ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בטוח לאומי-סניף נגד מנורה חברה :

1

בתי-המשפט

בית משפט השלום ירושלים

א 007232/05

לפני:

כב' השופט א' דראל

תאריך:

24/08/2008

בעניין:

המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ עו"ד

ארנון קליר

התובע

נגד

1. מנורה חברה לביטוח בע"מ

2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

חיים הבר

הנתבעות

פסק דין

מבוא

1. התובע הגיש כנגד הנתבעות תביעה להחזר קצבת השארים ששילם בעבר ולתשלום קצבת השארים אותה הוא עתיד לשלם בעתיד בעקבות פטירתו של המנוח, מרק י’, (להלן: "המנוח"), בתאונת דרכים שאירעה ביום 31.7.98. כתב התביעה מבוסס על ההסכם בין התובע לבין הנתבעות והסכום הנתבע, 282,509.45 ₪, הוא 55% מסכום הגמלאות.

2. הנתבעות הן מבטחות הרכב בו נהג המנוח. הן טוענות כי אינן חבות כלפי התובע בגין קצבת השארים אותה שילם ומשלם לגרושתו של המנוח ומי שהוכרה כידועה בציבור שלו, גב' אילונה י' (להלן: "אילונה"). לאחר הגשת כתב התביעה שילמו הנתבעות את החלק היחסי של התביעה המתייחס לקצבאות המשולמות לבנותיו של המנוח ונותרה לדיון שאלת זכאותו של התובע להחזר עבור הכספים המשולמים לאילונה.

3. שאלת 'מעמדה' של אילונה היא העומדת בבסיס המחלוקת בין הצדדים: בעוד שהתובע הכיר, במסגרת הליך משפטי שנוהל בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, באילונה כמי שהייתה ידועה בציבור של המנוח ולכן שילם ומשלם לה את קצבת השארים, הנתבעות סבורות כי להכרה זו לא היה בסיס. הן סבורות כי אילונה איננה בגדר 'נפגע' ומכל מקום לא היה מקום להכיר בה כידועה בציבור. הכרה זו היא לשיטתן פרי בדיקה רשלנית מצד התובע ואין להטיל עליהן לשלם את מחיר מחדליו.

4. בדרך להכרעה בשאלת זכאות התובע להשבה הצדדים חלוקים גם בשאלה מה על התובע להוכיח כדי לזכות בתביעתו:

התובע סבור כי די בעצם החלטתו להכיר באילונה כידועה בציבור, שקיבלה מעמד של פסק דין בבית הדין האזורי, כדי להקים חבות לנתבעות להשיב לו את התגמולים (ר' סעיף 394 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי")) או למצער כי די בכך שהחליט לשלם בתום לב ושלא תוך קנוניה עם הנפגעת או הידועה בציבור. לחילופי חילופין הוא מציע להסתפק בכך כי החלטתו לשלם נעשתה בסבירות.

הנתבעות סבורות כי על התובע הנטל להוכיח כי אילונה היא אכן ידועתו בציבור של המנוח וזאת מכוח הכלל לפיו 'המוציא מחברו עליו הראיה'.

ההכרה באילונה כידועה בציבור

5. בטרם אבחן את הוראות ההסכם בין הצדדים ואתייחס לאופן בו יש לפרש אותן בסוגיה שבפני אסקור את הליך ההכרה באילונה כידועה בציבור.

6. כאמור, המנוח נהרג ביום 31.7.98. באותו מועד היו אילונה והמנוח רשומים במשרד הפנים כגרושים.

7. ביום 9.8.98 הגישו אילונה ובנותיו של המנוח תביעה לתשלום גימלת שארים. התביעה התקבלה בכל הנוגע לבנות בעוד שתביעתה של אילונה נדחתה מאחר והייתה גרושתו של המנוח והתובע מצא כי לא הוכיחה שהייתה ידועה בציבור של המנוח.

8. אילונה פנתה באמצעות באת כוחה אל המל"ל וביקשה שתשולם לה גמלת שארים על בסיס טענתה כי היא ידועה בציבור של המנוח. בהמשך היא צירפה את צו הירושה ולפיו הוכרה כיורשת של המנוח. ביום 26.11.00 צירפה אילונה לפנייתה למל"ל תצהירים של אנשים אשר מכירים את בני הזוג, אישור ממשכירי הדירה ואישור על קיומו של חשבון בנק משותף.

