ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לוי משה נגד קרנית-קרן לפיצוי נפ :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 040488/05

בפני:

כב' השופטת ח. וינבאום וולצקי

תאריך:

24/08/2008

בעניין:

לוי משה

ע"י ב"כ עוה"ד ע. חרל"פ ואח'

התובע

נ ג ד

1. קרנית-קרן לפיצוי נפגעי ת"ד בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד מלמן, מנדלבאום ושות'

2. איילון חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד י. מנדה ואח'

הנתבעות

פסק דין

מבוא

1. ביום 23.11.2004, נפגע התובע, יליד 01.10.1943, כאשר ניסה למנוע (ללא הצלחה) את גניבת רכבו מסוג יונדאי אקסנט (להלן: "הרכב") על ידי אדם אשר הציג עצמו בפניו כקונה פוטנציאלי של הרכב.

2. בגין נזקי הגוף שנגרמו לו באותו אירוע, הוגשה תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

3. תחילה הוגשה התביעה כנגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"), מאחר שב"כ התובע סבר בטעות כי לרכב לא היה כיסוי ביטוחי בעת האירוע. בהמשך הודיע ב"כ התובע כי הנחת העדר הכיסוי הביטוחי בטעות יסודה, וביקש להגיש כתב תביעה מתוקן על דרך של צירוף מבטחת הרכב. הבקשה נתקבלה ואיילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "איילון") צורפה כנתבעת 2.

4. בשל מחלוקת בין הצדדים בשאלת סיווג האירוע והאחריות בגינו, הוסכם כי הדיון יפוצל באופן בו תחילה תוכרע שאלת החבות.

5. שתיים הן השאלות העיקריות שבמחלוקת בין הצדדים. האחת, האם נכנס האירוע לגדר החזקה הממעטת של "תאונה במתכוון"; והשנייה, האם ניתן לראות בתובע משתמש ברכב בעת האירוע לרבות בחזקת משתמש במשותף עם הגנב.

6. עוד יש לציין כי הגנב לא נתפס וזהותו אינה ידועה. התובע העיד ונחקר בחקירה נגדית. כמו כן הגישו הצדדים מוצגים לרבות תיק המשטרה.

גרסת התובע וטענותיו

7. התובע הגיש תצהיר נסיבות (סומן ת/1) ובו הצהיר כדלקמן:

"בתאריך 23.11.04 פנה אליי בחור צעיר שהציג את עצמו כתלמיד ישיבה, המעוניין לקנות את הרכב שלי. לאחר תיאום טלפוני נפגשתי עם "הקונה" ליד הרכב. עמדתי עם הקונה ליד הרכב כשהקונה ביקש להתרשם ממנו. הקונה הרים את מכסה המנוע ובדק את המנוע. בשלב כלשהו ביקש ממני הקונה לבחון את האוטו בנסיעה. הקונה התיישב ליד ההגה ואני התיישבתי לידו. אז הקונה ביקש ממני להביא לו את התיק שהשאיר על המדרכה מאחורי הרכב. יצאתי מחוץ לרכב, לקחתי את התיק ושמתי אותו במושב האחורי מאחורי הנהג וחזרתי מסביב לרכב וניסיתי להיכנס אליו וכבר הכנסתי רגל לתוך הרכב והיד שלי הייתה על גג הרכב, כאשר "הקונה" דחף אותי אל מחוץ לרכב והחל בורח עם הרכב, בעודי מנסה לאחוז בדלת ובגג וכשרגל אחת ברכב. הרכב היה במפרץ חניה ברחוב פרישמן מול ביתי בניצב לכיוון התנועה. על מנת לצאת ממפרץ החניה פנה הנהג שמאלה ואני נפלתי. מדובר בנסיעה של מספר מטרים ספורים... מאז איבדתי את הכרתי והתעוררתי בבית החולים."

תיאור דומה לתיאור שבתצהיר מסר התובע בתשובה לשאלון שנשלח אליו על ידי קרנית (סומן נ/1).

