ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין (..רפאל טל נגד בנק הפועלים סנ )בתיק בנק הפועלים סניף שאול :

1


בתי-המשפט

בביתֿֿהמשפט המחוזי בתלֿֿאביב-יפו

בשא016894/08

בתיק עיקרי: א 1663/08

לפני:

כבוד הרשם אבי זמיר

תאריך:

01/05/2009

בעניין:

1 . רפאל טל

2 . יורם סלח יחזקאל חי

ע"י ב"כ

עוה"ד שלו ומולא

המבקשים/הנתבעים

נ ג ד

בנק הפועלים בע"מ

ע"י ב"כ

עוה"ד פרום וגרופק

המשיב/התובע

החלטה

המבקשים (הנתבעים 1 ו-3) עותרים להורות על ביטול העיקול הזמני שהוטל על נכסיהם בהחלטתו מיום 19/6/08 של כב' השופט, הרשם איתן אורנשטיין (בש"א 12149/08).

הבקשה להטלת עיקול נתמכה בתצהירו של מר צבי ליימן, סגן מנהל מחלקה אצל המשיב, והבקשה הנוכחית לביטול העיקולים נתמכה בתצהירו של המבקש 1. מר ליימן והמבקש 1 נחקרו נגדית בדיון מיום 8/1/09.

התביעה, על סך 5,250,000 ₪, הוגשה בגין התחייבויותיה של פינת החמד חברה לבניין בע"מ (להלן: "החברה"), כלפי המשיב, להן ערבו המבקשים, בערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום. על פי הנטען בתביעה ובבקשה להטלת עיקול, ההלוואות ניתנו לצורך מימון פרוייקט הבנייה, וזאת כנגד בטוחות שונות. הנתבעת 2 היא רעייתו של המבקש 1, ולטענת המשיב, חבה גם היא בהתחייבויותיו מכח הלכת השיתוף. יצויין, כי צו העיקול הוטל אך ורק על נכסי המבקשים-הנתבעים 1 ו-3 , והעניין גם הובהר בהחלטתו מיום 24/6/08 של כב' השופט אורנשטיין, וזאת מהטעם שלא הובאו בשלב זה ראיות שיש בהן בכדי לבסס כנדרש את הטלת העיקול על נכסיה, מבחינת שיתוף הנכסים בינה לבין המבקש 1. במקביל, הגישה הנתבעת 2 בקשה לסילוק התביעה כנגדה על הסף.

בתביעה ובבקשה להטלת עיקול צויין, כי כנגד החברה מתנהל הליך פירוק (פש"ר 2006/07), במסגרתו מונה ב"כ המשיב ככונס נכסים על זכויותיה במגרשים מסויימים ולאחר מכן, ביום 28/11/02, ניתן צו לפירוק החברה.

המשיב טען, כי הוא פנה למבקש 1 במכתבי דרישה לפירעון החוב, אך המבקש 1 דחה את דרישתו, ואילו המבקש 3 כלל לא השיב לפניותיו.

המשיב טען, כי יתרת חובה של החברה מסתכמת ב- 37,346,390 ₪ , אך מאחר שלהערכתו, לא ניתן יהיה לגבות מהנתבעים את מלוא החוב, הועמדה התביעה על סכום של 5,250,000 ₪ , לצרכי אגרה.

בבקשה למתן צו עיקול, טען המשיב כי כתב הערבות, תדפיס יתרת החוב של החברה והתצהיר מטעמו, מהווים ראיות מהימנות לכאורה להוכחת התביעה, והתחמקות המבקשים מתשלום חובותיהם מעידה על קיומו של חשש סביר שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק דין עתידי.

כידוע, הקריטריונים הרלוונטיים לבחינת קיומה של הצדקה במתן צו עיקול הם קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984; להלן: "התקנות"), קיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק דין פוטנציאלי (תקנה 374(ב)) , הטיית מאזן הנוחות לטובת התובע-המבקש והגשת הבקשה בתום לב (תקנה 362(ב)) (לעניין אופן יישום קריטריונים אלה ראו החלטתו של כב' השופט איתן אורנשטיין בת"א 1953/07 הבנק למסחר בע"מ-בפירוק נ' מבורך (25/12/08)).

המבקשים יוצאים כנגד תוקף הערבות כראייה להוכחת חובם כלפי המשיב, ומבססים את עמדתם על נתונים עובדתיים שונים. בנוסף, טוענים המבקשים כי אין אינדיקציה לקיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין, ומאזן הנוחות נוטה לטובתם. בנוסף, ובאופן מקדמי לכך, טוענים המבקשים כי התביעה התיישנה, והיא מאופיינת בשיהוי.

המשיב, מצדו, טוען כי בכל מקרה, יש להותיר על כנו את צו העיקול כלפי המבקש 2 , בהעדר תצהיר מטעמו, ובהעדר ידיעה מצד המבקש 1 לגבי העובדות הרלוונטיות למבקש 2. לטעמי, מאחר שהחבות לתשלום החוב המיוחסת לכל אחד מהמבקשים מבוססת על נסיבות עובדתיות אחידות במהותן, הרי שאין נפקות מיוחדת להעדר תצהיר מטעם המבקש 1.

בנוסף, המשיב טוען כי טענות מסויימות שהועלו בסיכומי המבקשים, הקשורות לתוקף הערבות לעומת כתב ההתחייבות, מהוות הרחבת חזית ביחס לנטען בבקשתם לביטול העיקול, אך בניגוד לטענתו התרשמתי שמדובר בטענות הקשורות לעמדתם הכללית של הנתבעים, ונובעות מדברים שנאמרו בחקירה הנגדית, ואין לחסום את העלאתן.

לטענת המשיב, מכתבי הדרישה הופנו למבקשים במהלך שנת 2003 , ומשלא נפרע החוב, נשלח למבקשים מכתב דרישה נוסף, ביום 9/10/07.

המבקשים, לעומת זאת, טוענים כי מכתב הדרישה הראשוני נשלח אליהם במהלך חודש אוקטובר שנת 2000, ולכן התביעה (שהוגשה ביום 18/6/08) התיישנה זה מכבר או לוקה בשיהוי. בנוסף, גם הבקשה להטלת עיקול לוקה בשיהוי המצדיק את דחייתה.

המבקשים מסתמכים בבקשתם על מכתב הדרישה מיום 10/10/00 (מב/1), במסגרתו צויינו יתרות החובה בחשבון החברה וחיובי הריבית, וכן נאמר-

"הנכם נדרשים בזאת לפרוע ללא דיחוי את סכומי הריבית הנ"ל וזאת עד ולא יאוחר מתום 7 ימים מתאריך מכתבנו זה. במידה ולא תפרעו את סכומי הריבית כאמור לעיל נאלץ לפעול בהתאם לזכויותינו, ולצורך הגנתם על פי המסמכים שבחתימתכם ובכלל זה להעמיד את החובות בחשבון החברה שבנדון לפרעון מיידי (אותו חוב שמועד פירעונו טרם הגיע) ולנקוט בהליכים משפטיים כנגד החברה וכנגד הערבים לחובות החברה...".

אין מחלוקת, שלאחר הפניית המכתב האמור למבקשים, הם לא שילמו סכום כלשהו על חשבון החוב או הריבית (דברי מר ליימן בעמ' 3-4 לפרוטוקול), ולמעשה, בתקופה הסמוכה למשלוח הדרישה האמורה, נפרעו האשראים של החברה לחשבון העו"ש של המשיב (עמ' 2 לפרוטוקול).

למעשה, מטבע הדברים, גובהו המשמעותי של סכום החוב, הוא תולדה של חיובי ריביות ניכרים, שהתווספו עם חלוף השנים, לאחר שהחוב לא נפרע.

מר ליימן עומת עם סוגייה עובדתית זו בחקירתו הנגדית-

"ש: האם נכון שהחוב גדל, רק הריביות של הבנק מאותו מועד ועד היום?

ת: החוב גדל, דרך אגב, ביתרת החוב יש פה משהו שהוא קצת הטעית אותי, תראה מה שכתוב פה. רשום פה יתרת החובה בחשבון החברה, כי הדרישה היתה לתשלום ריבית. היתרה הזו לא כוללת ערבויות בנקאיות. ערבויות בנקאיות בסכום של-

ש: שחלקם מומש?

