ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עיריית ירושלים נגד קואסמי :

1


בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים

א 002918/01

לפני:

כבוד השופטת אנה שניידר

04/05/2009

בעניין:

עיריית ירושלים

התובעת

נ ג ד

1 . קואסמי עבדלקאדר (עניינו הסתיים)

2 . קדומי מאהר רדאא

3 . חברת בית מרקחת אלדווא (עניינה הסתיים)

הנתבעים

פסק דין

1. עניינה של התובענה שלפנינו, תשלום חוב ארנונה על נכס הנמצא בשועפט והמזוהה בספרי התובעת (להלן: "העיריה") במספר30641 - 118-000-0013 (להלן: "הנכס").

הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

2. התובענה המקורית הוגשה בסדר דין מקוצר ביום 21.01.01 על סך של 61,186 ₪ כנגד הנתבע מס' 1 בלבד (להלן: "קוואסמי").

3. ביום 07.06.01 ניתן פסק דין נגד קוואסמי בהעדר בקשה למתן רשות להתגונן. פסק הדין בוטל, בהסכמה, ביום 14.06.05, וניתנה רשות להגשת כתב תביעה מתוקן (בש"א 3601/05).

4. בכתב התביעה המתוקן, שהוגש ביום 06.07.05, צורפו הנתבע מס' 2 (להלן: "קדומי") וכן הנתבעת מס' 3 (להלן: "בית המרקחת"), וסכום התביעה הועמד על סך של 112,681 ₪ (להלן: "התביעה המתוקנת").

5. בקשות הנתבעים למתן רשות להתגונן התקבלו ביום 06.09.06.

6. ביום 22.09.08 ניתן פסק דין חלקי על מלוא סכום התביעה המתוקנת נגד קוואסמי בהעידר תצהירים מטעמו ובהיעדר התייצבות, וכן נגד בית המרקחת. בית המרקחת חוייב בארנונה בשל התקופה שבין 01.03.99 ועד 31.12.99.

טענות העיריה

7. לטענת העיריה, בהתאם להודעתו של קוואסמי ביום 21.05.86, שצורפה לתצהירו של מר משה לחמי מטעם העיריה (להלן: "לחמי"), החזיק קוואסמי בנכס החל ביום 01.04.83. טרם תחילת החזקתו, החזיק בנכס אדם בשם אבו פרחה סובחי.

8. סיווגו של הנכס שונה מסיווג של "עסקים שירותים ומסחר" לסיווג של "מלאכה" (מסגריה) החל ביום 01.04.86. סיווג הנכס ל"מלאכה" נותר על כנו ברישומי העיריה לאורך כל תקופת חיובו של הנכס.

9. קוואסמי החזיק בנכס, לטענתו, עד 1987, אך לא נמסרה כל הודעה בכתב בדבר חדילת החזקתו בנכס.

לטענת העיריה, מאחר וקאווסמי לא עמד בחובה המוטלת עליו לפי סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") להודיע על שינוי מחזיקים בנכס – יש לראות את קאווסמי כ"מחזיק קונסטרוקטיבי" בנכס, וזו סיבה נוספת למתן פסק הדין נגדו.

10. לגבי קדומי טוענת העיריה, כי בהתאם לרישומיה, אביהם של קדומי ושל אחותו, סוסן מסעוד קדומי רדא, היה רשום במשך שנים שקדמו לתקופה נשוא התביעה כמחזיק/בעלים של הנכס, וכי קדומי עצמו הודה, שנהג בנכס כמנהג בעלים לאחר שקוואסמי החזיר את החזקה בנכס אליו בשנת 1987. קדומי החזיק בנכס, לטענתו, עד שנת 1999 ואז עבר הנכס לידי בית המרקחת, על פי הסכם עם סוסן מסעוד. כנגד בית המרקחת ניתן, כאמור, פסק דין בשל שנת 1999.

11. לאור השתלשלות העובדות לענין הנכס, מבקשת התובעת לחייב את קדומי בארנונה החל ביום 01.01.87 ועד ליום 31.12.99, וזאת ביחד ולחוד עם בית המרקחת ועם קוואסמי, הואיל וכל הנתבעים הפרו את החובה המוטלת עליהם על פי הפקודה.

12. עוד טוענת העיריה, כי יש לדחות את טענתו של קדומי לפיה, ממועד קבלת החזקה בנכס לידו בשנת 1987 ועד לשיפוצו בשנת 1999, הנכס נאטם והיה לא ראוי לשימוש, ולכן אין לחייבו בארנונה בגין תקופה זו. לטענת העיריה, לא נמסרה כל הודעה לפי סעיף 330 לפקודה, ולא הוצגה כל תשתית עובדתית בענין זה.

13. העיריה מבקשת גם לדחות את טענת ההתיישנות שהועלתה מטעם קדומי, הן לגופה והן מכח השתק ומניעות.

לטענתה, קדומי עצמו יצר מצג לפיו רישומי העיריה הם תקינים. התנהגותו והימנעותו מלהודיע לעיריה כי קוואסמי הפסיק להחזיק בנכס, בזמן אמת, מונעת ממנו, מכח השתק ומניעות, מלטעון להתיישנות התביעה נגדו ו/או כל טענה אחרת.

טענות קדומי

14. קדומי טוען, כי התחיל להחזיק בנכס רק בשנת 1990 ולא בשנת 1987, ובהעדר תצהיר מטעם קוואסמי – יש לתת את המשקל הראוי לטענת קדומי כדובר אמת.

15. עוד נטען, כי נמסרה הודעה לעיריה על אטימת הנכס, אך מפאת הזמן הרב שחלף לא עלה בידי קדומי לשמר מסמכי רלבנטיים. לראיה על אטימת הנכס, מפנה קדומי לתמונה שצורפה לבקשת הרשות להתגונן.

16. קדומי טוען, כי לעיריה היתה ידיעה קונסטרוקטיבית על אטימת הנכס ועל שינוי החזקה בו, וכי העיריה התרשלה בכל מה שנוגע לכך, דהיינו שלא שלחה דרישת תשלום משנת 1983 ועד להגשת התביעה בשנת 2001, וכי לא נערך ביקור בנכס מטעם העיריה עד לחודש יוני 1999, המועד שבו הוגשה לעיריה בקשה על ידי בית המרקחת לרשיון עסק.

לטענתו, לאור חובת ההגינות ותום הלב המוגברת שחלה על העיריה, כאשר מחלקות שונות בעיריה יודעות על חילופי מחזיקים בנכס, מוחזקת העיריה כמי שקיבלה הודעה בכתב לצורך סעיפים 325 ו- 326 לפקודה.

קדומי מסתמך על פסק דינו של כב' השופט דנציגר בבר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ מיום 17.04.08 (להלן: "פרשת דור אנרגיה"), וטוען, כי במקרה הנדון קיימת הצטברות של נסיבות שהיו אמורות "להדליק נורה אדומה" בעיריה, דבר המטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות עצמה.

17. לענין ההתיישנות טוען קדומי, כי מירוץ ההתיישנות מתחיל בספירה לאחור מתאריך תיקון התביעה (יולי 2005) וצירופו של קדומי כנתבע, ועל כן התביעה התיישנה.

לחילופין טוען קדומי, כי עילת התביעה נולדה שבע שנים לפני הגשת התביעה בשנת 2001 הואיל וקדומי "נכנס בנעליו" של קוואסמי בשנת 1990, ולכן יש לחייבו בשל חוב ארנונה משנת 1994 ועד שנת 2001 בלבד, וזאת לאור הוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ט – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

עוד נטען בהקשר זה, כי העיריה מנועה מלטעון שלא היתה מודעת שקדומי מחזיק בנכס אך ורק מן הטעם שהרישום הוא על שם קוואסמי.

לטענת קדומי, אובדן מסמכים בתיק הנכס, אי שינוי הרישום בשנת 1990, היעדר בדיקת מצב הנכס, והיעדר רצון להגיש תביעה ו/או אזהרה לקוואסמי ו/או לקדומי – אלה מהווים "השתק מצג" (ESTOPPEL BY REPRESENTATION).

18. טענה נוספת של קדומי מתייחסת לטענת העיריה לפיה יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד. לטענתו, העיריה לא עמדה בנטל ההוכחה כי קדומי החזיק בנכס במשותף ביחד עם קוואסמי בתקופת החזקתו ועד לשנת 1990. עוד נטען, כי מאז 01.03.99 עברה החזקה לבית המרקחת באופן כזה שלא היה לקדומי כל קשר עם הנכס.

דיון

19. הואיל וכאמור ניתן פסק דין כנגד קוואסמי וכן נגד בית המרקחת – השאלה שעומדת בפנינו הינה, האם יש לחייב בארנונה את קדומי, ביחד ולחוד עם קוואסמי ועם בית המרקחת, לגבי התקופה נשוא התביעה, דהיינו, מיום 01.01.87 ועד 31.12.99, וזאת בהנחה שהתביעה, כולה או חלקה, נגד קדומי לא התיישנה.

מטבע הדברים, אם כן, היה עלינו לדון תחילה בשאלת ההתיישנות. דא עקא, ששאלת ההתיישנות לגבי קדומי קשורה בשאלה מתי נודע לעיריה על זהות המחזיק הנכון בנכס, שהוא הנישום אשר עליו לשאת בתשלום החוב.

20. בתצהירו מיום 17.11.05 של קדומי, שהוגש ביום 09.01.06 במסגרת בקשה למחיקת כותרת ו/או דחייה על הסף ו/או מתן רשות להתגונן (בש"א 1216/06), נאמר בסעיף 3 כי משנת 1983 ועד 1987 החזיק קוואסמי בנכס, וכי בשנת 1987 קיבל קדומי הוראות מבעלי הנכס לאטום אותו מחמת מצבו הבלתי שמיש. עוד נאמר בתצהיר האמור, בסעיף 6, כי מאז 1993 קדומי אינו אחראי על הנכס ולא החזיק בו. הואיל וכאמור לא ניתנה כל הודעה לעיריה לפי סעיף 325 לפקודה, מכאן שרק במועד שבו נודע לעיריה על המחזיק הנכון בנכס (מועד מתן התצהיר על ידי קדומי) נוצרה יכולתה של העיריה להגיש תביעה נגד המחזיק הנכון שהוא קדומי.

21. שאלת ההתיישנות נדונה על ידי בהחלטה מיום 11.12.06, במסגרת בקשתו של קדומי לסילוק התביעה על הסף, ומתייתר הצורך לחזור על האמור בה. גם לאחר שמיעת ההוכחות בתיק זה לא השתנתה עמדתי לפיה התביעה שלפנינו לא התיישנה.

22. קדומי ניסה לטעון כי העיריה ידעה או היתה צריכה לדעת, לפחות בשלב שבו נשלח בודק מטעמה לנכס בשנת 1999, כי קדומי תפס את החזקה בנכס עוד בשנת 1990 או מאוחר יותר ומשכך, התביעה נגדו התיישנה.

אין בידי לקבל טענה זו.

הלכה פסוקה היא, כי אין לחייב פקיד שידע או שקיבל הודעה שנשלחה למחלקה מסויימת בעיריה להעבירה למחלקה העוסקת בארנונה. כמו כן, לא מוטל על פקיד בעיריה לבדוק השלכות של הודעה שבתחום טיפולו על נושאים אחרים בעיריה (ראה לענין זה ע"א 155/96 עירית נתניה נ' גרינברג עצים נתניה בע"מ מיום 09.10.96).

גם אם נשלח סוקר מטעם העיריה לנכס בשנת 1999, במסגרת בקשת בית המרקחת לרשיון עסק, אין בכך כדי להביא לידיעה קונטרוקטיבית של העיריה בדבר זהות המחזיק בנכס לענין ארנונה. גם אם הסוקר שאל מי הוא בעל הנכס (על אף עמדה שלילית בענין זה של לחמי בחקירתו – פרוטוקול עמ' 10 שורות 1-16), וגם אם ניתנה לאותו סוקר תשובה לפיה קדומי הוא בעל הנכס, עדיין לא יכלה העיריה לדעת מי המחזיק הנכון בנכס, וזאת בהעדר הודעה על חילופי המחזיקים לפי סעיף 325 לפקודה.

על כן, מירוץ ההתיישנות התחיל אך ורק מן המועד שבו נודע לעיריה כי קדומי הוא המחזיק הנכון ולכן התביעה לא התיישנה.

23. זאת ועוד, מעיון בדפי החשבון שצורפו לתצהירו של לחמי עולה, כי בשנת 1987 בוצעו מספר תשלומים על חשבון חלק מחוב הארנונה. תשלומים אלה יש בהם כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הואיל ויש בהם "ביצוע מקצת החוב", דהיינו הודאה בקיום זכותה של העיריה כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

בהקשר זה אין בידי לקבל את טענת קדומי, כפי שפורטה בסעיפים 6-11 לסיכומיו, לפיה התשלום בוצע על ידי קוואסמי ולא על ידו, בתוך התקופה שבין 1983 ועד 1987, ולכן עילת התביעה נגדו התיישנה.

בהיעדר הודעה בדבר זהות המחזיק לפי סעיף 325 לפקודה, ובהעדר ידיעה קונסטרוקטיבית של העיריה, כפי שהובהר לעיל, אין נפקא מינא, לענין הפסקת מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אם התשלום בוצע על ידי קוואסמי ולא על ידי קדומי. כל עוד בוצע תשלום כלשהו, יש בכך כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות.

24. לאור האמור אני קובעת כי התביעה לא התיישנה.

25. עתה עלינו לקבוע את היקף החבות של קדומי, דהיינו האם יש לחייבו ביחד ולחוד עם קוואסמי ועם בית המרקחת לגבי כל התקופה שבין 01.01.87 ועד 31.12.99.

26. סעיף 325 לפקודה קובע:

"חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים ; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".

מכאן, שעל קוואסמי היה להודיע בכתב לעיריה על הפסקת החזקה בנכס.

בהתאם לתצהירו של לחמי, לא נמסרה לעיריה כל הודעה בכתב בדבר חדילת החזקה של קוואסמי בנכס וכניסתו של מחזיק אחר ו/או השבת החזקה בנכס לידי הבעלים. חובת ההוכחה מוטלת בענין זה על מי שעוזב את הנכס ולא על בעל הנכס, והנטל לא הורם.

27. מטרתו של סעיף 325 לפקודה, כמו גם של סעיף 326, היא שלא להכביד על העיריה יתר על המידה באיתור המחזיק ולא לחייבה לבדוק בכל עת את המצב בשטח לאשורו, וזאת לאור היקף הנכסים שבתחומה. סעיף 325 לפקודה קובע למעשה, כי מי שלא מודיע בכתב לעיריה שחדל להחזיק בנכס – מסתכן בכך שהעיריה תוכל להמשיך ולתבוע ממנו את חוב הארנונה גם לאחר שיחדל מחזקתו (ראה ע"א (ת"א) 1982/97 כהן צדוק ואח' נ' עירית תל אביב יפו, (תק – מחוזי 99(2), 131).

28. אמנם בפרשת דור אנרגיה נקבע כי במקרים בהם קיימת הצטברות של נסיבות, שיתכן וכל אחת מהן בנפרד אינה אמורה להדליק "נורה אדומה" אצל הרשות המקומית, אך בהצטברותן יש בהן כדי ליצור מצב קיצוני המטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות עצמה – אך לא מצאתי כי המקרה שלפנינו מצדיק הפעלת היוצא מן הכלל האמור.

אכן, חובתה של הרשות המקומית, כפי שנאמר בפרשת דור אנרגיה, היא לנהוג בתושביה בהגינות, ובהצטברותן של נסיבות מסויימות ניתן לראות משום התעלמות של הרשות מ"תמרורי אזהרה", התעלמות העולה כדי הפרת חובת ההגינות מצידה – אולם, כפי שנאמר לעיל, לא נראה שבמקרה דנן היו "תמרורי אזהרה" כלשהם.

העיריה לא קיבלה כל הודעה על חילופי מחזיקים בנכס, לא יכלה לדעת ולא היתה צריכה לנחש זאת. כל פרשנות אחרת תביא לסיכול מטרת המחוקק בחוקקו את סעיף 325 לפקודה.

29. בתצהירו של קוואסמי נאמר כי בשנת 1987 הוחזרה החזקה בנכס לקדומי ואילו קדומי, במסגרת תיקון לתצהיר עדות ראשית מטעמו מיום 03.03.08, טען כי החזקה בנכס עברה אליו מקוואסמי רק בשנת 1990. הואיל וקדומי לא הודיע לעיריה, לא בשנת 1987 ואף לא בשנת 1990 על קבלת החזקה לידיו, כנדרש על פי הוראות סעיף 326 לפקודה – יש לראותו כחייב בארנונה ביחד ולחוד עם קוואסמי, החל בשנת 1987 (ראה לענין זה עת"מ (ת"א-יפו) 1263/01 ורבר יוסף נ' עירית רחובות ואח', תק- מח 2002(2) 5429).

30. גם לענין חיובו של קדומי ביחד ולחוד עם בית המרקחת, ראיתי לקבל עת עמדת העיריה. משהפר קדומי את חובתו על פי סעיף 325 לפקודה ולא הודיע על הפסקת החזקתו בנכס והעברתו לבית המרקחת - אין לו להלין אלא על עצמו. אי מסירת הודעה כאמור מאפשרת לעיריה להמשיך ולחייבו גם בשל התקופה שבה כבר הועברה החזקה בנכס לבית המרקחת.

31. האם יש להתחשב, לענין סכום החוב,; בטענת קדומי שהנכס היה לא ראוי לשימוש במשך התקופה שבין 1987 ועד לשיפוצו על ידי בית המרקחת בשנת 1999?

סעיף 330 לפקודה קובע:

"נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה או שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבנין לעיריה הודעה על כך בכתב, ועם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים ; אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע זמן פרעונם לפני מסירת ההודעה".

גם כאן חובת מתן ההודעה בכתב היא מהותית, ולחמי העיד כי לא מצא כל הודעה כאמור.

32. הזכאות לפטור מארנונה לפי סעיף 330 לפקודה מותנית בקיומם של שלושה תנאים מצטברים: הבנין ניזוק במידה שלא ניתן לשבת בו, אין משתמשים בבנין, וניתנה הודעה בכתב לרשות המקומית. במקרה דנן לא הוכח קיומו של אף אחד משלושת התנאים.

בהקשר זה יוער, כי לגבי עצם עובדת האטימה של הנכס אין לקבל כראיה תמונה שצורפה לבקשת הרשות להתגונן, שכן קדומי עצמו מודה, בסעיף 15 לסיכומיו, שלא ברור מתי צולמה תמונה זו וכי "קיימת סבירות גבוהה מאוד כי התמונה צולמה מיד לאחר אטימת הנכס או בין שנת 1990 ושנת 1999".

על כן, לא הורם הנטל המוטל על קדומי להוכחת קיומם של התנאים לפטור מארנונה לפי סעיף 330 לפקודה בתקופה הרלבנטית לתביעה.

33. למעלה מן הצורך יצויין, כי על פי הפסיקה, כפי שצוטטה בסעיפים 53-54 לסיכומי העיריה, אין לכלול בסעיף 330 לפקודה אטימת בית, ואין לראות באטימה הצדקה לראות בבנין כבנין שניזוק עד כי לא ניתן להשתמש בו, המזכה בפטור מארנונה.

סוף דבר

34. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל במלואה. קדומי, הנתבע מס' 2, ישלם לעיריה, תוך 30 ימים סכום של 112,681 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה המתוקנת (06.07.05) ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן, ישלם הנתבע מס' 2, תוך המועד האמור, הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום י' באייר, תשס"ט (4 במאי 2009) בהעדר הצדדים.

אנה שניידר, שופטת