8. גרסתו של התובע באשר לנסיבות התרחשות האירוע נתמכה גם במספר מסמכים, כגון תעודת חדר מיון בית החולים "רבין" אליו פונה התובע ממקום האירוע שם צוין:

"בערב קבלתו נחבל בזמן שגנבו לו את הרכב, נגרר אחריו ואז נזרק על הכביש"

9. התובע נחקר על תצהירו בחקירה נגדית וכך העיד בעמ' 8,9,11 לפרוטוקול:

"אתה אומר לי שלפי מה שכתוב בתצהיר שלי ובתשובה לשאלה מס' 34, הגנב דחף אותי אל מחוץ לרכב ושואל אותי אם זה מה שקרה, אני משיב לך שהוא נתן לי דחיפה והתחיל בנסיעה. הוא היה בהתחלת הנסיעה. תוך כדי נסיעה כשהוא דחף אותי, אני נתליתי על הדלת כשרגל אחת בתוך המכונית ורגל אחת על הכביש ונשענתי על הדלת ועל הגג של האוטו. כשבאתי להיכנס הוא נתן לי דחיפה וברח שמאלה כי לא היה לו נתיב ישר. אתה אומר לי שהוא נתן לי דחיפה משמעותית, אני משיב לך שהוא נתן לי דחיפה וישר נסע.

...

אתה אומר לי שאין סיכוי שהוא לא שם לב שאני רוצה להיכנס למכונית, אני משיב לך שהדלת הייתה כבר פתוחה ובאתי להיכנס, איך ששמתי רגל הוא נתן לי מכה.

...

אתה שואל על איזה צד של הדלת נתליתי כשהוא נוסע ואני נאחז, אני משיב לך שהדלת הייתה פתוחה וזה היה הצד הפנימי. אתה שואל עם איזה יד אחזתי את הדלת, אני משיב לך עם יד ימין. שמתי את יד שמאל על הגג ובאתי להיכנס."

10. לטענת התובע, האירוע התרחש כאשר התכוון לנסוע עם הגנב לנסיעת מבחן, בעת ששב ונכנס לרכב לאחר שהביא את תיקו של הגנב וכאשר רגלו כבר הייתה בתוך הרכב. מכאן שהאירוע מהווה "תאונת דרכים" והוא נפגע בעת שעשה "שימוש ברכב" למטרות תחבורה, כהגדרתם בחוק הפלת"ד. לפיכך חב' איילון אחראית לפצותו בגין נזקיו.

11. לחילופין טוען התובע, כי במידה ולא יוגדר כ"משתמש" על פי חוק הפלת"ד וייקבע כי נזקיו נגרמו בשל נהיגה לא מורשית של הנהג (גנב הרכב), קרנית היא שאחראית לפצותו.

12. לפי גרסת התובע, פגיעתו לא נגרמה כתוצאה מהדחיפה שדחף אותו הגנב אלא בשל נסיעת הרכב. גנב הרכב סטה עם הרכב שמאלה שלא על מנת ל"נער" את התובע מן הרכב, אלא בשל תוואי הכביש שלא אפשר נסיעה קדימה.

13. ב"כ התובע מוסיפה כי אין בידי הנתבעות כל אפשרות להוכיח כי מדובר ב"תאונה במתכוון", באשר זהות הגנב אינה ידועה וכוונותיו נותרו עלומות. לשם קביעה כי חלה חזקה ממעטת זו נדרשת כוונה במובן הצר והדווקני של המושג, היינו מזימה ישירה לפגוע בתובע, דבר אשר כאמור לא הוכח ולמעשה נסתר על ידי הראיות הנסיבתיות של האירוע, באשר לא הייתה כל היכרות מוקדמת בין התובע לגנב וניכר כי כל אשר רצה הגנב היה לברוח עם הרכב.

14. בסיכומי תשובה לסיכומי הנתבעות, הוסיפה ב"כ התובע כי גרסתו הינה מהימנה ולא נתגלו בה סתירות והיא אף עולה בקנה אחד עם עדות שכנתו של התובע - הגב' פנינה הרוש אשר צפתה באירוע ומסרה עדות במשטרה. לדברי ב"כ התובע לא בכדי נמנע ב"כ איילון מלזמן את הגב' הרוש למתן עדות, שכן ידע כי עדותה מחזקת את עדות התובע.

15. כמו כן נטען כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מפסקי הדין אליהן מפנות הנתבעות בטענתן כי מדובר ב"תאונה במתכוון", שכן במקרה של התובע לא הייתה הרשעה בהליך פלילי ולא הוכחה כוונה לפגוע בו מצד הגנב. ויתרה מכך, בפסקי דין רבים בהם נסיבות גניבת רכבים עירבו תקיפה פיזית חמורה יותר מצד הגנבים שם, עדיין נפסק כי אין המדובר בתאונה במתכוון הדורשת כוונה לפגוע בניזוק, להבדיל מכוונה לגנוב את רכבו. מכאן שקל וחומר בענייננו כאשר הגנב לא תקף את התובע ישירות אלא אך ניסה לברוח עם רכבו.