...

ת: חלקם מומש וחלקם לא מומש. רק בקטע של הדיוק בנתונים, זו הדרישה לתשלום ריבית. הוצגו בו רק יתרות העו"ש, בלי ערבויות בנקאיות באותה תקופה, של 12 מיליון ₪ למיטב זכרוני. חלקם בוטל, סדר גודל של 9 מיליון ₪ וחלקם מומש, 2.3.

...

ש: בוא נלך לשיטתך, אני אומר שמה שאתה אומר פה לא נכון, אבל נלך לשיטתך כי אנחנו בשלב הלכאורי. האם יכול להיות שמאוקטובר 2000 עד היום, החוב למעשה גדל בעוד 15 מיליון ₪ ריבית?

ת: בהחלט, כן.

ש: תסביר לי את הבנק ששמונה שנים יושב ולא עושה כלום בנכס שמשועבד כולו לטובתו, ומספר לי סיפורים על אדריכל, שינוי תב"ע וכל מיני שינויים, כאשר הערכת שווי של השמאי שלך (ה)יא 5 מיליון דולר בלי שינוי של שום דבר, במצב AS IS היום. למה אתה לא מעיר אנשים?

ת: אנחנו קיבלנו בתקופות שונות הערכות שמאיות שונות. היו שמאים שהעריכו את זה במיליון דולר. היו שמאים שהעריכו את זה ב-2 מיליון דולר...".

(עמ' 7 לפרוטוקול).

אין בכוונתי להכריע כעת באופן חד משמעי בסוגיית ההתיישנות, שבעניינה הוגשה בקשה עצמאית, אך מה שברור הוא, שגובהו הנוכחי של החוב נובע בראש ובראשונה מחיובי הריבית על סכום הקרן, הנובעים מהשנים שחלפו ממועד הפניית מכתב הדרישה הראשוני, בשנת 2000, ועד לעיתוי הנוכחי, או לכל הפחות, עד להפניית מכתב הדרישה בשנת 2007.

כלומר, אילו, באופן היפותטי, היה התובע מגיש את תביעתו בתחילת העשור, היה סכום החוב המיוחס למבקשים, נמוך באופן משמעותי מסכום החוב המיוחס להם כעת. אמנם, סכום התביעה בפני עצמו, נמוך באופן משמעותי מסכום חובם הכולל של המבקשים (5,250,000 ₪ לעומת 39,857,000 ₪ ), וסכום הנכסים הכפופים לעיקול הוא נגזרת של סכום התביעה, ולכן לכאורה, פרק הזמן שחלף ממועד התגבשות החוב הראשוני ועד להגשת התביעה והבקשה להטלת עיקול, אינו משליך באופן מהותי על זכותם הדיונית או "אינטרס ההסתמכות" של המבקשים.

עם זאת, היסוד העיקרי לבקשת העיקול הוא טענת המשיב בדבר "התחמקות" המגבשת, לשיטתו, חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן לטובתו. באופן טבעי, ככל שטענה זו מיוחסת לתקופה קדומה יותר ברצף האירועים, כך חשש נטען זה הוא משמעותי יותר, ולכן קיים טעם לפגם בהגשת התביעה לאחר חלוף למעלה משבע שנים לאחר הפניית הדרישה הראשונית לפירעון החוב, שעה שזו לא נענתה (כלומר אין המדובר בחוב "עדכני" שהתגבש לאחר פירעון חוב קודם).

אציין, כי למעשה, לשיטת המבקשים, המועד האחרון לפירעון חובה של החברה הוא חודש דצמבר שנת 1997 (כלומר שלוש שנים לפני משלוח מכתב הדרישה הראשון בעניין פירעון החוב), וככל שזהו אכן המצב, הרי שהשתהות המשיב בהגשת התביעה מקבלת משנה תוקף.

המבקשים טוענים כי במהלך כל אותן שנים עד להגשת התביעה, המשיב לא ביצע כל פעולה שיש בה בכדי להעיד על כוונתו לנקוט בהליכים משפטיים כנגדם, אלא להפך, המשיב קיים פגישות רבות עם גורמים שונים על מנת לקיים את פרוייקט הבנייה לשם פירעון החוב.

