שהוא בעל "זכות מוכרת" (בפיסקה 12). יוצא, כי חרף העובדה שבית המשפט בעניין דור עדן חן נטה לגישה גמישה בכל הנוגע להפעלת שיקול הדעת בעניינו של צד שלישי כאמור (בפיסקה 12 שם), הוא לא הסתייג מן הדרישה שהועלתה בעניין חביץ' בהקשר זה.

19. (א) מכאן לעניין שבפניי. כאמור, הוראת סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי מחמירה פחות, לעניין החובה להורות על חילוט, מן ההוראות שנדונו בפרשות עליהן עמדתי. עם זאת, הרציונל הכפול עליו עמד בית המשפט בעניין חביץ', הנוגע הן לקושי בבירור טענות לנשייה במסגרת ההליך הפלילי, והן לחשש מפני קנוניה כזו או אחרת, רלוונטי אף למקרים הנופלים בגדרי הוראה זו.

(ב) במקרה שבפניי, אין בידו של אלפסי פסק דין לעניין זכותו על פי החוזה. אכן, הנאשם אינו מתכחש במסגרת הליך זה לזכות הנטענת. עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מתחולתם של הרציונלים האמורים לדרישה כי במקרה כגון זה שבפניי, טענתו של צד ג' תישען על זכות שכבר הוכרע בה. בשים לב לכך, יש לדחות את טענותיו של אלפסי כי יש להחריג את חובו הנטען של הנאשם מגדר החילוט.

20. בשולי הדברים אציין, כי לא שוכנעתי מטענת המדינה, לפיה המכונית נמכרה על ידי אלפסי מתוך מטרה שתשמש לעבירה לה שימשה בפועל. אכן, הוכח כי אלפסי הורשע בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים, תוך שימוש במכונית. עם זאת, אין ראייה הסותרת את טענת אלפסי, לפיה השינויים שבוצעו במכונית, ואשר פורטו בכתב האישום, נעשו לאחר שהמכונית נמכרה על ידו. אין בפניי גם ראייה אחרת כלשהי, לפיה עסקת המכירה של המכונית נועדה, בידיעתו של אלפסי, לביצוע עבירות מן הסוג שבוצע בפועל. מכאן, כי החלטתי אינה נשענת על טענה זו של המדינה.

21. נותר לדון בעניין אחד, הנוגע לעמדת הבעלים הרשום במכונית, היא החברה היבואנית. מתגובה שהוגשה לתיק עולה, כי אין ליבואנית התנגדות לביצוע החילוט. יוצא, כי גם מבחינה זו אין מניעה לבצע את החילוט.

22. התוצאה היא, כי אני נעתר לבקשה, ומורה על חילוטה של המכונית, כמבוקש. אין בכך כדי למנוע מאלפסי להגיש תביעה אזרחית נגד הנאשם לעניין חובו הנטען של הלה. מובן, כי איני מחווה דעה לעניין תביעה כאמור, אם וככל שתוגש.

ניתנה היום י"ח באייר, תשס"ט (12 במאי 2009) בהעדר הצדדים.

עודד שחם, שופט

קלדנית: סימונה נ.