ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין וילנסקי נגד עיריית רעננה :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום רמלה

א 001825/05

בפני:

כב' השופטת קמיר-וייס שלהבת

תאריך:

24/08/2008

בעניין:

וילנסקי רבקה

ע"י ב"כ עו"ד

שפירא יעקב

התובעת

נ ג ד

עיריית רעננה

ע"י ב"כ עו"ד

בר שלום מיכל

הנתבעת

פסק- דין

1. התובעת, ילידת 1936, בת 72 שנים כיום ובת 67 שנים במועד התאונה, פנסיונרית, נפצעה לטענתה ביום 22.07.03 כתוצאה מנפילה במדרכה ביציאה מחנייה המצויה ברח' הדרור 4, ברעננה.

2. לגרסת התובעת, בסיכומיה, היא נתקלה בהפרשי גבהים בין מרצפות המדרכה וכתוצאה מכך נפלה ונפגעה.

3. מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת רפואיות. חוות דעתו של ד"ר לוינקוף מטעם התובעת, שהעניק לתובעת 10% נכות בגין החבלה בברך ימין וחוות דעתו של ד"ר רינות מטעם הנתבעת, שהעניק לתובעת 3% נכות בגין אותה החבלה. בהתאם להסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של החלטה ביום 03.09.06, שיעור נכותה הרפואית של התובעת הועמד על ממוצע הנכויות אליו הגיעו מומחי הצדדים, ודהיינו 6.5% נכות.

4. הצדדים חלוקים בשאלת החבות וממילא בשאלת גובה הנזק.

5. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה, בעלה ובנה שהעיד במסגרת עדות הזמה.

6. מטעם הנתבעת העידו ארבעה עובדי עירייה וחוקר פרטי.

7. עם כל היחס המקל שנוקט בית משפט כלפי תובעים בתביעות נזיקין, ולמרות שהתרתי לתובעת הבאת ראיות הזמה חרף התנגדות הנתבעת, אין מנוס אלא להגיע למסקנה כי התובעת לא שכנעה בהיבט העובדתי בקיומו של מפגע שבגינו חבה הנתבעת כלפיה ואבהיר להלן את הדברים.

8. אין חולק כי לאירוע התאונה הנטען לא היו עדי ראיה וגרסת התביעה מסתמכת על עדותה היחידה של התובעת בלבד.

הואיל ומדובר בעדות יחידה של בעל-דין, לפיכך על בית המשפט לפעול בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] לפיו עליו לנמק באופן מיוחד ולהצביע על טעם המצדיק מתן אמון מלא באמיתות העדות היחידה. כאלה, כפי שיוסבר להלן, אין בנמצא בענייננו.

9. התובעת העידה כי נפלה ביציאתה מחניית הבית בו גר בנה לאחר שביקרה את כלתה ואת שני נכדיה. על אף שהנפילה הנטענת ארעה מטרים ספורים מבית בנה מסתבר שהתובעת לא קראה לכלתה ולא ביקשה לקרוא לה אלא בחרה לנסוע עם נהג מונית שלדבריה חלף במקום לביתה שבגבעתיים (!!). התנהגות שכזו איננה מתיישבת עם ההגיון הסביר ומעלה סימן שאלה גדול בנוגע למהימנות הגרסה.

התאונה הנטענת ארעה ביום קיץ בשעות אחר הצהריים ולא סביר שאף אדם, גם אם מדובר ברחוב שקט יחסית אולם מצויים בו בניני דירות, לא חלף במקום ולא ראה את התובעת שוכבת במקום (כפי גרסתה). לא ניתן שלא לתמוה הכיצד הצליחה התובעת ממקום משכבה "לסמן למונית שנסעה בכביש" ומדוע כשהגיע נהג המונית אליה, כטענתה, לא ביקשה שיביא אותה לדירת בנה הנמצאת מרחק מטרים ספורים מהמקום (!!) ושממנה יצאה התובעת קודם לאירוע הנטען. בחקירתה הנגדית של התובעת הסתבר כי ברשותה של התובעת היה בעת הנפילה הנטענת טלפון נייד, אולם התובעת לא התקשרה ממנו לבית בנה. משנשאלה התובעת מדוע לא חייגה ממנו ענתה כי כשנפלה הטלפון הנייד לא פעל. גם העובדה שהטלפון הנייד לא פעל כתוצאה מהנפילה הינה תמוהה. לו היתה טוענת התובעת שהטלפון התפרק וכיוצ"ב הגירסה יכולה היתה להיות סבירה, אך טענה שהטלפון הנייד לא פעל לפתע אינה סבירה. תוצאת כל המקובץ לעיל הינה שגרסת התובעת, שכאמור הינה עדות יחידה, בקשר לארוע הנפילה הנטען, תמוהה והנני מתקשה ליתן בה אמון.

10. מעבר לכך – ביחס לסיבת הנפילה סיפקה התובעת בהזדמנויות שונות גרסאות שונות: בכתב התביעה נטען כי הנפילה ארעה עקב "מרצפות משובשות", בתצהיר עדותה הראשית – "הפרשי גובה במרצפות משובשות של המדרכה חלקן שקועות וחלקן בולטות", בחקירתה הנגדית תחילה אמרה שנפלה בגלל "חריץ" ובהמשך, כשעומתה עם כתב התביעה בו נאמר "הפרשי גובה" אישרה שזו הסיבה לנפילתה. מקבלת אני טענת ההגנה כי "חריץ במדרכה", "מדרכות משובשות" ו – "הפרשי גובה" אינם היינו הך. במיוחד הדברים פוגמים במהימנות הגרסה כשענין לנו בעדות יחידה של בעל דין.

11. והעיקר – להוכחת גירסתה צרפה התובעת את תמונת המפגע הנטען – ת/3, שצולמה על ידי בנה של התובעת. מעבר לכך שהתמונה לא הוגשה באמצעות עורכה ואינה נושאת תאריך, הרי משהובא הבן לעדות הזמה ונשאל בחקירה נגדית לגביה הוברר כי הבן צילם את תמונת המפגע הנטען (ת/3) כאשר אמו לא נכחה במקום על מנת להצביע בפניו אודות המפגע הנטען. בעדותו של החוקר הפרטי מטעם הנתבעת, מר הראל גוב, הסתבר כי במקום המפגע הנטען על ידי התובעת קיימות מרצפות שונות לגמרי מהסוג שתועד בתמונה ת/3. התובעת העידה כי נפלה ביציאה מחניית בנה. לתובעת הוצגה תמונה המתעדת את היציאה ממתחם החנייה אל המדרכה והתובעת אישרה ששם נפלה – נ/1. כפי שעולה מ-נ/1, סוג המרצפות במיקום בו סימנה התובעת את מקום הנפילה הינו אבנים בצורת משושה, זאת להבדיל מהמרצפות שתועדו ב-ת/3 שהינן אבנים בצורת מלבן (??!!).

12. התובעת, המודעת לכך שתמונת המפגע הנטען שצרפה כלל לא תואם את מקום הנפילה הנטען לאור ההבדל שבין סוגי האבנים שבתמונות, ניסתה ליישב את חוסר ההתאמה בטענה שמאז שצולם ת/3 ועד שצולם נ/1, בפער זמן של כשנתיים, הוחלף הריצוף במקום. לטענה אחרונה זו לא הובאה כל ראיה מטעם התובעת, למרות שהתרתי לתובעת להביא ראיות הזמה מטעמה ולא נתבקשה הבאת עדות הזמה בענין זה, שלוּ היה נכון – ניתן היה להוכיחו בנקל באמצעות עדויות של אנשים המתגוררים ברחוב הדרור 4, 6, 8, 10, 12 ברעננה (המדובר בקומפלקס של בנינים בו מתגוררים אנשים רבים ובו התגורר בנה של התובעת). דווקא הנתבעת היא זו שהביאה עדים מטעמה, וכוונתי לגב' דינה מילר, מר שרגא וינגרטן וגב' ליא רודניצקי, שכולם בדקו הנושא והעידו שהריצוף במקום המפגע הנטען לא הוחלף. לא מצאתי לפקפק בגירסת עדי ההגנה בענין זה ודבריהם אמינים בעיניי.

13. כפי שפתחתי, המדובר בדנן בעדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות. בענינה של זו נקבע: "שני כללים בסיסיים קבעה ההלכה הפסוקה בהקשר זה: האחד – שהטעם שבו מנמק בית המשפט את החלטתו לפסוק על פי עדות יחידה יהיה "טעם אמיתי" והשני – שהנמקתו של בית המשפט תהיה ניתנת לבקורתה של ערכאת הערעור" (כב' השופט בדימוס קדמי בספרו "על הראיות" בעמ' 1094). לאור התמיהות והסתירות שעולות מגירסת התובעת לא ניתן ליתן בה את אותו אמון מלא הדרוש בעדות יחידה.

סוף דבר

14. לאור כל האמור לעיל, היינו: חוסר סבירות גרסת התובעת בצרוף הסתירות והתמיהות העולות ממסכת הראיות אשר הוגשה מטעמה, ובהיות עדותה של התובעת עדות יחידה של בעל דין, מסקנתי היא כי התובעת לא הרימה את נטל השכנוע באשר לקיומו של מפגע במקום האירוע הנטען והמדובר, לכל היותר, בנפילה סתמית ובתאונה שארעה בהבחנה מתאונה שנגרמה.

לפיכך התביעה נדחית בשאלת החבות ואין כל צורך להיזקק לשאלת גובה הנזק.

15. מתוך התחשבות בתובעת, ובין היתר, בחסכון שגרמה עת הסכימה להצעת בית המשפט לנכות ממוצעת מבלי צורך לגרום להוצאה נוספת לנתבעת עקב מינוי מומחה מטעם בית המשפט, אינני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו בתובענה זו, לרבות בשכר טרחת עורך דינו.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ"ג באב, תשס"ח (24 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים.

שלהבת קמיר-וייס, שופטת