בחקירתו הנגדית, טען מר ליימן כי אי הגשת התביעה במועד מוקדם יותר נובעת מניסיונות המשיב לגבש הסדר לפירעון החוב, וכלשונו-

"אנחנו ניסינו להגיע איתו להסדר, ואנחנו מדברים על השנים 2006, אני לא רוצה פה להעיד בדיוק על השנים. אנחנו מדברים הרבה פעמים. מנסים להגיע איתו להסדר והבן אדם מבטיח שהוא יפרע את החוב, והבנק מוכן ללכת לקראתו ואפילו לוותר על ריבית ולאפשר לו את פירעון החוב והוא לא עומד בזה. זו עוד סיבה של התנהגות של אדם, לא מרצון או כן מרצון, לא מצליח לעמוד בהתחייבויות".

(עמ' 12 לפרוטוקול).

לא התרשמתי בקיומה של אינדיקציה להתנהלותו של משא ומתן ממושך המצדיק את ההשתהות הארוכה בהגשת התביעה, וגם אם היתה הידברות מסויימת במהלך התקופה, הרי שאין בה בכדי להסביר את כמיסתה של דרישת המשיב לפירעון החוב, שהופנתה למבקשים בשנת 2000.

הבקשה למתן צו עיקול הוגשה במקביל לתביעה, ולכן מסקנתי בדבר קיומו של שיהוי ניכר, רלוונטי גם לה, וביתר שאת. כידוע, המועד שממנו נבדקת ההשתהות בהגשת הבקשה למתן סעד זמני אינו מועד התגבשותה של עילת התביעה, אלא המועד שבו התגבש הצורך במתן הסעד הזמני (רע"א 8630/05 ניר שיתופי- אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון (10/4/07)). בענייננו, עמדת המשיב בדבר הברחת נכסים אפשרית אינה מתיישבת עם העובדה שהבקשה למתן צו עיקול הוגשה למעלה משבע שנים לאחר הפניית הדרישה הראשונה בעניין החוב הנטען, ולמעשה, השיהוי האמור מעיד על כך שגם לשיטת המשיב עצמו, אין בהילות יוצאת דופן בהטלת העיקול. מבחינה זו, התנהלותו של משא ומתן לפירעון החוב, ככל שהתנהל, אינה מעלה ואינה מורידה מהמסקנה בדבר קיומו של השיהוי האמור.

אדגיש, כי השיהוי בהגשת התביעה אינו בהכרח מעיד על קלישות עילת התביעה הנטענת, אלא רק מפחית ממידת הנחיצות הנטענת בעיקול, הגלומה בתנאי המקדמי לקיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין.

המשיב טוען בסיכומיו, כי במסגרת סעיף 7 לכתב הערבות (נספח א'1 לבקשת העיקול), ויתרו המבקשים במפורש על טענת ההתיישנות וטענת השיהוי.

סעיף זה קובע-

"אנו מסכימים כי הבנק יהיה רשאי מזמן לזמן, ואף מבלי שימסור לנו הודעה על כך:

....

(ו) להימנע מלהודיע לנו על אי קיומם של חיובים כלשהם ע"י הלווה וכן לדחות או להשהות הגשת דרישות נגדנו על פי כתב ערבות זה מבלי שהדבר יחשב תקדים, ויתור, התיישנות, פקיעת זכויות או רשלנות מצד הבנק. בקרות כל מקרה מן המקרים הנ"ל ואפילו נגרם ע"י כך נזק, תישאר ערבותנו זו בתוקפה המלא, לא תיפגע, לא תשונה, סכומה לא יפחת, וכל התחייבויותינו תשארנה ללא שינוי. כדי למנוע ספק אנו מסכימים בזה שאם הבנק יעשה כל פעולה שהיא מן הפעולות הנ"ל לא תהיה לנו כל זכות ברירה, ביטול או אחרת מהנזכרות בהקשר לפעולות אלו בחוק הערבות תשכ"ז-1967 ואנו מוותרים בזה במפורש על כל הזכויות האלו".

המשיב סוקר בסיכומיו פסיקה המאשרת את תוקפה העקרוני של הוראת ויתור מעין זו, וטוען כי בהתאם לכך, אין מקום לטענות ההתיישנות והשיהוי.

המשיב סוקר פסיקה נוספת לפיה מירוץ ההתיישנות מתחיל עם הפניית דרישה לתשלום החוב, להבדיל מדרישה לתשלום ריבית, כגון זו שהופנתה למבקשים באוקטובר 2000.

ראשית, במסגרת מכתב הדרישה מאוקטובר 2000 אוזכר במפורש רכיב קרן החוב, והעובדה שהדרישה המפורשת שהועלתה במסגרתו היתה לתשלום הריבית אינה גורעת מהתגבשותה של הקרן כבר באותו מועד, על כל המשמעויות הנלוות לכך מבחינת המועד הראוי להגשת תביעה פוטנציאלית (מה גם שבמסגרת מכתב הדרישה, הועלתה האפשרות של העמדת החוב לפירעון מיידי ונקיטת הליכים משפטיים כנגד החברה וכנגד המבקשים כערבים).

טענת המשיב בדבר תניית הויתור שנכללה בכתב הערבות היא אכן כבדת משקל, אך היא רלוונטית בעיקר לבירור טענת ההתיישנות שהועלתה במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, ואינה גורעת מהמסקנה לפיה הגשת הבקשה לעיקול במועד שבו הוגשה, מעידה באופן מובנה על העדר בהילותה, ולכן גם מפחיתה ממשקל טענות המשיב בדבר קיומו של חשש להכבדה.

מעבר לכך, המבקשים סוקרים בטיעוניהם טענות עובדתיות רבות שלכאורה, יש בהן בכדי להטיל בספק את תוקפו של כתב הערבות, ותחולתו על החוב נשוא התביעה.

ראשית, טוענים המבקשים כי תוקפו של כתב הערבות, שנערך ביום 7/1/96, נשלל מכח הוראת סעיף 22 להסכם הליווי נשוא התביעה, מיום 2/6/98, לפיו-

"תנאי כתב התחייבות זה משקפים את המוסכם בין הצדדים במלואו לגבי פרוייקט זה ומבטלים התקשרויות, הבטחות, מצגים והתחייבויות קודמות שנעשו לפני חתימתו...במקרה של סתירה בין האמור בכתב התחייבות זה לבין מסמכים אחרים עליהם חתמנו ו/או נחתום בקשר עם הפרוייקט, יהיה האמור בכתב זה עדיף".

בנוסף, במסגרת סעיף 11 להסכם הליווי/כתב ההתחייבות נקבע כי המבקשים יעמידו בטחונות קיימים ובטחונות נוספים כערובה לתשלום המלא והמדוייק של כל הסכומים להם זכאי המשיב מכח ההסכם.

לכאורה, לא ברור מדוע התעורר צורך בהעמדת בטוחות נוספות כערובה להבטחת תשלום החוב, שעה שלטובת המשיב ניצב כתב ערבות, שנערך כשנתיים וחצי קודם לכן. בנוסף, ומעל לכך, ספק עד כמה ניתן לבסס את ערבותם של המבקשים על כתב ערבות שנערך כשנתיים וחצי לפני ההסכם נשוא החוב הנטען.

בחקירתו הנגדית, המבקש 1 טען בתוקף כי המבקשים סירבו לחתום על ערבות אישית להבטחת התחייבויות החברה מכח ההסכם, ומייד בהמשך-

"ש: למי אמרת מראש שלא תחתום?

ת: כולם יודעים, צבי ליימן יודע שאני לא חותם ערבות אישית, ואתי גורן ידעה, וכולם יודעים שאני לא חותם ערבות.

ש: תסביר לי איך צבי ליימן יכול לדעת אם הוא בכלל לא היה אז?

ת: הוא יודע בדיוק את המסמכים, תאמין לי שהוא יודע את כל הסיפור, הוא דיבר עם אתי גורן".

(עמ' 46 לפרוטוקול).

כאן המקום לציין, כי נראה שאין מחלוקת שגב' אתי גורן וגב' מרים פישר, שעבדו אצל התובע בתקופה הרלוונטית לתביעה, הן שטיפלו בעריכת ההסכמים אל מול המבקשים, ולא מר ליימן עצמו (עמ' 12-13 לפרוטוקול), ןאני מסכים עם המבקשים בכך שאי העדתן פועל לחובת המשיב.

