ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כהן מנחם נגד בנימין משה :

128


בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע

א 007309/99

בפני:

כב' השופטת ורדה מרוז

04/05/2009

בעניין:

כהן מנחם

ע"י ב"כ עוה"ד פנר ואניס

התובע

נגד

1 . בנימין משה

2 . הדר חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד עבדי ובן ארי

הנתבעים

נגד

איילון חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד ראובינוף

הצד השלישי

פסק דין

א. התאונה

1. התובע, יליד 1960 נשוי ואב לארבעה ילדים, מתגורר בעיר אופקים. עובר לתאונה, נשוא התובענה, שימש התובע כנהג שכיר של משאית מ.ר. 20-390-20, בבעלות מר משה דנינו (להלן: "המשאית").

2. בתאריך 27.12.98 נהג התובע את המשאית לחניון חנות "קו-אופ" בראשון לציון, המיועד לפריקת וטעינת סחורות. תחילה, הוא החנה את המשאית במקום המיועד לפריקת סחורות ולאחר שאלו נפרקו, הוא הסיעה לחלק אחר בחניון, המיועד להטענת משטחי עץ ריקים, שם החנה אותה, דומם את מנועה וירד ממנה, כדי לאפשר למלגזה שעבדה במקום להטעין את משטחי העץ על ארגז המשאית. בסיום ההטענה, פנה התובע לעבר ארגז המשאית, כדי לכסות את המטען באמצעות ברזנט, כאשר לפתע, בעודו עוסק בכיסוי הארגז בברזנט, נסעה המלגזה, שהמשיכה בהטענת משאית סמוכה לאחור ופגעה בתובע, אשר כתוצאה, נמחץ בין המלגזה למשאית ונגרמו לו חבלות קשות בגופו (להלן: "התאונה").

ב. השתלשלות ההליך

1. בתאריך 8.11.99 הגיש התובע את התביעה כנגד "הדר" חב' לביטוח בע"מ (הנתבעת מס' 2 שתכונה להלן: "הנתבעת"), מבטחת המלגזה וכנגד "אבנר" איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים”). כתב הגנה מטעם הנתבעת הוגש בתאריך 18.1.2000.

2. בשנת 2002, לאחר שהוגשו תחשיבי נזק מטעם הצדדים, והתקיים דיון מקדמי, הגישה הנתבעת בקשה להארכת מועד להגשת הודעת צד ג' נגד "איילון" חברה לביטוח בע"מ, המבטחת של המשאית (להלן: "צד ג'").

3. בית המשפט (ע"י כב' הנשיא [כתוארו אז] השופט גלעדי) נעתר לבקשה ובתאריך 5.12.02 הגישה הנתבעת את הודעתה נגד צד ג'.

בתאריך 8.3.2004 פרש כב' הנשיא גלעדי מתפקידו, ולקראת סוף שנת 2004, נותב התיק לח"מ.

4. בשל חילופי המותב בתיק וצירופו (המאוחר) של צד ג', הגישו הצדדים תחשיבי נזק בשנית ורק לאחר שמוצו ניסיונות ההידברות ביניהם, נקבע התיק להוכחות, במהלך שנת 2005.

5. לא אצה לצדדים הדרך בניהול ההליך ושמיעת ההוכחות התקיימה בעצלתיים. לא אחת נתבקשה על ידם דחיית מועדים, מספר עדים הוחזרו לדוכן העדים, שוב ושוב, לבקשת מי מהצדדים, לחקירה נוספת. פרופ' רובינשטיין, אשר מונה כעד מומחה מטעם בית המשפט, יצא במהלך התקופה לחו"ל לתקופה ממושכת והמועדים לשמיעת עדותו נדחו מעת לעת, כדי להתאים את מועד העדות להימצאו בארץ.

6. משסיימו הצדדים את הבאת ראיותיהם, הם ביקשו ארכה כדי לבוא בדברים פעם נוספת ולצורך כך, אף בקשו להגיש תחשיבי נזק מעודכנים. כאשר התחוור כי חילופי הדברים לא נשאו פרי, הם הגישו סיכומיהם. כך, מועד ההוכחות האחרון התקיים בתאריך 9.3.2008 וסיכומי צד ג' הוגשו כשנה לאחר מכן, בתאריך 30.3.2009.

7. מצאתי לנכון להאריך ולפרט את השתלשלות האירועים, על שום התמשכותו של ההליך, לאורך שנים רבות. יש להצר על כך. ברי, כי היה בידי הצדדים לקצרו וליעלו.

ג. שאלת החבות - גדר המחלוקת

טענות התובע

1. התובענה נסמכת על חוק הפיצויים והוגשה אך ורק נגד הנתבעת, על יסוד ההנחה כי המלגזה היא זו אשר גרמה לאירוע התאונה, בעוד שהמשאית שימשה כזירת האירוע. בנסיבות אלו, נטען על ידי באי כוח התובע, עוה"ד פנר ואניס, כי אין יריבות בין התובע לבין צד ג' ועל כן, אף אין להחיל עליו את הוראות סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים.

2. הנתבעת טוענת מנגד, כי לא הוכחה העילה העומדת ביסוד התביעה נגדה, שכן פעולת כיסוי ארגז המשאית בברזנט על ידי התובע מהווה אירוע תעבורתי, שכן, היא התרחשה סמוך לפני יציאת המשאית ממתחם החניון ונועדה למנוע סיכונים בדרך, באמצעות אבטחת המטען, לבל יעוף וייפול במהלך הנסיעה. לפיכך, מכוח המבחן התעבורתי, הפעולה נכנסת לגדר המונח "טיפול דרך" כמשמעו בהלכה הפסוקה. המבחן הגיאוגרפי חל אף הוא על האירוע, לנוכח סמיכות הזמנים, בין כיסוי ארגז המשאית לתחילת נסיעתה.

3. הנתבעת מוסיפה, על יסוד עדות התובע, כי חנייתה של המשאית בחניון ה-"קו אופ" היתה שלא כדין, שכן התובע גרס, כי נאסר על משאיות לחנות במתחם החניון, אלא לצורך פריקה וטעינה ובענייננו, עולה מעדותו, כי הוא שהה בחניון למעלה משעתיים, ללמדך, כי חניית המשאית חרגה ממתחם ה"פריקה והטעינה" והיתה שלא כדין. משכך, אף אם ב"חנייה" מדובר, להבדיל מ"עצירה", הרי שזו נעשתה במקום אסור ומכאן, שהחנייה הפכה ל"סיכון תעבורתי", בבחינת "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", כלשון הגדרת המונח "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים.

4. בנסיבות אלו, טוענת הנתבעת, כי הוכח היסוד שעניינו ה"שימוש התעבורתי" שעשה התובע במשאית עובר לתאונה ומשכך, על הצד השלישי לשאת בפיצוי נזקי התובע ודינה של התביעה נגדה להידחות.

5. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי יש להחיל על המקרה את הוראות סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, שכן אין חולק, כי התובע נמחץ בין שני כלי הרכב – המלגזה והמשאית – ולנוכח המגע שהיה לו עם המשאית, זו הפכה ל-"מעורבת" בגרימת התאונה.

6. לחילופי חילופין, הנתבעת טוענת, כי ההסכם בין "אבנר" איגוד לביטוח נפגעי תאונות דרכים לחברות הביטוח וחוזרי אבנר שהופצו בין המבטחים, מקימים חבות של צד ג' לשאת במחצית הפיצוי, כפי שייקבע. הנתבעת טוענת, כי "הסכם אבנר" והחוזרים שהוצאו מכוחו חלים על יחסיה עם צד ג'. כך, חוזר מס' 4/94 מיום 9.3.94 עוסק בסוגיית מעמדו של נהג שיצא מרכבו וקובע כדלקמן:

"נהג שיצא מרכבו ייחשב לאדם מחוץ לרכב לכל דבר (לפי סעיפים 2(א) או 3(ב) לחוק) תוך התעלמות ממטרת יציאתו ומההלכה הרואה בו, בתנאים מסוימים, כמי שממשיך להיות נהג (ראה עיסא אלראהב נגד מדינת ישראל)".

חוזר 8/94 מיום 8.11.94 קובע כדלקמן:

"בהמשך לחוזרנו מס' 4/94... לאור בקשות שהופנו אלינו להבהיר את המושג 'ייצא מרכבו'... החליטה הועדה המקצועית בישיבתה מיום 1.11.94 כדלקמן: 'נהג ייחשב לאדם המצוי מחוץ לרכבו כאשר נותק המגע הפיסי הראשוני בין גופו לבין הרכב' פירוש הדבר הוא כי עם ניתוק המגע הזה, ביציאתו מהרכב – וכל עוד גופו היה מנותק מהרכב לפני כניסתו – ייחשב הנהג ל'אדם מחוץ לרכב' לכל דבר וענין".

על יסוד האמור לעיל, טוענת הנתבעת, כי החוזרים הללו מגדירים מחדש מצב דברים עובדתי ומהם עולה, כי עם ניתוק המגע הפיזי הראשוני בין התובע לבין המשאית, יש להשקיף עליו כעל "אדם מחוץ לרכב" כמשמעו בחוזרים ואין נפקא מינא למעשיו, בעת שהייתו מחוץ לרכב, שאם לא כן, חזקה על החוזרים, כי היו מציינים מפורשות לאיזו מטרה יצא הנהג מרכבו. אף שאלת מעמדו של הרכב, לעניין זה, אם עמד, עצר או חנה – אינה רלבנטית לסוגיה שעניינה החלת החוזרים על היחסים שבין הנתבעת לצד ג'.

7. הנתבעת הטעימה, כי מטרת החוזרים להקל ולפשט התדיינויות שעשויות להתעורר בין חברות הביטוח, תוך קביעת מנגנון פשוט ואחיד לכלל המקרים, גם אם עפ"י החוק או הפסיקה יש להגיע לתוצאות שונות. לפיכך, אף מהטעם הזה, לטעמה, יש לחלוק את האחריות בינה לבין צד ג' בחלקים שווים.

טענות צד ג'

8. צד ג' טוען כי למשאית אין חלק באירוע התאונה וכי חרף היותה כלי רכב, באירוע דנן, היא שימשה כזירה בלבד.

9. צד ג' טוען, כי כיסוי המטען וקשירתו באמצעות הברזנט, מהווה חלק אינטגראלי מפעולת הפריקה והטעינה ואין לראותו כ -"טיפול דרך", כטענת הנתבעת. את טענתו, סומך צד ג' על פס"ד שפורסם זה מקרוב בתאריך 4.2.09 – רע"א 5099/08 חסן נביל נגד הדר חברה לביטוח בע"מ [הנתבעת – ו.מ] (להלן: "פס"ד נביל"), שם נקבע, כי קשירת מטען היא פעולת לוואי לטעינה ומשום כך, היא נכנסת לחריג הטעינה שבחוק הפיצויים ואינה מהווה "שימוש" על פי המבחן התחבורתי.

10. צד ג' מוסיף, כי הנתבעת מנועה מלהעלות את הטענות דנן, שכן היא עצמה, אשר היתה צד לפס"ד נביל, העלתה במסגרת הדיון שם טענה סותרת ולפיה, קשירת מטען ברכב חונה, טרם שהתחיל בנסיעה, אינה מהווה "טיפול דרך" הואיל והדבר לא נעשה "אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המיידית" [פסקה 4 לפסה"ד].

11. צד ג' טוען, כי משנשמט היסוד לטענה בדבר היות המשאית "מעורבת" בתאונה דרכים, ממילא, אף אין מקום לטענה בדבר תחולתו של סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, שכותרתו "תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב".

12. אותו דין חל אף על חוזרי "אבנר" אשר תחולתם תקפה ביחס לכלי רכב ה"מעורבים" בתאונת דרכים, תנאי שאינו מתקיים במקרה דנן.

13. בשאלת חניית המשאית בחניון – אם היא מותרת או אסורה – טוען צד ג', כי אין נפקות לסוגיה זו, לנוכח המסקנה לפיה המשאית אינה עונה על הגדרת "כלי רכב" המעורב בתאונה ובענייננו, היא שימשה כזירת האירוע, אולם בכל מקרה, על יסוד עדות התובע, יש לקבוע, כי חנייתה היתה כדין ולא היה בה משום סיכון תחבורתי.

14. אשר על כן, צד ג' טוען, כי דין ההודעה כנגדו להידחות.

ד. דיון בסוגיית החבות

"תאונת דרכים" או "פריקה וטעינה"

1. במחלוקת שנפלה בין הצדדים, יש לקבל את טענותיהם של התובע וצד ג', לפיהן, האירוע שבו נפגע התובע, ככל שהוא נוגע לצד ג', אינו בא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים.

2. ההלכה שיצאה מבית המשפט העליון בפס"ד נביל, לפיה, קשירת מטען על משאית מהווה חלק בלתי נפרד מפעולת הטעינה ואין להכניסה בגדר הגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי", לא על פי המבחן התחבורתי ואף לא על פי מבחן "טיפול בדרך" – שמטה את היסוד לטענות הנתבעת ורוקנה אותן מתוכנן. כפי שנקבע בפסק דין נביל, לא כל פעולה שיש לה זיקה לנסיעה ברכב תיחשב כ"נסיעה" כהגדרתה בחוק הפיצויים ובחינת הגיון הדברים ככל שזה נוגע לקשירת מטען על גבי המשאית, בטרם זו החלה בנסיעה, אינו עולה בקנה אחד עם הגדרת תיבת המילים "נסיעה ברכב". ראה לעניין זה דברי המשנה לנשיאה, כב' השופט רבלין:

"אכן פרשנות המונח 'נסיעה ברכב' הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפועלת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק; הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה ולא רק לתוצאותיה. ....קשירת המטען אין בה כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה. יצויין כי תנאי זה, בדבר הזיקה הפיסית בין הפעולה לבים הנסיעה, הוא תנאי הכרחי אך לא בהכרח תנאי מספיק... לפי מבחנים אלה אין מנוס מלומר כי במקרה זה לא התקיים, לצד השימוש הממעט, גם שימוש של 'נסיעה ברכב' "[פסקה 8 לפסה"ד].

פס"ד נביל בחן את פעולת קשירת המטען על ארגז המשאית, על פי כל המבחנים המקובלים בפרשנותו של חוק הפיצויים ובהם, "מבחן הזמן", ה"מבחן הגיאוגרפי", "מבחן המהות" ומבחן "טפול דרך". החלתם של מבחנים אלו על הסוגיה העלתה, כי אין להכניס את פעולת קשירת המטען לגדר ההגדרה "נסיעה", "שימוש ברכב מנועי" או "טפול דרך". נקבע, כי טיפול דרך אינו יכול להתקיים מקום בו רכב חונה טרם יציאתו לדרך, אלא חייב להיעשות במהלך הנסיעה, עקב אירוע פתאומי והינו מוגבל לפעולה הכרחית שעל הנהג לבצעה כדי לאפשר את המשך הנסיעה. בית המשפט ציין:

"בענייננו, קשירת המטען נעשתה לפני היציאה לדרך ומשום כך אין לראות בה 'טיפול דרך' כמשמעותו בחוק. יתר על כן, לא מדובר בטיפול פתאומי, אלא בפעולה שגרתית שיש לבצע דרך קבע לפני תחילת הנסיעה וגם מטעם זה לא ניתן לראות בה "טיפול דרך". לפיכך, עמדתי היא כי נפילתו של המבקש מארגז המשאית שעה שקשר את המטען שהיה על גבה אינה 'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק הפיצויים" [סעיף 15 לפסה"ד].

דברים אלו יפים והולמים את ענייננו.

ברי, כי כיסוי המטען בברזנט וקשירתו מהווים חלק בלתי נפרד מפעולת הטעינה וקשירתם למבחן התחבורתי, על דרך ראייתם באספקלריה של "סיכון תעבורתי" או "טפול דרך" – הינה מלאכותית ומרחיקת לכת. לפיכך, אין בפעולת כיסוי המטען על ידי התובע, כדי ל"ערב" את המשאית בתאונת הדרכים שאירעה לתובע ונגרמה על ידי המלגזה.

3. משנשמט היסוד לטענת הנתבעת בדבר מעורבותה של המשאית ב"תאונת דרכים" מכוח המבחן התחבורתי, ממילא נשמט היסוד אף לטענתה בדבר תחולת סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, אשר תנאי לתחולתו הוא קיומה של "תאונה בה מעורבים מספר כלי רכב". בהעדר קיומה של "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים, אין תחולה כאמור, להוראת סעיף 3(ב).

נותרה לבחינה שאלת חנייתה, באם היתה אסורה או למצער, אם היה בה סיכון תעבורתי.

חניית המשאית

4. המונח "חניה אסורה" צריך להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון לבחינת "חנייה במקום שאסור לחנות בו" הוא הסיכון התחבורתי, אשר חנייה כזו יוצרת. חנייה תהא "חנייה אסורה", גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסר אותה, אם עצם החנייה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת, חנייה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חנייה אסורה", גם אם יש במקום שלט האוסר חנייה במקום זה. ודוק: במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחנייה גלום סיכון תחבורתי, ולהיפך. ואולם, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי. יש לקבוע זאת על פי נסיבותיו של כל מקרה (רע"א 1953/03 - הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי ו- 6 אח' תק-על 2003(3), 268).

5. ומן הכלל אל הפרט;

בחינת העובדות שהוכחו מלמדת, כי חנייתה של המשאית בחניון לא היתה אסורה ובוודאי שלא היה בה סיכון תחבורתי. המדובר בחניון שמיועד לחנייתן של כ – 50 (!) משאיות לצורך פריקה וטעינה. חניית המשאית לא רק שהיתה מותרת, אלא תאמה לחלוטין את המטרות לשמן החניון נועד. על כן, אף אין בשהייתה הממושכת של המשאית בחניון, כדי להפוך את החנייה לאסורה, כל עוד היא עסקה בפריקה וטעינה. לא ברור אפוא, על אלו עובדות סמך ב"כ הנתבעת את טענותיו בדבר החנייה האסורה לכאורה ועל שום מה ראה במשאית החונה משום סיכון תחבורתי.

יוצא אפוא, כי למשאית לא היתה מעורבות באירוע התאונה ככלי רכב מנועי וחנייתה במקום שימשה זירה להתרחשות התאונה, הא ותו-לא.

חוזרי "אבנר" וההסכם בין "אבנר" לחברות הבטוח

6. לנוכח המסקנות המנויות לעיל, אף אין יסוד לטענת הנתבעת בדבר תחולתם של ההסכם וחוזרי "אבנר" על יחסיה עם צד ג'.

מקובלת עלי טענת צד ג', כי חוזרי "אבנר" לרבות ההסכם עליו סומכת הנתבעת את טענותיה, נועדו להסדיר את יחסי המבטחות, מקום בו המקרים נופלים לגדרן של הוראות החוק 2(א) ו-3(ב) לחוק. לפיכך, מקום בו נקבע כי אין תחולה להוראות חיקוק אלו, אף אין תחולה להוראות המנויות בחוזרים הללו.

7. בשולי הדברים, ראוי לציין, כי מתפקידו של בית המשפט להחיל את חוק הפיצויים על פי המבחנים כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה ובחוק עצמו. הוראות חוזרי "אבנר" מהוות הסכמים פנימיים בין חברות הביטוח, בינן לבין עצמן. אין זה מתפקידו של בית המשפט להחילן, בוודאי לא כאשר קיימת סתירה בין הוראות אלו לבין הוראות החוק. לא בכדי צוין בחוזרי "אבנר" כי "חילוקי דעות בין החברות יובאו בפני פוסק בהתאם לכללים הנוגעים למוסד 'הפוסק' המפורטים בחוזרי אבנר בעניין מעורבת".

סיכום

8. אשר על כן, מכל הטעמים המנויים לעיל, דין הודעת צד ג' להידחות. הנתבעת נושאת באחריות לפיצוי התובע בגין נזקיו, עקב התאונה, כפוף לעובדה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בעטיה, המוסד לביטוח לאומי נושא בחלק ניכר מהוצאותיו של התובע עקב נכותו.

ה. הנזק

על התובע

1. תאונת הדרכים שבה נפגע התובע הוכרה גם כתאונת עבודה. שיעור הנכות כפי שנקבע במוסד לביטוח לאומי עומד על נכות צמיתה בשיעור של 100% ומכוח סעיף 6ב' לחוק הפיצויים, קביעה זו היא "קביעה על-פי דין" ומחייבת את בית המשפט.

2. עיקר נכותו של התובע במעי הגס, ברגליו ובדרכי השתן. לתובע קולוסטומיה שמאלית, הוא נע באמצעות כסא גלגלים ובשל נכותו האורולוגית, יש לו קשיים בשליטה בהטלת השתן. נכותו של התובע משוקללת מהנכויות הבאות:

· 80% נכות בגין הפגיעה במעי הגס

· 70% נכות בגין נצור שופכה

· 40% נכות בגין פגיעה בכלי דם – PVD

· 25% נכות אורטופדית

· 20% נכות נוירולוגית

· 10% נכות בגין צלקות

קיצור תוחלת החיים

3. פרופ' רובינשטיין, מומחה למחלות זיהומיות ומחלות פנימיות, מונה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים, לבחינת תוחלת חייו של התובע, באם זו התקצרה כתוצאה מנכותו. בחוות דעת מיום 1.5.2003, אשר נסמכה על בדיקת התובע מיום 7.4.03 המומחה ציין כדלקמן:

"אני מעריך כי התובע ימשיך לסבול מבעיות במערכת השתן כפי שאכן ארע בנובמבר 2001. מכיוון שלתובע ישנו ניקוז בלתי מושלם של כיס השתן, ניתן להניח כי במרוצת השנים יתפתחו בתובע זיהומים בדרכי השתן. זיהומים אלה יוליכו לדלקות באגן הכליה ולהצטלקויות בה. כמו כן, חוסר ניקוז יגרום בסבירות רבה להתפתחות אבנים בדרכי השתן כפי שכבר ארע, אבנים אלה עשויים לחסום את דרכי השתן וע"י כך לגרום לכאבים ולזיהומים חוזרים. ...להערכתי לכן, החולה בעוד כ– 25 שנה יגיע למצב של אי ספיקת כליות ויאלץ לעבור דיאליזה"

המומחה העיד, כי מעגל הקסמים ממנו סובל התובע, של זיהום כלייתי כרוני, זרימה לקויה של השתן אשר בעקבותיה נגרם Vesicourethral Reflux ואי שליטה בסוגרים - כל אלו יוצרים אבנים בכליות, אשר במוקדם או במאוחר יוליכו לאי ספיקת כליות, עם ירידה ביכולת ההפרשה של השתן. בנסיבות אלו, פרופ' רובינשטיין העריך כי תוחלת חייו של התובע תקוצר ב – 16 שנים כדלקמן:

"מכל הנאמר עד כה אני מעריך כי התובע יגיע כשיהיה בן 62 שנה לאי ספיקת כליות סופנית על רקע של זיהומים חוזרים בדרכי השתן, אבנים בכליה, היצרות השפכה ו – Vesicourethral Reflux. בשלב זה הוא יזדקק להמודיאליזה בה ימשיך כ – 5.3 שנים עד מותו הצפוי קרי בגיל 67.3 שנים. שכן, ההיוותרות של אבנים בגיל התובע עם דיאליזה הינה 5.3 שנים. ...קיצור תוחלת חיים של 16 שנה מאדם בריא בגילו."

4. ב"כ התובע, עו"ד פנר, לא השלים עם קביעה זו וזימן את פרופ' רובינשטיין לחקירה נגדית אשר בגדרה, הניח בפניו מצג לפיו, מאז הבדיקה האחרונה שפרופ' רובינשטיין ערך לתובע ועד למועד חקירתו בבית המשפט (1/06), שב התובע לאיתנו בכל הנוגע לתפקודו הכלייתי והוא שולט בסוגריו ובדיקות השתן והדם נמצאו אצלו תקינות. הואיל וכך, ניתנה לתובע הזדמנות, לבקשת עו"ד פנר, להציג בפני פרופ' רובינשטיין, במועד נדחה, את נתוני הבדיקות, עליהן סמך את טענותיו, דא עקא, מטעמים שמורים עמו, התובע נמנע מלעשות כן.

5. משכך, אל לו לתובע להלין על קביעותיו של פרופ' רובינשטיין, הנשענות על אדנים מוצקים ובוודאי שאין לקבל את טענת בא כוחו, לפיה, לכאורה, מסקנותיו של פרופ' רובינשטיין חורגות מתחום מומחיותו. המדובר במומחה אשר זהותו ותחום מומחיותו נבחרו על ידי באי כוח הצדדים בהסכמה והעובדה שפרופ' רובינשטיין אינו מומחה בתחום האורולוגי, אינה מכרסמת בממצאיו ובמסקנותיו, הנשענים על ידע ומומחיות בתחום המחלות הזיהומיות והפנימיות.

6. פרופ' גרוסוסר, אשר מונה על ידי בית המשפט כמומחה בתחום השיקום והרפואה הפיסיקלית, ציין, כי הגם שבכל הנוגע לתחום מומחיותו, אין מקום לקביעה כי חל קיצור בתוחלת חייו של התובע, הרי שאין לשלול את האפשרות כי תוחלת החיים אכן תקוצר, לנוכח הזיהומים החוזרים שנמצאו בדרכי השתן אצל התובע וכן צמרמורות וחום שפוקדות אותו מעת לעת, כפי שהלה ציין בפניו, המלמדות אף הן על אפשרות קיומם של זיהומים חוזרים. עם זאת, הוא הוסיף, כי בבדיקה שנערכה לו ביום 29.4.04, בחלוף כחמש שנים ממועד התאונה, תפקודי הכליות נמצאו תקינים, עובדה שיש בה כדי להשליך על תוחלת חיי התובע וללמד כי זו לא התקצרה או למצער, לא התקצרה במידה ניכרת.

7. באי כוח הנתבעת, עוה"ד עבדי ובן ארי טוענים, כי הואיל והתובע בחר שלא לסתור את מסקנותיו של פרופ' רובינשטיין, חרף ההזדמנות שניתנה לו לעשות כן, הרי שיש לקבוע כי תוחלת חייו התקצרה ב – 16 שנים, כפי שקבע פרופ' רובינשטיין.

ב"כ התובע, עו"ד פנר, טען בסיכומיו, באורח תמוה, יש לומר, כי יש לדחות את ממצאיו של פרופ' רובינשטיין ולמנות תחתיו מומחה בתחום האורולוגי וזאת, חרף האפשרות שניתנה לו (לאחר עדותו של פרופ' רובינשטיין) להגיש בקשה למינוי מומחה לפי שיקול דעתו, אשר הוא נמנע מלממשה. לחילופין, עו"ד פנר עתר לקבוע, כי תוחלת חיי התובע לא התקצרה ולחילופי חילופין, אף אם חל בה קיצור, הרי שמדובר בקיצור זניח ולא משמעותי, אשר לשיטתו, מעמיד את תוחלת חיי התובע על גיל 75 שנים.

8. התובע לא ביסס את טענותיו ודינן להידחות. הוא לא הציג ראיות או נתונים התומכים בהן. לכאורה, היה מקום לאמץ את מסקנותיו של פרופ' רובינשטיין במלואן. יחד עם זאת, לנוכח תוצאותיהן התקינות של בדיקות תפקודי הכליות, שנערכו לתובע בשנת 2004, כחמש שנים לאחר התאונה, אשר ייתכן, כי יש בהן כדי ללמד על שיפור מה במצבו, מצאתי לנכון ליתן להן משקל מסוים.

זאת ועוד, התובע ציין, הן בפני פרופ' גרוסוסר והן בפני הגב' אילה שיפמן, כי הוא שב לשלוט בסוגריו - נתון המלמד אף הוא על שיפור מסוים בתפקודו הכלייתי.

בנסיבות אלו, אני קובעת כי תוחלת חיי התובע קוצרה בכ-13 שנים (כ – 3 פחות מקביעתו של פרופ' רובינשטיין) ועומדת על גיל 70.

הנכות התפקודית

9. התובע סובל מנכות רפואית צמיתה בשיעור של 100%. במועד התאונה התובע היה בן 38. לתובע השכלה בת 10 שנות לימוד והוא מחזיק ברישיון נהיגה על משאית. נכותו מתמקדת בפלג גופו התחתון. ידיו לא נפגעו והוא לא סובל מנכות קוגניטיבית או נפשית.

10. הנתבעת טוענת, כי בנסיבות אלו, התובע לא איבד לחלוטין את יכולתו לעבוד ועל כן, יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 50%, החל מתום שנה ממועד שחרורו מהאשפוז בבית החולים. לשיטתה, התובע מסוגל להמשיך ולעבוד בנהיגה, למצער מספר שעות ביום וכן, הוא יכול לעבוד בעבודות נוספות, כמו נציג שירות לקוחות טלפוני, מוקדן, נציג מכירות טלפוני, סדרן של תחנת מוניות ועוד.

11. התובע טוען מנגד, כי נכותו הרפואית זהה לנכותו התפקודית ואין ביכולתו להשתלב במעגל העבודה, לנוכח החבלות הקשות שנחבל בחלקי גופו השונים. התובע סומך טענתו, בין היתר, על חוות דעתו של פרופ' גרוסוסר, אשר קבע כי "לאור ליקוייו הקשים בתחומים השונים אני קובע כי החולה איבד את כשרו להשתכר למחייתו באופן מלא וצמית".

12. קביעה זו של פרופ' גרוסוסר מקובלת עלי. נתוניו האישיים של התובע דלים. אין לו השכלה או כישורים מכל סוג שהוא. עברו התעסוקתי של התובע, טרם פציעתו, דל, כפי שיפורט להלן ומלמד על יכולת מוגבלת להשתלב בשוק העבודה. למגבלותיו הפיזיולוגיות השלכה משמעותית על יכולת תפקודו. די בעובדה שהינו מרותק לכיסא גלגלים, מחובר לקולוסטומיה ושולט בסוגריו באמצעות בקבוק, אליו הוא מטיל את מימיו, כדי ללמד על הקושי הרב בו הוא עלול להיתקל באיתור עבודה שתהלום את כישוריו המוגבלים מחד ואת מגבלותיו הפיזיולוגיות מאידך. בנסיבות אלו, גדולים סיכוייו להישאר מחוץ למעגל העבודה.

אשר על כן, אני קובעת כי נכותו התפקודית תעמוד על שיעור של 100%.

כושר השתכרותו של התובע

13. כחודשיים לפני התאונה, התובע החל לעבוד כנהג משאית אצל משה דנינו (עד תביעה) ולטענת השניים, משכורתו נקבעה לסך של 4,000 ₪, עם אופציה להגדילה, בתום 3 חודשי עבודה, לסך של 5,000 ₪. הוגש הסכם שנכרת בין השניים (ת/1) התומך לכאורה, בעובדות אלו.

בפועל, תלושי השכר שהתובע צירף לתצהירו מלמדים על שכר נמוך יותר. בתלוש השכר לחודש 10/98 אמנם נקוב הסכום 4,000 ₪ אולם, כשכר ברוטו. בחודשים 11-12/98 הסכומים הנקובים כ"משכורת נטו" נמוכים יותר ועומדים על סך של 3,000 ₪ ו – 3,500 ₪ בהתאמה. בתשובה מס' 10 לשאלון (נ/4א+ב) הצהיר התובע, כי שכרו האחרון עמד על סך 3,500 ₪.

14. התובע וכן מר דנינו נחקרו בבית המשפט לפשר הסתירה, בין ההסכם לכאורה שהציגו לבין השכר המופחת שהתובע קיבל בפועל ושניהם גרסו, כי תלוש השכר אינו משקף מקדמות שמר דנינו שילם לכאורה לתובע.

15. הנתבעת טוענת כי ההסכם ת/1 הינו הסכם פיקטיבי, אשר נולד לאחר מעשה וסמוך לפני עדות התובע בבית המשפט. לטענתה, די בעובדה, שההסכם לא גולה בתצהיר גילוי מסמכים, כמו גם לא צורף לתצהיר עדותו הראשית של התובע, כדי להטיל ספק באמיתות תוכנו. זאת ועוד, מר דנינו העיד, כי אין זה ממנהגו לחתום על הסכמי עבודה עם עובדיו ולא היה בפיו הסבר מניח את הדעת, על שום מה חרג לכאורה ממנהגו בכל הנוגע לתובע. הנתבעת מוסיפה, כי כך או כך, אין לייחס להסכם ת/1 משקל ואין לגזור ממנו מאומה על פוטנציאל ההשתכרות של התובע, שכן, אף לשיטתו של מר דנינו, כשנה לאחר התאונה הוא חדל מלהחזיק את המשאית, ללמדך, כי בכל מקרה, התובע היה נאלץ לסיים את עבודתו אצל מר דנינו תקופה קצרה לאחר התאונה.

16. בחינת עברו התעסוקתי של התובע מעלה תמונה קשה ועגומה. בשנים שקדמו לתאונה התובע לא השכיל להתמיד בעבודות המזדמנות שנקרו בדרכו. משפחתו נקלעה, לאורך שנים ארוכות, למצוקה כלכלית קשה וחיה בדוחק ובדלות. המשפחה הוכרה בשירותי הרווחה כמשפחה נזקקת ונתמכה לא פעם, על ידי הרשויות. העיון בתיק הרווחה (נ/12) מלמד על פניות חוזרות ונשנות של המשפחה לקבלת עזרה וסיוע באמצעות תרומות מקרנות שונות, בין היתר, קרן ראש הממשלה לסיוע. העובדות הסוציאליות שטפלו במשפחה המליצו בחום על תמיכה וסיוע במגוון תחומים, בהטעימן את תפקודם הלקוי של בני הזוג, התובע ואשתו, אשר סובלים מ"אי יציבות תעסוקתית". בשל המצב הקשה בבית התובע, המצוקה הכלכלית אליה נקלעה המשפחה, החובות הכספיים הכבדים שנצברו, המליצו העובדות הסוציאליות על הוצאת הילדים למסגרות פורמליות מחוץ למשפחה, תוך הענקת הנחות משמעותיות בתשלום הנדרש לשם כך. ראה לדוגמא, מכתבה של עו"ס מיום 24.11.94 לראש המועצה המקומית אופקים, מר מיכה הרמן:

" הנדון: השתתפות משפ' כהן במימון חונכת לילדים

משפחת כהן מנחם וחנה נמצאת בטיפולנו ואף מוכרת לך. כצורך חיוני לטיפול בילדי המשפחה הוחלט להכניס חונכת שתעבוד עם הילדים במשך מס' שעות בשבוע. ... למשפחה אין הכנסות במשך חודשים רבים והם מתקיימים מסיוע המשפחה המורחבת לצרכים המינימליים שלהם ואין ביכולתם לממן את ההשתתפות על סך 63 ₪ לחודש. היות ומדובר במקרה חריג וטובת הילדים לנגד ניניו, אנו פונים אליך ומבקשי לאשר לנו לסייע למשפחה בסך 63 ₪ לחודש על חשבון המועצה".

בתאריך 28.1.95 אושרה לבני המשפחה השתתפות ברכישת ביגוד עבור

שלושת ילדיהם בסך 600 ₪.

בחודש מאי 95' התובע חתם על הצהרה, לפיה הוא עובד בעבודות מזדמנות

ומשתכר כ – 3,500 ₪ לחודש.

בחודש נובמבר 96' אישרה ועדת קרן ראש הממשלה סיוע כלכלי למשפחת התובע בסך של 800 ₪.

בחודש ינואר 97' פנתה העו"ס לעיריית אופקים בבקשה למחיקת חובות לעירייה ונימקה את הבקשה, בין היתר בנימוקים להלן:

"מדובר במשפחה המונה זוג הורים וארבעה ילדים. לבני הזוג אי יציבות תעסוקתית ועקב כך הולכים ונערמים הקשיים הכלכליים. בין היתר, צברה המשפחה חובות למח' הגביה שאין באפשרות לעמוד בפרעונם. בשל המצב הכלכלי הקשה עולות בעיות רבות בתוך המשפחה".

די בדברים אלו כדי להטיל ספק רב בפוטנציאל ההשתכרות לו טוען התובע, בסך 7,500 ₪. ברי, כי כושר השתכרותו נמוך במידה ניכרת.

17. זאת ועוד; בשנת 1984 רכשו התובע ואשתו דירה מ"עמיגור" בעיר אופקים, בת 3 חדרים בשטח של 74 מ"ר ברוטו, באמצעות משכנתא. השניים לא עמדו בפירעונה, הגם שמדובר בתשלום חודשי מוגבל בסך 450 ₪. כבר בשנת 1996 ננקטו נגדם הליכים משפטיים למימוש המשכון, עקב חוב שהצטבר בסך 25,914 ₪. לבסוף, הדירה נמכרה סמוך לאחר אירוע התאונה וללא זיקה אליה (נ/28).

18. עינינו הרואות, מדובר, בתובע אשר לאורך שנים לא הצליח לפרנס את משפחתו ושכרו הממוצע לא עלה על שכר המינימום. מצבה הכלכלי של המשפחה הלך והתדרדר. המשפחה נושלה מנכסיה המועטים ועובר למועד התאונה, חיה בחוסר כל.

19. בהתעלמו מכל האמור לעיל ובהסתמכו על שתי תקופות קצרות, בהן שכרו של התובע עלה על שכר המינימום, התקופה עובר לתאונה (בת כחודשיים) ופרק זמן נוסף, אף הוא בן חודשים ספורים, בין 3/97 עד 01/98, בו התובע עבד כנהג אצל "גד גולן" והרוויח סך של 4,600 ₪ בממוצע (בערכי יום הגשת הסיכומים, סך של 5,566) - בא כוחו התיימר לטעון בסיכומיו, כי פוטנציאל ההשתכרות של התובע עומד על סך של 7,500 ₪ לחודש, בהתחשב בגילו הצעיר של התובע בעת התאונה (38) ובשנות העבודה הארוכות שנותרו לו, אשר יש לצפות כי במהלכן, שכרו היה הולך ועולה.

20. הנתבעת טוענת מנגד, כי העובדות המתוארות לעיל, מצביעות על אדם אשר לא הצליח להתמיד בעבודתו, אלא לתקופות קצרות ולא רצופות ולא עלה בידו לפרנס כראוי את בני משפחתו. על כן, אין בסכומים שהתובע הרוויח במהלך החודשים שקדמו לתאונה כדי לשקף את פוטנציאל ההשתכרות שלו ובוודאי שאין לצפות כי שכרו היה עולה בעתיד, כטענת בא כוחו. הנתבעת מוסיפה, כי העובדות שהוכחו מלמדות על כושר השתכרות נמוך, ולפיכך, אלמלא התאונה, יש להניח כי שכרו לא היה עולה על שכר המינימום במשק, העומד על הסך של 3,850 ₪ (נכון ל - 11/08 - מועד הגשת הסיכומים).

21. טענות הנתבעת מקובלות עלי. מצבור העובדות שהוכחו אודות התובע מלמד, כי אין בחודשי העבודה המועטים, בהם הוא הצליח להתמיד קמעה בעבודתו ולהרוויח סכומים העולים על שכר המינימום, כדי ללמד על פוטנציאל השתכרות המגיע לסך של 7,500 ש"ח בעתיד. עברו התעסוקתי הדל לאורך השנים, אי יכולתו להתמיד בעבודות, המצוקה הקשה אליה נקלעה משפחתו - כל אלו מלמדים על פוטנציאל השתכרות נמוך.

זאת ועוד, ספק רב אם ההסכם ת/1, בין התובע לדנינו, אכן משקף את יחסי העבודה שביניהם, שכן השכר ששולם לו בפועל, בהתאם לתלושי השכר אינו משקף את האמור בהסכם, מה גם שההסכם הוצג כראיה בשלב מאוחר, עובדה אשר כשלעצמה מטילה ספק בנכונות תוכנו. לפיכך, אין בהסכם כדי לסייע לתובע בהוכחת טענותיו ביחס לפוטנציאל השתכרותו.

יחד עם זאת, סבורני, כי יש ליתן משקל מסוים לגילו הצעיר של התובע במועד התאונה. ייתכן, כי עם השנים, הוא היה משנה מעט את אורחותיו ונוהג ביתר יישוב דעת בעבודות שהיו מזדמנות בדרכו. אך בשל הסיכוי הקל, שמא גילו הצעיר של התובע הוא העומד בעוכריו, אני מעמידה את פוטנציאל השתכרותו בעתיד מעל שכר המינימום, על סך של 4,500 ₪.

חישוב הפסדי שכר

לעבר

22. לתקופת האשפוז מיום התאונה 27.12.98 ועד לתאריך 3.2.00 (431 יום), 4,500* 14 = 118,155 ₪ (משוערך).

מחודש 2/99 ועד מועד מתן פסק הדין (122 חודשים):

4,500*122 = 763,426 ₪ (משוערך).

לעתיד (מהוון עד גיל 67):

סך 758,179 ₪

סה"כ הפסד השתכרות לעבר ולעתיד – 1,639,760 ₪

עזרת הזולת

23. פרופ' זאב גרוסוסר, מומחה בשיקום ורפואה פיסיקלית, בדק את התובע בתאריך 15.3.04 וקבע בחוות דעת מיום 1.12.04 את העובדות והממצאים כדלקמן:

"החולה מבצע מעברים מהרכב לכיסא גלגלים בכוחות עצמו. ..אשתו דואגת לאספקת התרופות וציוד אחר, כגון אביזרים הדרושים לטיפול בקולוסטומיה ופדים ממרפאת קופת חולים. החולה נוהג ברכב אוטומטי שהותאם עבורו, החולה מבצע מרבית הזמן את המעברים השונים בכוחות עצמו, צריך עזרה בלבוש בפלג גוף תחתון בעיקר בגלל הבעיות בכיפוף ובגלל הכאבים. עזרה זו כוללת סיוע בהחלפת החיתול שלוש פעמים ביום ועזרה בהורקת בקבוק השתן. החולה מסוגל להחליף את שקית הקולוסטומיה בכוחות עצמו אך אינו מסוגל להחליף את בסיס שקית הקולוסטומיה, דבר שלדבריו נעשה פעם ביום על ידי אשתו. החולה מסר כי מבחינת מתן שתן הוא מטיל שתן דרך הפין אך השליטה בשתן לקויה ביותר. החולה זקוק לעזרה ברחצה בפלג גוף תחתון ובגב, מסוגל לאכול בכוחות עצמו. החולה מסיע את ילדיו לבית הספר, נוהג עבור אשתו לקניות ומסייע בעבודות בית קלות, כגון קילוף ירקות. החולה מבקר מדי פעם את הוריו המתגוררים בבאר שבע, צופה בטלוויזיה ופותר תשבצים. החולה מסר כי מאז התאונה אין לו כלל זיקפה ואין כלל יחסי מין. מסר כי לא הגיב כלל לניסיון טיפולי בכדורי ויאגרה וכן לא לזריקות באיבר המין עצמו שנועדו להביא לזקפה. החולה מסר כי מבצע בצורה מסודרת בדיקות דם ושתן. החולה מסר כי קיימת בערך פעם בחודש אפיזודה של חום וצמרמורות, דבר המעיד על אפשרות של זיהום בדרכי השתן."

באשר לצרכיו הרפואיים, פרופ' גרוסוסר קבע, כי התובע זקוק למעקבים בתחום השיקום, האורולגיה, לרבות ביצוע בדיקות שגרתיות של שתן והדמייה, לצורך הרחקה חוזרת של אבנים בכליות וכמו כן, הוא זקוק לטיפול תרופתי, בעיקר, אנטיביוטי עקב זיהומים חוזרים בדרכי השתן ומעקב כירורגי, עקב הקולוסטומיה. בנוסף, תכשירים נוגדי כאבים.

באשר לצרכיו האישיים של התובע, פרופ' גרוסוסר קבע כי הוא זקוק לכיסא גלגלים, עגלת רחצה, מיטה חשמלית ודיור המותאם לכיסא גלגלים, קרי, התאמת פתחים וגישה מותאמת לשימוש בכיסא גלגלים. התובע זקוק לניידות וכן, לעזרה במשק הבית בהיקף של שעתיים ביממה. בנוסף, התובע זקוק לעזרה אישית בהיקף של עד שלוש שעות מפוצלות ביום, עקב קשיים בהלבשה, רחצה ובהחלפת בסיס הקולוסטומיה וכן, בשל הצורך בהחתלה שלוש פעמים ביממה (צורך אשר ירד במהלך הזמן בעקבות שליטת התובע בסוגריו).

כמו כן, התובע זקוק לשלושה חיתולים ביממה (צורך שהופחת, כאמור), לפדים, לשלוש שקיות קולוסטומיה ובסיס קולוסטומיה אחד ביממה.

בתשובות לשאלות הבהרה לעו"ד פנר, פרופ' גרוסוסר הבהיר, כי התובע אינו זקוק לעזרה בעת יציאתו אל מחוץ לביתו ובאשר לתפקודו המיני – הואיל והתובע לא העלה בפניו נושא זה כבעיה הדורשת פתרון, פרופ' גרוסוסר נמנע מהבעת עמדה. הוא הטעים, כי צרכיו של התובע נגזרו ממצבו הרפואי וללא זיקה לעזרה והסיוע שאשתו העמידה לו. לפיכך, אין בהתדרדרות במצבה הבריאותי, כדי לשנות מקביעותיו.

פרופ' גרוסוסר שב והטעים, בתשובה לשאלת הבהרה של עו"ד פנר, כי לאורך מרבית שעות היממה, התובע כלל אינו זקוק להשגחה ועל כן, אין להוסיף שעות סיוע, מעבר לאלו שהוא קבע בחוות דעתו.

באשר למיזוג אוויר, פרופ' גרוסוסר ציין, גם כן בתשובה לשאלת הבהרה מטעם עו"ד פנר, כי מיזוג אוויר בדירת התובע עשוי להקל עליו.

24. בהינתן העובדה, כי בתאונת עבודה עסקינן, ראוי לבחון תחילה, את גדר זכויותיו של התובע אצל המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").

על פי הסכם שנחתם בין קופת חולים לאומית, בה חבר התובע לבין המל"ל – קמה לתובע זכות לקבל את כל העזרה הנדרשת לו מהמל"ל, באמצעות קופת חולים לאומית.

לעניין זה ראה ע"א 2801/96 אל - על נ' אלברט יפרח פ"ד נה(1) עמ' 817:

"כל נפגע בתאונת עבודה זכאי לריפוי, החלמה ושיקום רפואי במידה ובאופן אשר נקבעו בתקנות ובהוראות המוסד שניתנו במסגרת התקנות ואושרו בידי השר ופורסמו בדרך שהורה (סעיפים 87ו-88 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 - להלן: החוק). התקנות החלות בעניין זה הן תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח – 1968 (להלן: התקנות).

...את הריפוי, ההחלמה והשיקום הרפואי רשאי המוסד ליתן גם באמצעות גוף אשר הוסמך כשירות רפואי, כאמור בסעיף 89(א) לחוק. קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל (להלן: קופת חולים) הוכרה כשירות רפואי כזה. הזכויות והחובות ההדדיות בין המוסד לבין הגוף באמצעותו מסופקות גימלאות (קופת חולים בענייננו), ייקבעו, כאמור בסעיף 91 לחוק, בהסכם שאישר השר, במידה והשר לא קבע אותם בתקנות. הסכם כזה נחתם בין המוסד לבין קופת חולים ב-7.6.90 (נ/21) והעתק שלו הוצג בפני בית המשפט (להלן: ההסכם). על פי המותנה בהסכם, על קופת חולים לספק לנפגע תאונת עבודה (מקבל השירות) את כל השירותים המפורטים בתקנות. התקנות מגדירות מהו "טיפול רפואי", ועל פי ההגדרה הוא כולל גם החלמה ושיקום רפואי."

25. בהסכם נ/2 מיום 4.6.90, בין המל"ל לבין קופ"ח לאומית נקבעו, כאמור, זכויותיו של חבר בקופ"ח לאומית מהמל"ל במקרה של תאונת עבודה. ראה סעיפים 5 ו-6 להסכם כדלקמן:

"5. א. היו הרופא המטפל במישרין במקבל השרות או המוסד, בדיעה שמקבל השרות זקוק לאישפוז ומקבל השרות ומשפחתו הסכימו לקבל השירותים הרפואיים שלא במסגרת אישפוז, מתחייבת בזה הקופה לשאת בכל ההוצאות שיידרשו לשם ביצוע מתן השירותים בבית מקבל השירות, או בכל מקום בו ישהה מקבל השירות באותה עת.

ב. הסכום שבו תישא הקופה לצורך ביצוע מתן השירותים הרפואיים כאמור בסעיף קטן א' לעיל יהא בסכום ההוצאות הממשיות שיוצאו על ידי מקבל השירות כפי שיקבעו על ידי המוסד, ובלבד שסכום זה לא יעלה על הסכום המקסימלי המשתלם עבור אישפוז במוסד רפואי המתאים למתן השירותים הרפואיים הדרושים למבוטח לפי קביעת המוסד.

6. היו הרופא המטפל במישרין במקבל השרות, או המוסד בדיעה שמקבל השרות זקוק למתן שירותים רפואיים, שלא במסגרת אישפוז, מתחייבת בזה הקופה לשאת בכל ההוצאות שיידרשו לשם מתן השירותים הרפואיים בבית מקבל השירות או בכל מקום אחר בארץ בו ישהה מקבל השירות באותה עת".

וכן ראה סעיף 3א' להסכם:

"הקופה מתחייבת בזה לבצע בעצמה ו/או לממן מתן ריפוי, החלמה ושיקום רפואי כמפורט בהסכם זה וכאמור בתקנות ובסימן ג' לפרק ג' לחוק כפי שיפורשו על ידי בתי המשפט המוסמכים (להלן-'השירותים').

וסעיף 3ג4:

"שיקום רפואי יכלול שיקום סעודי אף במוסדות שאינן בבעלות הקופה, אשר הקופה תפנה אליהם ובלבד שמוסדות אלה הוכרו על ידי משרד הבריאות".

26. התובע מימש חלק מזכויותיו על פי נ/2, הגם שלא מיצה את כולן, למרבה הצער. כך, מהרשימה (גם כן בנ/2) שהוצגה באמצעות מר כהן (עד הגנה), נציג קופ"ח לאומית עולה, כי קופ"ח לאומית העמידה לרשות התובע אביזרי עזר, בין היתר, כסא גלגלים, נעלים אוטופדיות, כרית, תיק גב, תיקון כיסא גלגלים, כרית טמפור לכסא גלגלים, מיטת פאולר חשמלית כולל מזרון, כסא שירותים, נעליים אוטופדיות (זוג נוסף), טיטולים, סדיניות, נסיעות באמבולנס, נסיעות במונית ובנוסף - כ – 300 שעות טיפול חודשיות (בממוצע) בין החודשים פברואר 2000 לאפריל 2001, אשר תמורתן שולמה לאשתו, שטיפלה בו.

27. אין חולק, כי בין החודשים 2/00 ל- 4/01 אשת התובע סעדה אותו בתמורה לסך חודשי שנע בין 2,200 ₪ ועד לסך של 2,872 ₪, אשר שולם ביום 4.4.01 (ראה תע"צ נ/16). התשלום האחרון ששולם לאשת התובע בסך 2,872 משוערך להיום לסך 4,580 ₪, ללמדך כי מדובר בשיעור עזרה ניכר. לא ברור על שום מה הופסק הסיוע מטעם קופ"ח, אולם ברי, כי התובע לא עשה מאומה כדי לחדשו. בפי מר אלי כהן לא היה הסבר לפשר הפסקתו.

28. עולה אפוא, כי התובע במחדלו, לא מיצה את זכויותיו אצל המל"ל וקופת חולים. הואיל ומצבו הרפואי נשאר כפי שהיה (למעט שליטה טובה יותר בסוגריו) ובהינתן נכותו הקשה - חזקה על המל"ל כי היה ממשיך להעניק לתובע את הסיוע שהעמיד לרשותו בתחילת הדרך, לאחר שצוות מטעם המל"ל היה בודק את מצבו וצרכיו.

בהתחשב בקביעותיו הברורות והבהירות של פרופ' גרוסוסר, אשר לחלוטין לא חורגות מגדר הסבירות, יש להניח כי התובע היה זוכה מהמל"ל לעזרה והסיוע כפי שקבע אותם פרופ' גרוסוסר או בדומה להם.

29. בנסיבות אלו, יש יסוד מוצק לטענת הנתבעת, לפיה התובע אינו זכאי לפיצוי בגין עזרת הזולת, לנוכח זכותו לקבל את הסיוע הנדרש באמצעות המל"ל.

בא כוחו התעלם לחלוטין מזכויותיו של התובע על פי דין וטען לסכומי פיצוי גבוהים מאוד, בגין עזרת הזולת, כדלקמן:

· בגין תקופת האשפוז – אשר במהלכה אשתו בקרה אותו יום יום וסעדה אותו – סך של 7,500 ₪ לחודש, בצירוף הוצאות בעין שנגרמו לבני המשפחה בסך כולל של 57,968 ₪ וכן סכום גלובלי בסך של 30,000 ₪ עבור הטיפול בילדי התובע בתקופת האשפוז ובסה"כ בגין תקופה זו פיצוי בסך 195,717 ₪ בצירוף ריבית בסך 242,186 ₪.

· בגין התקופה ממועד השחרור מביה"ח נווה שבא (02/00) ועד 30.5.04 (מועד הבדיקה אצל פרופ' גרוסוסר), עבור עזרה בהיקף של 12 שעות ביום, הכוללת סיעוד ועזרה במשק בית, לפי מחיר שעת סיעוד באמצע שבוע בסך 38.5 ₪ ובשבתות וחגים תוספת של 100% ובסה"כ סך של 77.5 ₪ לשעה ובסה"כ פיצוי כולל בגין תקופה זו בסך של 227,264 ₪.

· בגין התקופה מ – 1.6.04 ועד למועד הגשת סיכומי התובע, לפי 8 שעות עזרה ביום, פיצוי כולל בסך 615,474 ₪.

· בגין הפיצוי בעתיד, לפי היקף עזרה של 8 שעות ביום – סך כולל של 2,325,551 ₪.

30. הפיצוי שהעמיד ב"כ התובע בסיכומיו, בגין עזרת הזולת גבוה, מופרז ואין לו אחיזה במציאות, בוודאי לא בעובדות כפי שהוכחו, אף לא בקביעותיו של פרופ' גרוסוסר, אשר העמיד לתובע עזרה סבירה ומקובלת בהתחשב במגבלותיו, של 12 שעות שבועיות במשק הבית ובנוסף, עד 3 שעות מפוצלות לסיוע בתפקודו האישי.

31. על אף נכותו הקשה של התובע, הוא מתפקד באורח עצמאי, נע בכוחות עצמו, נוהג לבד במכוניתו ועצמאי ביציאותיו אל מחוץ לביתו. למעט הצורך בסיוע ברחצה ובהלבשת פלג גופו התחתון – אין הוא זקוק לעזרת הזולת. במהלך חקירתו הנגדית של פרופ' רובינשטיין למדנו, כי התובע שולט בסוגריו ולמעשה, לא נזקק יותר לטיטולים. את מימיו הוא מטיל לבקבוק והוא נזקק לעזרה רק בסילוק תוכן הבקבוק. כך אף בנוגע להחלפת שקיות הקולוסטומיה, המבוצעת על ידי התובע, למעט החלפת בסיס הקולוסטומיה, אחת ליממה, לשמה הוא נזקק לסיוע.

מדובר בעזרה בנקודות מועטות ובפרקי זמן מוגדרים, בעת ההלבשה והרחצה וכן, בהורקת בקבוקי שתן והחלפת בסיס הקלוסטומיה, אחת ליממה. התובע אינו זקוק לנוכחות מטפל סביבתו לאורך שעות היממה ויש להניח כי אינו זקוק אפילו ל – 3 שעות סיוע מלאות.

באשר לעזרה במשק הבית, העזרה עליה המליץ פרופ' גרוסוסר, בת 12 שעות שבועיות הינה נדיבה ביותר, ויש בה כדי לספק את צרכי התובע הן בעבודות הבית והניקיון, הן בכביסה והן בקניות.

לנוכח זכות התובע לכיסוי הוצאות העזרה והסיעוד מהמל"ל, לכאורה, לא היה מקום להעמיד לו פיצוי בגין ראש נזק זה. העובדה שהוא בחר שלא למצות את זכויותיו במל"ל, אינה מקימה לו עילה לזכות בסעד המבוקש.

32. כך אף באשר לתקופת האשפוז - צרכיו של התובע סופקו על ידי הצוות הרפואי במוסד בו אושפז. אמנם, אשתו בקרה אותו לדבריה, יום יום וסעדה אותו, אולם בהינתן העובדה, שהיא לא עבדה באותה עת וביקוריה הממושכים לא נועדו לצורך טיפול, אין מקום להעניק לה פיצוי בגין סיעוד, הגם שאין להתעלם מההלכה הפסוקה, לפיה זכאי קרוב משפחה לתגמול בגין העזרה והסיוע שהעמיד לקרובו, הנפגע.

33. לכאורה אפוא, היה מקום לדחות את תביעת התובע בראש נזק זה, שעניינו עזרת הזולת. יחד עם זאת, בהתחשב במאמץ המשפחתי שהושקע בטיפול בתובע בעבר, הן בתקופת אשפוזו והן לאורך השנים שחלפו לאחריה וכן, בהתחשב באפשרות שמא הסיוע שהמל"ל יעמיד לרשותו בעתיד, לא יכסה את מלוא הוצאותיו, ראוי לזכותו בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי, לעבר ולעתיד בסך של 350,000 ₪.

דיור

34. עובר לתאונה התובע התגורר באופקים, בדירה בת 3 חדרים (שני חדרי שינה וסלון) בשטח של 74 מ"ר ברוטו, בקומה רביעית, ללא מעלית. הדירה נרכשה על ידו ועל ידי אשתו באמצעות משכנתא ונמכרה ע"י כונס נכסים, בשל אי פרעון המשכנתא.

המומחה מטעם הנתבעת, מר פטל, העריך את שוויה, נכון למועד הגשת הסיכומים (ינואר 2009) בסך של כ– 40,000$. לטענת ב"כ התובע, הדירה נמכרה בתמורה לסך של 33,000$.

35. ברי, כי מכירת הדירה בוצעה בשל חובות ישנים של התובע שהצטברו טרם התאונה וללא קשר אליה, שכן ההליכים למכירתה החלו זמן רב טרם התאונה. בא כוח התובע טען, כי אלמלא התאונה, ייתכן והיה סיפק בידו לפרוע את חובותיו, אולם העיון בתיק הרווחה של המשפחה בעיריית אופקים, לרבות מסמכי מימוש המשכון, מלמד כי התביעה למימוש המשכון הוגשה למעלה משנתיים טרם התאונה, בתאריך 11.9.96 ובמהלך התקופה שעד לתאונה, מאומה לא השתנה במצבו הכלכלי. אי לכך, אין יסוד לטענות התובע.

36. יחד עם זאת ברי, כי בשל נכותו, התובע לא יכול היה להמשיך ולהתגורר בדירה, אשר לא תאמה את צרכיו. פרופ' גרוסוסר ציין בחוות דעתו, כי התובע זקוק לדיור מותאם לכיסא גלגלים ובקומת קרקע.

37. עוד בטרם שוחרר מהאשפוז ב – 06/99, משפחת התובע שכרה בית בן 4 חדרים וגינה צמודה, בשטח של 302 מ"ר בבאר שבע, שכן, ממילא היה עליה לפנות את דירתה והיא בקשה להתגורר בקרבת בית החולים "סורוקה" בו אושפז התובע באותה עת. עם שחרורו מהאשפוז ב – 02/2000 עבר התובע לבית המשפחה בבאר שבע, שם התגורר עד 06/07 בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך 550$.

הגם שמדובר במבנה דל ופשוט, אשר הותאם רק באופן חלקי לצרכיו, אין ספק כי התובע השביח עד מאוד את תנאי מגוריו ומגורי משפחתו, בהתחשב בדירתו הקודמת, בת 3 חדרים (74 מ"ר) בקומה רביעית באופקים. בא כוחו טען בסיכומיו, כי התובע שילם עבור תקופת מגוריו בבאר שבע, דמי שכירות בסך כולל של 311,937 ₪.

38. התובע הסביר את מגוריו הממושכים בבאר שבע, ברצונו לשהות סמוך לבית החולים "סורוקה", לצורך טיפולים רפואיים במידה וייזקק להם. ניתן להבין צורך שכזה, כאשר הוא מתעורר בסמוך לאחר התאונה, בהתחשב בפציעתו הקשה. אולם עם חלוף הזמן, כאשר מצבו הרפואי התייצב ובקוריו בבית החולים פחתו במידה ניכרת, שומה היה עליו לשוב ולהתגורר בעיר אופקים, היא מקום מגוריו הקבוע, אשר עלות הדיור בה זולה במידה ניכרת מזו שבבאר שבע.

39. הגב' שיפמן, מטעמו של התובע, ערכה פרוגרמה לדיור עבורו ולפיה קבעה, כי התובע יזדקק לדירת מגורים בקומת קרקע בשטח כולל של 98 מ"ר נטו בתוספת חניה ומרפסות בשטח נוסף של 39 מ"ר.

40. מר טלמון, השמאי מטעם התובע, העריך שוויה של דירה כזו בעיר באר שבע, בסך של 701,600 – 789,300 ₪ (שווה ערך לסך של 160,000$ - 180,000$ כשווים במועד עריכת חוות הדעת).

41. כבר עתה יצוין, כי הפרוגרמה שערכה הגב' שיפמן, הנתמכת בחוות דעתו של מר טלמון, מופרזת, מוגזמת ומנותקת מצרכיו של התובע ומהמציאות. דומה, כי הגב' שיפמן התעלמה לחלוטין מקביעותיו של פרופ' גרוסוסר, כמו גם, השביחה במידה ניכרת את תנאי המגורים של משפחת התובע בכללותה, על אף שבני המשפחה אינם זכאים לכך. באשר למר טלמון, חוות דעתו אינה רלבנטית, שכן הוא בחן ערך דירות בבאר שבע. לפיכך, אין לייחס משקל לחוות הדעת שהוגשו מטעם התובע ביחס לדיור.

42. ב– 06/07 התובע ומשפחתו חזרו, כאמור, לעיר אופקים וכיום הם מתגוררים בדירה השייכת ל"עמיגור", בת 3 חדרים, בקומת קרקע, בתמורה לדמי שכירות בסך 211 ₪ לחודש, סכום שנגזר ממצבם הכלכלי הירוד.

43. ב"כ התובע טוען, כי קיים חשש שמא הפיצוי בו יזכה התובע בתביעתו יגרום לעליה בדמי השכירות בהם התובע יחוייב, שכן אלו נגזרים ממצבו הכלכלי. תקרת גובה דמי השכירות בדיור הציבורי בבעלות "עמיגור", עומדת על סך של כ– 1,065 ₪ (ראה עדות מר טנג'י מטעם "עמיגור", עמ' 54 לפר') וגובהם נקבע בפועל על פי מצבו הכלכלי של כל דייר ודייר.

44. בתע"צ של המל"ל מיום 4.7.05 נ/14א' צוין, כי לתובע זכות לסיוע כספי בדמות מענק מיוחד להתאמת תנאי מגורים עד לסכום מרבי בסך של 61,412 ₪. ממוצג נ/21 של "עמיגור" עולה, כי קיימת הצעה להתאמת דירת התובע לצרכיו, הכוללת בניית רמפה, הרחבת פתחים לגודל של 90 ס"מ, התאמת מקלחת ועוד עבודות, שעלותן מגעת לסך של 36,000 ₪. ממוצג נ/29 של המל"ל עולה, כי אושר לתובע מענק להתאמת תנאי דיור בסך של 39,000 ₪. בנוסף, העד טנג'י אישר, כי כאשר יתקבל התקציב, תיבנה עבור התובע רמפה שתאפשר לו לעלות לדירה.

45. התובע טוען כי הינו זכאי לפיצוי בגין דיור כדלקמן:

§ בגין העבר– כיסוי הוצאות דמי השכירות בגין הבית בבאר שבע בסך של 311,937₪ בניכוי סך של 700₪ לחודש, שהתובע היה משלם אלמלא התאונה, בגין הדירה שהיתה בבעלותו טרם מכירתה, ובסה"כ סך של 238,437 ₪.

· בגין העתיד, סכום גלובלי בסך 500,000 ₪.

46. הנתבעת טוענת, בהסתמכה על העיקרון המנחה בדיני נזיקין שלהחזרת המצב לקדמותו, כי אין להעניק לתובע תנאי הדיור מעבר לאלו שהיה מורגל בהם טרם התאונה. הואיל ודירת התובע נמכרה ללא קשר וזיקה לתאונה, ממילא הוא היה צפוי להתגורר בשכירות בדירה הדומה לזו שהחזיק בה קודם לכן, אשר גובה דמי השכירות בגינה לא עולה על הסך של 150$- 180$ לחודש, בהתאם לחוות דעתו של מר פטל, המומחה מטעמה.

47. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובע לא הציג ראיה המצדיקה את ה"צורך" עליו הצביע לכאורה, להתגורר בבאר שבע "בקירבת בית החולים" ובוודאי שצורך זה לא מצא את ביטויו בחוות דעתו של פרופ' גרוסוסר. ברי, כי על פי עקרון השבת המצב לקדמותו, היה על התובע להמשיך להתגורר באופקים. הדברים הינם בבחינת קל וחומר, לנוכח העובדה שהתובע בחר להתגורר בבאר שבע לאורך 8 שנים ובכך פעל בניגוד לחובתו להקטנת נזקו, הן ביחס לגודל בית מגוריו וממדיו והן באשר למיקומו. בנסיבות אלו, הנתבעת טוענת כי אין לפצות את התובע בגין מגוריו בבאר שבע, אלא לתקופה שאינה עולה על שנתיים, אשר לאחריה, שומה היה עליו לחזור ולהתגורר בדיור ציבורי באופקים, כפי שעשה בפועל בשנת 2007.

48. הנתבעת טוענת, כי אין לייחס משקל לטענת התובע, לפיה פסיקת פיצויים בהליך זה עלולה לבטל את זכאותו לשכירות דירה בדיור הציבורי או לבטל, לחילופין, את ההנחה ממנה הוא נהנה כיום, שכן הוא זכה להנחה מפליגה בתשלום דמי השכירות, חרף היותו בעלים של רכב ולמרות הגמלה שהוא מקבל מהמל"ל, העומדת על סך של 9,746 ₪. בנוסף, לטענתה, מן המפורסמות, כי הפיצוי נועד לספק את צרכי התובע משך שנים רבות ויש להניח כי הדבר יילקח בחשבון, כפי שנהגו עם התובע עד כה.

49. בנסיבות אלו, הנתבעת טוענת כי יש לזכות את התובע לפיצוי בגין דיור כדלקמן:

· בגין השנתיים הראשונות שלאחר שחרורו מהאשפוז – סך של 20,000 ₪ (על בסיס דמי שכירות בסך 200$ לחודש).

· בגין התקופה מחודש 6/01 ואילך (צ"ל 2/02, שכן לשיטת הנתבעת, התובע זכאי לפיצוי בסך 20,000 ₪ בגין השנתיים הראשונות שלאחר שחרורו מהאשפוז, אשר מסתימות ב – 2/02) – אין מקום לפסוק פיצוי, שכן מכוח עקרון השבת המצב לקדמותו, ממילא אין התובע זכאי לדירה בבעלותו, שהרי דירתו נמכרה במסגרת כינוס נכסים, ללא קשר לתאונה ובגין הדיור הציבורי, בו הוא מתגורר כיום ולנוכח דמי השכירות הסמליים בסך 211 ש"ח, אין הוא זכאי לכל פיצוי.

· לחילופין, הנתבעת מציעה פיצוי בגין השטח העודף לו זקוק התובע עקב נכותו, שנאמד ב – 20 מ"ר ברוטו, אשר שווים הוערך בסך של 31,000$, שווה ערך ל – 120,000 ₪. מסכום זה יש להפחית את המענקים להם זכאי התובע מהמל"ל.

דיון בסוגית הדיור

50. בחינת טיעוני הצדדים מעלה את המסקנות הבאות:

· דירת מגורי התובע עובר לתאונה אינה מתאימה לצרכיו עקב נכותו.

· התובע זכאי למגורים בדירת קרקע בעיר אופקים, המותאמת לצרכיו, קרי, בעלת פתחים המאפשרים תנועה חופשית של עגלת הנכים, בעלת גישה שתאפשר כניסת העגלה, עם חניה סמוכה הנגישה באמצעות רמפה.

· הואיל ודירת התובע נמכרה בכינוס נכסים ללא קשר לתאונה, התובע אינו זכאי לרכוש דירה, אולם באומדן דמי השכירות, יש להתחשב בתוספת הנדרשת בגודל הדירה ובעובדה שעליה להימצא במפלס קרקע בשל צרכיו המיוחדים, עקב נכותו.

· הגם שהתובע נהנה כיום מהנחה מפליגה בדמי השכירות, יש לקחת בחשבון את האפשרות כי לא לעולם יוותרו דמי השכירות בשיעורים מופחתים אלו.

· מכוח עיקרון השבת המצב לקדמותו, אין ליהנות את בני משפחתו של התובע בשיפור תנאי הדיור ועל כן, הפיצוי יתמקד בשיעור שטח הדירה המוגדל לו זקוק התובע למחייתו במומו.

· החלטת התובע להעתיק את מגוריו לעיר באר שבע, לבית רחב ממדים בעל גינה בגודל 320 מ"ר והחלטתו להתגורר בבית זה לאורך 8 שנים, נוגדת את עקרון הקטנת הנזק. בתום תקופה בת שנתיים, אשר במהלכה, ביקוריו בבית החולים הלכו ופחתו ומצבו הרפואי התייצב, היה על התובע לשוב לעיר מגוריו באופקים ולהסתפק בדירה אשר עלות השכרתה נמוכה במידה ניכרת מדמי השכירות ששילם עבור ביתו בבאר שבע.

· חוות הדעת של הגב' שיפמן מוגזמת, מופרזת ואינה משקפת את צרכיו של התובע, כפי שנקבעו בחוות דעתו של פרופ' גרוסוסר.

· יש לקחת בחשבון את המענקים העומדים לרשות התובע, להתאמת הדיור לצרכיו.

51. בהתחשב בכל האמור לעיל, אני מעמידה את הפיצוי בגין דיור כדלקמן:

· בגין השנתיים הראשונות שלאחר האשפוז (02/04 – 02/02)– על בסיס דמי שכירות חודשיים בסך 350$, שכן התובע אינו זכאי לפיצוי בגין מלוא דמי השכירות ששילם, לנוכח החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו – חובה שהוא לא עמד בה לנוכח גודל הבית ששכר ומיקומו, ועל כן אין הוא זכאי לכיסוי מלוא דמי השכירות כפי ששילם בפועל. סכום הפיצוי המשוערך בש"ח עומד על סך כולל של 57,542 ₪ (משוערך).

· בגין התקופה מחודש 3/04 עד 4/07 על בסיס דמי שכירות בסך 200$ לחודש, מהנימוקים המפורטים לעיל, בנוגע לחובת הקטנת הנזק המוטלת על התובע. סכום הפיצוי המשוערך עבור תקופה זו בש"ח עומד על סך כולל של 42,059 ₪ (משוערך).

· עבור העתיד - סכום גלובאלי בסך 100,000(מעבר למענק המל"ל עבור התאמת דיור).

· סה"כ הפיצוי בגין דיור יעמוד על סך של 199,601 ₪.

ניידות

52. פרופ' גרוסוסר קבע בחוות דעתו, כי נכותו של התובע והיותו מרותק לכיסא גלגלים, אינם מאפשרים לו שימוש בתחבורה ציבורית. המל"ל הכיר בזכותו לניידות והעמיד לרשותו מענקים והלוואות עומדות, לשם רכישת רכב מותאם לצרכיו והחזקתו.

53. מר קצין, כלכלן, הגיש חוות דעת מטעם התובע בעניינים שונים, בין היתר, בנוגע ל"עלות ניידות לנכה". מחוות הדעת עולה, כי כאשר לנכה יש פטור מלא ממסים, ההוצאה ההונית היחידה שיש לו היא רכישת המכונית הראשונה, ללא מסים. מלבד רכישה ראשונית זאת, לא תהיה לו כל הוצאה הונית. החלפת המכונית, אף היא לא כרוכה בעלות, שכן, כנגד הפדיון בגין מכירת המכונית הראשונה (לאחר החזר ההלוואה העומדת) הוא זכאי לשוב ולרכוש מכונית חדשה ללא מסים.

54. במהלך עדותו, מר קצין שינה את דעתו וקבע, כי בפועל, לא נגרמה לתובע כל הוצאה הונית בגין רכישת רכביו, וזאת בשל המענקים וההלוואות העומדות שהמל"ל העמיד ויעמיד לרשותו, לצורך החלפת הרכבים, מדי 5 שנים. לענין זה, ראה עדותו של מר קצין:

"בחוות הדעת ההוצאה ההונית שווה לאפס ואני מפנה לעמ' 9 לחוו"ד. אין הוצאה הונית בכלל ובסיכום המסקנות הצגתי את מחיר הרכב ללא מיסים בנפרד, אם הוא יקבל מענק שיחזור על עצמו, אז לא צריך להביא את זה בחשבון, כלומר, שהוא ישאר רק עם העלות החודשית של רכב יציג, כמובן עם כל האביזרים המתאימים שציינתי בחוו"ד על פי מסקנות הוועדה."

55. תימוכין לגישת מר קצין, אשר לא הוגשה חוות דעת נגדית כנגדה, ניתן למצוא בתע"צ של המל"ל מיום 30.7.05 (נ/24) ממנו עולה, כי בתאריך 6.5.01 קיבל התובע הלוואה עומדת לכיסוי מיסים לרכישת רכב, בסך 42,716 ₪. ב- 1.2.05 הוא החליף את רכבו וקיבל הלוואה עומדת נוספת בסך 61,391 ₪. צוין, כי בהחלפה הבאה של הרכב הוא יהיה פטור מהחזר ההלוואה העומדת שניתנה ב – 1.2.05, אם יתקיימו כל התנאים המזכים אותו להחלפה וזאת מאחר שפחת השימוש והפחת הנוסף יאפסו את ההלוואה העומדת. יוצא אפוא, כי עם מכירת הרכב הראשון – ההוצאה ההונית שנגרמה ברכישתו מתאפסת.

לפיכך, לתובע לא נגרמו ולא תיגרמנה הוצאות בעתיד בגין החלפת רכביו.

טענות התובע

56. בהתעלמו מהזכויות להן הוא זכאי מטעם המל"ל, ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי הינו זכאי לפיצוי בגין הוצאות ניידות בעבר ובעתיד כדלקמן:

· בגין תקופת אשפוזו, משך 14.3 חודשים, עבור נסיעות בני משפחתו לביקורים בבית החולים, סך של 20,530 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית נכון למועד הגשת הסיכומים ב – 11/08 – סך 32,915 ₪.

· בגין התקופה ממועד שחרורו מבית החולים (2/00) ועד לחודש 05/01 (מועד רכישת הרכב), לפי הוצאות ניידות בסך 2,470 ₪ לחודש ובניכוי הוצאות ניידות חודשיות בתחבורה ציבורית בסך 320 ₪ - לאורך תקופה בת 15 חודשים ובסה"כ סך 46,689 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית נכון למועד הגשת הסיכומים ב – 11/08).

· בגין התקופה מתאריך 1.5.01 ועד לתאריך 01/05 – מועד רכישת המכונית השנייה:

מחיר המכונית בסך 127,315 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה ובסה"כ 152,435 ₪. הוצאות ניידות ( נטו) בסך 2,470 ₪ לחודש ובסה"כ סך של 110,187 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית).

· מחודש 02/05 ועד מועד הגשת הסיכומים (11/08):

מחיר רכישת המכונית השנייה בסך 191,812₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית) בצירוף הוצאות ניידות חודשית בסך כולל של 102,555₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית).

· עבור העתיד – מחיר רכישת רכב והתאמתו בסך 79,345₪ והחלפתו 5 פעמים (עד גיל 75) לרבות הוצאות ניידות חודשית, סכום כולל– 959,690 ₪.

· סה"כ הפיצוי בגין ניידות לעבר ולעתיד – 1,596,283 ₪.

טענות הנתבעת

57. הנתבעת טוענת, כי התובע התעלם בחישוביו מחוות דעתו של מר קצין, המומחה מטעמו ואכן כך!. לשיטתה, רכישת הרכב הראשון היתה כרוכה בעלות מטעמו של התובע בסך 54,625 ₪ בלבד, אשר יש להניח, כי עם מכירתו, ההוצאה כוסתה במלואה.

בנסיבות אלו ולנוכח המענק והפטור ממיסים שהתובע קיבל, עם רכישת הרכב השני, הוא לא זכאי לפיצוי בגין הרכישה הראשונית או בגין הוצאה הונית כלשהי.

58. באשר להוצאות אחזקת הרכב – מר קצין התייחס בחוות דעתו להוצאות אחזקת רכב בעל נפח סמ"ק 1800 ובעדותו התייחס אף לרכב בעל נפח מנוע של 1600 סמ"ק. על יסוד דבריו של מר קצין, הנתבעת גורסת, כי הוצאות החזקת רכב שנפח מנועו 1600 סמ"ק עומדות על סך 1,420 ₪ לחודש וההוצאות בגין הרכב בעל נפח מנוע של 1,800 סמ"ק עומדות על סך 1,670 ₪, זאת, בהנחה שהתובע נוסע בכל חודש בין 1000 ל – 1300 ק"מ.

59. הנתבעת טוענת, כי לא הוכח שהתובע נוסע את כמות הקילומטרים המצוינת בחוות דעתו של מר קצין, הגם שהיה ביכולתו להוכיח זאת בנקל, באמצעות הצגת מד הקילומטרים של מכוניתו. יש לזקוף, לטענתה, מחדל זה לחובתו.

זאת ועוד, מרבית נסיעותיו של התובע, כעולה מעדותו, מתבצעות בתוך העיר אופקים, לצורך הסעת אשתו וילדיו. בני משפחתו, הוריו ואחיו, מתגוררים בערים סמוכות, בבאר שבע ובדימונה ולפיכך, מרחק הנסיעה אליהם לא רב. כמו כן, לא הוכח כי התובע נוסע לצורך לטיפולים רפואיים, מה גם, שנסיעות אלו ממילא מכוסות על ידי המל"ל.

60. יתירה מזו, הנתבעת טוענת, כי הואיל והמכונית משמשת לא רק את התובע, אלא גם את בני משפחתו, אשר קודם לכן, נאלצו להשתמש בתחבורה ציבורית, הרי שיש לנכות מהוצאות הניידות החודשיות אף את הוצאות הנסיעה של בני המשפחה, אשר נגרעו מטבע הדברים, מסל ההוצאות המשפחתי, טרם התאונה.

61. בהסתמכה על ההלכה הפסוקה, הנתבעת טוענת כי התובע זכאי לפיצוי בגין ניידות אך ורק עבור ההוצאות העודפות שנגרמו לו, עקב נכותו.

62. על יסוד הנתונים הללו, הנתבעת טוענת, כי יש להעמיד את ההוצאה החודשית שנגרמה לתובע, החל ממועד רכישת מכוניתו הראשונה על סך של 300 ₪ לחודש ועד לעצם היום.

לפיכך, התובע זכאי לטענתה, לפיצוי בסך 27,900 ₪ בגין הוצאות העבר, ועבור העתיד – סך של 51,063 ₪.

דיון בסוגית הניידות

63. הפיצוי שהתובע זכאי לו בגין הוצאות ניידות נגזר משלוש תקופות; תקופת האשפוז (14.3 חודשים), התקופה החל ממועד רכישת המכונית הראשונה ועד עצם היום והתקופה לעתיד כדלקמן:

· באשר לתקופת האשפוז – אשת התובע ציינה בתצהירה, כי נסעה לבקר את התובע יום- יום, תחילה לבית החולים "וולפסון", לאורך תקופה בת כ – 3.5 חודשים ולאחר מכן לבית חולים "נוה שבא" בבאר שבע. יש לציין, לעניין זה, כי משפחת התובע עברה להתגורר בבאר שבע החל מחודש יוני 1999, בסמוך לבית החולים. בנסיבות אלו, עבור תקופת האשפוז, התובע זכאי לפיצוי עבור נסיעות בני משפחתו לבקרו, על דרך האומדנא, בהעדר ראיות להוכחת ההוצאות שנגרמו לו בפועל, בסכום גלובאלי של 15,000 ₪.

· באשר להוצאות החודשיות בגין החזקת רכב – מר קצין העיד, כי עלות החזקת מכונית "טיפוסית", לא חדשה, שנוסעת 1200 – 1300 ק"מ בחודש, בעלת נפח מנוע של 1600 סמ"ק מגעת (נכון ליום מתן העדות) לסך של 2,200 ₪ לחודש. מסכום זה יש לנכות הוצאה בגין תחבורה ציבורית בסך 330 ₪ לנפש (עמ' 15 לפר').

בחוות דעתו, מר קצין מסר נתונים שונים, המתייחסים לרכב בעל נפח מנוע של 1,800 סמ"ק, על בסיס נסיעה של 1,000 ק"מ בחודש, אשר עלות אחזקתו החודשית מגיעה לסך משוערך, נכון להיום, של 1,891 ₪ ( סך של 1,223 ₪, נכון למועד הגשת חוות הדעת (ספטמבר 2002).

· התובע רכש בחודש מאי 2001 מכונית בעלת נפח מנוע של 1,600 סמ"ק, וחמש שנים לאחר מכן, בחודש ינואר 2005 הוא החליפה לרכב בעל נפח מנוע של 1,800 סמ"ק.

· התובע לא הציג ראיות לכמות הקילומטרים שהוא נוסע מדי חודש, הגם שהיה לאיל ידו לעשות כן.

בהינתן העובדה, שהתובע אינו עובד והוא אף אינו צפוי לעבוד בעתיד, חזקה עליו, כי אין הוא "גומע" מרחקים ניכרים וכלל נסיעותיו לאורך חודש ימים, נופל מממוצע הנסיעות אליו התייחס מר קצין בכשליש. לפיכך, החישוב ייעשה על בסיס נסיעה ממוצעת של 667 ק"מ בחודש.

· הואיל ומכוניתו של התובע משמשת את כלל המשפחה, המונה 6 נפשות, יש לנכות מסכום ההוצאה החודשית סכום הגבוה מ – 330 ₪, המבטא לשיטתו של מר קצין, הוצאה ממוצעת של אדם בתחבורה ציבורית. יחד עם זאת, אין לנכות סכום המשקף את הוצאות המשפחה כולה, בהינתן העובדה, שהילדים יגדלו ויעזבו את הבית.

· בהתחשב בכל הנתונים המפורטים לעיל, אני מעמידה את הפיצוי בגין הוצאות הנסיעה החודשיות כדלקמן:

· באשר לתקופת האשפוז עד ל- 05/01- סך של 15,000 ₪.

· באשר לתקופה רכישת המכונית הראשונה, מ- 5/01 עד 1/05, ועל יסוד עדות מר קצין, ובהינתן מגבלת הקילומטרים החודשית, כפי שקבעתי לעיל, סכום האחזקה החודשית יעמוד על סך 600 ₪ לחודש, ובסה"כ – 39,272 ₪ משוערך להיום.

· ממועד רכישת המכונית השנייה ב - 1/05 ועד היום, על בסיס הוצאות אחזקה בסך 700 ₪ לחודש ובסה"כ 42,375 ₪ (משוערך)

· באשר לעתיד – עד גיל 70, הפיצוי יעמוד על סך של 131,870 ₪, על בסיס סך של 700 ₪ לחודש.

הפיצוי הכולל בגין ניידות יעמוד על סך של 228,517 ₪.

כאב וסבל

64. הפיצוי בגין כאב וסבל עומד על סך 218,734 ₪.

הוצאות רפואיות

65. אין חולק כי על המל"ל לשאת בכל הוצאותיו הרפואיות של התובע באמצעות קופ"ח. ההסכם נ/2 תומך בכך. ראה אף עדות מר כהן בעמ' 42 לפר': "אני אומר שלפי ההסכם מחויבת הקופה לספק כל שירות הנדרש לצורכי ריפוי, החלמה ושיקום של נפגע עבודה, שירות כהגדרתו בהסכם, כלומר כולל שירותים רפואיים לרבות סיעוד."

זאת ועוד, התובע לא הוכיח כי נגרמו לו הוצאות רפואיות בפועל. ראה עדותו:

"ש. מתי פעם אחרונה היית בטיפול רפואי בסורוקה?

ת. אולי לפני שנתיים

ש. מתי קיבלת טיפול רפואי אחר

ת. לא זוכר, למעט אספקת ציוד אישי, אותו אני מקבל חינם מהקופה" עמ' 19 לפר'].

אף לא הוכח, כי צפויות לתובע הוצאות רפואיות חריגות בעתיד. מחוות דעתו של פרופ' גרוסוסר עולה, כי על התובע לערוך מעקבים רפואיים שגרתיים, אשר כולם מצויים בסל הבריאות ומכוסים על ידי קופ"ח.

באשר לתפקודו המיני של התובע, הגם שלא הוכח אם הוא נזקק לטפול ומה טיבו, הרי שמקובלת עלי טענת הנתבעת, כי לתובע זכות לכיסוי הוצאות טיפול בתפקוד המיני במסגרת קופ"ח (ראה תוספת שניה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד-1994 סעיף 14(ה)(4) – טיפול בהפרעות בתפקוד המיני). בנסיבות אלו, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה.

יוצא אפוא, כי אין לזכות את התובע בפיצוי בגין הוצאות רפואיות.

ציוד ועזרים

66. כאמור, קופ"ח העמידה לרשות התובע את כל אביזרי העזר הנדרשים, על פי המלצותיו וקביעותיו של פרופ' גרוסוסר. מעדות מר כהן, מטעם קופ"ח עולה, כי במהלך 8 השנים האחרונות, סופקו לתובע שלושה כסאות גלגלים, וכאשר אחד הכיסאות התקלקל, הוא הוחלף באחר. כסא נוסף תוקן (עמ' 44 לפר') (ראה גם רשימת הוצאות של קופ"ח נ/16 המדברת בעד עצמה).

67. התובע אישר כי חלק ניכר מהאביזרים אכן נרכשו עבורו על ידי קופ"ח, הגם שלטענתו, הוא נאלץ לרכוש מזרון מתכוונן וכריות. בנוסף, עבור אחד מכיסאות הגלגלים שרכש, לטענתו, הוא קיבל כיסוי חלקי בלבד (עמ' 20 לפר').

68. לרשות התובע עומד מענק של המל"ל למימון אביזרים בסך של קרוב ל – 30,000 ₪, אשר לטענת הנתבעת, טרם מומש. ראה תע"צ מל"ל מיום 4.7.05 נ/14א': "עקרונית רשאי לממש סיוע כספי ...מענק מיוחד לסיוע ברכישת אביזרי עזר – הסכום המירבי עומד ע"ס 29,159 ₪".

בנסיבות אלו, הנתבעת טוענת כי אין לזכות את התובע בפיצוי בגין ראש נזק זה.

69. התובע מנגד, העמיד רשימה ארוכה של אביזרי עזר, על עלויותיהם, כפי שנערכה על ידי הגב' שיפמן, אשר על פיה, הוא עותר לפיצוי כולל בסך 899,671 ₪.

70. במסגרת חוות דעתה, הגב' שיפמן פירטה הוצאות שונות, הכלולות, רובן ככולן, באביזרים המסופקים לתובע על ידי המל"ל באמצעות קופ"ח. כך, הגב' שיפמן העריכה הוצאה בסך 171,500 ₪ בגין רכישת כסאות גלגלים (לעבר ולעתיד) – אשר אין חולק כי קופ"ח מימנה את רכישתם, סך של 17,500 ₪ בגין רכישת עגלות רחצה, אשר פרופ' גרוסוסר לא המליץ על רכישתם, סך של כ – 100,000 ₪ בגין רכישת מיטה חשמלית (לעבר ולעתיד) אשר קופ"ח נשאה בעלות רכישתה וכן סך של 587,809 בגין ציוד מתכלה, אשר לגביו, התובע עצמו אישר, כי הוא מקבלו חינם מקופ"ח.

71. התעלמותה המוחלטת של הגב' שיפמן מזכויותיו של התובע על פי דין, אשר חלקן הגדול מומשו וחלקן האחר עומד לרשותו, דא עקא, הוא נמנע ממימושן – מקוממת.

72. יוצא אפוא, כי המל"ל באמצעות קופ"ח, נושא בהוצאותיו של התובע בגין רכישת אביזרים, הן בעבר והן לעתיד. אם תיוותרנה הוצאות אשר על התובע יהא לשאת בהן, הרי שמדובר בהוצאות שוליות. העד כהן הצהיר, כי קופ"ח מכירה בחובתה לשאת בכל ההוצאות הכרוכות ברכישת אביזרים וציוד לתובע. בנסיבות אלו, חזקה על התובע, כי לא יצטרך לשאת בעול כבד של הוצאות בגין רכישת אביזרים וציוד עזר.

לפיכך, הפיצוי בגין ראש נזק זה יהא על פי אומדן ויעמוד על סך גלובאלי של 35,000 ₪.

מיזוג אוויר

73. פרופ' גרוסוסר השיב בתשובה לשאלות הבהרה מטעם התובע, כי מיזוג אוויר עשוי להקל עליו, הגם שאין מדובר באביזר החיוני לצרכיו. בעבר, התובע לא החזיק בדירתו מזגן.

74. מר קצין קבע בחוות דעתו כי התקנתם והחזקתם של שני מזגנים בעוצמה של 1.25 כ"ס, מגעת לסך כולל של 144,815 ₪.

הנתבעת טוענת כי אין לזכות את התובע בפיצוי בגין מזגן, שכן אין מדובר בצורך שיקומי.

75. אכן, הטענה אינה משוללת יסוד. יחד עם זאת, הואיל ונגזר על התובע לשהות ימים ארוכים בביתו, בחוסר מעש, סבורני כי ראוי לסייע לו ברכישת מזגן, הגם שלא על פי העלויות המפורטות בחוות דעתו של מר קצין. בוודאי שאין מקום לסייע ברכישת והתקנת שני מזגנים. בנסיבות אלו, התובע יפוצה בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 20,000 ₪.

כביסה וייבוש

76. בחוות דעתו, מר קצין קבע עלות הפעלה בודדת של מכונת כביסה וייבוש לסך של 10.71 ₪ לפי כמות תקנית ו- 9.60 ₪ לפי כמות מוגברת, מתוכה כמחצית הוצאה קבועה והיתרה – הוצאה משתנה. ברי, כי אין "לגלגל" את ההוצאה הקבועה במלואה על התובע, שכן משפחתו אף היא נהנית מהשימוש במכונות הכביסה והייבוש.

77. פרופ' גרוסוסר אישר בתשובתו לשאלת הבהרה, כי התובע יזדקק להפעלת יתר של מכונות כביסה וייבוש, עקב מצבו הרפואי, בעיקר בשל הקלוסטומיה המחוברת למעיו. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי נדרשת לתובע הפעלה אחת עודפת בכל שבוע, בשל מצבו. יוצא אפוא, כי ההוצאה החודשית הכוללת בגין הפעלת מכונת כביסה וייבוש עודפת מגעת לסך של 48.20 ₪ לחודש ובהתחשב בכך שיש לזקוף רק חלק מההוצאה הקבועה לחובת התובע, יש להעמיד הוצאה זו על סכום גולבאלי המופחת מהסכום בו נקב מר קצין אשר יעמוד על סך של 36 ₪ לחודש.

בנסיבות אלו, הפיצוי לעבר (משוערך) ולעתיד, בגין כביסה וייבוש, יעמוד על סך כולל של 12,100 ₪.

מועדונית

78. פרופ' גרוסוסר המליץ על שילובו של התובע במועדונית "מן הראוי שנכה לא ישב רק בבית, בזה אין ספק".

בפועל, לא הוכח כי התובע השתלב במועדונית או שיש בדעתו לעשות כן. לדבריו, הוא מעביר את זמנו במחשב, בפתרון תשבצים ובהסעת בני משפחתו.

בנסיבות אלו, איני רואה מקום לפסוק פיצוי בגין מועדונית.

תשלום תכוף

79. הוגשה רשימת תשלומים תכופים כדלקמן:

8.8.99 - 5,500 ₪.

15.9.99 – 46,301 ₪.

9.4.01 – 36,000 ₪.

6.1.03 – 32,832 ₪.

6.8.03 – 10,944 ₪.

הסכום המשוערך לאחר ניכוי שכ"ט בשיעור 13% בצירוף מע"מ כפי שהיה קבוע בחוק במועדים הרלבנטיים סך של 164,842 ₪.

ו. סיכום

הפיצוי לו זכאי התובע בגין ראשי הנזק השונים הינו כדלקמן:

הפסד כושר השתכרות לעבר לעתיד 1,639,760

עזרת הזולת 350,000

דיור 199,601

ניידות 228,517

כאב וסבל 218,734

ציוד ואביזרים 35,000

מיזוג אוויר 20,000

כביסה וייבוש 12,100

סה"כ 2,703,712

תקבולי המל"ל עומדים בסך כולל 3,610,871 ₪ . יוצא אפוא כי תביעת התובע נבלעת במלואה בתקבולי המל"ל.

ז. פיצוי מכוח סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995

1. התובע טען בסיכומיו, כי היה והפיצוי שייפסק לו ייבלע בתקבולי המל"ל, כי אז יש לזכותו בשיעור של 25% מכלל הנזק.

הנתבעת טענה מנגד, כי טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה ולפיכך, יש לראות בה משום הרחבת חזית. לחילופין, הנתבעת הוסיפה, כי לא הוכחו התנאים להחלת הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק המל"ל").

2. סעיף 330(ג) לחוק המל"ל קובע:

"הגיש הזכאי לגמלה תביעה נגד הצד השלישי ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל – 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה".

אין חולק, כי עתירת התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי שיעור של 25% מכלל הפיצויים שנפסקו לזכותו, מכוח הוראת סעיף 330(ג) לחוק המל"ל לעיל, אינה כלולה בכתב התביעה והיא הועלתה לראשונה בסיפא לסיכומיו. לא זו אף זו, לא הוגשו ראיות להוכחת קיומם של התנאים המפורטים בסעיף 330(ג), אשר אך בהתקיימם – קמה לתובע הזכות לפיצוי בשיעור המבוקש. כך, לא הוכח כי התובע הודיע למוסד לביטוח לאומי על הגשת תביעתו, הגם שהוכח, כפי שיבואר להלן, כי בעת הגשת התביעה טרם הוגשה תביעה על ידי המוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 328(א) לחוק המל"ל, אולם במהלך שמיעתה, היא הוגשה.

3. הרציונל העומד ביסוד סעיף 330 לחוק המל"ל מעניק לנפגע אפשרות לזכות בפיצוי יתר, מעבר לנזקו ובניגוד לעקרון השבת המצב לקדמותו כתמריץ, שמטרתו להאיץ בנפגע להגיש תביעה נגד המזיק כדי להקל על המוסד לביטוח לאומי להיפרע מן האחרון (ראה ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהד' חמישית, כרך ב' עמ' 1604-1603).

4. לעניין הרחבת חזית – אין לראות בעתירת התובע לזכותו בשיעור 25% מגובה הנזק, מכוח הוראת סעיף 330(ג) לחוק המל"ל, משום הרחבת חזית. זוהי זכות על פי דין, אשר קמה מאליה, כל אימת שנזקו של התובע "נבלע" בתקבולי המל"ל ובלבד שמילא אחר התנאים הקבועים בחוק ואשר מכוחם קמה לו הזכות.

זאת ועוד, אף מחמת שיקולי צדק ומדיניות ציבורית, אין לראות בטענה זו משום הרחבת חזית, לנוכח השיקולים העומדים ביסוד הוראת החיקוק הנ"ל, המפורטים לעיל.

5. לעניין קיומם של התנאים – אין חולק כי התובע לא שלח הודעה פורמלית למל"ל בדבר הגשת התביעה דנן. יחד עם זאת, החוק אינו דורש צורה פומלית מסוימת, אותה צריכה ההודעה ללבוש. מטרת ההודעה ליתן למוסד לביטוח לאומי אפשרות לכלכל את צעדיו ולאפשר לו להצטרף לתביעה או לאחד את תביעתו עם תביעת הניזוק. (ראה לעניין זה ע"א 487/82 דוד נדלר נ. זורח שדה ואח', פ"ד ל"ח (4) עמ' 27).

6. ומן הכלל אל הפרט;

בענייננו, אין מחלוקת שדבר הגשת התובענה דנן הגיע לידיעת המל"ל ולראיה, בתאריך 31.5.09 הגיש המל"ל בקשה להצטרף כתובע בהליך דנן, מכוח הוראת סעיף 328 לחוק המל"ל (בש"א 4631/05). הבקשה נדחתה, אך בשל השיהוי הרב בהגשתה ולנוכח העובדה שההליך היה בעיצומו. בנסיבות אלו, וכעולה מסיכומי הנתבעת, המל"ל הגיש תביעה נפרדת נגד הנתבעת וצד ג', בגין התאונה נשוא התובענה, בבית משפט מחוזי בירושלים.

זאת ועוד, הנתבעת צפתה כבר בפתח הדיון בתביעה, כי הפיצוי שייפסק "ייבלע" בתקבולי המל"ל וחזקה עליה כי צפתה, בנסיבות אלו, כי יהא עליה לשאת בשיעור 25% מנזקו של התובע, על יסוד הוראת סעיף 330(ג) לחוק המל"ל.

7. יוצא אפוא, כי בפועל מולאו התנאים להחלת סעיף 330(ג) לחוק המל"ל על התובע.

ח. סיכום

העולה מכל האמור הוא, כי שיעור של 25% מנזקו של התובע עומד על הסך של 675,928 ₪. מסכום זה יש לנכות את התשלומים התכופים (בניכוי שכ"ט ומע"מ ולאחר ששוערכו) שעומדים על סך 164,842 ₪.

יוצא אפוא, כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 511,086 ₪ (להלן: "הסכום הפסוק").

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן, הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסכום הפסוק בצירוף מע"מ כחוק.

כמו כן, הנתבעת תשלם לצד ג' הוצאות משפט בסך 30,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום ג' אייר, תשס"ט (27 באפריל 2009) במעמד הצדדים

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ו. מרוז - שופטת