גרסת קרנית וטענותיה

16. קרנית אינה חולקת על גרסתו העובדתית של התובע לאירוע. לטענת קרנית, בהיות התובע הבעלים של הרכב אשר התכוון להתלוות לגנב לנסיעת מבחן, היה הוא "הנוהג" ברכב כמשמעותו הרחבה של מונח זה בחוק הפלת"ד. הצגת הרכב בפני רוכשים פוטנציאליים הינה אחד מן השימושים הנלווים לשימוש העיקרי של נהיגת רכב למטרות תחבורה, שימושו של הגנב ברכב לא הפקיע את שימושו של התובע שכן בהתירו לגנב לנהוג ברכב תוך שהתכוון להתלוות אליו, השליטה והפיקוח נותרו בידי התובע. לחילופין נטען כי התובע היה בגדר משתמש במשותף ולסירוגין יחד עם הגנב.

17. קרנית אף מצטרפת לטענת התובע כי בעת התאונה הוא היה מצוי בעיצומה של כניסה לרכב ולפיכך עשה "שימוש" ברכב.

18. קרנית שוללת את הטענה שהעלתה איילון, לפיה פוליסת ביטוח החובה אינה חלה שכן הגנב נהג במכונית ללא רשות התובע. לטענת קרנית תוקפו של הכיסוי הביטוחי לפיצוי התובע בשל פגיעתו אינו תלוי בהעדר כיסוי ביטוחי לגנב והעדר חובת פיצוי הינה רק כלפיי הגנב, באם היה נפגע.

19. לחילופין טוענת קרנית, כי מדובר ב"תאונה במתכוון" המוחרגת מהגדרת "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים. כוונתו הפלילית של הגנב לגרום לתובע נזק בגופו או ברכושו נלמדת ממעשיו, על אף שראה כי התובע מתחיל להיכנס לרכב הגנב ניסה לדחוף את התובע ולאחר מכן החל בנסיעה וביצע פנייה חדה שמאלה בעוד התובע תלוי על הדלת, במטרה להמשיך בגניבה באין מפריע.

20. קרנית מסתמכת על פסיקה לפיה חזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. כמו כן, היא מסתמכת על מקרים דומים אשר נידונו בפסיקה, בהם נקבע כי חלה החזקה הממעטת של תאונה במתכוון, לאחר שכוונתו של הגנב נלמדה מתוך התנהגותו. קרנית גם מבקשת להצביע על אינטרס ציבורי שלא להטיל את מעמסת פיצוי ניזוקים במהלך עבירה פלילית בה מעורב רכב מנועי, באופן שונה מניזוקים כתוצאה מעבירות פליליות אחרות.

גרסת איילון וטענותיה

21. ב"כ איילון חולק על גרסת התובע לאירוע. הוא מפנה להודעתו הראשונה במשטרה, וטוען כי עולה ממנה שבעת האירוע התובע שהה מחוץ לרכבו ולא היה עם רגל אחת בתוך הרכב כפי שניסה לטעון. מכאן שכלל לא מדובר בפגיעה בעת כניסה לרכב ולא מתקיים שימוש ברכב מנועי כהגדרתו בחוק הפלת"ד. כך צוין בהודעה שנרשמה מפי התובע בבית החולים ביום האירוע:

"ברגע שהוא נכנס לרכב אני עמדתי בחוץ ואז הוא נתן גז והתחיל לנסוע תפסתי בדלת של הרכב הוא גרר אותי ונפלתי על הרצפה נגררתי 2 מטר – מטר"

22. לטענת ב"כ איילון, בהודעתו השנייה למשטרה שנמסרה חמישה ימים לאחר האירוע, הוסיף התובע פירוט שאין לו זכר בהודעתו הראשונה, היינו כי הוא היה עם רגל אחת בתוך הרכב, וזאת כפי הנראה לאחר הבנה מאוחרת של משמעות הימצאות הרגל ברכב. כך נרשם בהודעה שמסר במשטרה ביום 28.11.2004: "הכנסתי את התיק קודם ואז באתי להיכנס לאוטו שמתי רגל אחת בתוך הרכב ואז הבחור נתן גז במהירות תפסתי את הדלת תוך כדי נסיעה שאני אוחז הדלת הימנית עם יד אחת יד נוספת על הגג ורגל אחת בתוך הרכב הבחור פנה שמאלה במהירות ויותר אני לא זוכר שום דבר". (ההדגשות שלי, ח.ו.ו)

23. ב"כ איילון מבקש להצביע על סתירות נוספות שנתגלו בגרסת התובע, כגון העובדה שבשתי הודעותיו למשטרה לא ציין כי הגנב דחף אותו. פרט זה הועלה על ידו לראשונה רק בתצהיר הנסיבות שהגיש לבית המשפט.