9. למרות זאת ביום 14.12.00 הודיע המל"ל לאילונה כי אינו מסכים להכיר בה כידועה בציבור. המל"ל נסמך על כך שבעת שהוגשה על ידי אילונה בקשה לקבלת הבטחת הכנסה ביום 11.11.97 היא הצהירה כי היא מתגוררת בנפרד מהמנוח וכך גם העידה בפני חוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי ביום 26.1.98. באותה חקירה היא אמרה כי יש לה חבר בשם א' ק'.

10. בעקבות ההחלטה הגישה אילונה ביום 17.1.01 לבית הדין כתב תביעה ובו ביקשה להכיר בה כידועה בציבור של המנוח ולהורות על תשלום קצבת שארים.

11. ביום 22.1.01 הגיש המל"ל כתב הגנה וחזר על עמדתו כי אילונה אינה ידועה בציבור של המנוח.

12. בהמשך ובמהלך ניהול התובענה אילונה הגישה לבית הדין את הראיות הבאות:

א. תצהיר מטעמה ובו היא מפרטת כי היא והמנוח נקלעו למצוקה כלכלית והחליטו להתגרש באופן רשמי כדי שיוכלו לקבל סיוע כמשפחה חד הורית. בהמשך התצהיר היא כותבת שלאחר מכן חזרו להתגורר יחד, ניהלו משק בית והופיעו בציבור כבני זוג מבלי שהתחתנו. עוד היא מזכירה כי רשם הירושות הכיר בה כידועה בציבור של המנוח וכי היא רכשה עבור המנוח מצבה. היא מציינת כי לה ולמנוח היה חשבון בנק משותף שאת יתרת החובה שבו היא שילמה.

ב. תצהיר של גב' אתיקה אבני, שהשכירה לבני הזוג דירה, ובו כתבה כי כאשר הגיעה אחת לחודש לגבות את דמי השכירות המנוח היה בבית.

ג. תצהיר של גב' דיאנה פולישצ'וק שטענה כי הכירה את בני הזוג משנת 1995 וכי היא ובעלה התארחו בביתם של המנוח ואילונה ובילו יחד. גם עדה זו טוענת כי המנוח ואילונה ניהלו משק בית משותף.

ד. תצהיר גב' יבגניה בלייכמן, שכנה של אילונה והמנוח שטענה שבני הזוג ניהלו משק בית משותף עד פטירתו. עדה זו לא התגוררה בעת הפטירה בשכנות אך המשיכה לשמור על קשר עם בני הזוג.

ה. מכתב מאת סגנית ראש העיר מעלות מיום 17.12.00 שכותבת שהכירה את בני הזוג כבני זוג לכל דבר.

13. מטעם המל"ל טיפלה בתביעתה של אילונה עורכת הדין מירב אפרים. בתצהיר שהגישה עורכת הדין היא מתארת את הראיות שהוגשו וכן מספרת כי שוחחה עם פקידת התביעות של מחלקת הבטחת הכנסה שאמרה לה שבני הזוג היו מגיעים יחדיו לסניף.

14. ביום 29.10.01 התנהל דיון בבית הדין אשר במסגרתו העידה אילונה ונחקרה נגדית על תצהירה. היא אמרה כי בתביעת הבטחת ההכנסה היא שיקרה לחוקר והסבירה כי לאחר שהיא ובעלה הפסידו כספים בשל תרמית נאלצו ל'התגרש' כדי שתוכל לקבל הבטחת הכנסה.

15. עו"ד אפרים מתארת כי התרשמה ממהימנותה של אילונה ואף אמרה כי כב' השופטת נאוה וימן, בפניה נחקרה אילונה, המליצה למל"ל לבדוק את עמדתו מחדש, אף שהדבר אינו מצויין במפורש בפרוטוקול הדיון. מפרוטוקול הדיון מיום 29.10.01 עולה כי בסיום החקירה נכתב מפי עו"ד אפרים:

"אני אעביר את העניין לשיקול מחדש של פקיד התביעות בהתחשב בעובדות שפירטה התובעת בתצהירה ובאישורים שהמציאה מהן עולה לכאורה שהתובעת והמנוח היו בני זוג עד למועד בו נפטר, למרות הצהרותיה של התובעת בפני החוקר."

16. בעקבות הדיון בוצעו הפעולות הבאות:

א. עו"ד אפרים פנתה ביום 6.11.01 למחלקת הגביה וציינה כי לאור האמור בפרוטוקול אין ספק שאילונה שיקרה בעת הפניה הקודמת לקבלת הבטחת הכנסה אך מאחר ומה שקובע הוא המצב בפועל יש להכיר בה כידועה בציבור.

ב. גב' סונגו מזרחי ממחלקת הגביה ענתה ביום 22.11.01 לעו"ד אפרים שלדעתה אין לשנות את ההחלטה שכן בעבר נעשה על ידי אילונה שיקול של כדאיות והיום היא חוזרת על שיקול זה.

ג. עו"ד אפרים פנתה ביום 3.12.01 אל עו"ד אמנון סבח, סגן בכיר ליועץ המשפטי של המל"ל. בפנייתה היא מפרטת בפניו את הדברים ומבקשת לערוך בדיקה נוספת. בעקבות פנייתה מעביר עו"ד סבח את הפנייה לעו"ד רות הורן, היועצת המשפטית הראשית של המל"ל, ומפרט בפניה את תמונת המצב ואת הראיות שהוגשו. עו"ד הורן כותבת מזכר לעו"ד עירית אלטשולר ומבקשת להבהיר כי שקר בהקשר אחד אינו שולל את הזכות לגמלאות לעולמי עד. בעקבות זאת פונה עו"ד אלטשולר למחלקת זקנה ושארים.

ד. ביום 9.1.02 כותבת רות פינטו לעו"ד סבח כי בעקבות פניית עו"ד אלטושולר יש לבחון את זכותה של אילונה כידועה בציבור ולכן הם ממליצים לחקור את מר א' ק' ששמו עלה במסגרת החקירה לאחר הגשת התביעה למחלקת הבטחת הכנסה כמי שאילונה הצהירה כי הוא חבר שלה על הקשר ביניהם וכן לבקש חוזה השכרת דירה. ככל שהחקירה תאושש את טענות אילונה יש להכיר בה כידועה בציבור.

ה. ביום 24.1.02 כותב החוקר את ממצאי חקירתו ולפיו מר א' ק' אישר שניהל מערכת יחסים עם אילונה אך זו הסתיימה עד הסילבסטר (12/97) ואז נפרד ממנה. עוד נתקבל אישור כי בני הזוג חתמו על חוזה השכירות ביחד.

17. בעקבות הפעולות, החליטה עו"ד אפרים כי בהתחשב בממצאי החקירה אשר העידו על יחסים ארעיים עם מר ק', ובאישור בעלי הדירה על חתימה משותפת של בני הזוג על החוזה ובמסמכים ובתצהירים אשר צירפה אילונה לתביעתה כי יש להכיר בתביעה, כפי שלדעתה אף המליץ על כך בית הדין, והודיעה לבית הדין כי המוסד חוזר בו מדחיית התביעה.

18. בחקירה הנגדית של עו"ד אפרים אישרה העדה כי היא זו שקיבלה את ההחלטה לאחר שהתיק עבר להתייעצות של המחלקות הרלוונטיות אצל התובע. באשר לאמור בפרוטוקול הדיון שבו נחקרה אילונה הסבירה עו"ד אפרים כי היה 'דו שיח בין התובע לשופט ולנתבע ואחר כך עורכים את הפרוטוקול בצורה מסודרת'. היא הוסיפה כי היא זוכרת שהיה דו שיח פעיל וגם בית המשפט הגיע למסקנה שכדאי למל"ל לבדוק את הדברים פעם נוספת. היא הזכירה שהתיק הזה זכור לה מבין אלפי התיקים שניהלה משום שהשופטת שדנה בו הביאה אותו כדוגמא לכך ש'הביטוח הלאומי ראה שקובעים לפי העובדות בפועל ולא לפי הצהרות'. (עמ' 4).

19. העדה נשאלה לגבי איסוף המידע. היא הסבירה שהביטוח הלאומי אוסף ראיות מטעמו ובודק אותן אך אינו פונה לקבל את התיק המתנהל בתביעת הנפגע כלפי המבטחות (עמ' 7). היא הבהירה כי בטרם ההחלטה נבדק חוזה שכירות הדירה שבני הזוג חתמו עליו ביחד, נבדקו תצהירים של עדים שאילונה המציאה שמעידים על כך שהם חיו במשותף, היא שוחחה עם פקידת התביעות במחלקת הבטחת הכנסה שסיפרה שהזוג הגיע באופן קבוע גם בתקופה שבני הזוג הכריזו על עצמם כגרושים, היתה מישהי מהעירייה והייתה חקירה של מי שהיא העידה שהיה בן זוגה וממנה עלה שהוא היה איתה במערכת יחסים של חודשיים (עמ' 7). עוד היא סיפרה כי דבר קיומו של אותו אדם נודע לתובע מאילונה עצמה שסיפרה שהייתה איתו ביחסים אינטימיים במשך זמן קצר.

20. בין השאלות שהופנו לעדה הייתה השאלה האם היא שוחחה עם כל העדים או חקרה אותם היא הסבירה שעמדתה היא שהמל"ל צריך לבדוק 'במהלך התיק אם יש לנו דרך לסתור את הראיות שהגישה התובעת ולא לעשות פישינג של ראיות חדשות' (עמ' 8) ולדבריה כל עוד אין משהו שסותר את תצהיריה של התובעת הם מבחינתה נכונים. היא הבהירה בתשובה לשאלה אם לא חשדה שהתצהירים אינם נכונים ושקריים ולעומתם הגרסה שנמסרה בתביעה להבטחת הכנסה היא הנכונה כי 'בזמן הדיון גם אני וגם השופטת התרשמנו שהגירסה השנייה היא הנכונה ושהתובעת שיקרה בתביעה להבטחת הכנסה' (עמ' 9). העדה הבהירה כי לא ידעה כי מתנהל תיק אזרחי והסבירה כי בהליך הרגיל לא נשלחים שאלונים ולכן לא נשאלה אילונה על אותו הליך (עמ' 12).

21. לאחר מכן עומתה העדה עם ראיות שונות שהוצגו בהליך האזרחי שהתנהל בין אילונה לבין הנתבעות ואישרה כי דברים אלה לא ידועים לה.

הטענות

22. התובע טוען כי לא עומדת לנתבעות כלל האפשרות לתקוף את החלטתו להכיר באילונה כידועה בציבור וזאת מכוח הוראת סעיף 394 לחוק הביטוח הלאומי. לטענתו בהינתן כי ניתן פסק דין סופי של בית הדין לעבודה בו נקבע אם מגיעה גמלה או לא 'לא תישמע בכל בית משפט או בית דין טענה הסותרת' זאת. לשיטתו של התובע אין להבחין בין פסק הדין שניתן בעקבות הודעתו של התובע, שנעשתה לאחר הגשת ראיות ולאחר חקירת אילונה, ולכן יש להחיל את סעיף 394 לחוק הביטוח הלאומי.

23. לחילופין הוא טוען כי הנתבעות רשאיות לתקוף את החלטת המוסד לביטוח לאומי רק במקרים של חוסר תום לב או קנוניה בין המל"ל לבין הנפגעת. התובע מוסיף כי במקרה כזה על הטוען לכך להראות כי אכן המל"ל פעל בחוסר תום לב כאמור. בעניין זה נסמך התובע על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 668/71 בנימין מורגנשטיין נ' ברוך דימנשטיין, פ"ד כו (2) 841 (1972). התובע מוסיף כי במקרה זה אין טענה כי התשלום בוצע בחוסר תום לב או במסגרת קנוניה.

24. הטענה החלופית הנוספת של התובע היא כי די בכך שהחלטתו הייתה 'סבירה בנסיבות העניין'. התובע טוען כי אף אם יקבע כי יש לאפשר 'תקיפה רחבה יותר' של החלטתו היא צריכה להיות מצומצמת לכל היותר לתקיפת סבירות ההחלטה. בגישתו זו נסמך התובע על כך שמדובר בתביעה על פי ההסכם בין הצדדים. הוא סבור כי המל"ל רכש לעצמו בהסכם, תמורת ההטבות שהעניק למבטחות, את היתרון שלא יתקיימו דיונים עובדתיים. בעניין זה מפנה התובע להלכות המפרטות את מהות ההסכם בינו לבין המבטחות (ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח (1) 103 (2003); דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח (פורסם במאגרים, 2006) (להלן: "דנ"א אררט").

25. המסקנה הנובעת מגישתו של המל"ל היא אפוא כי אין להטיל עליו את הנטל להוכיח כי קביעתו היתה נכונה או בדין וככל שהמבטחות מבקשות לתקוף את סבירות החלטתו הנטל עליהן להוכיח זאת. המל"ל סבור כי החלטת נציגיו הייתה סבירה.

26. התובע מוסיף וטוען כי לגוף העניין הנתבעות לא הביאו ראיות היכולות לתמוך בטענתם כלפי החלטתו להכיר באילונה כידועה בציבור. באשר לטענות הנתבעות כי התרשל בבדיקה, לא איתר את תיק המשטרה ולא ביקש את הראיות שהוגשו בתביעת הנזיקין משיב התובע כי אין בכך כדי לשנות דבר שכן לא היה עליו לדעת על קיום אותן ראיות ומכל מקום התצהירים שניתנו שם על ידי העדים דומים לאלה שעמדו בפני בית המשפט המחוזי. הוא מפנה לכך שהנתבעות לא הביאו לעדות אף לא אחד מהעדים שתומכים בטענתן כי אילונה אינה הידועה בציבור של המנוח. לחילופין מתייחס התובע לחלק מהראיות שעמדו בפני בית המשפט המחוזי ומראה כי גם שם נאמרו דברים התומכים בקביעתו.

27. הנתבעות אינן מסכימות לגישת התובע לפיה די בכך שהחליט ואז עליהן להחזיר לו ב'הכנעה' את הכספים ששילם ולהסכים רטרואקטיבית לכל מעשיו בעניין זה מבלי להרהר אחריהם.

28. באשר לטענה הנסמכת על סעיף 394 לחוק הביטוח הלאומי סבורות הנתבעות כי אין לכך רלוונטיות שכן לא מתעוררת במקרה זה שאלה של תשלום גמלה לאילונה אלא השאלה שבמחלוקת היא במערכת היחסים שבין התובעת לבין הנתבעות. השאלה הרלוונטית לשיטת הנתבעות היא רק אם אילונה זכאית לפיצוי על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

29. הנתבעות טוענות כי ההסכם אינו קובע שפסקי הדין של בית הדין לעבודה בתביעה לעניין גמלאות או החלטות פקידי המל"ל יכריעו בשאלות כלשהן שבין הנתבעות לבין התובע. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי בכל מקרה אין כל מעמד לפסק דין שניתן בהסכמה. בעניין זה הן למדות מפסקי הדין שניתנו בשאלת קיומו של 'השתק פלוגתא'.

30. באשר לטענתו החילופית של התובע לפיה ניתן לתקוף את החלטותיו רק במקרים של חוסר תום לב או קנוניה, מפנות הנתבעות לכך שהפסיקה עליה נסמך התובע אינה רלוונטית וכי בפסיקה מאוחרת יותר הסתייג ממנה בית המשפט העליון בע"א 424/82 שוב נ' חברת החשמל, פ"ד לח (4) 354, 364 (1984).

31. הנתבעות מפנות בהקשר זה להלכות שניתנו ביחס לטענות אותן ניתן להעלות כלפי מבטח בתביעת שיבוב (ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח נ' חברת השמירה פ"ד נ (4) 567 (1997) (להלן: "השמירה") לפיהן ניתן לבחון ולבקר את שיקולי חברת הביטוח לשלם למבוטח ולבדוק את סבירותה ומניעיה. הנתבעות סבורות כי אין כל מקום לתת מעמד של חסינות מביקורת לתובע ולפקידים המקבלים את החלטותיהם. תמיכה בגישתן מוצאות הנתבעות בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. (חי') 330/61 המוסד לביטוח לאומי נ' היינריך צימט, פ"מ כח 145 1962). עמדת הנתבעות היא כי על התובע להוכיח בבואו לתבוע צד שלישי בתביעות שיבוב את זכותו לקבל פיצוי מהצד השלישי וזאת לפי הכלל הרגיל של "המוציא מחברו עליו הראיה". בהינתן כי קיים הסכם טוענות הנתבעות כי דרישה זו נובעת מההסכם.

32. באשר לטענה כי די בכך שהחלטת המל"ל היא סבירה טוענות הנתבעות כי אין לקבל עמדה זו וכי אין רלוונטיות לסבירותה של ההחלטה אלא רק לשאלה האם התמלאו תנאי ההסכם.

33. הנתבעות מוסיפות כי החלטת המל"ל 'רחוקה מסבירות' והתקבלה לאחר 'עיון שטחי' בטענות אילונה 'ללא שיקול דעת מספיק, תוך הימנעות מחיפוש אחר ראיות רלוונטיות והתעלמות מעובדות הסותרות את הקונספציה של התובע'. עוד טוענות הנתבעות כי החלטה זו נגועה בחוסר תום לב תוך עירוב שיקולים בלתי ענייניים.

34. הנתבעות מנמקות את טענתן בכך שלא היה בסיס להכיר באילונה כידועה בציבור והתובע אף לא ניסה וממילא לא הצליח להוכיח כי אילונה היא אכן ידועה בציבור. הן מבהירות כי מתוך הראיות שעלו במסגרת הדיון בתביעת התלויים בבית המשפט המחוזי עלה כי לא נעשו פעולות מינימאליות לצורך בדיקת התביעה. כך לא ניתן משקל להצהרה הסותרת שנתנה אילונה בעת שביקשה הבטחת הכנסה; לא עלה על דעתה של עו"ד אפרים כי התצהירים שהוגשו על ידי ההתובעת והעדים מטעמה אינם נכונים; לא נעשו חקירות נגדיות לעדים; לא עיינו בתיק המשטרה ולא ראו שיש הודעות העומדות בסתירה לראיות; 'תיקון' הסכם השכירות באמצעות טיפקס'.

35. תלונה נוספת כלפי התובע היא כי לא הביא מסמכים ומידע אותם ניתן היה לקבל 'בקלות' מהתיק שהתנהל בבית המשפט המחוזי וזאת למרות שהתובע ידע על קיומה של תביעה זו ובוודאי שהיה צריך לדעת עליה. 'תיק בית המשפט המחוזי כלל לא עניין את התובע', כך הטענה. הנתבעות מפרטות כי מתוך הראיות שהביאו בבית המשפט המחוזי עלה כי בית המשפט התרשם לשלילה מאילונה ומהעדים וכי בסופו של דבר תביעתה להכיר בה כידועה בציבור לא התקבלה.

36. הנתבעות מסכמות את עמדתן בנקודה זו בכך ש'טיפולו של התובע בתביעת הגב' י' היה ללא ספק טיפול לקוי ושטחי, בלתי מעמיק בעליל, שאינו עומד בשום רף סביר של בדיקה... מדובר בטיפול רשלני.' לשיטתן את ה"חשבון" פרי הטיפול הלקוי לא ניתן להגיש לנתבעות.

הוראות ההסכם

37. הבסיס להכרעה בשאלות אלה ובשאלות האחרות הוא ההסכם בין הצדדים. הסכם זה קובע כי:

"שילם או משלם המוסד – על פי הוראות החוק – גימלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן – התביעה) והחברה אחראית – על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח – לפצות אותו נפגע מכח היותה המבטחת של השימוש בכל רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משולמות הגימלאות לנפגע, בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן..."

38. מכאן, על התובע להראות כי הוא שילם ומשלם גימלאות לנפגע על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי וכי הנתבעות אחראיות לפצות אותו נפגע.

מה על התובע להראות כדי לזכות בהחזר הסכומים ששילם

39. בניגוד לעמדת הנתבעות איני סבור כי על התובע להוכיח את מלוא רכיבי עילת התביעה משל הוא נכנס בנעליו של הנפגע ותובע בתביעת סוברוגציה ללא הסכם (ר' סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי והשווה בשינויים המחוייבים סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981).

40. משמעות קבלת עמדת הנתבעות היא כי אין כל חשיבות או ערך להסכם וברור כי פרשנות שכזו, המעקרת מתוכן את האמור במבוא להסכם, לפיו נועד לחסוך בהתדיינויות, אינה מתקבלת על הדעת ואינה עומדת בקביעות שניתנו בפסקי הדין בעניין אררט הנזכרים לעיל. כך בדנ"א אררט כתב כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין:

"הסכם זה, כפי שעולה מן המבוא לו, בא להסדיר את מערכת היחסים שבין המל"ל המשלם גמלאות לנפגעי תאונות דרכים לבין חברת הביטוח האחראית לפיצוי הנפגעים מכוח פוליסת ביטוח בר-תוקף... שני הצדדים ראו לנכון לייעל את ההליך השיפוטי בדרך של קביעת הסדר מוסכם כללי, מראש, שיבוא תחת ההתדיינויות העתידיות שהיו נדרשות בכל פעם שהמל"ל היה חפץ להפעיל את הזכות המוקנית לו בסעיף 328..."

41. הפרשנות שניתנה להסכם בהליכים הרבים המתנהלים בין התובע לבין המבטחות היא שיש לייחס משקל למהותו של ההסכם ולמטרתו לחסוך התדיינויות. כך נקבע לא אחת כי קביעות הרופאים מטעם התובע תחייבנה