בסיכומיו, טוען המשיב, כי על פי נוסחו המפורש, הסכם החוב אינו מתיימר לייתר ערבויות קודמות, אלא רק להוסיף עליהן. בטענה זו מסתמך המשיב על הוראת סעיף 11(א) להסכם החוב, הקובע- "כערובה לתשלומם המלא והמדוייק של כל הסכומים המגיעים ושיגיעו לכם מאתנו בגין מתן האשראי, ושאר התחייבויותינו עפ"י כתב התחייבות זה, ישמשו כל הבטחונות הקיימים ו/או שיהיו קיימים לטובתכם, ובנוסף לכך אנו מתחייבים ליצור לטובתכם ו/או להמציא לכם את הבטוחות כדלקמן...".

בנוסף, המשיב מתאר את ההתרחשויות הרלוונטיות למקרקעין נשוא הפרוייקט, מבחינת העברת הבעלות בהם והשעבודים שהוטלו עליהם (מש/1-מש/5, מב/2, עמ' 38-42 לפרוטוקול), ומסביר מדוע הן מעידות על העדר הצורך בחתימה על כתב ערבות נוסף.

לטעמי, צורת פרשנות זו אכן מתקבלת על הדעת, אך היא אינה היחידה האפשרית, וייתכן שאומד דעת הצדדים (או לפחות אומד דעת המבקשים) נכון למועד עריכת ההסכם, היה להחריג את הערבות שנערכה כשנתיים וחצי קודם לכן, מגדר הבטוחות שהועמדו להבטחת פירעון החוב מכח ההסכם. בהעדר תצהיר מטעם נציגות המשיב בתקופה הרלוונטית לעריכת המסמכים האמורים, לא ניתן לאמת את טענת המבקש 1 לפיה הוא סירב בכל תוקף לחתום על ערבות אישית להבטחת חובות החברה כלפי המשיב, אך גם לא ניתן להפריך טענה זו.

למעשה, ההכרעה במחלוקת עובדתית זו כלל אינה נחוצה לענייננו, שכן עצם קיומם של ספקות לגבי אומד דעת הצדדים במועדים הרלוונטיים לכתב הערבות ולהסכם החוב, וחוסר היכולת להכריע בעניינם בשלב זה, הם בפני עצמם, מפחיתים ממשקלן של האינדיקציות הראייתיות להוכחת התביעה-כתב הערבות והסכם החוב- או ליתר דיוק, "מחלישים" את הקשר הנטען בין כתב הערבות לבין הסכם החוב.

קבוצת טענות נוספות של המבקשים, מתייחסת למתכונתו הצורנית והנטענת כלקויה של כתב הערבות.

ראשית, המבקשים קובלים על העדר נוסחו המקורי של כתב הערבות (המשיב מתבסס בתביעתו על העתק של כתב הערבות), ועל כך שהמשיב "עדיין מחפש" את הנוסח המקורי (עמ' 13 לפרוטוקול).

בנוסף, המבקשים מצביעים על העדר קורלציה בין התאריכים המאוזכרים בסמוך לחתימות הערבים. מדברי מר ליימן בחקירתו הנגדית עולה כי חוסר אחידות זה נובע, לפחות בחלקו, מטעות סופר (עמ' 14-15 לפרוטוקול). אין בכוונתי לרדת לעומקם של דברים, שכן ממילא אין אפשרות, בשלב זה, לשער את שאירע מבחינת אופן החתימה על כתב הערבות, כל תיאוריה בהקשר זה עשוי להיות נכונה, וממילא אין לאף אחת מהן נפקות יוצאת דופן לענייננו.

המבקשים משיגים גם על כך שחברת Investment and Finance Institute Inc וטל חי חברה ליזום והשקעות בע"מ, הופטרו מערבותם בשלב מסויים. המבקשים מסתמכים, בין היתר, על מכתב שהופנה לב"כ חברת Investment and Finance , בו נאמר- "ראשית, הרינו להודיעך כי מכתב "הודעה לערב" מיום 30/4/97 אשר נשלח אליך בתור ערב לחובות החברה שבנדון, מקורו בטעות, ולפיכך, נא ראה אותו כבטל ומבוטל. רצ"ב מכתב חדש ומתוקן של "הודעה לערב" עבור חברת:

Investment and Finance Institute INC (להלן: "החברה הזרה") אשר חתמה על כתב ערבות עבור החברה שבנדון, לטובת הבנק ...על מנת שיהא באפשרותנו לבדוק ולוודא כשירותה ויכולתה של החברה הזרה לערוב לטובת הבנק, עבור החברה שבנדון, אנו דורשים, במסגרת הנהלים המקובלים אצלינו, קבלת חוות דעת של עו"ד, בנוסח המצ"ב, מעו"ד הנמצא בארץ ייסודה של החברה הזרה, והמצוי בדין המקומי" (נספח ד' לכתב ההגנה).

אציין, כי מנוסח מכתב זה, לא נובעת מסקנה ברורה לגבי גורל ערבותן של שתי החברות האמורות, ועל פני הדברים, לא ניתן לשלול את קיומן, גם אם במתכונת אחרת ממתכונת הערבות המקורית.

עם זאת, נראה כי המשיב בסיכומיו לא מתכחש למתן ההפטר מהערבות, אלא טענתו היא, שכתב הערבות קובע במפורש, שערבותם של המבקשים אינה תלויה בערבים האחרים.

כך או אחרת, אין מחלוקת שלא הוגשה תביעה כנגד מי מחברות אלה.

בחקירתו הנגדית, נשאל מר ליימן לגבי הסיבה לכך-

"ש: במכתב שאתה שלחת ב-10.10.2000 אתה שולח מכתב גם ל- Investment and Fines (צ"ל Investment and Finance), אתה רואה אותו?

ת: כן.

ש: מדוע לא תבעתם אותם?

ת: אנחנו חושבים שזו חברה שרשומה באיים שאני לא זוכר את שמם, וזו הסיבה שלא תבענו אותם. היכולת לגבות מהם היא אפסית להערכתנו".

(עמ' 16-17 לפרוטוקול).

בניגוד לטענת המבקשים, איני משוכנע שהפטר שתי החברות מערבותן (ככל שהן היו ערבות לחוב נשוא התביעה וככל שניתן הפטר מעין זה) משליך על תוקף ערבותם של המבקשים עצמם, אך מנגד, בהחלט ייתכן, כי יש בהפטר זה בכדי להפחית מהיקף ערבותם של המבקשים לחוב, או לכל הפחות לגבש עבורם טענות הגנה טובות בהקשר זה.

כאמור, אין בכוונתי להכריע בטענות העובדתיות הנגדיות בשלב הנוכחי, אך מה שברור הוא, שאין הצדקה להותיר על כנו את צו העיקול, על סמך כתב ערבות שתוקפו וייחוסו להסכם נשוא התביעה, מוטלים בספק.

המסקנה המתחייבת היא, שלא הונחה תשתית ראייתית לכאורית לקיומה של עילת תביעה, באופן המצדיק את הותרת העיקול על כנו (ואדגיש, כי מסקנה זו רלוונטית רק לצורך העיקול, ואינה בהכרח משליכה על סיכויי התביעה).

בנוסף, אין אינדיקציה לקיומו של חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין.

כאמור, השיהוי המאפיין את התביעה ואת הבקשה להטלת עיקול, מעיד באופן אינהרנטי על כך שלא היתה דחיפות בהטלת העיקול, ולכן ספק עד כמה, מבחינת המשיב עצמו, קיים חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין.

לכך מתווספת העובדה, שהמשיב אינו טוען, גם לא במרומז, למעשה מרמה כלשהו מצד המבקשים, אלא התביעה נסבה אך ורק על העדר פירעון החוב. טענות המשיב בדבר "התחמקויות" המבקשים מהתשלום אינן מקבילות לטענות הנושאות אופי "תרמיתי" והעשויות, בפני עצמן, להעיד על קיומו של חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין. אמנם, מסתבר שלפחות כנגד המבקש 1 התנהל הליך פלילי בגין עבירות שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה בידי מורשה (החלטה שניתנה במסגרת אותו הליך צורפה כנספח 4 לסיכומי המבקשים), אך לצורך הבקשה הנוכחית, המסגרת העובדתית היחידה הרלוונטית היא זו המתוארת בכתבי הטענות בהליך הנוכחי, ולא ניתן להשליך מהליך פלילי קודם (חמור ככל שיהיה) על מידת תום ליבם וכוונותיהם העתידיות של המבקשים.

המשיב מבסס את חששו להכבדה על ביצוע פסק דין פוטנציאלי, על רישומם של נכסים שונים של המבקש 1, על שם אישתו, הנתבעת 2. כאמור, במקביל, המשיב טען לחבותה של הנתבעת 2 בחובות המבקש 1 מכח הלכת השיתוף, טענה שלא הצדיקה הטלת עיקול על נכסיה. לטעמי, קיימת סתירה מסויימת בין טענת המשיב להחלת הלכת השיתוף באופן האמור לבין טענתו בדבר משמעות רישום נכסים מסויימים על שם הנתבעת 2, מבחינת קיומו של חשש להכבדה.

בנוסף, רישום הנכסים באופן האמור, בפני עצמו, אינו מעיד על חשש להכבדה, שכן בהנחה שמדובר בנכסים משותפים, ניתן יהיה לייחדם, בסופו של ההליך, לצורך פירעון החוב (כך לפחות לשיטת המשיב).

מעבר לכך, אני מסכים עם המבקשים בכך שלא הוצג נתון ראייתי משמעותי המעיד על כך שהם מעוטי יכולת כלכלית באופן העלול להכביד על ביצוע פסק הדין.

בחקירתו הנגדית, המבקש 1 פירט את מקורות הונו העצמי, וטען כי מעולם לא נתקל בקשיים כלכליים, למעט הקושי שנגרם לו מהמשיב עצמו (עמ' 32-34 לפרוטוקול). טענת המבקש 1 לא הופרכה, ובניגוד לטענת המשיב, איני סבור שניתן להיבנות מכמות הנכסים ש"נתפסו" במסגרת צו העיקול (המפורטת בסעיף 4 לסיכומיו). המבקש 1 הופנה לקיומו של חוב מכח פסק דין שניתן לטובת בנק איגוד (בסך 4,146,426 ₪ ), אך טען כי החוב נפרע זה מכבר, וגם טענתו זו לא הופרכה (עמ' 35-36 לפרוטוקול).

המבקשים טוענים, כי במסגרת ההסכם נשוא התביעה, שועבדו לטובת המשיב מקרקעין מסויימים, לשם הבטחת פירעון החוב. המבקשים טוענים, כי לשיטת המשיב עצמו, שווי המקרקעין הוא כ-5,000,000$. בסיכומי התגובה, טוען המשיב, כי חוב המבקשים גבוה באופן משמעותי משווי המקרקעין, ולכן מימושם אינו צפוי להוביל לפירעון החוב. לטעמי, טענה זו אינה לגמרי רלוונטית שעה שגובה סכום התביעה, ושווי הנכסים שהוכפפו לעיקול, הוא 5,250,000 ₪. מעבר לכך, כפי שטוענים המבקשים, השיעבוד שהוטל על המקרקעין נשוא הפרוייקט אינו הבטוחה היחידה להבטחת פירעון החוב, ובסעיף 11 להסכם נשוא התביעה מפורטות שורה של בטוחות נוספות, שבפני עצמן, מפחיתות מהחשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שהיה קיים מלכתחילה.

מאזן הנוחות נוטה גם הוא לטובת המבקשים, שכן לא הופרכה טענת המבקש בדבר הנזק העסקי הצפוי בעקבות הותרת העיקול על כנו (עמ' 30-31 לפרוטוקול).

לאור האמור, הבקשה מתקבלת, וצו העיקול מבוטל. המשיב ישא בהוצאות בסך 20,000 ₪ + מע"מ.

לאור תוצאה זו, מתייתרת בקשת המבקשים להגשת סיכומי תשובה.

ניתנה היום ז' באייר, תשס"ט (1 במאי 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

אבי זמיר, שופט

רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו