ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין איזמאילוב אנדרו נגד ש.י.א. אשקל :

1


בתי המשפט

בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע

עב 1358/06

עב 1489/06

עב 1515/06

בפני:

כב' השופטת יעל אנגלברג-שהם

- דן יחיד -

ע"י ב"כ עו"ד:

צבי שוורץ

התובעים

נ ג ד

ש.י.א. אשקלון בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד:

אבי אזולאי (עב 1358/06)

יורם שמואל (עב 1515/06 עב 1489/06)

הנתבעת

פסק דין

שתי התביעות המאוחדות שבפני עניינן, פיצויי פיטורים, שכר עבודה וזכויות סוציאליות שונות.

רקע עובדתי

1. התובעים עבדו אצל הנתבעת כנהגי משאיות לפינוי מכולות אשפה באשקלון. התובע 1, מר גורבוי יורי (התובע בתיק עב 1358/06 - להלן-"מר גורבוי" ו/או "יורי") עבד אצל הנתבעת מיום 1.4.02 ועד ליום 14.3.03, ואילו מר אנדרי איזמאילוב (התובע בתיקים עב 1489/06 ועב 1515/06 - להלן -"מר איזמאילוב" ו/או "אנדרי") עבד אצל הנתבעת מיום 18.5.01 ועד ליום 31.8.04.

2. הנתבעת הינה חברה העוסקת בפינוי מכולות אשפה באשקלון (להלן- "הנתבעת").

3. התובעים קיבלו שכר חודשי הכולל שכר יסוד וכן תוספת פרמיה בסך של 5.5 ₪ למכולה, ששולמה רק בימים בהם פינה הנהג יותר מ-22 מכולות באותו יום עבודה.

4. לטענת התובעים, בכל תקופת עבודתם נמנעה הנתבעת מתשלום זכויותיהם הסוציאליות על פי חוקי העבודה ו/או צווי ההרחבה החלים על הצדדים. כמו כן, פיטרה אותם הנתבעת לאלתר מעבודתם עת שהו בחופשת מחלה.

5. מטעם התובעים העידו התובעים עצמם, נהגי משאיות נוספים שעבדו אצל הנתבעת: מר פאבל קוינקו, מר ולדיסלב מורזלייב, מר יורי איושצ'קין וכן מר אבי אדרי - מנהל תחנת המעבר בעיריית אשקלון.

מטעם הנתבעת העידו מנהלה, מר יחזקאל עזריה ("להלן - " מר עזריה" ו/או מנהל הנתבעת"), הגב' כהן דיאנה, מזכירת החברה בין השנים 2003-2004, ומר מיכה קובי, מנהל אגף התברואה בעירית אשקלון.

גדר המחלוקת

6. הצדדים חלקו בשאלות הבאות -

א. תחולת צו ההרחבה בענף ההובלה על הצדדים.

ב. זכאות התובעים להפרשי שכר מינימום ותשלום בגין שעות נוספות.

ג. נסיבות סיום העבודה וזכאות התובעים לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת.

ד. זכאות התובעים לדמי הבראה ופדיון חופשה.

ה. זכאות מר מר גורבוי לדמי מחלה ולשכר עבודה בגין חודש 3/03.

ו. זכאות מר מר איזמאילוב לדמי חגים, תוספת ותק וקרן השתלמות.

נדון בשאלות אלה כסדרן.

תחולת צו ההרחבה

7. הצדדים חולקים בשאלה - האם יש להחיל את הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה (להלן - "צו ההרחבה") על נהגים המועסקים במשאיות לפינוי מכולות אשפה כדוגמת הנהגים המועסקים על ידי הנתבעת, ובהם התובעים.

8. הוראות המבוא לצו ההרחבה הקובעות את תחולת הצו מורות -

"תורחב תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי (7058/96) שבין התאחדות בעלי מפעלי ההובלה בישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל.. וכי ההוראות האמורות יחולו על כל המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם" (הדגשה שלי – י.א.ש.)

בשנת תשס"ז שונתה במעט הוראת התחולה, אולם משעבודת התובעים בוצעה ונסתיימה עוד קודם לכן, הרי שגם אם יש ממש בשינוי בתחולת הצו לעניין עיסוקם של עובדי הנתבעת, אין השינוי נוגע לתובעים בהליך דנן.

9. לטענת התובעים, עיסוקם העיקרי היה נהיגת רכב משא, אשר הוביל מטען, קרי מכולות אשפה והעיסוק המרכזי של הנתבעת היה בהובלת מכולות האשפה על גבי רכבי המשא מרחובות אשקלון לתחנת המעבר באשקלון - שם מרוקנים את המכולות מהאשפה ומובילים את המכולות בחזרה למקומן. לטענת התובעים, אין מדובר באיסוף האשפה אלא בהובלת המכולות בלבד, ומשצו ההרחבה נוקט במילים "רכב משא" ולא "רכב כבד", יש לראות את הנתבעת כמי שעוסקת בפועל בהובלה ולהחילו עליה.

התובעים מסתמכים בעניין זה על הסיווג הענפי בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954 (להלן - "תקנות הביטוח הלאומי"), שבו מצוין תחת הכותרת "ענף 7: תעבורה וקשר ..." גם הובלת מטענים מכל סוג שהוא".

10. הנתבעת טוענת מנגד, כי הוראות צו ההרחבה אינן חלות עליה שכן הינה חברה העוסקת בפינוי אשפה ולא בהובלה. לטענתה, בצו ההרחבה מצוין במפורש כי הוא חל על מעסיקים שעיסוקם שירותי הובלה למטענים והצו אינו נוגע כלל ועיקר לשירות פינוי אשפה. לכן התובעים אינם בגדר נהגים המועסקים בחברת הובלה המפעילה רכב כבד להובלת מטענים.

לטענת הנתבעת, פינוי אשפה אינו עונה כלל על הגדרה של "מטען" כיוון ש"מטען" נדרש להיות מובל באמצעות קשירתו למשאית ואליו מצורפת תעודת משלוח. הנתבעת מסתמכת בעניין זה על הפרק השלישי לתוספת לצו ההרחבה, הקובע נהלים וכללי בטיחות להעמסת רכב מטען.

11. ראשית נבהיר, כי הנתבעת לא סתרה את גרסת התובעים באשר לעיסוקה ולא הוכיחה כי הינה עוסקת בעבודות אחרות מלבד העבודה שבה הועסקו התובעים, היינו, הובלת מכולות האשפה לתחנת המעבר והשבתן ריקות. מנהל הנתבעת בתצהירו (סעיף 3) מציין במפורש כי "הנתבעת הינה תאגיד רשום כחוק אשר עיסוקו, בין היתר, במתן שירותי פינוי אשפה" (הדגשה שלי - י.א.ש.). מכאן עולה לכאורה, כי פינוי מכולות האשפה אינו עיסוקה הבלעדי של הנתבעת. עם זאת, לא הוכח בפני במה עוסקת הנתבעת מעבר לעבודה המסוימת שאותה ביצעו בעבורה התובעים.

12. ההלכה הפסוקה קובעת כי לשם קביעת שיוכו של מפעל זה או אחר לענף מסוים ניתן להסתייע בסיווג האחיד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן - "הסיווג האחיד") (דב"ע לו/5-6 מבטחים בע"מ - סקילי פד"ע ח' 321, 326; דב"ע מב/1-6 גולד בע"מ - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי פד"ע יג 302, 306) ובתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה) התשי"ד - 1954 (להלן - "תקנות הביטוח הלאומי") (דב"ע תשן/1-7 אליקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג 45, 49) אשר נערכו על ידי בעלי מומחיות לסיווג וכלכלה.

הסיווג האחיד מסווג את ההובלה כך –

"תחבורה, אחסנה ותקשורת - פעילויות הקשורות להולכת אנשים והובלת מטען בדרך היבשה...

להלן פירוט הענפים הראשיים:

הובלה יבשתית; הובלה ימית; הובלה אוירית; שירותים לתחבורה; אחסנה, מגרשי חנייה ומסופי מטען; דואר ובלדרות; תקשורת"

ואילו תחת הכותרת "שירותים קהילתיים, חברתיים, אישיים ואחרים" ניתן פירוט הכולל -

"מפעלים העוסקים בסילוק שפכים ואשפה ושירותי תברואה שונים...להלן פירוט הענפים הראשיים:

90 סילוק שפכים ואשפה ושירותי תברואה

...איסוף אשפה ופסולת, סילוק שפכים ושירותי תברואה שונים

9000 סילוק שפכים ואשפה ושירותי תברואה כולל: איסוף אשפה ופסולת ממשקי הבית או מיחידות תעשייתיות או מסחריות, הובלתם וסילוקם על ידי שריפה או באמצעים אחרים, דרך צינורות או בדרך אחרת".

תקנות הביטוח הלאומי מסווגות את ההובלה כך –

"ענף 7: תעבורה וקשר שאינם שירותי עזר למפעלים...

723 תעבורה בכבישים על-ידי מכוניות- הובלת מטענים מכל סוג שהוא לרבות חלוקת סחורות שלא סווגו בסעיפים אחרים."

ובהתייחס לאשפה -

"ענף 5 חשמל, מים ושירותים סניטריים

530 שרותים סניטריים - כגון איסוף וסילוק של אשפה ושופכין, הפעלת רשת הביוב, מיון פסולת אשפה ועיבודה"

13. עמדתי היא כי בנסיבות המקרה שלפנינו, יש להחיל על הצדדים את הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה. למסקנה זו ניתן להגיע הן בהתייחס לתקנות הביטוח הלאומי הן לסיווג האחיד.

על פי תקנות הביטוח הלאומי, פשיטא כי מדובר בהובלת מטענים מכל סוג שהוא ואין כל הוראה ספציפית המוציאה הובלת מכולות אשפה מתחולת "מטענים". באשר לסיווג האחיד כמו גם תקנות הביטוח הלאומי, אין מניעה לכלול את הובלת האשפה, להבדיל מאיסופה, בהוראות הנוגעות להובלת מטענים והשאלה היחידה היא - האם הסיווגים המתייחסים לאיסוף אשפה מוציאות את הובלת מכולות האשפה מתחולתן של סיווג ההובלות.

הנני סבורה כי יש להשיב על כך בשלילה. העבודה המבוצעת על ידי עובדי הנתבעת אינה בבחינת איסוף אשפה וסילוקה. האשפה אף אינה נאספת ממשקי בית או יחידות תעשיות או מסחריות. דעתי היא כי הוראות אלה נוגעות לעוסקים באיסוף האשפה ממש ואין זה עיסוקם של התובעים דנן. התובעים הינם נהגים של רכב משא לכל דבר ועניין אלא שהמטען שאותו הם נושאים הוא מכולות סגורות המכילות בתוכן אשפה. אין כל הגיון להבחין בינם לבין כל נהג רכב משא אחר.

סוגיה דומה אם כי לא זהה לחלוטין נדונה בעניין איסקוב (עב (ת"א) 6765/05 איסקוב אליהו - דשא איכות הסביבה בע"מ, ניתן ביום 29.4.08) שם נקבע כי אין תחולה לצו ההרחבה בענף ההובלה. אלא שבענין איסקוב להבדיל מענייננו, נדונה שאלת מעמדם של עובדים העובדים במכוניות איסוף האשפה. אין זה המקרה בענייננו. עיסוקה העיקרי של הנתבעת הינו הובלת מכולות לאיסוף אשפה ("צפרדע") לתחנת המעבר והשבתן למקומן כשהן ריקות. לגבי העובדים אין כל רלוונטיות למהות המטען שאותו הם מעבירים ובעניין זה אין כל הבדל בין המשא אותו הם נדרשים להעביר לבין כל משאית הובלות אחרת. אכן, אין מדובר ברכב משא מהגדולים ביותר, אולם הוראות הצו אינן מבחינות בגודלן של המשאיות השונות ודי בכך כי מדובר ברכב משא המוביל מטען. ומכולת האשפה הינה מטען ככל מטען אחר. יש להבחין בין עובדי רכב לאיסוף אשפה לבין הנהגים בענייננו שכן אין מדובר בשירות של איסוף אשפה הניתן לכל בית, בניין או מפעל תעשייתי שם מבצעים העובדים גם עבודת איסוף ממש. במקרה שלנו ועל כך אין חולק, מדובר בהובלת משא מסוג מסוים (צפרדע), ותו לא.

14. הנתבעת טענה כי הוראות צו ההרחבה אינן חלות על התובעים לאור העובדה כי פרק ג' שבצו מורה כי על נהג לוודא את קשירת המטען וכן לוודא קיומה של תעודת משלוח והוראות אלה אינן רלוונטיות לעיסוקם של התובעים. אין לקבל טענה זו. ההוראות בפרק ג' לצו ההרחבה הינן הוראות המסדירות את העבודה בשעה שהן רלוונטיות לסוג המטען המובל. באשר לתעודת המשלוח, מדובר בהוראה המסדירה את נהלי העבודה על מנת שיהיה פיקוח על עבודת הנהג. במקרה דנן הפיקוח והרישום מבוצעים על ידי עובדי תחנת המעבר באשקלון שאצלם פרקו התובעים (ראה עדות מר עזריה - עמ' 68 לפרוטוקול; מר אדרי - עמ' 93-95 לפרוטוקול)). רישום זה תואם את מטרת תעודות המשלוח ומהווה תחליף לכך. יתר על כן, גם אם היה מתברר כי בפועל לא נדרשו התובעים לבצע כל מעקב (ואין זה המקרה דנן) ו/או גם אם נדרשו ולא ביצעו, אין בכך כדי לאיין את העובדה כי הוראות צו ההרחבה חלות עליהם לאור עיסוקה של הנתבעת ועיסוקם הם בשירותה.

15. עובדה נוספת שיש בה כדי לסתום את הגולל על טענת הנתבעת, הינה כי הנתבעת עצמה נרשמה אצל רשם החברות כחברה שעיסוקה - "הסעות". די בכך כדי להוות הודאת בעל דין כי החברה עוסקת בהובלות ואין עיקר עיסוקה באיסוף ופינוי אשפה כהגדרתם הקלאסית.

לאור כל האמור, יש להחיל את הוראות צו הרחבה על יחסי הצדדים.

הפרשי שכר מינימום

16. התובעים טענו, כי הנתבעת לא שילמה להם את שכרם בהתאם לתעריפי שכר המינימום השעתי שהיה קבוע בזמנים הרלוונטיים לתקופת העסקתם.

17. לטענת מר איזמאילוב, הנתבעת חייבת לו סך של 8,493 ₪ בגין השלמה לשכר מינימום, וזאת כמפורט בנספח ו' לתצהירו ואילו לטענת מר גורבוי הנתבעת חייבת לו סך של 447 ₪ בגין השלמה לשכר מינימום, וזאת כמפורט בנספח ה' לתצהירו.

18. באשר לתביעתו של מר גורבוי - בסיכומיה, לא העלתה הנתבעת כל טענה לעניין זה ומשכך, זנחה את התנגדותה לרכיב זה. אשר על כן, משלא נסתרו חישוביו, על הנתבעת לשלם לו סך של 447 ₪ כהשלמה לשכר מינימום.

19. באשר לתביעתו של מר איזמאילוב - טענה הנתבעת כי התביעה משוללת בסיס וכי היא שילמה לו שכר יומי בהתאם לתעריף שכר מינימום יומי. הנתבעת הפנתה את בית הדין לתלושי השכר שבהם מצויים בכל חודש מספר ימי העבודה והשכר היומי בתעריף המינימאלי. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה המתוקן טבלה המפרטת את התעריף היומי והחודשי של שכר המינימום (נספח ב').

20. לטענת הנתבעת, התחשיב שצורף על ידי מר איזמאילוב שגוי, שכן הוא מחשב את שכרו על בסיס שעתי בעוד ששכרו שולם על בסיס יומי של 8 שעות. לגרסת הנתבעת, מר איזמאלוב בחר להתעלם מכך ולנסות לאחוז את החבל משני קצותיו - מחד להיות מועסק על בסיס יומי ולהבטיח לעצמו קבלת שכר בגין ימי עבודתו בכל חודש, ומאידך לדרוש כי השכר בגין 8 שעות עבודתו בכל יום ישולם על פי תעריף המיועד לעובדים המקבלים שכר על בסיס שעתי בלבד.

21. אין לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה - הוראות תקנות שכר מינימום (הוראות משלימות לענין חישוב שכר מינימום יומי) התשנ"ט – 1998, קובעות כי - "על אף האמור בסעיף 1 לחוק לא יפחת שכר המינימום היומי מהשכר שהיה משתלם לאותו עובד אילו חושב על בסיס שכר המינימום לשעה כאמור בסעיף 1 לחוק". לא ניתן לסטות מהוראות אלה ומשנקבע שכר מינימום שעתי הרי שהתשלום אינו יכול לפחות ממנו.

עם זאת, יצויין כי אף שלכאורה שכרו השעתי של עובד העובד 6 ימים בשבוע נמוך יותר, אין הדבר בהכרח כך. שכן, יש לקחת בחשבון כי בדרך כלל ביום שישי, אין העובד עובד 8 שעות אלא מספר שעות מופחת ועדיין מקבל את אותו שכר יומי, היינו חישוב השכר היומי אמור להיות מבוסס אף הוא על עבודה של 42.5 שעות בשבוע. על פי חישוב זה, בעבודת שבוע מלא, השכר היומי המינימלי המצטבר צריך להתאים לשכר השעתי המינימלי.

22. מר איזמאילוב צירף תחשיב של הפרשי שכר המינימום (נספח ו לתצהירו). עיון בתחשיב מעלה כי אין הוא מבוסס על שיעורים נכונים. חלוקת המשכורת החודשית שקיבל מר איזמאילוב והמצויינת בתלושי השכר, במספר שעות העבודה הרגילות המופיעות בטבלה שערך, מעלה כי הוא אינו זכאי להפרשי שכר מינימום שעתי. אשר על כן דין התביעה ברכיב זה - להידחות.

גמול בגין שעות נוספות

23. התובעים טענו, כי עבדו במתכונת עבודה קבועה וכללית כדלקמן-

יום א' ולאחר חג: מהשעה 4:00 ועד השעה 17:00

ימים ב'-ה': מהשעה 5:00 ועד השעה 17:00.

יום ו' וערב חג: מהשעה 3:00 ועד השעה 15:00.

לגרסת התובעים, הגיעו לעבודה יחד עם כל הנהגים בהסעה מרוכזת של הנתבעת אשר אספה את הנהגים לעבודה לפנות בוקר (כ- 40 דקות לפני זמן תחילת העבודה המצוין לעיל) וכל הנהגים היו מגיעים לאתר העבודה ומתחילים את יום העבודה ביחד.

מר איזמאילוב העמיד את תביעתו ברכיב זה בגין כל תקופת העסקתו על סך כולל של 126,826 ₪ ומר גורבוי העמיד את תביעתו בגין רכיב זה על סך 42,425 ₪.

24. בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי התובעים לא הוכיחו מתכונת העסקה קבועה וקיומה של הסעה שאספה ופיזרה את הנהגים בשעות קבועות וכי מעדויות הנהגים עלה, כי ברוב המקרים נסעו למקום העבודה ברכבם הפרטי ולא בהסעה.

עוד טענה הנתבעת, כי היו ימים שבהם עבדו התובעים מעט שעות וכי דוחות הפינוי מעידים בבירור על כך שלא היתה מתכונת קבועה של העסקה, שכן כמות הפינויים שביצעו התובעים היתה שונה באופן ניכר מיום אחד למשנהו.

לגרסת הנתבעת, התובעים הועסקו במתכונת של שכר בסיס בתוספת פרמיות שניתנו למי שעבר את מכסת המכולות היומית שנקבעה לו באופן פרטני בהתאם לנתונים משתנים (באשר לתובעים - להם ניתנה כאמור פרמיה עבור המכולות שפינו מעבר למכסה של 22 מכולות באותו יום עבודה). הנתבעת טוענת כי פינוי מכסת המכולות היומית הצריך מהתובעים לכל היותר כ-8 שעות עבודה ביום ולא היתה דרישה מצִדה לעבודה בשעות נוספות.

עוד טענה הנתבעת כי חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א - 1951 (להלן "חוק שעות עבודה ומנוחה"), אינו חל על התובעים בהיותם מועסקים מחוץ לחצרי הנתבעת ואין יכולת לפקח על עבודתם לרבות השאלה האם ביצעו במהלך היום סידורים אישיים.

25. על פי הפסיקה, הטוען לעבודה בשעות נוספות יכול להוכיחה באחת מהשתיים -

האחת, הוכחת ביצוע השעות הנוספות במדויק, שעה שעה, בהתאם להלכה הפסוקה שלפיה-

"התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות... התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב" (דב"ע לב/ 32-3 מרלן פורימוביץ - ישראל בר-אדון, פד"ע ד' 39; דב"ע נז/ 7-3 נחום לבון - מ.ת.מ תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584).

הווה אומר, הלכה היא שעל התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם ובמיוחד את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך. (ראה: דב"ע לב32/ 3-3 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנהויסר, פד"ע ו, 99, 307).

הדרך השניה, להוכחת עבודה בשעות נוספות היא על ידי הוכחת מתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות. בענין זה נפסק, כי במקרה שבו מצליח העובד להוכיח קיומה של מתכונת עבודה קבועה, ניתן להסיק ממנה לגבי כל תקופת עבודתו, אף אם לא הוכיח עבודתו בכל שעה ושעה (ראה דב"ע לז/1-2 תופיק חלב מחמוד - דקל מרקט, פד"ע ח' 343, 351 וכן ע"ע (ארצי) 1351/04 מראט זרצקי - שירותי אבטחה ושמירה (תשמ"ו) בע"מ, ניתן ביום 6.4.06).

26. כאמור, עבודת התובעים היתה להוביל את המכולות לתחנת המעבר ולהשיבן למקומן.

התובעים הציגו את מכתבו של מר אבי אדרי - מנהל תחנת המעבר לפינוי אשפה מטעם עיריית אשקלון (ת/1) שלפיו, שעות הפתיחה והסגירה של תחנת המעבר בשנים 2001-2005 היו כדלקמן- ימי א'-ה' מהשעה 4:00 ועד לשעה 16:30

יום ו' מהשעה 3:00 ועד לשעה 15:00.

מר אדרי אישר בעדותו בבית הדין, כי אלו השעות שבהן עובדי תחנת המעבר פתחו וסגרו את התחנה. אמנם הוא ציין, כי אין בכך כדי ללמד שעבודת פינוי המכולות בוצעה עד לשעת הסגירה ממש (עמ' 89-90 לפרוטוקול), אך לדבריו, המכולות החלו להגיע סמוך לשעה 04:00. עוד הוסיף מר אדרי, כי היו ימים בהם הסתיים פינוי המכולות בשעה 14:30-15:00 (עמ' 98 לפרוטוקול).

מטעם הנתבעת העיד מר קובי מיכה - מנהל אגף התברואה בעירית אשקלון, האחראי על תחנת המעבר, שציין בתצהירו, כי שעות העבודה בתחנת המעבר היו ימי א'-ה' מהשעה 6:00 ועד לשעה 15:00 וביום ו' מהשעה 5:00 ועד לשעה 14:00. בתצהירו ציין העד כי בתום השעות הללו, סיימו עובדי העיריה את עבודתם ולא היתה קליטה של מכולות נוספות באתר. בעדותו הודה העד כי השעות שציין היו במסגרת הנחיה שנתן לעובדי התחנה אך לא היתה לו ידיעה אישית בנוגע לשעות שבהן היתה התחנה פתוחה בפועל (עמ' 52 לפרוטוקול)

27. עוד הציגו התובעים -

א. דוגמאות של "דוחות ביצוע לקבלן" (נספח ח' לתצהיר מר גורבוי), אשר הופקו על ידי מר אבי אדרי שבהם מצוינים זמני כניסה ויציאה של המשאיות לתחנת המעבר. הדוחות הופקו על ידי המחשב של תחנת המעבר אשר "זיהה" את המכולה באמצעות תג שהיה עליה, ורשם את מספרה ואת שעות כניסתה ויציאתה לתחנה.

ב. דוגמאות של דוחות פינויים שהנפיקה הנתבעת לנהגים, המתעדים את מספר ההובלות שבצעו מדי יום ביומו.

ג. הודעות קנס אשר הוטלו על התובעים ולדבריהם תומכות בטענתם כי היו מקרים שבהם עבדו למעלה מ-12 שעות ביום, בניגוד להוראות תקנות התעבורה (נספח א3 לתצהיר המשלים של מר איזמאילוב).

28. באשר לדוחות הביצוע - התובעים הציגו דוחות ביצוע לקבלן שהופקו על ידי תחנת המעבר. דו"ח מיום 15.5.02 מעלה, כי המשאית הראשונה הגיעה לתחנה בשעה 05:05, וכי הפינוי האחרון נעשה במשאית שהגיעה לתחנה בשעה 16:07 ומרבית המכולות יצאו מתחנת המעבר עוד לפני השעה 16:00.

מכאן ניתן ללמוד שתחנת המעבר היתה פתוחה בשעות הנטענות על ידי התובעים. אמנם אין בכך כשלעצמו כדי ללמד בהכרח שבכל יום כל המשאיות הגיעו לתחנת המעבר סמוך לשעה 16:30 וסיימו את יום העבודה בשעה 17:00 אך יש בראיה זו כדי לתמוך בטענת התובעים באשר למסגרת יום העבודה, שהרי אין טעם להפעיל תחנה לקליטת האשפה שעה שהמובילים אינם עובדים.

הנתבעת טענה כי אין הדוחות נותנים אינדיקציה לעניין שעות העבודה שכן קיימים נתונים שלא נרשמו בהם בשל תג פגום או חסר. אין לקבל טענה זו. אכן, אין הדו"ח יכול להעיד על מה שלא נכלל בו, אך לא נסתרה טענת מר אדרי (שהנתבעת עצמה ביקשה לאמץ את דבריו כעד מהימן ואוביקטיבי) כי בדו"ח נרשמו שעות הכניסה והיציאה של המכולות שנשאו את התג ולא הובאה בפניי כל ראיה היכולה להעיד כי הרישום בדו"ח שגוי. חסרונם של פרטים הנוגעים למכולות נוספות שלא נקלטו בדו"ח, אין בו כדי לגרוע מהנתונים שאותם הדו"ח אכן משקף. יודגש כי גם הסתייגותו של מר מיכה קובי מלהסתמך על הדו"ח נבעה מכך שלטענתו, אין הוא שלם (עמ' 52 לפרוטוקול) ולא בשל טענה כי הוא כולל נתונים שאינם נכונים.

29. באשר לדוחות הפינוי - מר איזמאילוב הציג דוחות שמהם ניתן ללמוד על מספר הפינויים שביצע מידי יום בתקופה מסוימת. לדבריו, ממספר הפינויים עולה, כי עבד שעות ארוכות.

מעדות התובעים כמו גם מעדויותיהם של העדים מטעמם עולה, כי פינוי מכולה אורך בין 20 דקות ל-40 דקות.

מעיון בדוחות הפינוי, לא ניתן ללמוד מהן שעות העבודה המדויקות של נהג ביום מסוים, משום שמספר המכולות שפונו השתנה מיום ליום אך ברור שהנהגים עבדו מעבר ל-8 השעות. גם אם ניקח בחשבון כי פינוי אורך כרבע שעה בלבד, עדיין לפי דוחות הפינוי, קיימת חריגה מעבודה בהיקף של 8 שעות ליום.

עם זאת, מדוחות הפינוי לא ניתן לכמת את מספר השעות הנוספות שבהן עבדו התובעים מידי יום.

30. באשר לפרמיות - לטענת הנתבעת, התובעים היו אמורים לבצע ב -8 שעות העבודה היומיות מכסה של 22 מכולות וככל שנותר להם זמן במסגרת זו והם פינו מכולות נוספות, קיבלו פרמיה בשל כך. הנתבעת טוענת, כי הפרמיות שולמו בגין פינוי מכולות במסגרת יום העבודה הרגיל כאשר המכסה היומית (22 מכולות) לא הצריכה עבודה בשעות נוספות.

גרסת התובעים כי פינוי ממוצע של מכולה ארך כ - 20 דקות, לא נסתרה. משכך, אכן מתקבלת על דעת גרסת הנתבעת כי לצורך פינוי 22 מכולות די ב- 8 שעות עבודה. דא עקא, מדוחות הפינוי עולה כי כמעט בכל יום (למעט ימים בודדים) פינו התובעים מעבר ל -22 מכולות, ובממוצע פינה מר איזמאילוב למעלה מ 10 מכולות נוספות ליום (במקרה אחד אפילו 34 מכולות ביום (19.5.02) ובמקרה אחר 35 מכולות (23.6.02)), ומר גורבוי פינה בממוצע 6-7 מכולות נוספות ליום מעבר למכסה. מכאן, ברור הוא כי עבודת התובעים השתרעה על למעלה מ 8 שעות העבודה הרגילות.

31. באשר להודעת הקנס - מר איזמאילוב הציג קנס שהוטל עליו בגין אי עריכת הפסקה בין נסיעות (נספח א' 3 לתצהירו המשלים) ואילו מר גורבוי צירף קנס שהוטל עליו ואשר לטענתו ניתן ללמוד ממנו, כי עבד שעות ארוכות.

באשר לקנס שהוטל על מר גורבוי- אין בין העבירות בהם הואשם לבין שעות עבודתו דבר. אולם מהודעת הקנס שהוטל על מר איזמאילוב ביום 7.1.03, עולה כי אכן מדובר בקנס שהוטל בגין אי עריכת הפסקות בין נסיעות (תקנה 168 (4) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 - נהיגה רצופה מעל 8 וחצי שעות ללא הפסקה). משלא הוצגו בפניי הטכוגרפים הרלוונטיים ואף טכוגרפים אחרים התומכים בטענות התובעים לא הוצגו בפניי, לא ניתן ללמוד על שעות עבודה ספציפיות. אך אין בכך כדי לגרוע מעובדת הרשעתו של מר איזמאילוב בעבירה דלעיל והתומכת בגרסתו לפיה עבד בהיקף העולה על 8 שעות ליום.

32. העדויות - מטעם התובעים העידו נהגים נוספים שעבדו אצל הנתבעת במקביל לתובעים ובהם מר פאבל קוינקו, מר ולדיסלב מורזלייב ומר יורי איושצ'קין. עדים אלה תמכו בגרסת התובעים באשר לקיומה של מתכונת שעות עבודה קבועה, שכן כולם הגיעו לעבודה ביחד בהסעה של הנתבעת ובתום יום העבודה הוחזרו לביתם בהסעה זו ושעות ההסעה היו קבועות.

הנהגים שהעידו טענו, כי נהגו לאכול במשאיות תוך כדי עבודה וכי הנתבעת סיפקה להם טכוגרפים על מנת שיחליפו אותם במהלך יום העבודה, כדי שהמשטרה לא תבחין כי שעות עבודתם עולות על המותר (סעיף 6 לתצהיר מר איושצ'קין). מחקירתו של מר איזמאילוב עולה כי הטכוגרפים ניטלו מהמשרד על ידי הנהגים באופן עצמאי (עמ' 22 לפרוטוקול), אך הדבר נעשה על פי הוראות מנהל הנתבעת שנמסרו לתובעים על ידי מנהל העבודה בנתבעת מר ליאוניד (עדותו של מר גורבוי - עמ' 28 לפרוטוקול).

הנתבעת טענה, כי מעדויות עדי התביעה עולה, שהיו ימים שבהם עבדו הנהגים מעט שעות (עמ' 16 לפרוטוקול, עמ' 24-25, עדותו של מר מורזלייב עמ' 35-36), וכך עולה גם מדוחות הפינוי, המעידים על כך שהיו ימים שבהם פינו התובעים רק 9 מכולות. אלא שהתובעים נתנו הסבר לכך ותלו את התפוקה הדלה בבעיה שהצריכה טיפול ברכב (עמ' 24 לפרוטוקול) או בפינוי במקום מרוחק. מכל מקום מדובר בימים ספורים בלבד וההסבר שנתנו התובעים מתקבל על הדעת.

33. באשר להסעה - לא נסתרה גרסת התובעים, כי הגיעו לעבודה וחזרו לביתם בהסעה מאורגנת מטעם הנתבעת. גרסה זו אושרה גם על ידי מזכירת הנתבעת באותה התקופה, הגב' דיאנה כהן (עמ' 57 לפרוטוקול) ואפילו מנהל הנתבעת הודה בה (עמ' 59 ועמ' 77 לפרוטוקול). אכן, מר איזמאילוב הסכים כי היתה תקופה קצרה של חודש או חודשיים שבהם נסע הביתה ברכבו הפרטי, וגם עובדים אחרים העידו כי היו מקרים ספורים שבהם לא נסעו בהסעה המאורגנת, אך ככלל הנני מקבלת את גרסת התובעים ועדיהם שלפיה הגיעו לעבודה וחזרו ממנה בהסעה מאורגנת.

34. לאחר שעיינתי בדוחות ושמעתי את עדויות הצדדים, הנני סבורה כי התובעים הרימו את הנטל להוכיח כי עבדו במתכונת קבועה. דעתי היא כי בהצטברות כלל הראיות ניתן להיווכח כי מסגרת עבודת התובעים עלתה על 8 שעות עבודה ביום.

אכן, לא ניתן ללמוד ממספר הפינויים שביצעו התובעים את שעות העבודה שלהן הם טוענים, אולם ניתן ללמוד ממנו כי עבודתם עלתה באופן ניכר על 8 שעות עבודה.

גם הראיות האובייקטיביות, היינו דוחות הביצוע, תומכות בגרסת התובעים ועדיהם שלפיה החל יום העבודה הרגיל (לא בימי ו' ויום א') בשעה 05:00 וכי לפחות עד לשעה 16:30 ניתן היה לפנות מכולות לתחנת המעבר.

זאת ועוד, מכל העדויות ניתן היה ללמוד כי הנתבעת דאגה להסעתם של העובדים לעבודה בבוקר ובתום יום העבודה הסיעה אותם חזרה לביתם. גרסת התובעים אשר לא נסתרה, ושלפיה הגיעו למשרד בהסעת הנתבעת בשעה 05:00 (ביום רגיל) ובשעה 17:00 דאגה הנתבעת להסעתם חזרה לביתם, מעידה כאלף עדים על מסגרת העבודה שנקבעה על ידי הנתבעת. היינו בין השעות 05:00 - 17:00 (ובימי שישי וערבי חג ויום א' בהתאמה) עמדו התובעים לרשות הנתבעת. די בכך כדי לקבל את גרסת התובעים כי זו היתה מסגרת שעות עבודתם. לו נכונה היתה טענת הנתבעת כי עבודת התובעים החלה בשעה 06:00 ולא עלתה על 8 שעות, היתה הנתבעת צריכה לדאוג להסעתם לביתם לכל המאוחר בשעה 14:30. איש לא טען זאת ונראה שלא בכדי.

צירופם של כל אלה להודעת הקנס המהווה ראיה חיצונית למסגרת עבודתו של מר איזמאילוב, ולעדויותיהם המהימנות של התובעים, יתר הנהגים ומר אדרי, מביא למסקנה כי התובעים הוכיחו את מתכונת עבודתם וכי זו היתה בהיקף של 12 שעות ליום.

35. טענה נוספת בפי הנתבעת הינה, כי בהתחשב במהות עבודתם של התובעים, אשר התבצעה מחוץ לחצרי הנתבעת לא היתה לנתבעת היכולת לפקח על עבודתם ולכן לא חל על עבודתם חוק שעות עבודה מנוחה.

אין לקבל טענה זו. הלכה פסוקה היא, כי יש לפרש את החריגים לתחולת החוק בצמצום באופן שפחות עובדים יוצאו מתחולתו ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק (ע"ע 300271/98 טפקו ייצור-מנחם טל, פד"ע לה 703, 711). כן נפסק בעניין אברהם רון באשר לעבודת נהג, כי המבחן הינו באפשרות הפיקוח על ביצוע העבודה להבדיל מהפיקוח בפועל של המעסיק (דב"ע לג/2-4 אברהם רון - המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד' 386, 390).

36. בענייננו, עולה מעדותם של מר גורבוי (עמ' 25 לפרוטוקול) ושל מנהל הנתבעת (עמ' 66 ו-79 לפרוטוקול) כאחד, כי במשאיות היו מכשירי קשר או מירס שאיפשרו תקשורת שוטפת בין הנהגים לבין סדרן העבודה מטעם הנתבעת. כמו כן, המשאיות שבהן נהגו התובעים היו מצוידות במכשיר טכוגרף, אשר אף הוא איפשר פיקוח על עבודת התובעים, הנסיעות שביצעו, ובדיקתן אל מול סידור העבודה שניתן להם. על פי עדות מנהל הנתבעת, בסוף כל יום השאירו הנהגים את מפתחות המשאיות והטכוגרפים במשרד הנתבעת (עמ' 66 לפרוטוקול). זאת ועוד, התובעים קיבלו מידי יום סידור עבודה, אשר גם לטענת הנתבעת היה אמור למלא את יומם בכל שעות העבודה, ועל עבודת התובעים נעשה מעקב באופן שוטף על ידי עובדי תחנת המעבר אשר רשמו את פריקות המכולות בתחנה ובמקרים בהם הופעל המחשב, ניתן לראות גם מתי נכנסו המשאיות לתחנה ויצאו ממנה.

37. בנסיבות אלה, משהיתה הנתבעת מודעת לשעות עבודתו של הנהג, נתנה בידיו את סידור העבודה אשר לדבריה היא, אמור להתבצע במסגרת אותן שעות והיתה בידה היכולת לוודא היכן הוא נמצא בכל עת ויש לדחות את טענתה כי לא היתה אפשרות לפקח על עבודת התובעים. יתרה מזו, העדויות מצביעות בבירור, כי בפועל נעשה פיקוח מלא על עבודת התובעים על ידי הנתבעת.

לאור כל האמור, טענת הנתבעת כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עבודת התובעים - נדחית.

38. לאחר שבחנתי את דו"ח הסיכום לפרמיות, דעתי היא כי כל אימת שעבד מי מהתובעים מעבר למכסת הבסיס, לא יכול להיות חולק כי באותו היום עבד שעות נוספות. משעמדו התובעים בנטל להוכיח את מתכונת העבודה שבה עבדו, זכאים הם לתשלום בגין השעות הנוספות וגמול שעות נוספות בכל יום שבו עבדו מעבר למכסת הפינויים הבסיסית (שלטענת מנהל הנתבעת משקפת עבודת 8 שעות). יודגש כי על פי עדותו של מנהל הנתבעת עצמו, לא שילם לתובעים בגין עבודה בשעות נוספות שכן לטענתו, כלל לא עבדו בהן.

לאור האמור - לאחר שבדקתי את רישום הנתבעת באשר למספר הפינויים שביצעו התובעים מידי יום ומשבעבור כל יום שבו עבדו מעבר למכסה, זכאים התובעים לתשלום בגין ארבע שעות נוספות, שתיים מהן בתעריף של 125% ושתיים מהן בתעריף של 150%, יש לשלם לתובעים כדלקמן -

למר גורבוי - 258 ימי עבודה בעבורם זכאי הוא לתשלום בגין שעות נוספות מתוכם -

עד לחודש 12/02 - 212 ימים - 424 שעות * 17.56 ₪ * 125% =9,306.80 ₪

424 שעות * 17.56 ₪ * 150% =11,168.16 ₪

מחודש 1/03 - 46 ימים - 92 שעות * 17.93 ₪ * 125% =2,061.95 ₪

92 שעות * 17.93 ₪ * 150% =2,474.34 ₪

סה"כ - 25,011.25 ₪.

למר איזמאילוב - 928 ימי עבודה בעבורם הוא זכאי לתשלום בגין שעות נוספות מתוכם -

עד לחודש 12/02 - 469 ימים - 938 שעות * 17.56 ₪ * 125% = 20,589.1 ₪

938 שעות * 17.56 ₪ * 150% = 24,706.92 ₪

מחודש 1/03 - 459 ימים - 918 שעות * 17.93 ₪ * 125% = 20,574.675 ₪

918 שעות * 17.93 ₪ * 150% = 24,689.61 ₪

סה"כ - 90,560.305 ₪.

דמי הבראה

39. התובעים טענו כי הם זכאים להפרשי דמי הבראה. מר גורבוי העמיד תביעתו ברכיב זה על הסך של 410.67 ₪ ואילו מר איזמאילוב העמיד תביעתו על הפרש בסך של 2,661 ₪. הנתבעת קיבלה את תביעתו של מר גורבוי (סעיף 2.ד. לסיכומיה) אך התנגדה לתביעתו של מר איזמאילוב.

40. מר איזמאילוב טען, כי הנתבעת לא שילמה לו את מלוא התשלום עבור דמי הבראה בשנתיים האחרונות לעבודתו. לטענתו, הנתבעת היתה חייבת בתשלום כולל לכל תקופת עבודתו בסך של 6,324 ₪, אולם שילמה לו סך של 3,663.84 ₪ בלבד ועל כן נותרה חייבת לו סך של 2,661 ₪.

מר איזמאילוב הוסיף וטען, כי הנתבעת לא סתרה את טענתו ו/או את החישוב שערך ולא זימנה לעדות את רואה החשבון, שלטענת הנתבעת הוא זה שערך את חישוב דמי ההבראה, ולכן יש לקבל את תביעתו.

41. הנתבעת טענה מנגד, כי תחשיבו של מר איזמאילוב מוטעה, בהיותו מבוסס על הנחה שגויה בדבר חלות צו ההרחבה על הצדדים וחישוב ימי ההבראה על פי הצו.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי היא פרסה את תשלום דמי ההבראה על פני השנה כולה, דרך אשר הוכרה כלגיטימית בפסיקה, והחל מחודש העבודה הראשון של התובע ועד לחודש האחרון שילמה לו את דמי ההבראה המגיעים לו. (הנתבעת הפנתה לתלושי השכר נספחים ב' לכתב התביעה המתוקן).

עוד טענה הנתבעת, כי משהסתיימו יחסי העבודה, הרי חייב המעביד בתשלום דמי הבראה בגין תקופה של שנתיים בלבד בסך של 3,370 ₪ וסכום זה וודאי שולם על ידי הנתבעת ולכן אין התובע זכאי לתשלום נוסף בגין רכיב זה.

42. משקבלתי את טענת התובעים כי צו ההרחבה חל על העסקתם, מתקבלת טענת מר איזמאילוב כי יש לחשב את זכאותו לדמי הבראה על פי הוראות צו ההרחבה. על פי הוראות אלה זכאי מר איזמאילוב בגין השנתיים האחרונות לעבודתו לתשלום בגין 14 ימי הבראה בתעריף של 306 ₪ ליום ואילו לכל תקופת עבודתו לתשלום בגין 21 ימי הבראה (חלקם בתעריף של 301 ₪). לטענת הנתבעת שילמה לתובע דמי הבראה בסך של 3,370 ₪ ואין הוא זכאי לתשלום נוסף.

עיון בתלושי השכר מעלה כי הנתבעת שילמה למר איזמאילוב סך של 3,663.84 ₪ וניתן ליחס את התשלום רטרואקטיבית. משזכאי היה התובע לקבל בגין כל תקופת עבודתו סך של 6,324 ₪ ובעבור השנתיים האחרונות לעבודתו סך של 4,284 ₪ ותביעתו להפרשים עומדת על הסך של 2,660.66 ₪ בלבד, זכאי הוא לסכומים הנתבעים על ידו.

פדיון חופשה

43. התובעים טענו, כי במשך תקופת עבודתם, לא אפשרה להם הנתבעת לצאת לחופשה על פי חוק ובסיום עבודתם לא שילמה את פדיון החופשה המגיע להם.

מר גורבוי טען, כי הנתבעת שילמה לו סך של 530.94 ₪ וכי היא נותרה חייבת לו פדיון חופשה בסך של 1,256.58 ₪, וזאת על פי החישוב שצורף כנספח ג' לתביעתו. בסיכומיה (סעיף 2.א.), הודתה הנתבעת בזכותו של מר גורבוי לתשלום פדיון החופשה כנתבע על ידו.

מר איזמאילוב טען, כי הוא זכאי לפדיון של 42.75 יום בסך של 6,061 ₪, כי הנתבעת שלמה לו סך של 3,991 ₪ בלבד ולכן הוא זכאי להפרש של 2,069 ₪

44. גם לגבי רכיב זה טוענת הנתבעת, כי תחשיבו של מר איזמאילוב מוטעה, בהיותו מבוסס על ההנחה השגויה בדבר חלות צו ההרחבה על הצדדים וחישוב ימי החופשה על פי הצו. לגרסת הנתבעת, זכאות התובע לימי חופשה הינה על פי חוק חופשה שנתית התשי"א -1951 (להלן "חוק חופשה שנתית") בלבד ומכוחו הוא היה זכאי ל- 39 ימי חופשה בלבד.

לטענת הנתבעת, עולה מתלושי השכר, כי שילמה למר איזמאילוב שכר בגין 31 ימי חופשה (סעיף 49 לסיכומים) על בסיס שכר יומי בסך של 133.42 ₪. לדבריה אין לקבל את טענת התובע כי יש לשלם על בסיס שעתי. לאור האמור, מודה הנתבעת בכך שהתובע זכאי לפדיון חופשה בגין 8 ימים נוספים, ולטענתה יש לחשבם לפי שווי יום עבודה בסך של 133.42 ₪ ובסך כולל של 1,068 ₪. אלא, שלגרסתה, היא זכאית לקזז את הסכום הזה מהסך של 3,730 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובע.

45. עפ"י הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית חייב מעביד לנהל פנקס חופשה שבו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך התשלום.

הלכה פסוקה היא כי נטל הוכחה בדבר החופשה הוא על המעביד -

"מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט - חיים קסטנר פד"ע ג' 215; דב"ע נז/7 -3 נחום לבון - מ.ת.מ תעשיה ומלאכה בע"מ פד"ע לב' 584).

46. על פי הוראות סעיף 10 לחוק חופשה שנתית, בשילוב עם הוראות סעיף 1 לחוק שכר מינימום התשמ"ז - 1987, אין לחשב את יום החופשה בשיעור הנמוך משכר המינימום השעתי כאשר על פי חוק שעות עבודה ומנוחה עומד יום עבודה על היקף של 8 שעות עבודה ביום (סעיף 2(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה).

משקבעתי, כי על הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה - זכאי מר איזמאילוב בגין תקופת עבודתו לסך כולל של 42.5 ימי חופשה.

47. מתלושי השכר עולה, כי הנתבעת שילמה למר איזמאילוב בגין 31 ימי חופשה בתעריף של 133.42 ₪ ליום, היינו סך כולל של 4,136 ₪.

זכאות מר איזמאילוב הינה לתשלום 42.5 ימי חופשה בתעריף של 17.93* 8 = 143.44 ₪ ליום, היינו בסך כולל של 6,096.23 ₪. סכום זה בהפחתת הסכומים ששילמה הנתבעת מעמיד את פדיון החופשה שלו זכאי אנדרי על הסך של 1,960.23 ₪.

פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת

48. מר איזמאילוב עבד אצל הנתבעת מיום 18.5.01 ועד ליום 31.8.04. לטענתו, מיום 1.9.04 ועד ליום 3.9.04 שהה בחופשת מחלה, אשר במהלכה נדרש לשוב לעבודה ומשסירב לעשות כן עקב מחלתו, פוטר לאלתר (אישור המחלה - נספח א לתצהיר מר איזמאילוב).

מוסיף מר איזמאילוב וטוען, כי מאחר וחל צו ההרחבה בעניינו, הרי הוא זכאי לפיצויי פיטורין בשיעור של 150% בסך כולל של 18,407 ₪ בצירוף פיצויי הלנה (נספח ג' לכתב התביעה) וכי יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,729 ₪.

49. מנגד טענה הנתבעת, כי מר איזמאילוב התפטר מרצונו מעבודתו ביום 30.8.04, תוך שהוא מוסר לנתבעת כי מצא מקום עבודה טוב יותר.

לגרסת הנתבעת, בסמוך לאחר התפטרותו, הגיע מר איזמאילוב למשרדי הנתבעת וביקש את חתימתה על טופס תביעה לדמי אבטלה, שבו ציין מפורשות, כי הסיבה להפסקת עבודתו הינה "התפטרות מיום 30.8.04" והסיבה "החמרת תנאי העבודה". (נספח א' לתצהיר מנהל הנתבעת).

50. שמעתי את עדויות הצדדים ולא מצאתי כי מר איזמאילוב הרים את הנטל להוכיח כי פוטר על ידי הנתבעת.

לטענת מר איזמאילוב בתצהירו הראשון (מיום 2.6.06) פוטר מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת וזאת בעת ששהה בחופשת מחלה וכך גם העיד בעדותו בבית הדין (עמ' 9 לפרוטוקול). מר איזמאילוב צירף תעודת מחלה שממנה ניתן ללמוד כי שהה בחופשת מחלה בימים 2.9.04 - 3.9.04. וזאת, אף שלדבריו פוטר כבר ביום 31.8.04 או ביום 1.9.04.

יתר על כן, מר איזמאילוב הציג תלוש שכר של המעביד שאצלו החל לעבוד לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת. בתלוש זה נרשם כי מר איזמאילוב החל עבודתו ביום 1.9.04. מר איזמאילוב טען כי המועד הנקוב אינו המועד הנכון, דא עקא, הוא לא הביא כל מסמך או ראיה אחרת שיש בה כדי לאשש טענתו זו.

משני אלה ניתן ללמוד כי גרסת מר איזמאילוב כי פוטר בעת מחלתו, אינה מדוייקת.

51. זאת ועוד, אין מחלוקת כי מר איזמאילוב פנה לנתבעת בבקשה לחתום על טופס לקבלת דמי אבטלה שבו נרשם כי התפטר מהנימוק "החמרת תנאי עבודה". טופס זה נחתם על ידי התובע ביום 8.12.04, מספר חודשים לאחר סיום יחסי העבודה. מר איזמאילוב העיד כי החתימה על המסמך הינה חתימתו אך הטופס לא מולא על ידו. לאור התרשמותי מהבנת מר איזמאילוב את השפה העברית ושליטתו בה, הנני מוכנה לקבל את הטענה כי מר איזמאילוב לא מילא את הטופס באופו אישי, אך מעצם העובדה שנרשמו דברים שמהם ניתן ללמוד כי מדובר בהתפטרות ולא בפיטורים, קשה לקבל את הטענה כי הרישום "התפטרות" מקורו בטעות גרידא. העובדה כי מר איזמאילוב חתם על המסמך מחייבת אותו לאמור בו. במאמר מוסגר אציין כי גם בפני בית הדין העיד מר איזמאילוב כי אין הוא יודע מה נרשם בתצהירים השונים שעליהם חתם במסגרת הליך זה ויש להדגיש כי חתם על שלושה תצהירים בתביעה זו. טענתו זו אומרת - דרשני.

לטענת הנתבעת, סרבה לחתום על הטפסים לקבלת דמי אבטלה היות שסיבת הפסקת העבודה שצוינה בהם אינה נכונה, שכן לא היתה כל החמרה בתנאי העבודה כפי שצויין בטופס. לדבריה, הודיעה על כך למר איזמאילוב והוא המציא טפסים אחרים (סעיפים 4-10 לתצהיר מנהל הנתבעת ועדות מזכירת הנתבעת, הגב' דיאנה כהן - עמ' 55-56 לפרוטוקול). טענה זו לא נסתרה.

52. אין לקבל את טענת מר איזמאילוב כי מתלושי השכר ניתן ללמוד כי טענת הנתבעת שלפיה מצא מקום עבודה טוב יותר, אינה נכונה. מעדותו של מנהל הנתבעת עולה, כי היה זקוק לנהגים שיעשו את העבודה, ולכן לא היתה לו כל כוונה לפטר את מר איזמאילוב. מר איזמאילוב לא ציין בפניי כל סיבה שהיתה לנתבעת לפטרו ומשנדחתה גרסתו כי פוטר בשל מחלתו, לא הרים את הנטל להוכיח כי פוטר, ודין תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת - להידחות. משלא נתקבלה גרסת מר איזמאילוב כי פוטר ומשלא הוכיח כי נתן הודעה מוקדמת לעזיבתו, זכאית הנתבעת לקזז מכל סכום המגיע לתובע את דמי ההודעה המוקדמת בסך של 3,720 ₪.

53. באשר לתביעתו של מר גורבוי - מר גורבוי עבד אצל הנתבעת מיום 1.4.02 ועד ליום 14.3.03. לטענתו, מיום 9.3.03 ועד ליום 14.3.03 שהה בחופשת מחלה, אשר במהלכה נדרש לשוב לעבודה ומשסירב לעשות כן - עקב מחלתו - פוטר על ידי הנתבעת לאלתר.

לטענתו, פוטר מעבודתו לאחר 11.5 חודשי העסקה, בטרם חלפה שנת העסקה מלאה רק על מנת שהנתבעת תוכל להתחמק מתשלום פיצויי פיטורין, ולפיכך, יש להחיל את החזקה הקבועה בסעיף 3 לחוק פיצויי פיטורין התשכ"ג - 1963. מוסיף מר גורבוי וטוען, כי מאחר שחל צו ההרחבה בעניינו, הרי הוא זכאי לפיצויי פיטורין בשיעור של 150% בסך כולל של 4,803 ₪ בצירוף פיצויי הלנה וכן כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,202 ₪.

54. גם בעניינו של מר גורבוי - חולקת הנתבעת על גרסתו וטוענת, כי הוא התפטר מעבודתו מרצונו מבלי שמסר לה כל הודעה מוקדמת, בשל כך שמצא מקום עבודה טוב יותר. לגרסתה, טענתו של מר גורבוי כי במהלך חופשת המחלה פוטר על ידי הנתבעת - לא הוכחה ואין בה ממש ולפיכך, יש לדחות את תביעתו לפיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת.

55. שמעתי את טענות הצדדים ומצאתי כי גרסתו של מר גורבוי לא נסתרה. מר גורבוי הציג אישור מחלה שניתן ביום 9.3.03 לתקופה שמיום 9.3.03 ועד ליום 14.3.03 (נספח א' לכתב התביעה).

לטענת מנהל הנתבעת, זנח מר גורבוי את עבודתו, וכיומיים לאחר מכן ראה את מר גורבוי נוהג במשאית של חברה אחרת (עמ' 61 לפרוטוקול), דרש ממנו לשוב לעבודה (סעיף 8 לתצהיר מנהל הנתבעת) אך זה סירב לדרישתו. עוד טוענת הנתבעת, כי מר גורבוי עצמו מאשר, שליאוניד מנהל העבודה דרש ממנו לשוב לעבודה מיידית והוא סירב, ובכך מאשר למעשה את גרסת הנתבעת כי לא פוטר מעבודתו.

לטענת מר גורבוי, אשר נתמכה בתלוש השכר לחודש 5/03 מהמעסיק החדש, (שם נרשם כמועד תחילת עבודה חודש 4/03 - נספח א1 לתצהיר מר גורבוי), החל לעבוד אצל מעסיק אחר רק כשלושה שבועות לאחר פיטוריו ושכרו היה נמוך מהשכר שהשתכר עת עבד בשירות הנתבעת. עוד טען מר גורבוי כי אכן הגיע למשרדי הנתבעת ברכב מעסיקו החדש אולם הדבר היה רק לאחר שביום 10.4.03 ראה כי לא קיבל מהנתבעת את שכר חודש מרץ, היינו זמן רב לאחר שפוטר (עמ' 26 לפרוטוקול).

משלא ידע מנהל הנתבעת לציין היכן עבד מר גורבוי לטענתו בעת מחלתו, משלא נמצא כל תימוכין לגרסתו ומשגרסת מר גורבוי מהימנה עלי, הנני מקבלת את גרסת מר גורבוי כי פוטר בעת מחלתו בסמוך לתום תקופת עבודה של שנה וזאת על מנת להימנע מתשלום פיצויי פיטורים. בנסיבות אלה זכאי מר גורבוי לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

56. משקובעות הוראות צו ההרחבה כי פיצויי הפיטורים יעמדו על שיעור של 150% ומשחישובי מר גורבוי לא נסתרו, זכאי הוא לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 4,803 ₪ ולדמי הודעה מוקדמת בסך של 3,202 ₪.

זכאות מר גורבוי לשכר עבודה לחודש 3/03 ולדמי מחלה

57. לטענת מר גורבוי, הוכח כי עבד במהלך חודש יולי עד ליום 9.3.03 ומיום זה ועד ליום 14.3.03 שהה בחופשת מחלה ולכן הוא זכאי לשכר עבודה בגין 9 ימי עבודתו בסך של 1,063 ₪ וכן לדמי מחלה בסך של 447 ₪.

58. בסיכומיה הודתה הנתבעת כי אכן מר גורבוי זכאי לסכומים הנתבעים על ידו ברכיבים אלה. אשר על כן, חייבת הנתבעת בתשלום שכר עבודה בסך של 1,063 ₪ ודמי מחלה בסך של 447 ₪.

זכאות מר איזמאילוב לדמי חגים, תוספת ותק וקרן השתלמות.

59. לטענת מר איזמאילוב, על פי הוראות ההסכם קיבוצי כללי (מסגרת) לתנאי שכר במשק הפרטי ועל פי הוראות החוק, חייבת הנתבעת בתשלום דמי חגים בסך של 2,409 ₪ (בהתאם לתחשיב - נספח ו' לכתב התביעה).

עוד טוען מר אימאילוב, כי בהתאם לצו ההרחבה, הוא זכאי לתוספת ותק ולהפרשות לקרן השתלמות בגין כל תקופת העסקתו.

60. הנתבעת טוענת, כי לא חל עליה צו ההרחבה בענף ההובלה ולכן דין תביעות מר איזמאלוב ברכיבים אלה להידחות. לעניין דמי החגים - מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי התחשיב של התובע שגוי מיסודו וכי התובע לא הרים את הנטל הדרוש להוכחת תביעתו לדמי חגים. הנתבעת לא טענה דבר לעניין תחשיב תוספת הוותק ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות.

61. משקיבלתי את טענת התובעים, כי חל על הצדדים צו ההרחבה בענף ההובלה זכאי מר איזמאילוב לתוספת ותק בסך של 240 ₪ ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בסך של 6,132 ₪ כנתבע על ידו.

62. אשר לדמי החגים - על פי ההלכה הפסוקה, דמי החגים נועדו לפצות עובד יומי (או שעתי) שאינו עובד בחגים ולא קיבל תמורה בעבורם. (ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, ניתן ביום 30.4.02).

בעניין איוון מטיאשצ'וק - שלג לבן (1980) בע"מ, קבע בית הדין כי הנטל להוכיח אי זכאות לדמי חגים מוטל על המעביד. (ע"ע 776/06 איוון מטיאשצ'וק- שלג לבן (1980) בע"מ, ניתן ביום 28.5.07).

63. משלא סתרה הנתבעת את טענת מר איזמאילוב באשר לזכאותו לתשלום דמי חגים, ומשלא סתרה את חישובי התובע, זכאי מר איזמאילוב לתשלום דמי חגים בסך של 2,409 ₪. יובהר, כי גם אם היתה מתקבלת טענתה כי אין הוא זכאי לדמי חגים מכוח צו ההרחבה, הרי שהיה מקום לחייב את הנתבעת בתשלום דמי חגים מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לתנאי השכר במשק הפרטי, שהוחל בצו הרחבה על כל העובדים במשק.

אחרית דבר

64. לאור כל האמור הנתבעת תשלם לתובעים כדלקמן –

למר גורבוי (התובע 1)-

פיצויי פיטורין בסך של 4,803 ₪

דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,202 ₪.

הפרשי שכר מינימום בסך של 447.03 ₪.

שכר עבודה לחודש 3/03 בסך של 1,063 ₪.

גמול שעות נוספות בסך של 25,011.25 ₪.

פדיון חופשה בסך של 1,256.58 ₪.

דמי הבראה בסך של 410.67 ₪.

דמי מחלה בסך של 447 ₪.

סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק 31.3.03 ועד לתשלום המלא בפועל.

למר איזמאילוב (התובע 2)-

גמול שעות נוספות בסך של סה"כ - 90,560.305 ₪.

פדיון חופשה בסך של 1,960.23 ₪.

דמי הבראה בסך של 2,660.66 ₪

דמי חגים בסך של 2,409 ₪.

תוספת ותק בסך של 240 ₪.

פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בסך של 6,132 ₪.

מסכום זה רשאית הנתבעת לקזז את דמי ההודעה המוקדמת בסך של 3,720 ₪.

סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק 31.8.04 ועד לתשלום המלא בפועל.

תביעות מר איזמאילוב לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת והפרשי שכר מינימום - נדחות.

בנוסף תשלם הנתבעת לכל אחד מהתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וזאת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

ניתן היום י"ח באייר, תשס"ט (12 במאי 2009) בהעדר הצדדים.

יעל אנגלברג-שהם

שופטת