24. ב"כ איילון מוסיף וטוען, כי עדותו המאוחרת של התובע אינה עולה בקנה אחד עם עדותה במשטרה של שכנתו הגב' פנינה הרוש, אשר אף היא לא ציינה כי התובע הספיק להכניס רגל לאוטו. כך נרשם מפי הגב' פנינה הרוש בהודעה שנגבתה ממנה ביום האירוע:

"בזמן שמשה הגיע לצד השני של ליד הנהג ופתח את הדלת של צד הנהג התחיל הבחור לנסוע ומשה לוי נתלה לו על הדלת". לדבריו, התובע אישר את נכונות הדברים במהלך חקירתו בבית המשפט.

25. בדומה לקרנית, ב"כ איילון טוען כי מדובר ב"תאונה במתכוון" ומפנה לפסיקה מנחה לעניין חזקה ממעטת זו. נטען כי היות ומטרת הגנב הייתה לגרום נזק לתובע ולרכושו, לא מדובר בסיכון תחבורתי וקמה החזקה הממעטת.

26. בניגוד לטענת ב"כ קרנית, נטען כי הגנב הינו המשתמש הבלעדי ברכב ועל פי מבחן השליטה והפיקוח לתובע לא הייתה כל שליטה בנעשה. כך גם לא התקיים שימוש במשותף ו/או לסירוגין, הגנב נהג ברכב תוך שהוא מונע מן התובע את הכניסה לרכב על ידי דחיפתו ונסיעה פראית לשם הפלתו. ב"כ איילון מוסיף כי אף לו היה נקבע כי לתובע היה שימוש כלשהוא ברכב, הרי שכלל לא נפגע מן השימוש אלא כתוצאה ממעשיו הפליליים של הגנב.

27. עוד טוען ב"כ איילון, כי בעצם העובדה שהגנב נהג ברכב בלא שקיבל היתר מהתובע, אירוע התאונה איננו מכוסה על פי הפוליסה ולפיכך אין כל חובת פיצוי על איילון.

דיון

28. ראיתי לדון תחילה בטענה לתחולת החזקה הממעטת של "תאונה במתכוון" על המקרה שבפניי.

29. סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר תאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". יחד עם זאת, נקבעה בחוק הפלת"ד חזקה ממעטת לפיה "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

30. לאחר שעברתי על טענות הצדדים, הראיות שהובאו בפניי והפסיקה בנושא הגעתי לכלל מסקנה כי בעניינו חלה החזקה הממעטת האמורה לעיל ומדובר ב"תאונה במתכוון". ואפרט דבריי :

31. בפסק הדין בעניין ע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר נ' רשות הנמלים והרכבות ואח' פ"ד נו(1) 938, דן בית המשפט העליון במשמעות חזקה ממעטת זו. וכך נפסק שם בעמ' 949-950, 951-952:

"החזקה הממעטת מנוסחת באופן מורכב ובלתי בהיר...עם זאת, עולה בבירור כי מבחינה לשונית, אין החזקה הממעטת מבחינה בין הנפגעים השונים על בסיס זהות מחולל התאונה. היא אף אינה מבחינה בין מניעים שונים לעשיית המעשה המכוון - פעילות עבריינית או התאבדות. כל שנדרש על פיה הוא, שהמעשה נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם ספציפי.

...

בדברי ההסבר נאמר כי:

"בהגדרה המוצעת יובהר כי מדובר בשימוש ברכב למטרות תחבורה בלבד ולא לשום מטרה אחרת, וכן יפורש בה כי במסגרת תאונת דרכים יכלל רק נזק שאירע במקרה ולא עקב מעשה שנעשה בכוונה כדי לגרום נזק כלשהו, בין נזק לרכוש ובין לנזק גוף, בין לאדם שכלפיו כוון המעשה ובין לכל אדם אחר."

