ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יחיעם רם נגד פינס גיל :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 042422/05

בפני:

כב' השופטת ח. וינבאום וולצקי

תאריך:

24/08/2008

בעניין:

יחיעם רם

ע"י ב"כ עוה"ד אליעזר בן חיים

התובע

נ ג ד

1 . פינס גיל

2 . כלל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד אבי דויטש ואח'

הנתבעים

פסק דין

מבוא

1. התובע, יליד 1954, נפגע ביום 26.1.99 על ידי הנתבע 1 (להלן: "פינס") בתאונת צייד. התובע הגיש תביעתו כנגד שותפו לציד וכנגד המבטחת של פינס.

2. התאונה ארעה כאשר יצאו התובע ופינס לציד חזירי בר עם רדת החשיכה באזור בריכות הדגים של הקיבוץ. שני הציידים נשאו רישיונות לרובי ציד ונהגו לצאת לצייד מסוג זה.

3. כפי שעלה מן הראיות שני הציידים הינם חברי קיבוץ אילת השחר ועבדו עובר לאירוע נשוא התביעה במדגה של הקיבוץ ואיזור בריכות הדגים היה מוכר להם היטב. כמו כן פיתח התובע את תחביבו באומנות הלחימה מסוג טאי-צ'י.

4. התובע נפגע בידו וברגלו כתוצאה מן התאונה. לטענתו כתוצאה מפגיעתו נאלץ לעזוב את עבודתו במדגה דבר שהביא אותו להפסדי שכר. כמו כן התעכב קידומו בתחום הטאי-צ'י והוא אף לא יכול היה לשוב לצוד דבר שגורם לו עגמת נפש רבה וכן הפסדים כספיים.

5. מטעם התובע העידו מר גיא קפלן ששימש בזמנים הרלוונטיים מנכ"ל הקיבוץ וכן התובע עצמו. התובע לא צירף לתביעתו חוות דעת רפואית ומכאן שאינו יכול להישמע בכל טענה הנוגעת לנכות צמיתה והשלכותיה.

6. הנתבעת לא הביאה עדים ואף לא את פינס שהינו נתבע. הנתבעת הסתפקה בחקירת התובע ובהגשת מסמכים.

7. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

דיון בשאלת האחריות

8. בתצהירו מציין התובע כי התאונה אירעה עת עמד לפני פינס כשגבו מופנה אליו ואילו פינס ירה לפנים, לכיוונו שלו, וכך נפגע. (ראה האמור בסעיף 6 לתצהירו).

9. בחקירתו הנגדית תיאר התובע את נסיבות קרות הפגיעה כך: "... יצאנו לצוד בשטח בריכות הדגים שבו עבדנו אני והנתבע כשהשטח מוכר לי ככף ידי משנות ה – 80. הנסיעה הייתה עם רכב, זה היה בשעות הערב. אני הייתי מאחור וגיל נהג. בטנדר יש פרוז'קטור ידני ועל כל רובה מותקן זרקור שמקביל לקנה. נתקלנו בעדר חזירים, ירינו פגענו, חזירים נפגעו......כמו תמיד זו תרגולת קבועה. יש אירוע צייד עם חיות פצועות, רצים לסגור אותם או להרוג את הפצוע כי לא יפה להשאיר חיה פצועה בשטח....בשלב הזה נפרדתי מגיל אחרי שיידעתי אותו שאני יוצא לסגור בהמשך מורד הדרך בחזרה אחורה לכיוון הנסיעה שלנו. הלכתי בקצב בינוני, זו הליכה מיוחדת שבה אתה רוצה להספיק להתקדם וגם שומר על שקט כדי שהחיה לא תבחין בך. התרחקתי, התרחקתי, התרחקתי ובו זמנית חטפתי מכה בחלק האחורי של הגוף ושמעתי קול ירייה..."

10. בהמשך מסביר התובע שהוא ידע לאן החזיר ילך אחרי שנפגע, שכן מצד אחד ישנה בריכה ומצד שני תעלת מים. הוא הלך צפונה לכיוון שממנו באו.

11. בעדותו במשטרה בסמוך לאירוע ציין התובע כך: "יצאנו אני וגיל פינס לצוד באזור בריכות הדגים באזור איילת השחר וישבנו שם והבחנו בקבוצה של חזירי בר אשר עברו אותנו ואז ירינו לכיוון שלהם ואחד מהם הרגנו והאחר הבחנתי שנפצע. אז אמרתי לחבר שלי גיל שאני הולך לבדוק האם יש חזיר שנפצע ובזמן שאני חיפשתי את החזיר שנפצע חצה חזיר בר ביני לבין גיל ואז גיל ירה לכיוון החזיר והכדור פגע בי.

12. בהמשך עדותו במשטרה ובתשובה לשאלות החוקר ציין התובע כך:"אני חושב שהמרחק ביני לבין גיל היה שמונים מטר לערך וכנראה שהוא לא הצליח לראות אותי. המקום היה חשוך והיינו צדים עם פנסים. יכול להיות שגיל הדליק את הפנס וירה ויכול להיות שהייתי מוסתר כי היה עץ שהענפים שלו כנראה הסתירו. לפני שגיל ירה הוא לא אמר לי שהוא יורה מכיוון שבציד לא מדברים שהחזירים לא יברחו וכנראה חשב שאני נמצא יותר רחוק."

13. גיל פינס לא הובא להעיד וברי שבינו לבין התובע קיימת חברות מסוימת הן מן העבודה המשותפת במדגה והן נוכח היותם חברים לצייד.

14. לאחר ששמעתי את התובע ועיינתי במסמכים שהוגשו ראיתי לקבוע כי הפגיעה ארעה באופן שהתובע מסר היינו תוך כדי הציד כאשר הוא ירד מן הרכב והיה במהלך חיפוש אחר חזיר הבר שסבר שנפגע מן הירי.

15. במצב דברים זה יש להשיב על השאלה האם הירי נגרם בשל התרשלות של פינס. לשאלה זו אין אלא להשיב בחיוב כאשר פינס לא ראה להתייצב לדיון ולמסור גרסתו. על פי עדות התובע פינס היה מודע לכך שהתובע ירד מן הרכב במטרה לתפוס את אותו חזיר בר בו ירו. גם אם התובע נמצא בסופו של יום במיקום קצת שונה מן המיקום שסוכם ביניהם הרי שהיה על פינס לבדוק ולהתריע בטרם ירה בחושך גם במחיר בריחת החזיר מן המקום.

16. יחד עם זאת אני סבורה כי לתובע אשם תורם לקרות האירוע. התובע עצמו ציין כי יצא לחפש את החזיר בכיוון שהוא סבר שבו הלך. בסופו של יום הרחיק התובע כ – 80 מטרים מהרכב. במצב דברים זה היה על התובע לסמן לפינס היכן הוא נמצא ולו על ידי הרמת הרובה שעליו מותקן זרקור. לו היה נוהג כך היה פינס יודע היכן הוא ולא היה מבצע ירי לכיוון זה.

17. התובע היה מודע לסכנה הטמונה בסוג פעילות זה במיוחד בלילה שבו יש קושי בראיה. במצב זה היה על התובע לנקוט משנה זהירות במיוחד כאשר הוא סבר כי החיה שאליה הוא מבקש להתקרב פצועה ומכאן שיכולת המנוסה שלה קטנה.

18. כך גם יש ביציאה זו לצייד, באופן זה, משום הסתכנות מרצון נוכח הסכנה הקיימת בסוג זה של פעילות ספורטיבית. התובע במודע בחר לצאת ל"משחק מלחמה" זה מול חזירי הבר כשהוא מודע לסכנות הטבועות בו. התובע עצמו בעדותו במשטרה העלה את האפשרות שהוא היה מוסתר על ידי עץ ועל כן לא יכול היה פינס להבחין בו. לא הובאה כל עדות ברורה היכן נמצא היה התובע יחסית לכיוון ההליכה שלגביו יידע את פינס כאשר נפגע. ברי שהתובע הספיק ללכת כברת דרך ארוכה אם היה רחוק מנקודת הרכב בכ – 80 מטרים.

19. בשוקלי את הדברים ראיתי להעמיד את שיעור האשם התורם לרבות ההסתכנות מרצון על 50%.

20. משהגעתי למסקנתי זו נתייתר הצורך לקיים הדיון בסעיף 38 ו – 41 לפקודת הנזיקין בכל הנוגע לדבר מסוכן ולדבר מדבר בעדו. לא ראיתי לקבל את ניסיונו של ב"כ התובע ללמוד מסעיף 338 (א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 אחריות מוחלטת בנזיקין. אין בסעיף זה לבד מן העובדה שאם פעל הנתבע בחוסר זהירות נאותה עבר גם עבירה לפי חוק העונשין והיפר חובה חקוקה על פי פקודת הנזיקין. גם אם היפר מזיק חובה חקוקה עדיין נותר לדון בשאלת אשמו התורם של הנפגע לקרות האירוע.

21. כך גם לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעים ולפיה נמנע התובע מלהביא ראיה בכך שלא הביא חוות דעת מומחה לעניין העדר שמירה על כללי בטיחות בצייד, ומכאן שלא הוכיח תביעתו. גם מקום שבית משפט אינו אמון על שיטות הצייד הרי שישנם דברים שברורים מעליהם. העובדה שמדובר בפעילות שטומנת בחובה סכנה, גלויה לכל ואינה מצריכה מומחיות. הקביעות שבמצב דברים זה על העוסק בפעילות זו לנקוט אמצעי זהירות רבים מחד גיסא וכי המשתתף בפעילות זו מקבל עליו את הסיכונים הטמונים בסוג זה של פעילות מאידך גיסא, הן קביעות שבית משפט מוסמך לקבוע אותן וזאת בהתאם לדין ולפסיקה.

דיון בשאלת הנזק

22. התובע נפגע בירך ימין בשליש העליון כאשר נמצאו פצע כניסה ופצע יציאה והכדור נותר בירך. התובע הובא לבית חולים זיו בצפת שם בוצעה הטריה של הפצע והוצאת הכדור בהרדמה מקומית. כעבור 4 ימי אשפוז בהם טופל באנטיביוטיקה נסגרו הפצעים והתובע השתחרר עם המלצה להמשך נטילת אנטיביוטיקה, החלפת תחבושות, מעקב רופא והוצאת תפרים כעבור 10 ימים.

23. התובע טוען כי כתוצאה מן הפגיעה נגרמה לו הגבלה בתנועה וירידת תחושה בחלק האחורי של הרגל וכן נגרמה פגיעה בפעילותו הכללית החברתית והמשפחתית. לטענתו לא יכול היה לשוב ולעבוד במדגה שכן בשל תקופת ההחלמה הארוכה איבד את מקום עבודתו זה. כך גם לא יכול היה לחזור לצייד שכן הרגשתו במהלך הצייד הייתה גרועה. כמו כן נאלץ להפסיק לעסוק בהדרכת טאי-צ'י בה עסק שנים עובר לפגיעה.

24. לטענת התובע כל אלה הובילו להפסדי שכר והפסדים כלכליים ניכרים עבורו. בתמיכה לעדותו הביא התובע את מנכ"ל הקיבוץ דאז, גיא קפלן.

25. הנתבעת טוענת כי התובע לא תמך תביעתו בחוות דעת רפואית ועל כן אינו יכול להישמע בכל טענה לנכות צמיתה. התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין הפגיעה לבין הנזקים להם הוא טוען.

26. אכן חרף כל טיעוניו של התובע ואף עדותו של מר קפלן, משלא תמך התובע טענותיו בתחום הרפואי בחוות דעת מומחה, הרי שלא הוכיח טענות אלה ודינן להדחות. בסופו של יום לא טען התובע לנכות רפואית אלא בכל הנוגע לצלקות שלגביהן טען כי הן דוחות למראה, כך בתצהירו. התובע לא צירף תמונות של הצלקות ואף לא ביקש להציגן לבית המשפט. משכך אף הטענה כי מדובר בצלקות מכערות לא הוכחה.

27. בהעדר חוות דעת, נזקיו של התובע נובעים כולם מהמצב הזמני שלאחר הפגיעה ולא ניתן לקבל את טענותיו בכל הנוגע לנזקים ארוכי טווח.

28. התובע טען כי לא יכול היה לשוב למדגה אלא, שכפי שניתן היה ללמוד מעדותו של מר קפלן, הרי שהיה ניסיון מצד התובע לשוב למדגה אלא שמאחר ובינתיים שונה ההרכב האנושי במדגה, התובע עצמו לא הסתדר עם השינוי הזה. ראוי לציין כי בתקופה שבה נפגע התובע ואף כאשר ניסה לשוב לעבודתו טרם ארעה ההפרטה בקיבוץ. אני מוכנה להניח כי בסמוך לאירוע לא יכול היה התובע לשוב לעבודתו במדגה שהינה עבודה פיזית שנעשית בתנאי אקלים לא קלים. יחד עם זאת התרשמתי כי גם לאחר שחלפו אותם קשיים זמניים לא נותר התובע לעבוד במדגה שכן לא יכול היה לסבול את העובדה שתפקידו שונה והוא אינו הציר המרכזי במדגה יותר. דברים מסוג זה קורים לא אחת ולאו דווקא בשל פגיעות גוף אלא מתוך רצון לרענן את השורות. העובדה, ככל שאקבל אותה, שלתובע היה קשה לשוב למדגה במתכונת האנושית הנוכחית אינה נובעת מהפגיעה.

29. הוא הדין בכל הנוגע לשיבה לצייד. התובע לא הביא כל הוכחה שברפואה כי קיימת אצלו מניעה לשוב לצייד ומה פשרה של אותה טענה להרגשה רעה בצייד. מכאן שגם טענה זו לא הוכחה.

30. גם בכל הנוגע לפעילותו של התובע כמדריך טאי-צ'י לא הובא כל הסבר מקצועי מדוע לא יכול היה התובע לשוב לעבודתו כמדריך טאי-צ'י עם תום תקופת ההחלמה שלאחר הפגיעה. כל שטען התובע היה כי התקדמותו נבלמה. אך מנגד נטען כי התובע הדריך קבוצות טאי-צ'י במשך שנים לפני הפגיעה ומכאן שלא ברור כיצד הפגיעה פגעה ביכולתו להשתכר מעבודה זו.

31. מכל האמור אין לי אלא לקבוע כי התובע לא הוכיח כי נותרה לו נכות רפואית צמיתה כתוצאה מן הפגיעה ואף לא נכות תפקודית כלשהי.

דיון בראשי הנזק

הפסד השתכרות

32. לאור דבריי שלעיל, יש לדון רק בהפסדי שכר לעבר. על פי עדות מר קפלן באותה תקופה עדיין פעל הקיבוץ במתכונתו הקלאסית, היינו לכל חבר היה תקציב שאותו קיבל מהקיבוץ ללא קשר לתפקיד או לעבודה שביצע במשק. גם בתקופה שהתובע לא עבד בשל הפגיעה, הוא היה זכאי לאותו תקציב. (ראה עדותו של מר קפלן בעמ' 9 לפרוטוקול).

33. התובע לא הציג אישורי אי כושר אך אני מקבלת את עדותו של מר קפלן שהוא לא נזקק לאישורים פורמאליים ודי היה שאחות המרפאה בקיבוץ תודיע לו שהתובע עדיין לא כשיר לעבודה על מנת שהוא לא ישובץ לעבודה. לאחר מכן החל התובע לעבוד בעבודות מזדמנות בקיבוץ וזאת כאמור לאחר שלא ראה את עצמו חוזר למדגה. בשלב זה כבר לא היה התובע באי כושר עבודה ועל כן לא ראיתי להביא בחשבון את טענותיו כי מאז וכיום הוא סובל מהפסד הכנסה הן בשל שכר נמוך יותר בעבודותיו היום והן בשל אובדן היכולת לקחת מן המדגה דגים למאכל.

34. התובע גם לא הוכיח כי באותה תקופה שסמוכה לפגיעה קיבל תשלומים נוספים מעבר לתקציב בשל עבודתו כמדריך טאי-צ'י. על פי עדותו של מר קפלן רק לאחר ההפרטה מקבל התובע אחוז מסוים מתוך התקבולים שמתקבלים מהתלמידים. בתקופה זו כבר לא היה התובע באי כושר כפי שפירטתי לעיל.

35. מכאן שהתובע לא הוכיח הפסדי השתכרות בעבר הנובעים מהתאונה.

הפסד כספי בשל העדר בשר ציד

36. התובע טוען כי שלל הצייד היה משמש לו ולמשפחתו למאכל ועל כן לא נדרש לרכוש בשר. כיום, לאור העובדה שאינו יוצא לצייד, הוא נדרש לרכוש בשר והדבר גורם לו להפסד כספי בכל חודש. כאמור לא הוכח כי התובע מנוע מלצאת לצייד ועל כן אין מקום לפיצוי בראש נזק זה. בשר הצייד לא בא במקום האוכל לו היה התובע זכאי מהקיבוץ בתקופה שסמוכה לפגיעה אלא שימש אותו לצרכיו החברתיים במפגשים עם חבריו.

הפסד כספי בגין השחתת ביגוד ומשקפיים

37. התובע טוען כי כתוצאה מהפגיעה הושחתו מכנסיו ושתי חולצות שלבש בעת האירוע. כמו כן הושחתו משקפי הראיה שלו שהיו עם הגנה מפני סינוור. את הפסדיו אלו הוא מעריך ב – 2,450 ₪.

38. לבד מטענה בעלמא לא הובאה כל עדות על שווים של הפריטים ועל קיומם של המשקפיים עובר לפגיעה. התובע לא ראה לנכון להביא ולו אישור מהאופטיקאי על רכישת משקפיים אלו עובר לאירוע. אני מוכנה לקבל כי בגדיו של התובע הושחתו בשל חדירת הכדור. אלא שבאותה תקופה זכאי היה התובע לקבל ביגוד מהקיבוץ וכלל לא הוכח שהוא סבל נזק כלשהו מהשחתת הביגוד הנטען.

39. מכאן שגם דינה של טענה זו להדחות.

כאב וסבל

40. התובע טוען לאובדן הנאת החיים והפסד תחביבו לצייד וכן עגמת נפש וכאב בגין הצלקות תולדת הפגיעה. ב"כ התובע עותר לפיצוי בשווי של 175,000 ₪ בגין כל הנזק הלא ממוני.

41. כפי שציינתי לעיל לא הוכיח התובע כל נכות בגין הצלקות. גם אם קיימות שתי צלקות כתוצאה מכניסת הכדור ויציאתו הרי שמדובר בצלקות קטנות ומיקומן אינו גלוי לעין שכן הן נמצאות בשליש העליון של הירך.

42. הוא הדין באשר להפסד ההנאה מן התחביב של צייד ומן האפשרות להתקדם בהתמחותו בטאי-צ'י.

43. אני סבורה כי לתובע נגרמו כאב וסבל בשל הפגיעה עצמה ובשל הצורך בטיפולים רפואיים כתוצאה מן הפגיעה, לרבות הוצאת הכדור ותפירת הפצעים. יחד עם זאת אין להתעלם מן העובדה שהתובע לא נדרש לטיפול כירורגי בהרדמה מלאה על כל המשתמע מכך אלא רק לתפירת פצעים. אני מוכנה להניח שגם העובדה שתפקידו של התובע במדגה נתפס על ידי אחר גרם לו לעגמת נפש. יחד עם זאת מדובר בתקופה חולפת.

44. בשוקלי כל אלה ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך – 20,000 ₪.

סוף דבר

45. ראיתי לקבוע את נזקו של התובע על סך של 20,000 ₪ בגין כאב וסבל. יתרת ראשי הנזק לא הוכחו.

46. ראיתי להעמיד את חלקם של הנתבעים באחריות לקרות הנזק על 50% ואת תרומת התובע על יתרת 50%. משכך זכאי התובע לפיצוי מהנתבעים בסך של 10,000 ₪.

47. הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד את הסך של 10,000 ₪. בנסיבות העניין ולאור חלוקת האחריות לא ראיתי לעשות צו להוצאות. במאמר מוסגר יאמר שהתובע בחר לפנות לבית המשפט ולגרור את הנתבעים לדיון ולהוצאות הגם שהוצא לו סכום ראוי עוד בטרם הוגשה התביעה וזאת במסגרת פשרה.

48. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג באב, תשס"ח (24 באוגוסט 2008), בהעדר הצדדים.

ח. וינבאום וולצקי, שופטת

הדסה/קלדנית