ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מוחמד יונס סיאערה נגד א. סלחון חברה לבנין ופיתוח בע"מ :

ניתנה ביום 10 מרץ 2014

א. סלחון חברה לבנין ופיתוח בע"מ
המבקשת

-
מוחמד יונס סיאערה
המשיב
בשם המבקשת – עו"ד אריק שלו
בשם המשיב – עו"ד רסמי זחאלקה

השופטת אביטל רימון-קפלן

החלטה

זוהי בקשתה של המשיב ה לערעור שבנדון לן-המבקשת), לחייב את המערער (להלן-המשיב) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בערעור, בסך של 30,000 ₪ כתנאי להמשך בירור הערעור.
רקע כללי

  1. המשיב תושב השטחים, הועסק על ידי המבקשת כעובד בתום הבנין.
  2. לאחר סיום עבודתו (בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים) הגיש המשיב לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (תיק 3715-02-12; השופט יוחנן כהן ונציגי הציבור מר משה זיכרמן ומר חיים נחשוני ) את תביעתו כנגד המשיבה לתשלום הפרשי שכר, הפרשי פנסיה, דמי כלכלה, חופשה שנתית, דמי הבראה, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, ביגוד, דמי חגים ונסיעות.
  3. בית הדין האזורי קיבל באופן חלקי את תביעותיו של המשיב בעניין הפרשי השכר, הפרשי פנסיה, דמי כלכלה, חופשה שנתית ו דמי הבראה. עם זאת, דחה בית הדין האזורי, לאחר שקבע כי המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי אכן פוטר מעבודתו בנסיבות שטען, את תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים ו דמי הודעה מוקדמת, ואף הורה על קיזוז שווי ההודעה המוקדמת למבקשת מהסכום שפסק למשיב. כמו כן דחה בית הדין האזורי את תביעת המשיב לתשלום ביגוד, דמי חגים ונסיעות. לאור התוצאה אליה הגיע ובשים לב לסכום התביעה, קבע בית הידן כי כל צד ישא בהוצאותיו.
  4. על פסק הדין הגיש המשיב את ערעורו שבנדון, במסגרתו עתר לבטל את פסק הדין ולקבוע כי הוא זכאי למלוא הרכיבים והסכומים שתבע, וכן לבטל את חיובו בשווי ההודעה המוקדמת ולחייב המשיבה בגין הוצאותיו בבית הדין האזורי ובבית דין זה.
  5. בהמשך לכך הגישה המשיבה את בקשתה שבנדון.

עיקרי טענות הצדדים
6. לטענת המבקשת בבקשתה שבנדון, המשיב הגיש כנגדה תביעה "מנופחת" וחסרת בסיס בסכום כולל של 56,744 ₪, כאשר על פי פסק הדין נפסק לו הסכום של 16,3000 ₪ בלבד, אשר אף ממנו קוזז הסך של 2,901 ₪ בגין דמי הודעה מוקדמת; המשיב התפט ר מעבודתו אצל המשיבה במהלך חודש 1/08 והגיש את תביעתו בשיהוי ניכר של 4 שנים רק בחודש 2/12; גם בכתב התביעה וגם בכתב הערעור, נמנע המשיב מלציין את כתובתו המדויקת (למעט הציון כי הוא תושב השטחים), וזאת בניגוד לתקנה 93(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (ס דרי דין), התשנ"ב-1991 ודי בכך כדי להצדיק את חיובו ב ערובה; לא זו אף זו , בנסיבות אלו במידה ויפסקו הוצאות בערעור לטובת המבקשת לא יהא באפשרותה לפתוח כנגד המשיב ב הליכי הוצאה לפועל לגביית חובה , מה גם שבינתיים התברר למבקשת כי המשיב הפסיק את עבודתו בתחומי מדינת ישראל; סיכויי הערעור קלושים בהינתן כי הוא מבוסס בעקרו על קביעות עובדתיות של בית הדין קמא, שאף הן נקבעו כדין לאחר ששמע את העדים שהופיעו בפניו ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה; למשיב כבר ניתן יומו בבית הדין וככל שלא תענה בקשתה זו של המבקשת, ייגרם לה נזק כבד עקב ההוצאות בהן תאלץ לשאת במסגרת הערעור המיותר שהגיש המשיב.
7. הבקשה הועברה לתגובת המשיב המתנגד לה.
לטענת המשיב, המבקשת עיכבה את תשלום פסק הדין ובעקבות כך נאלץ הוא לפתוח תיק הוצאה לפועל, ולמרות שבעקבות כך שולם הסכום הפסוק, הרי שעד למועד זה לא שילמה המבקשת את מלוא החוב ונכון למועד זה היא עדיין חייבת כספים למשיב; המבקשת לא תמכה את בקשתה בתצהיר ועל כן וכבר מטעם זה דין בקשתה להדחות; המשיב הוא תושב אדנא שבשטחים, אזור הנמצא תחת אחריות של מדינת ישראל, ובכל מקרה על פי ההלכה הפסוקה אין להערים קשיים על תושב שטחים בגישתו לערכאות אך בשל היותו תושב חוץ; זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד ואין להגבילה בנסיבות שבנדון.
עוד טוען המשיב כי ממילא סיכויי הערעור גבוהים שכן, הערעור הוגש על מספר רב של עניינים ודי לציין לעניין זה כי הקביעה לפיה המשיב חייב למבקשת בגין דמי הודעה מוקדמת לא הייתה מלווה בכל קביעה עובדתית לפיה המערער התפטר ללא מתן הודעה מוקדמת, מה גם שלגופם של דברים מגרסת עד המבקשת עולה לכאורה כי המשיב פוטר; טענות המשיב בערעור כנגד שעור דמי ה הבראה והחופשה שנתית, הן טענות כנגד שיטת החישוב המוטעית של בית הדין האזורי ; כך גם בית הדין האזורי התעלם מסתירות בוטות בגרסת המבקשת לעניין הזכאות לדמי נסיעות ומן הפסיקה בסוגיה זו הקובעת כי יש להקל עם העובד בסכום הנתבע על ידו בגין נסיעות; המדובר בעובד המתקשה מאוד בפרנסת משפחתו והטלת ערובה תחסום דרכו לערכאת הערעור.
לאור כל האמור לעיל והואיל והמבקשת בעצמה לא שילמה למשיב את מלוא חובו, טוען המשיב כי דין בקשתה זו להדחות תוך חיובה בהוצאות.
8. במסגרת תשובתה לתגובת המשיב, חזרה המבקשת בעיקרם של דברים על נימוקי בקשתה, והוסיפה כי הואיל ובקשתה נסמכת על החומר המצוי בפני בית הדין, אין צורך בהגשת תצהיר בתמיכה לבקשתה; כי העובדה שהמשיב טוען שמצבו הכלכלי קשה, היא הנותנת כי אם ידחה הערעור לא יהיה באפשרותה להיפרע את ההוצאות; לא רק שהמשיב לא ציין כתובת מפורטת אלא מחד טען כי הוא תושב חאראס ומנגד טען כי הוא תושב אדנא, דבר המגביר את חוסר הבהירות לגבי מקום מושבו ובהעדר כתובת מדויקת מצדיק הטלת ערובה; שלטונות המס בישראל אינן מכירות את המשיב כפי שהתברר תוך כדי הניסיון לשלם לו את זכויותיו, דבר שאף עיכב את תשלום פסק הדין בשל הצורך לקבל אישור לגבי ניכוי המס, אישור שלא התקבל בסופו של יום.
9. לציין כי בהמשך לכך הגיש ב"כ המשיב הודעה על טעות קולמוס שנפלה בתגובתו ובה הבהיר כי בתגובה נפלה טעות קולמוס, עת ציין בטעות כי המשיב הוא תושב אדנא במקום חאראס.
דיון והכרעה
10. תקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דנות בחובה המוטלת על מערער להפקדת ערובה בערעור להבטחת הוצאות המשיב.
בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן-התקנות) אין תקנות מקבילות לתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינן חיוב מערער או אף תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, אך בהתאם לפסיקה, בית הדין רשאי לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט -1969 [ראה: דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ , פד"ע כט 391].
11. בכל הנוגע לחיוב מערער בהפקדת ערובה בשלב הערעור נקבעו בפסיקת בית דין זה [ראה: ע"ע (ארצי) 251/03 דוד אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ (22.6.2004); בש"א (ארצי) 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' נ' נעמה כץ (12.9.2004); בש"א (ארצי) 1237/04 חברת השמירה בע"מ – ביטון אלברט (15.6.2004); בש"א (ארצי) 218-09 אייל נקיס – מאפיה מזרחית ייצור ושיווק 1991 בע"מ (13.8.2009); ע"ר (ארצי) 2052-05-11 ישראל עזרא – מספרת ישראל – הילה בן שמחון (28.6.2011) ], כללים מנחים ולפיהם:
- יש ליתן משקל לעובדה שבתקנות בית הדין לעבודה אין תקנות מקבילות לתקנות 427 – 433 לתקנות סדר הדין האזרחי. לכן, ככלל, אין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהיעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה.
- כאשר מתקיימים נימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה, על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המערער לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו. בעריכת איזון זה יש להביא בחשבון את ההבדל בין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה, בטרם היה לו יומו בבית הדין, לבין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור, לאחר שטענותיו בערכאה הראשונה נדחו. במקרה השני, זכות הגישה לערכאות כבר מומשה, ולו חלקית. הבדל זה יבוא לידי ביטוי במשקל שעל בית הדין לתת לאינטרסים השונים של הצדדים – זכות הערעור, המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות, מקום בו מוקנית זכות ערעור על פי הדין, וזכות בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו.
- אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר.
- בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו. בקביעת סכום הערובה יש לנהוג במתינות, ובהתחשב בגובה ההוצאות אותן מטיל בית דין זה בהליכים בפניו, ולא בהתחשב בגובה ההוצאות אותן חויב המערער לשלם בפסק הדין של הערכאה הראשונה. בכל מקרה, אין מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה בגובה סכום חובו על פי פסק הדין נשוא הערעור, כיון שבית הדין אינו עוסק באכיפת פסקי דין. בקביעת סוג הערובה, יש לשקול, ככל שבעל דין אינו יכול להפקיד ערובה במזומן, מתן אפשרות להמרת הערובה, כגון – מתן ערבות צד ג'.
12. עד כאן הכלל בסוגיה זו , ובאשר לחיוב תושבי חוץ בהפקדת ערובה נקבע ע"י בית הדין הארצי במספר רב של החלטות שעצם היותו של בעל דין תושב זר כמו גם תושב השטחים אין בו, כשלעצמו, כדי להוות נימוק לחייב את אותו בעל דין בהפקדת ערובה.
פסיקה זו חלה הן כאשר מדובר בחיוב בהפקדת ערובה בערכאה הראשונה, בטרם נדונה התביעה, והן כאשר מדובר בחיוב בהפקדת ערובה בשלב הערעור. בית הדין קבע בעניינם של עובדים זרים כי לעובד זר, כמו לכל בעל דין אחר, זכות לממש את זכות הערעור, וכי אין מקום להנהיג אמת מידה שונה בנוגע לחיוב מערער, עובד זר, בהפקדת ערובה ולקבוע שיחולו עליו כללים אחרים מאלה החלים על מערער אחר [ראה לדוגמא: ע"ע 1155/00 אניקה ג'ונג'ינו - אם.אי. סי. אס. כוח אדם, הנדסה ובנייה בע"מ, (פסה"ד מיום 20.12.00); בש"א (ארצי) 338/05 הרב שלמה בניזרי - Rudarska Rosita Stefanova, (פסה"ד מיום 19.6.2005); ע"ע 9244-01-12 מור קרן סוכנות לביטוח חיים (2002) בע"מ ואח' - ליאור סלע, (פסה"ד מיום 29.5.12); ע"ע 1064/00 קיניאנג'וי - אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"ע לה 625], כך גם נפסק באשר להיות בעל דין תושב שטחים, כי עצם היותו של בעל דין תושב השטחים אין בו, כשלעצמו, כדי להוות נימוק לחייב אותו בעל דין בהפקדת ערובה [ראה: ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר -SAINT PETER IN GALLICANTU, (פסד הדין מיום6.7.2003)].
ומילותיו של בית דין זה מפי כבוד הנשיא בדימוס אדלר בעניין ע"ע 1064/00 אוליצקי, לעיל:
"בבואנו לאזן בין זכויות העובדים הזרים ובין זכויות מעסיקיהם הגענו לכלל מסקנה כי המדיניות הנוהגת לגבי עובדים הבאים מן הרשות הפלסטינית יפה ונכוחה גם לגבי העובדים הזרים. לשון אחר, עובד זר יחויב בהפקדת ערובה באותם מקרים שבהם הושתו על העובד הזר בעבר הוצאות משפט או חיובים אחרים אותם לא פרע, או שעל פניו הוכיח המעסיק כי ייגרם לו נזק של ממש כתוצאה מהגשת התובענה, או שתובענתו מופרכת על פניה... הזכות לגבות הוצאות משפט נסוגה מפני זכותו של העובד לזכויות, דוגמת שכר מינימום, ומפני החשיבות המוסרית, חברתית וכלכלית שנודעת להגנה על עובדים זרים והימנעות מהעמדת מכשולים בדרכם למימוש זכויותיהם בבתי הדין"(ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).
13. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.
לאור הבהרת ב"כ המשיב בעניין טעות הקולמוס שנפלה בתגובתו, הרי שאין המדובר בנסיבות המעוררות תהיה לגבי מקום מושבו של המשיב. מה גם שהמשיב מסר את כתובתו- חאראס, והיא אותה כתובת שמסר בבית הדין האזורי ובהודעת הערעור ובתגובתו בבית דין זה.
כאמור, העובדה שהמשיב הוא תושב שטחים, היא כשלעצמה אינה מצדיקה חיובו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, ויש לבחון בכל מקרה לגופו, כפי שנפסק בעניין אוליצקי לעיל, היינו: האם העובד לא שילם הוצאות בהן חויב בעבר, האם ייגרם למבקשת נזק של ממש כתוצאה מהגשת הערעור והאם מדובר בערעור מופרך על פניו.
בענייננו, לא נטען כי המשיב חויב בהוצאות בשלב כלשהו של ההליכים ולא כל שכן שלא נטען כי לא שילמן.
באשר לערעור לגופו, גם אם נכללות בו השגות בו על קביעות עובדתיות, הרי שבכך לא מתמצה הערעור והוא כולל גם טענות משפטיות, לרבות טענות בקשר עם אופן חישוב הזכויות. אי לכך, ומבלי להביע דעה לגופן של טענות הצדדים, לא ניתן לומר כי הערעור הוא מופרך על פניו או משולל יסוד.
יתרה מכך, המבקשת לא הצביעה על נזק של ממש שייגרם לה כתוצאה מהגשת הערעור, מה גם שנכון לעת הזו כלל לא ברור האם שילמה את מלוא סכומי פסק הדין, אם לאו.
14. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי התקיים במקרה זה נימוק מיוחד כהגדרתו בפסיקה, שיצדיק את חיוב המשיב בהפקדת ערובה כמבוקש.
15. סוף דבר-
אשר על כן, הבקשה להפקדת ערובה – נדחית.
הוצאותיה יילקחו בחשבון במסגרת פסק הדין הסופי בערעור.
ניתנה היום, ח' אדר ב תשע"ד (10 מרץ 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .


מעורבים
תובע: מוחמד יונס סיאערה
נתבע: א. סלחון חברה לבנין ופיתוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: