ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קופטאן עזאם נגד ביטוח לאומי :

1


בית הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת

ב"ל 1604/08

השופט, חיים ארמון

נציג ציבור (עובדים): מר יצחק רז

נציג ציבור (מעבידים): מר צבי הרשטיין

בפני:

קופטאן עזאם

בענין:

התובע

נ ג ד

המוסד לביטוח לאומי

הנתבע

ע"י עו"ד אברהים מסארווה

פ ס ק ד י ן

1. התובע הגיש לנתבע הודעה על פגיעה בעבודה בטענה שעקב תנאי עבודתו - הוא לקה בשמיעתו. ביום 21/6/07 קיבל הנתבע את התביעה והכיר בכך שליקוי השמיעה של התובע נגרם עקב פגיעה בעבודה.

ועדה רפואית קבעה ביום 17/12/07, כי עקב אותה פגיעה בעבודה יש לתובע נכות יציבה בשיעור של 10%, וזאת - החל מיום 1/9/96. נוכח מועד תחילת הנכות, קבע הנתבע כי התובע אינו זכאי לקבל מענק נכות מעבודה.

בקביעה זו נסמך הנתבע על סעיפים 296 ו-107 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שייקרא להלן: "החוק").

2. לצורך יישומם של סעיפים 296 ו-107 לחוק, נסמך הנתבע על ההנחה שהתובע הגיש את טופס התביעה (ההודעה על פגיעה בעבודה) ביום 14/12/05.

לעומת זאת, התובע טוען כי הוא הגיש את טופס התביעה כבר ביום 7/5/00, וזו - למעשה - המחלוקת שעלינו להכריע בה.

כלומר, עלינו להחליט אם לראות את התובע כמי שהגיש את תביעתו כבר ביום 7/5/00 או שמא - רק ביום 14/12/05.

3. מרבית העובדות הרלוונטיות - אינן שנויות במחלוקת. בין הצדדים יש, למעשה, רק מחלוקת עובדתית אחת, והיא - בשאלה אם התובע קיבל את מכתבו של הנתבע מיום 22/9/00. בכל שאר העניינים, העובדות - למעשה - אינן שנויות במחלוקת.

אלה העובדות

4. התובע, יליד שנת 1947, תושב עין קיניא, עבד כמורה בבית הספר היסודי בעין קיניא במשך עשרות שנים, עד לפרישתו המוקדמת בשנת 1996. מעבידתו של התובע היתה מדינת ישראל (משרד החינוך).

5. ביום 7/5/00, הגיש התובע לנתבע טופס הודעה על פגיעה בעבודה, בשל טענתו על כך שעקב תנאי עבודתו - הוא לקה בשמיעתו.

6. ביום 9/5/00, שלח הנתבע לתובע מכתב שבו נדרש התובע להמציא תוך 21 ימים מסמכים שונים. למכתב זה צירף הנתבע את טופס התביעה המקורי שהתובע הגיש, ובין השאר התבקש התובע באותו מכתב לפנות למשרד החינוך כדי שיושלמו פרטים בטופס.

7. הנתבע לא קיבל את הטופס בחזרה, ושלח לתובע מכתב תזכורת על כך ביום 23/8/00.

8. ביום 22/9/00, משהנתבע לא קיבל את הטופס בחזרה, הוא שלח לתובע מכתב שבו נאמר כי הנתבע דחה את התביעה בהעדר פרטים שנדרשו מהתובע.

9. בין הצדדים יש מחלוקת בשאלה אם התובע קיבל את המכתב מיום 22/9/00.

לדעתנו, אין סיבה שלא לקבל את גרסת התובע על כך שהוא לא קיבל את המכתב האמור. בין הטעמים לקבלת גרסת התובע על כך שהמכתב מיום 22/9/00 לא הגיע אליו, מצויים אלה:

א. הנתבע גרס כי המכתב האמור נשלח בדואר רשום ולא הוחזר אל הנתבע. לפיכך, לטענת הנתבע, יש לראות את התובע כמי שקיבל את המכתב. אולם, לדעתנו, טענת הנתבע בדבר משלוחו של המכתב בדואר רשום, מצביעה על כך שלא היתה כל מניעה לנתבע להוכיח פוזיטיווית את קבלת המכתב על ידי התובע. הנתבע היה יכול לקבל מדואר ישראל את האישור על כך שהמכתב אכן התקבל אצל התובע.

ב. לא זו בלבד שהנתבע לא הראה מה עלה בגורל המכתב שנשלח - לטענתו - בדואר רשום, אלא שהנתבע כלל לא הראה שהמכתב אכן נשלח בדואר רשום. הנתבע לא התיימר לנסות להראות אישור כלשהו על כך שהוא שלח לתובע איזשהו דבר דואר רשום ביום 22/9/00 או סמוך לאחר מכן.

ג. לא מצאנו סיבה לפקפק במהימנות התובע בעדותו על כך שלא קיבל את המכתב מיום 22/9/00. ב"כ הנתבע טען, בסוף סעיף 3 לחלק "טענות הנתבע" בסיכומיו, כי אם התובע אינו מבין עברית, אזי טענתו על כך שדווקא את המכתב מיום 22/9/00, אינה מהימנה. אולם, במהלך עדותו של התובע התברר כי התובע יודע לקרוא עברית (שו' 13-12 בעמ' 7 לפרוטוקול). מכאן, שאילו התובע היה מקבל את המכתב מיום 22/9/00, הוא היה יודע מה נאמר בו. על כן, אין לראות את התובע כמי שבשל אי-הבנתו, כביכול, נכון לפקפק בטענתו שלא קיבל את המכתב.

ד. התובע שלח (באמצעות אנשים שונים), מכתבים לא מעטים אל הנתבע. המכתב מיום 22/9/00 לא הוזכר אף לא באחד מהם.

אשר על כן, כאמור, אנו מקבלים את גרסת התובע וקובעים כי מכתב הנתבע מיום 22/9/00 לא הגיע אליו.

10. ביום 1/9/02 שלח התובע מכתב, בפקסימיליה, למרכז המידע של הנתבע. מתוכן המכתב מתברר כי לפני כן נעשתה פניה טלפונית אל אותו מרכז מידע. התובע (או מי שכתב בשמו את המכתב), ידע לפנות למישהי ששמה הילה. היה לתובע גם קוד אישי. במכתב נאמר כי התובע מבקש לדעת היכן עומדת תביעתו. אמנם, במכתב נרשם כי התביעה הוגשה, כביכול, ביום 1/5/02, אך אין חולק כי לא הוגשה כל תביעה במאי 2002, ונראה שהכוונה היתה לתביעה שהוגשה במאי 2000, זו אשר הנתבע התיימר לדחותה במכתב מיום 22/9/00 שלא הגיע לתובע. לא נראה שהנתבע טרח להשיב לתובע דבר מה על מכתבו זה.

11. ביום 10/2/05 שלח הנתבע מכתב לנתבע בדואר רשום. כך נכתב בו:

"לפני מעלה משנתיים הגשתי בעזרת ידידים תביעה למחלת מקצוע שבעקבותיו עזבתי עבודתי.

עדיין טרם קיבלתי תשובתכם למרות שהעברתי כל המסמכים.

אבקש לדעת מה מצב התביעה.

אבקש תשובתכם בהקדם."

12. הנתבע לא הגיב גם על מכתב זה.

13. ביום 7/3/05, שלח התובע מכתב רשום נוסף לנתבע, אשר נאמר בו כך:

"לפני מעלה משנתיים הגשתי בעזרת ידידים תביעה למחלת מקצוע ואשר בעקבותיו נאלצתי לעזוב עבודתי כמורה.

עדיין טרם קיבלתי תשובתכם למרות שהעברתי כל המסמכים אשר נדרשתי.

אבקש לדעת מה מצב התביעה.

אבקש תשובתכם בהקדם למרות שלפני כחודש העברתי מכתב בדואר רגיל.".

14. הפעם - הנתבע הגיב על המכתב, וזאת - במכתבו של הנתבע מיום 10/4/05, שבו נאמר כך:

"על מנת שנוכל לטפל בתביעתך לשלם דמי פגיעה, נבקש להמציא לנו תוך 21 יום את הפרטים והמסמכים החסרים כמפורט להלן:

במענה למכתבך מיום 7/3/2005,

תביעתך לליקוי שמיעה עקב עבודתך נדחתה מכיון שלא השלמת את המסמכים שנדרשו.

לשם חידוש הטיפול בתביעה, יש לענות למכתב המצורף.".

נעיר כי לא הוברר לנו מה היה "המכתב המצורף", שלכאורה צורף למכתב הנתבע מיום 10/4/05, אך נראה שהתובע התבקש באותו מכתב לבקש ממשרד החינוך להשלים פרטים בטופס התביעה.

15. מכל מקום, בעקבות מכתבו של הנתבע מיום 10/4/05, פנה התובע אל משרד החינוך וביקש את מילוי הפרטים החסרים בטופס התביעה.

הטופס הוגש למחוז הצפון של משרד החינוך, ביום 31/5/05.

לאחר מספר התכתבויות בין התובע לבין מחוז הצפון במשרד החינוך, מילאה סגנית הגזברית של מחוז הצפון במשרד החינוך את הפרטים החסרים בטופס התביעה, וחתמה על הטופס ביום 7/11/05.

ביום 14/12/05, הגיש התובע לנתבע את הטופס החתום על ידי סגנית הגזברית של מחוז הצפון של משר החינוך.

16. לאחר מכן, חידש הנתבע את הטיפול בתביעתו של התובע. הנתבע ביקש מהתובע לבצע בדיקות שמיעה עדכניות, והתובע אכן עשה כך.

הנתבע טיפל בתביעה לכל אורך שנת 2006, ואף ביצע בדיקות רעש במקום עבודתו של התובע.

17. הטיפול בתביעה נמשך גם בשנת 2007.

ביום 11/3/07, ביקש הנתבע במכתב מהתובע כי יומצאו לנתבע בדיקות שמיעה ישנות (משנת 1984), ופרטים בענין רופאיו של התובע.

ביום 10/4/07 שלח הנתבע מכתב תזכורת באותו ענין.

ביום 26/4/07, שלח הנתבע לתובע מכתב שבו הוא מודיע לו כי הוא דוחה את תביעתו של התובע בהעדר הפרטים שנדרשו מהתובע. מכתב זה, היה - למעשה - דומה למכתב שהנתבע שלח לתובע ביום 22/9/00 (שלביו קבענו לעיל כי התובע לא קיבל אותו), למעט העובדה שבמכתב מיום 26/4/07 נרשם מה נדרש מהתובע וכן נרשם בו כי אם הנתבע ייענה בתוך 6 חודשים - הוא יחדש את הטיפול בתביעה.

18. ביום 2/5/07, שלח התובע מכתב לנתבע בתשובה למכתב מיום 11/3/07. לפי הרשום במכתב מיום 2/5/07, קיבל התובע את המכתב מיום 11/3/07 - רק בסוף חודש אפריל 2007 (כלומר, לאחר שכבר נשלחה תזכורת ביום 10/4/07 ולאחר שהתביעה כבר, כביכול, נדחתה מחדש במכתב מיום 26/4/07 - שני מכתבים שהתובע, כנראה, טרם קיבל ביום 2/5/07).

מכל מקום, במכתבו מיום 2/5/07, השיב התובע על מכתב הנתבע מיום 11/3/07.

19. כפי הנראה, הנתבע בא על סיפוקו, שכן ביום 21/6/07, הוא הודיע לתובע כי הוא החליט להכיר בליקוי השמיעה של התובע כבתוצאה של מחלת מקצוע.

20. ביום 14/8/07, לאחר שהנתבע קיבל את תביעתו של התובע, פנה התובע בבקשה לקבוע לו דרגת נכות מעבודה.

ביום 17/12/07, קבעה ועדה רפואית שעקב ליקוי השמיעה שלו, יש דרגת נכות מעבודה בשיעור 10%, החל מיום 1/9/96.

21. ביום 27/12/07, הודיע הנתבע לתובע כי מאחר שהתובע הגיש את תביעתו לדמלת נכות לאחר שחלפו למעלה מ-70 חודשים מתום 12 החודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק נכות מעבודה - הרי שלפי סעיפים 107 ו-296(ב) לחוק - המענק יופחת כולו והתובע לא יקבל מאומה.

22. עד כאן - הבאנו את עובדות המקרה.

המועד שבו הוגשה התביעה לנתבע

23. כאמור כבר לעיל, המחלוקת שבה עלינו לדון בתובענה זו, היא בשאלה אם יש לראות את התובע כמי שהגיש את תביעתו ביום 7/5/00 (המועד המקורי של הגשת התביעה לנתבע), או שמא רק ביום 14/12/05 (המועד שבו התובע החזיר לנתבע את הטופס עם חתימת סגנית הגזברית של מחוז הצפון של משרד החינוך).

24. לדעתנו, נכון לראות את יום 7/5/00 כמועד הגשת התביעה לנתבע, הטעמים לכך יוסברו להלן בסעיפים 46-25, במספר פרקים.

ההיבט הפורמאלי

25. אין חולק כי טופס התביעה אכן הוגש לנתבע כבר ביום 7/5/00. זה טופס התביעה היחיד שהוגש לנתבע לשם הכרה בליקוי השמיעה של התובע כבתוצאה של פגיעה בעבודה. התובע לא הגיש לנתבע כל תביעה אחרת בענין זה. הוא פשוט השיב לנתבע את הטופס שהנתבע החזיר לו. לפיכך, לפחות מהבחינה הפורמאלית, לא היתה כל תביעה אחרת שהוגשה לנתבע ביום 14/12/05, אלא מדובר באותה תביעה שהוגשה ביום 7/5/00.

על כן, אם היינו רוצים לדקדק עם הנתבע בעניינים פורמאליים, כפי שהוא מנסה לדקדק עם התובע, היינו קובעים שכבר בשל כך שמדובר באותו טופס תביעה, ברור שמדובר בתביעה שהוגשה ביום 7/5/00.

עם זאת, אנו סבורים שלא ניתן להסתפק בבחינה הפורמליסטית, ולפיכך, נבחן להלן את מועד הגשת התביעה לנתבע גם על פי הבחינה המהותית.

האם ביום 14/12/05 הוגשה לנתבע תביעה חדשה ?

26. משהבהרנו שאין אנו מסתפקים בהיבט הפורמאלי של הגשת אותו הטופס, אלא נבחן את הבחינה המהותית, עלינו לבחון אם מהבחינה המהותית יש לראות בהשבת טופס התביעה לנתבע, ביום 14/12/05, כהגשה של "תביעה חדשה", או שמא נכון לראות זאת רק כהמשך הטיפול בתביעה המקורית שהוגשה.

27. לכאורה, משהנתבע "דחה" את התביעה במכתבו מיום 22/9/00, אותו מכתב שלגביו קבענו כי התובע לא קיבל אותו - תם הטיפול בתביעה שהוגשה ביום 7/5/00, כך שהשבת הטופס לנתבע ביום 14/12/05 - מהווה הגשה של "תביעה חדשה". זו, למעשה, עמדתו של הנתבע.

אין אנו מקבלים עמדה זו, וזאת מחמת שני טעמים; האחד - גם הנתבע עצמו התייחס להשלמת הפרטים החסרים כאל תנאי המביא ל"חידוש" הטיפול בתביעה שכבר הוגשה. השני - אותה "דחיה" של התביעה במכתב מיום 22/9/00, לא היתה יכולה להיות דחיה כדין של תביעת התובע. להלן נסביר את דעתנו בענין שני טעמים אלה.

28. כפי שציטטנו ממכתב הנתבע מיום 10/4/05, הנתבע ביקש "לענות למכתב המצורף", וזאת לשם: "חידוש הטיפול בתביעה". כך כתב הנתבע עצמו במכתבו. "חידוש הטיפול בתביעה" אינו דבר שיכול להתבצע בתביעה שטרם הוגשה, כך שברור שבמכתב מיום 10/4/05 התכוון הנתבע לחידוש הטיפול בתביעה שהתובע הגיש לו לפני כן, היא התביעה שהוגשה ביום 7/5/00.

התובע - שבסופו של דבר הצליח לקבל את חתימת משרד החינוך על טופס התביעה והשיב את הטופס לנתבע ביום 14/12/05, אכן ענה בכך על התנאי שהנתבע הציב, ובכך - הביא לחידוש הטיפול בתביעה שכבר הוגשה ביום 7/5/00.

אם הנתבע היה רואה זאת כתביעה חדשה, הוא לא היה יכול להציב תנאי כלשהו לשם הגשתה.

יתרה מכך; כאמור בסעיף 17 לעיל, גם לאחר חידוש הטיפול בתביעה, החליט הנתבע, במכתבו מיום 26/4/07 - "לדחות" שוב את התביעה. למרות זאת, לאחר קבלת מכתבו של התובע מיום 2/5/07, המשיך הנתבע את הטיפול בתביעה עד לקבלתה, ביום 21/6/07. אין לנתבע טענה שמכתבו של התובע מיום 2/5/07 הוא בבחינת "תביעה חדשה" ובאותה מידה לא אמורה להיות לנתבע טענה שהחזרת טופס התביעה לנתבע ביום 14/12/05 - היה בבחינת "תביעה חדשה".

על כן, כאמור, גם אם נכון היה לראות את הנתבע כמי שאכן דחה את התביעה במכתבו מיום 22/9/00, הרי שנוכח מכתבו של הנתבע מיום 10/4/05, יש לראות את הנתבע כמי ש"חידש" בשנת 2005 את הטיפול באותה תביעה שהוגשה לו לפני כן.

29. כעת נעבור להסברת הטעם השני מבין אלה האמורים בסעיף 27 לעיל, כלומר - דעתנו על כך שהנתבע לא היה רשאי לדחות את התביעה כפי שהתיימר לדחות אותה במכתבו מיום 22/9/00.

הסבר זה יהיה ארוך יותר, ונקדיש לו מספר סעיפים ותתי-פרקים.

30. הנתבע נסמך על האמור בתקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח-1998 (שתיקרא להלן: "תקנה 8").

זו לשונה של תקנה 8:

"(א) ראה פקיד התביעות שהתביעה אינה כוללת את כל הפרטים שנדרשו בטופס התביעה שלא צוין בתביעה מספר חשבון הבנק לתשלום הגמלה, שלא צורפו לתביעה מסמכים הדרושים לבירור הזכות לגמלה או לקביעת שיעורה, או שנתגלו אי-התאמות בין המסמכים והנתונים שהגיש התובע לבין הנתונים שבמאגר המידע שברשותו של המוסד - יודיע על כך המוסד לתובע ויבקשו להשלים את החסר בתוך 21 ימים מיום מתן ההודעה; לא השלים התובע את החסר בתוך המועד האמור, תישלח לו בתום התקופה האמורה, הודעה נוספת שעליו להשלים את החסר בתוך 15 ימים נוספים (להלן - מועד אחרון להשלמת פרטים).ו

(ב) השלים התובע את החסר עד למועד האחרון להשלמת הפרטים, ייחשב המועד שבו נתקבלה התביעה לראשונה כמועד הגשת התביעה.נ

(ג) לא השלים התובע את החסר עד למועד האחרון להשלמת הפרטים תידחה התביעה; ואולם לא תידחה תביעה כשהמעביד הוא החייב במסירת הפרטים ולא מסר אותם.".ב

31. בחינת לשון תקנה 8, מעלה שלכאורה דחיית התביעה ביום 22/9/00 נעשתה כשורה; הנתבע שלח לתובע מכתב ראשון ביום 9/5/00 ולאחר מכן - מכתב תזכורת ביום 23/8/00, ובהמשך - משלא קיבל את מבוקשו - התיימר לדחות את התביעה.

עם זאת, לדעתנו, הנתבע הפעיל את סמכותו לדחות את התביעה שלא כראוי, מאחר שהוא לא נתן לתובע זכות טיעון בענין זה בטרם הדחיה. כמו כן, הסנקציה של דחיית התביעה בנסיבות אלה, היתה סנקציה חריפה מדי, בלתי מידתית, כשהנתבע היה יכול להשיג את אותה המטרה גם תוך שימוש בסנקציה חריפה פחות, כגון השהיית הטיפול בתביעה.

בסעיפים 45-32 להלן נסביר את דעתנו זו.

זכות הטיעון והשימוע - כחלק מעיקרי הצדק הטבעי

32. הלכה פסוקה היא כי כאשר רשות אשר הוסמכה על פי דין להכריע בעניינו של אדם עושה שימוש בסמכותה זו - שומה עליה לאפשר לאותו אדם שבעניינו מתקבלת ההחלטה - לטעון את טענותיו, בטרם תתקבל ההחלטה.

הלכה זו אינה טעונה עיגון בחיקוקים והיא קיימת ומחייבת גם כאשר החיקוק הרלוונטי אינו קובע במפורש את חובת מתן זכות הטיעון, וזאת מאחר שהחובה לאפשר לאדם שהחלטה בעניינו אמורה להתקבל - להשמיע את טענותיו, הינה חלק מעיקרי הצדק הטבעי.

33. גם הנתבע, כגוף ממלכתי המכריע בענייניהם של מבוטחים - אינו פטור מקיומה של החובה לתת זכות טיעון.

אמנם, בדרך כלל, כאשר הנתבע מחליט בתביעות המוגשות לו, לגופן, אין צורך בקיום הליך מיוחד של "שימוע" לשם מיצוי זכות הטיעון. החומר מובא בפני פקיד התביעות, ופקיד התביעות אמור להחליט בתביעה.

אולם במקרים הרגילים, כאשר הנתבע מקבל את החלטתו לגופה של תביעה - נתונה למבוטח הזכות לפנות בתובענה על כך לבית הדין לעבודה, ובית הדין מוסמך להכריע בתביעה עצמה. באותם מקרים רגילים, הנתבע אמור לבחון את התביעה ולראות אם לדעתו יש זכאות לגמלה הנתבעת - או אם לאו. אין כאן מקום להפעלת שיקול דעת במתחם כלשהו, אלא בחינה האם מתקיימים תנאי הזכאות.

שונה המצב כאשר הנתבע מחליט בענייניהם של מבוטחים על סמך שיקול הדעת שהמחוקק הקנה לו, וכאשר אותם מבוטחים אינם זכאים לכך שבית הדין יכריע בעניינם לגופו של ענין, אלא סמכותו של בית הדין בעניינם - מתמצית בבחינת אופן הפעלת שיקול דעתו של הנתבע.

יש דוגמאות לא מעטות למצב שבו בית הדין מוגבל רק לבחון את אופן הפעלת שיקול הדעת של הנתבע. ביניהן ניתן למנות את המקרים הבאים:

א. כשמוגשת לנתבע בקשה להוון קצבת נכות מעבודה, הוא מחליט בתביעה על פי שיקול דעתו. בית הדין איננו מוסמך להכריע בשאלת ההיוון לגופה, אלא רק לבחון, בחינה מנהלית, את אופן הפעלת שיקול דעתו של הנתבע.

ב. טרם תיקונו בשנת תשנ"ח של סעיף 296 לחוק (שעליו עוד נדבר להלן), היה הנתבע רשאי לדחות תביעות מחמת שיהוי, אך היה גם רשאי שלא לראות את השיהוי כסיבה לדחיית התביעה. ההחלטה בענין זה היתה נתונה לנתבע, ולא לבית הדין, ובמקרה שמבוטח הגיש תובענה כנגד ההחלטה לדחות את תביעתו מחמת שיהוי, הוגבל בית הדין רק לבחינת אופן הפעלת שיקול דעתו של הנתבע.

ג. על פי סעיף 84(3) לחוק - נתון לנתבע שיקול דעת אם לדחות או לא לדחות תביעות בענין בקע מפשעתי, מחמת העובדה שלא נמסרה על הבקע הודעה לנתבע או למעבידו של המבוטח תוך 72 שעות מעת הופעת הבקע. גם בענין זה, שיקול דעתו של בית הדין הוא מוגבל - בית הדין אמור רק לבחון את דרך קבלת ההחלטה של הנתבע.

ד. כך גם בענין דחיית תביעה על פי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980. הסמכות לדחות את התביעה בשל העילות האמורות בסעיף 19 לחוק, היא של הנתבע, והוא זה שאמור להפעיל את שיקול דעתו ולהחליט האם מוצדק לדחות את התביעה. כאשר מוגשת לבית הדין תובענה בענין זה - מוגבלת סמכותו של בית הדין לבחינת אופן הפעלת שיקול הדעת של הנתבע בעת שהחליט לדחות את התביעה לפי סעיף 19 לחוק, אך בית הדין איננו נוטל לעצמו את הסמכות להחליט אם דינה של התביעה להידחות, אם לאו.

34. דעתנו היא שכאשר הנתבע מחליט לדחות תביעה בהסתמך על שיקול דעת שניתן לו על פי חיקוק, ולא בהסתמך על בחינה לגופה של הזכאות לגמלה - הרי שעליו להקפיד הרבה יותר לקיים את חובתו ליתן למבוטח זכות שימוע, בטרם קבלת ההחלטה. הטעם לכך - ברור. במקרים אלה, הנתבע אינו מחליט על דחיית תביעה בשל מסקנה על כך שתנאי הזכאות אינם מתקיימים בתובע הגמלה, אלא עומד לקבל החלטה על דחיית תביעה בשל טעמים שהם חיצוניים לשאלת הזכאות עצמה. בנסיבות אלה, ייתכן מצב שבו הנתבע מחליט לדחות תביעה לגמלה כלשהי למרות שבתובע מתקיימים תנאי הזכאות, ורק בשל טעמים צדדיים (כגון - טענה בדבר חוסר שיתוף פעולה). נובע מכך שעל הנתבע להשתמש בסמכות שניתנה לו, באופן זהיר ביותר, כדי למזער ככל הניתן את מספר המקרים שבהם מי שבאופן עקרוני ייתכן שהוא זכאי לגמלה - לא יקבל אותה.

35. כאמור לעיל, ההלכה הפסוקה לומדת את חובת מתן זכות הטיעון, מכללי הצדק הטבעי. כללים אלה מחייבים גם את הנתבע, ואין הוא רשאי להתחמק מהם גם לא כאשר תקנה 8 אינה כוללת הוראה מפורשת בדבר חובה כאמור.

36. מסקנתנו איפוא היא שעל הנתבע היה לתת לתובע זכות לטעון את טענותיו בפניו, טרם דחיית תביעתו בשל אי-המצאת מסמכים או פרטים נוספים.

כעת, עלינו לבחון אם הנתבע יצא ידי חובתו בעניינו של התובע.

האם הנתבע נתן לתובע זכות טיעון טרם ה"דחיה" במכתב מיום 22/9/00 ?

37. אנו סבורים שמהעובדות שפירטנו לעיל - לא ניתן ללמוד שהנתבע קיים את חובתו לתת זכות שימוע לתובע, בטרם הגיע הנתבע להחלטתו.

38. העובדה שהנתבע שלח לתובע מכתבים ביום 9/5/00 וביום 23/8/00 - אינה מלמדת שהתובע הוזמן לטעון את טענותיו בענין הפרטים שהנתבע ראה אותם כחסרים. אולי היו לתובע טענות טובות שיכולות להסביר מדוע הפרטים החסרים לא הוגשו? (בהמשך אכן ראינו שהתובע התקשה לקבל חתימה ממשרד החינוך). הנתבע היה חייב לתת לתובע הזדמנות להעלות טענה מעין זו, בטרם החליט לדחות את תביעתו רק בשל אי-המצאת המסמכים.

39. ברצוננו להבהיר כי באמור בסעיף 38 לעיל אין כוונתנו לכך שהיתה אמורה להיות ישיבה פורמאלית של "שימוע", ולא היה צורך בניהול "פרוטוקול" של אותה ישיבה. ההליך האמור היה יכול להיות פשוט, כמו מכתב לתובע שבו נקצב זמן שבמהלכו התובע רשאי להגיב על כוונת הנתבע לדחות את תביעתו בשל אי-השלמת הפרטים.

40. משהדברים לא נעשו - אין אנו יכולים לראות את הנתבע כמי שנתן לתובע זכות טיעון.

מידתיות השימוש בתקנה 8

41. מֵעֵבֵר לדעתנו על כך שהנתבע לא נהג כשורה בכך שלא איפשר לתובע להעלות את טענותיו, טרם המכתב מיום 22/9/00, אנו סבורים שגם השימוש שהנתבע עשה בהוראות תקנה 8 - לא היה נכון.

42. תקנה 8 מאפשרת, אמנם, לנתבע לדחות תביעות של מי שאינם ממציאים מסמכים, אלא שסנקציה זו, של דחייתה המוחלטת של התביעה, היא הסנקציה החריפה ביותר שהנתבע רשאי לנקוט נגד המבוטח, ולא כל מקרה מצדיק את השימוש בה.

43. הנתבע היה יכול להודיע על כך שהוא מעכב את הטיפול בתביעה עד אשר יומצאו לו המסמכים הנדרשים. (אכן, בדיעבד, הסתבר כי הנתבע עצמו סבר שכך הוא נהג, שכן משהתובע חידש את הקשר עם הנתבע, הודיע הנתבע כי הוא יחדש את הטיפול בתביעה ואכן חידש אותו, כאמור בסעיף 28 לעיל).

עיכוב הטיפול בתביעה במקום דחייתה - היה יכול להביא (ובדיעבד הסתבר שהביא) לתוצאה של השלמת הפרטים החסרים אף בלא שימוש בסנקציה החמורה ביותר - דחייתה המוחלטת של התביעה.

הסמכות לדחות תביעה על פי תקנה 8, היא בבחינת סמכויות עזר, יוצאת מהכלל, במטרה להביא לכך שהנתבע יוכל לברר את הפרטים הנחוצים לו לשם הכרעה בתביעות המוגשות לו. לפיכך, אין מקום, לדעתנו, לעשות שימוש בסנקציה החריפה ביותר, דחיית תביעה, כאשר ייתכן שסנקציה חמורה פחות תוכל להביא לתוצאה של המרצת התובע לשתף פעולה עם הנתבע ולהמציא לו את המסמכים הנדרשים.ו

פקיד התביעות העושה שימוש בסמכותו על פי תקנה 8, חייב להפעיל את שיקול דעתו באופן סביר ולנקוט את הסנקציה של דחיית התביעה - רק במקרה שבו הוא משוכנע שסנקציה חמורה פחות - לא תשיג את התוצאה המקווה.

נעיר כי ממכתב הנתבע מיום 26/4/07, נראה שהנתבע עצמו שינה את הנוהג שלו, שכן בניגוד לניסוח שננקט במכתב מיום 22/9/00 בדבר דחיית תביעה ותו לא, הרי שבנוסח המכתב מיום 26/4/05, אף שגם הוא אמור להיות על פי תקנה 8 - נקבעה מראש האפשרות לחידוש הטיפול בתביעה, במקרה של המצאת המסמכים תוך 6 חודשים.

44. גם מהטעמים האמורים בסעיפים 43-41 לעיל, אנו סבורים שאופן הפעלת שיקול דעתו של פקיד התביעות בטרם כתיבת המכתב מיום 22/9/00 - לא היה נכון.

אי-תקינות "דחיית" התביעה כשהמעביד היה זה שאמור למסור פרטים

45. כאמור בסעיף 14 לעיל, לא הוברר לנו מה היה המכתב שצורף למכתב הנתבע מיום 10/4/05, כך שאין אנו יודעים מה בדיוק היה התנאי שהנתבע הציב לשם חידוש הטיפול בתביעה. עם זאת, אנו יודעים שהנתבע אכן חידש את הטיפול בתביעה לאחר שהתובע הצליח להביא לכך שסגנית הגזברית של מחוז הצפון של משרד החינוך תחתום על טופס התביעה לאחר שנרשמו בו פרטים בקשר לעבודת התובע.

אם אכן מה שהיה חסר בתביעה טרם ה"דחיה" מיום 22/9/00, היו הפרטים שנדרשו ממשרד החינוך - אזי לא היה מקום לדחות את התביעה גם בשל הוראת תקנת משנה (ג) לתקנה 8, שלפיה - אין לדחות תביעה אם המעביד הוא זה שלא מסר את הפרטים.

סיכום ביניים

46. מהאמור בסעיפים 45-26 לעיל עולה כי אין מקום לראות את החזרת טופס התביעה לנתבע ביום 14/12/05, כאקט של הגשת תביעה חדשה. מדובר בהמשך הליכי הטיפול בתביעה שהוגשה כבר ביום 7/5/00. (אמנם, התביעה התעכבה זמן רב, אך לא רק התובע היה זה שהתעכב, אלא גם הנתבע, אשר כאמור לעיל - לא טרח להשיב על מכתבו של התובע מיום 1/9/02 ועל מכתבו מיום 10/2/05).

47. אשר על כן, כאמור לעיל, אנו קובעים כי התביעה שבסופו של דבר התקבלה על ידי הנתבע ביום 21/6/07 - היא התביעה שהוגשה לו ביום 7/5/00 (ביום 14/12/05 לא הוגשה תביעה חדשה, לא באופן פורמאלי ולא באופן מהותי).

סעיפים 296(ב) ו-107(א) לחוק ויישומם על תביעת התובע

48. סעיף 296 לחוק דן במועד להגשת תביעה לגמלת כסף ובתוצאת השיהוי בהגשת התביעה.

בס"ק (א) ו-(ב) לסעיף 296 לחוק, כפי שהם כעת לאחר תיקון הסעיף בתשס"ג, נאמר:

"(א) כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה.

(ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה.".

49. טרם תיקונו של החוק בשנת תשס"ג, ומאז תיקונו של החוק בשנת תשנ"ח, התקופות הרשומות בסעיף 296(ב) לחוק היו: "48 חודשים", וזאת - גם במקום שבו רשום כיום "12 חודשים" וגם במקום שבו רשום כיום "18 חודשים".

התיקון בשנת תשס"ג, נכלל בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), התשס"ג-2002 (שייקרא להלן: "חוק ההסדרים").

סעיף 59 לחוק ההסדרים קובע שתחולתו מיום 1/1/03, אלא אם נאמר בו אחרת. לענין תחולת התיקון בסעיף 296(ב) לחוק (חוק הביטוח הלאומי), אכן נקבע אחרת, בסעיף 25(ד) לחוק ההסדרים.

זו לשון סעיף 25(ד) לחוק ההסדרים:

"סעיפים 107, 195, 214 ו-296 בחוק הביטוח הלאומי, כנוסחם בפסקאות (7), (10), (14) ו-(16) של סעיף 24 בחוק זה, יחולו על תביעות שהוגשו ביום א' בתמוז התשס"ג (1 ביולי 2003) ולאחריו.".

50. מכאן, שלגבי תביעות שהוגשו לנתבע ביום 1/7/03 ולאחריו - חל סעיף 296 לחוק כפי שהוא לאחר תיקונו בתשס"ג. לגבי תביעות שהוגשו לפני כן - חלק הנוסח הקודם של סעיף 296(ב) לחוק, כלומר זה שבו צויינו התקופות של 48 חודשים.

51. סעיף 107(א) לחוק כולל הוראה חריגה להוראת סעיף 296(ב) לחוק, המתייחסת לתשלום מענק נכות מעבודה.

בסעיף 107(א) לחוק כנוסחו היום, כתוב כך:

"נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בארבעים ושלוש;

הוגשה תביעה לגמלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה".

ההוראה בדבר מכפלת קצבה חודשית ב-43 נקבעה בסעיף 107(א) לחוק על פי תיקון שנעשה בחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004, התשס"ג-2003. לפני אותו תיקון ההוראה היתה בדבר מכפלה של קצבה חודשית ב-70.

ההוראה בדבר 12 חודשים, נקבעה בסעיף 107(א) במסגרת אותו תיקון שנעשה בחוק ההסדרים. כפי שהראנו לעיל, על פי סעיף 25(ד) לחוק ההסדרים, אותו תיקון חל על תביעות שהוגשו לנתבע ביום 1/7/03 ואילך. על תביעות שהוגשו לפני כן, חל הנוסח הקודם של סעיף 107(א) לחוק, אשר בו, במקום "12 חודשים" היה כתוב: "48 חודשים".

52. המועד הרלוונטי לעניינו של התובע, הוא המועד שבו הוגשה התביעה להכיר בו כנפגע עבודה. לכך מסכים גם הנתבע, כאמור בסעיף 5 לחלק "טענות הנתבע" שבסיכומיו. כפי שנקבע על ידינו לעיל, מועד זה היה ביום 7/5/00.

לפיכך, על עניינו של התובע חלו סעיפים 296(ב) ו-107(א) לחוק, כפי שהיו טרם תיקונם בחוק ההסדרים. נביא כאן את לשונם של סעיפים 296(א)-(ב) ו-107(א) כפי שהיו טרם תיקונם בחוק ההסדרים, וכפי שהם חלים על עניינו של התובע.

נוסח ס"ק (א) ו-(ב) בסעיף 296 לחוק, בטרם חוק ההסדרים, היה כך:

"(א) כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה.

(ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד טרם חלפו 48 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה.".

נוסח סעיף 107(א) לחוק, בטרם חוק ההסדרים, היה כך:

"נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בשבעים;

הוגשה תביעה לגמלה לפי סימן זה לאחר שתמו 48 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 48 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה".

53. לשם יישום הסעיפים האמורים על עניינו של התובע, יש לבחון מתי נוצרו "התנאים המזכים במענק", מועד שממנו יש לבדוק את תקופת 48 החודשים.

פסק הדין המנחה בענין משמעות מועד היווצרות "התנאים המזכים במענק" על פי סעיף 107(א) לחוק הביטוח הלאומי, הוא פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק עב"ל 96/03 פריג' - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 18/4/04), שייקרא להלן: "ענין פריג'".

בפסק הדין בענין פריג' נקבע, בין השאר, נטען על ידי המבוטח כי מועד היווצרות התנאים המזכים במענק, הוא המועד שבו קבעה הועדה הרפואית את שיעור הנכות. לעומת זאת, המוסד לביטוח לאומי טען שם כי מדובר במועד שבו החלה הנכות, כפי שהיא נקבעה על ידי הועדה הרפואית.

בית הדין הארצי לעבודה, דחה שם את ערעורו של המבוטח, וקבע כי המועד שבו נוצרו התנאים המזכים במענק נכות מעבודה הוא המועד שבו אילו היה המבוטח נבדק - הוא כבר היה נמצא כנכה, כפי שנמצא לאחר מכן (באותו ערעור בענים פריג' נקבע כי אכן מדובר במועד שבו החלה הנכות כפי שהיא נקבעה על ידי הועדה הרפואית).

כך, בין השאר, קבע בית הדין הארצי לעבודה בענין פריג':

"בנסיבות המקרה שלפנינו, קבעה הוועדה הרפואית לעררים את דרגת נכותו של המערער המזכה אותו לגמלה החל מיום 26.3.90. אותו מועד נקבע ככל הנראה לאחר תום תקופת דמי הפגיעה לאור הוראת סעיף 104(א) לחוק, לפיה 'נסתיימה תקופת דמי הפגיעה והמבוטח הגיש תביעה לגמלה ונמצא נכה מעבודה... ישלם לו המוסד קצבה או מענק'. על פי האמור יש לקבוע כי בחודש מרץ 1990 נמצאו אצל המערער 'התנאים המזכים בגמלה'.

במילים אחרות, אילו הוא היה מגיש תביעתו לגמלת נכות בחודש מרץ 1990, כבר אז היתה נקבעת זכאותו למענק נכות העבודה בדיוק כפי שנקבעה בדיעבד בתביעה שהגיש למוסד כעבור למעלה מעשר שנים.".

54. אם נחיל על התובע את ההלכה שנקבעה בענין פריג', הרי שבהעדר ראיה על כך שהנכות היתה נקבעת במועד מוקדם יותר - נגיע לכך שאת המועד שבו נוצרו התנאים המזכים במענק לגבי התובע, יש לראות כיום 1/9/96, המועד שבו החלה הנכות על פי קביעת הועדה הרפואית מיום 17/12/07.

55. כעת נוכל ליישם לגבי התובע את סעיפים 296(ב) ו-107(א) לחוק, כפי שהיו בנוסח הרלוונטי לעניינו של התובע.

המועד שבו נוצרו התנאים המזכים במענק הוא - כאמור - יום 1/9/96.

התובע הגיש לנתבע את תביעתו ביום 7/5/00, כלומר, לאחר שחלפו למעלה מ-12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, כלומר - מעבר למועד האמור בסעיף 296(א) לחוק.

על כן, יש לפנות להוראת סעיף 296(ב) לחוק (כפי שהיתה נכון למועד הרלוונטי לתביעתו של התובע). שם נאמר כי במקרה של מענק שאינו בעד תקופה מסויימת (כמו מענק נכות מעבודה), ישולם המענק בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה לנתבע, טרם חלפו 48 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה. אכן, חודש הגשת התביעה (מאי 2000) היה לפני שחלפו 48 חודשים מהחודש שבו נוצרה הזכאות (ספטמבר 1996), כך שבהתאם לסעיף 296(ב) לחוק, כפי שהוא חל על התובע - על הנתבע לשלם לתובע את המענק.

לאור זאת, כבר אין צורך לפנות להוראת הסיפא של סעיף 107(א) לחוק, ולתת מענק יחסי, שכן התביעה לא הוגשה לאחר שחלפו יותר מ-48 חודשים, אלא בתוך 48 החודשים מאז שנוצרו התנאים המזכים במענק.

לסיכום

56. בשל כל המוסבר לעיל, אנו מקבלים את התביעה וקובעים כי התובע הגיש לנתבע את תביעתו ביום 7/5/00, מועד שבו חל הנוסח הקודם של סעיף 296(ב) לחוק, ולפיכך, אף שהמועד שבו (כפי שהתברר בדיעבד) נוצרו התנאים המזכים במענק (1/9/96) חל למעלה מ-12 חודשים טרם הגשת התביעה, הרי שהוא חל תוך 48 החודשים שלפני הגשת התביעה, כך שעל הנתבע לשלם לתובע מענק נכות מעבודה.

57. מעבר לנדרש נעיר כי אף שבתובענה זו לא הוצבה בפנינו השאלה אם את המענק יש לחשב לפי מכפלת הקצבה החודשית ב-70 או ב-43, הרי שנוכח מועד היווצרות התנאים המזכים במענק, נוכח העובדה שמדובר במחלת מקצוע - יש להכפיל את הקצבה ב-70. ראו בענין זה את פסק דינו של בית דין זה בתיק ב"ל 2160/06 מוחמד - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, פס"ד מיום 1/4/09).

58. על הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 300 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/7/09, אם לא ישולמו לפני כן. נבהיר כי בסכום ההוצאות לא הבאנו בחשבון את "ייצוגו" של התובע על ידי מיופת כחו לפי יפוי כח נוטריוני, אשר במהלך הדיון לא התרנו לה להמשיך לייצג אותו.

59. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, י"ח באייר תשס"ט, 12 במאי 2009, בהעדר הצדדים.

______________ _______________ ________________

חיים ארמון, שופט נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)