מטרת הצעת החוק הייתה לצמצם את תחולת חוק הפיצויים לסיכונים תחבורתיים בלבד. במסגרת זאת, ביקשו מנסחי הצעת החוק להוציא מגדר חוק הפיצויים את כל סוגי התאונות המכוונות וכלפי כל הגורמים המעורבים בתאונות אלה; מחולל המעשה המכוון, האדם נגדו כוון המעשה, צד ג' שנפגע באקראי וכל אדם אחר שנפגע מהמעשה המכוון. הרציונל העומד ביסוד הצעת החוק הוא ברור: כאשר הגורם לפגיעה הוא מעשה מכוון, ממילא נשללת האפשרות כי מדובר ב"תאונה" אשר מעצם טיבה וטבעה אמורה להתרחש במקרה. עמדה זו נגזרה מגישתה הכללית של הצעת החוק לפיה אין להטיל על שכמו של ציבור הנהגים את הנטל לבטח סיכונים שאינם טיפוסיים לשימוש ברכב לצרכים תחבורתיים."

32. כן ראה דברי כב' השופט ריבלין ברע"א 855/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' כאמלה אל אסד ואח', פ"ד נח(5) 493:ב

"החזקה הממעטת נועדה לשלול את תחולתו של חוק הפיצויים על אירועים שהינם תוצאת מעשה שנעשה במתכוון על מנת לגרום נזק. המעשה המכוון יכול שיעשה על מנת לגרום לנזק למחולל הפגיעה עצמו, או – וזהו המצב במרבית המקרים – לאדם אחר. תכלית החזקה הממעטת הינה להוציא מגדר החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. בנסיבות בהן נגרמת פגיעה עקב מעשה שכוונתו לגרום נזק לאדם או לרכוש, הרי שהשימוש הנעשה ברכב הינו שימוש ככלי לגרימת נזק ולא שימוש תחבורתי רגיל".

33. החוק קובע סייג לחזקה הממעטת, לפיו אם הנזק נגרם שלא על ידי המעשה המכוון אלא על ידי השפעתו של המעשה המכוון על השימוש ברכב מנועי, לא תחול החזקה. על כך ראה בספרו של כב' השופט ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, בעמ' 130-131:

"ההבחנה בין מאורע בו נגרם הנזק "על ידי המעשה [המכוון] עצמו" לבין מאורע בו נגרם הנזק "על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי", אינה פשוטה תמיד... יש המפרשים הבחנה זו כביטוי ליישום מבחן של סיכון תעבורתי ויתכן שיש כאן משום יישום של מבחן השכל הישר דווקא או מבחן משולב – מבחן של סיכון ושל השכל הישר. מכל מקום... כאשר המעשה המכוון הוא בעצם השימוש ברכב – דריסה מכוונת של אחר או טריקת דלת מכוונת על ידו של הנפגע – יש לראות בנזק תוצאה ישירה של המעשה המכוון ושוב אין זו תאונת דרכים... את המושג כוונה, יש לפרש באורח דווקני... הכוונה צריך לה שתתבטא במודעות הפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת המעשה וכן ברצון שתוצאה זו – אכן תתגשם. היא צריכה לעלות לכדי "מזימה ישירה".

34. בהתבסס על דבריו של כב' השופט ריבלין שהובאו לעיל, טוענת ב"כ התובע כי בענייננו לא חלה החזקה הממעטת, שכן לא הוכחה "מזימה ישירה" מצד הגנב. ואכן לעניות דעתי יש טעם רב בדבריה. אולם, הפסיקה, לרבות כב' השופט ריבלין עצמו, נתנו למונח פרשנות מרחיבה כפי שיובא להלן ומכאן שאין לי אלא לכבד את גישת בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים שנדרשו לסוגיה וראו להגיע לתוצאה שונה מזו שהייתי מגיעה אליה לו דעתי הייתה נשמעת.

35. על פי הכללים שהונחו בפסיקה מדובר בתאונה במתכוון. ראשית, מתיאורו של התובע עצמו עולה כי הגנב דחף אותו מן הרכב. על פי הפסיקה יש להסיק מפעולת הדחיפה עדות לכוונתו הישירה והמודעת של הגנב להביא לנפילת התובע מן הרכב. שנית, אף לשיטתו של כב' השופט ריבלין בספרו, כאשר המעשה המכוון הוא בעצם השימוש ברכב – ובמקרה שלנו נסיעה מהירה ותמרון של הרכב שעה שהגנב יודע שהתובע נתלה על הדלת במטרה למנוע את הגניבה – יש לראות בנזק תוצאה ישירה של המעשה המכוון.

36. מסקנה זו נתמכת בפסיקה מחייבת ומנחה, כגון פסק הדין בע"א 1095/04 קרנית נ' קטני יצחק, (טרם פורסם, ניתן למצוא באתר נבו), שם נפסק:

"נסיבות המקרה היו כך שבעל הרכב הוא המשיב הבחין במאן דהוא אשר התכוון לגנוב את רכבו. אותו אדם הוא הנתבע מס' 1 בתביעה שהוגשה נראה יושב ברכב ומנסה לגנוב אותו. המשיב אץ לרכבו ותפס בדלת הרכב כאשר מבקש הוא בכך למנוע מהגנב לגנוב את הרכב. לעניין זה אומר המשיב "ראיתי שמישהו יושב בתוך האוטו ומנסה להניע את האוטו, פתחתי לו את הדלת, החזקתי אותה ושאלתי אותו מה אתה עושה באוטו, החזקתי ידית דלת האוטו כדי שלא יברח לי מהאוטו... אז הוא דחף את הדלת נפלתי... קמתי כדי לנסות לרוץ אחרי הבן אדם ראיתי שאני לא יכול."

...

בהתחשב בנסיבות הנ"ל מסקנתנו היא שבמקרה הנדון חלה החזקה הממעטת אשר בסע' 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975. נעשה מעשה מכוון כדי לגרום נזק לגופו ולרכושו של המשיב ובנסיבות שכאלה אין תחולה לחוק."

37. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, זו נידונה ברע"א 3822/05 בפני כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין, כב' השופטת חיות וכב' השופטת ברלינר. בהמלצת בית המשפט חזר בו המבקש מן הבקשה והיא נדחתה.

38. לטענת ב"כ התובע אין ללמוד מפסק הדין בעניין קטני שלעיל שכן תוצאתו התבססה על עדות הגנב ממנה עלה כי התכוון לפגוע בבעל הרכב, ואילו בענייננו הגנב לא אותר ולא נתבררו נסיבות האירוע.

39. לא ראיתי לקבל טענה זו, באשר עיון בפסק הדין שם מעלה כי הגנב שם דווקא העיד כי לא התכוון לפגוע בבעל הרכב, ועל אף עדותו נקבע כי מדובר בתאונה במתכוון, שכן די במודעות לאפשרות גרימת הנזק בהתנהגותו. ראה עמ' 4 לפרוטוקול פסק הדין, שם צוין:

"הנתבע מס' 1 הוזמן להעיד בענין אלא שהוא עצמו מעיד, כי הבחין במשיב מחזיק בדלת הרכב והוא דחף את הדלת בחוזקה על מנת להרחיק את המשיב ולמנוע את תפיסתו. נכון שהנתבע מס' 1 ציין, כי לא רצה בפגיעה בבעל הרכב אך אין הדבר משנה את דבר הכוונה לפגוע בבעל הרכב משנהג באותה דרך."

40. את האמור בספרו של כב' השופט ריבלין בדבר הצורך בפירוש המושג "כוונה" באורח דווקני עד כדי "מזימה ישירה", יש להבין לאור המשך דבריו לפיהם הכוונה מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיזי של ההתנהגות ואפשרות גרימת המעשה וכן רצון בהתגשמות התוצאה. בענייננו, מעצם דחיפת התובע ונסיעה מהירה בעוד התובע תלוי על הרכב, ניתן לטעון ברוח הפרשנית שלעיל, כי הגנב התכוון לגרום לנפילת התובע מן הרכב, לשם גניבת הרכב. וודאי שגניבת הרכב מהווה גם גרימת נזק לרכוש, כלשון החזקה. על כך ראה בספרו של פרופ' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, עמ' 82:

"באשר ליסוד הנפשי, הכוונה אינה צריכה להתייחס לגרימת נזק לגופו של הנפגע, גם אם התכוון המזיק לגרום נזק למכונית בלבד, הרי גם אז, לפי נוסח ההוראה, אין הנפגע זכאי לקבל פיצויים לפי החוק."

41. חיזוק לדברים אלה ניתן למצוא גם בדברי כב' השופט ריבלין ברע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל עסאם ואח', תק-על 2007(2), עמ' 35, שם נקבע כי מדובר בתאונה במתכוון למרות שהכוונה המסוימת של המזיק (שאף היה שיכור אותה שעה) לא התבררה באופן מובהק אלא נלמדה מפעולותיו.

"אכן, במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שהמשיב 1 לא ביקש לפגוע במתקהלים אלא רק להקניט או להפחיד אותם. למוחו (הלום האלכוהול) לא נוכל לחדור. אך זוהי נראית אפשרות רחוקה ובלתי-משכנעת... התרחיש העובדתי שתואר, לאמור: נ<