ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל ואח' נגד הרשות הפלסטינית ואח' :

2


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בשא013746/08

בתיק עיקרי: תא 1741/08

בפני:

כבוד הרשם אבי זמיר

תאריך:

01/05/2009

בעניין:

יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל ואח'

ע"י ב"כ

עו"ד חנה כהן

המבקשים/התובעים

נ ג ד

1. הרשות הפלסטינית

2. ארגון השחרור הפלסטיני

ע"י ב"כ עו"ד יוסף ארנון

3. אחמד טאלב מוצטפא ברגותי

4. מחמד ע. רחמן סאלם מצלה

5. חוסאם עקל חג'ב שחאדה

6. היתם אלמופק חמדאן

7. פארס צאדק מחמד עאנם

8. מדינת ישראל

ע"י ב"כ עוה"ד יוסט ואררט (פמת"א)

הנתבעים

המחזיקה

החלטה

התובעים מבקשים להטיל עיקול זמני על כספי ונכסי הנתבעות 1 ו-2 (הרשות הפלסטינית וארגון השחרור הפלסטיני) המוחזקים אצל משרד האוצר ואגף המכס והמע"מ, וזאת עד לסכום של 559,000,000 ₪ .

במסגרת התביעה, עתרו התובעים לחייב את הנתבעים בפיצוי בסך 559,000,000 ₪ בגין נזקי התובעים בעקבות פיגוע טרור שבוצע ביום 25/8/01 בכביש 443 , בו נרצחו יניב בן שלום ז"ל ושרון בן שלום ז"ל. התובעים הם בני משפחה של הנרצחים.

לטענת התובעים, חבותן של הנתבעות 1 ו-2 נובעת, בין היתר, מדו"ח שנערך על ידי השר דני נווה, בעניין מעורבותן בפעולות טרור כנגד מדינת ישראל. בנוסף, טוענים התובעים, כי הנתבעים 3-8 הורשעו בביצוע פיגועי טרור כנגד אזרחים ישראליים ונגזרו כנגדם מאסרי עולם, ופסקי הדין בעניינם מהווים ראייה בהליך הנוכחי.

לטענתם, ככל שלא יוטל צו העיקול המבוקש על כספי הנתבעות 1 ו-2 אצל שני המחזיקים האמורים, עלול להיווצר קושי של ממש בגביית כספי פסק דין עתידי, וזאת לאור חוסר היציבות המדינית בין ישראל והרשות הפלסטינית וכן בהתחשב בכך שאין בידי הרשות הפלסטינית נכסים אחרים שמהם ניתן להיפרע. לטענת התובעים, פסק דין שניתן על ידי בית משפט בישראל, אינו אכיף בשטחי הרשות הפלסטינית, וגם מכאן נובע הצורך בעיקול. לטענתם, המחזיקים בהליכים קודמים לא ערבו לכך שהנכסים יוותרו ברשותם, ואין לשלול את האפשרות שעד למתן פסק דין סופי בתביעה יעבירו המחזיקים את כל הכספים שטרם עוקלו, לרשותה של הנתבעת 1. לשיטתם, תביעות הנזיקין רחבות ההיקף הנוספות שהוגשו כנגד הנתבעת 1 מגבשות גם הן חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין.

הנתבעת 1 טוענת בתגובתה, כי לא קיים כל חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, שכן הכספים שעיקולם מבוקש הם כספי מיסים שמדינת ישראל גובה הרשות הפלסטינית מכח החוק ליישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ה-1994. לטענת הנתבעת 1 טווח סכומים אלה הוא 160,000,000 ₪ - 220,000,000 ₪ בחודש, כך שקיים תזרים מזומנים שוטף ויציב בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית, ואין חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין.

בנוסף, טוענת הנתבעת 1 כי לא הוצגו ראיות מהימנות להוכחת עילת התביעה, שכן הנתבעות 1 ו-2 אינן צד להסכמים בינלאומיים שנערכו אל מול אש"פ, ולא הוכח הקשר בין מבצעי הפיגוע (הנתבעים 3-8) לבין הנתבעת 1. לטענת הנתבעת 1, דו"ח השר דני נווה אינו עונה על הדרישה של "ראיות מהימנות לכאורה" לקיומה של עילת תביעה כנגדה, מאחר שמדובר בראייה עקיפה ומגמתית שהוגשה שלא כדין ובניגוד לדיני הראיות. בנוסף, לשיטתה, חלק מהטענות הן במישור המשפט הבינלאומי והפורום הנוכחי אינו הפורום הראוי לדון בהן. לטענתה, לא הובאו ראיות לכאוריות להוכחת סכום הנזק הגבוה שנתבע, ובנוסף, אין הצדקה עקרונית להטלת עיקול על רכיב הפיצויים העונשיים.

לטענת הנתבעת 1, מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן הטלת העיקול תגרום לה נזק רב ותמנע העברת כספים, בין היתר, למשכורות עובדיה ולגופים אחרים שהיא מתקשרת עימם. הנתבעת 1 טוענת להעדר סמכותו המקומית של בית משפט זה, וטוענת כי הסמכות המקומית מוקנית לבית המשפט המחוזי בירושלים.

הפרקליטות (שהגישה תגובה מטעם המדינה ואף ראתה להתייצב לדיון) מתנגדת גם היא לבקשה, בטענה שמקור הכספים שעיקולם מבוקש הוא הסכם מדיני, והעברתם נתונה גם היא לשיקול דעת הממשלה, הדנה בנושא מעת לעת, בהתאם לשיקולים בטחוניים, מדיניים וכלכליים שעניינם יחסי החוץ של מדינת ישראל. לטענת הפרקליטות, כל החלטה שיש בה בכדי להתערב בסוגיית העברת הכספים פוגעת בשיקול דעת הממשלה בהקשר זה.

בנוסף, טוענת הפרקליטות, כי גם אילו הכספים היו ברי עיקול, הרי שאין צורך ענייני לעקלם, שכן מדובר בכספים הנגבים מדי חודש (סכום הגביה החודשי מסתכם ב- 200,000,000 ₪ ), ולכן לא צפוי להתעורר כל קושי בגביית הכספים.

בהחלטתי בדיון מיום 18/3/09 המלצתי לצדדים להגיע להסכמה. בהודעתם מיום 25/3/09 הודיעו התובעים כי לא הושגה כזו.

קיימת פסיקה רחבת היקף למדי הדנה בשאלה האם קיימת הצדקה להטיל עיקול זמני על כספים המוחזקים בידי המדינה, בנסיבות כגון אלה שלפניי, ואם כן, מהו סכום העיקול הראוי.

הגישות השונות נסקרו בהחלטתו המקיפה של כב' השופט איתן אורנשטיין בת"א (תל אביב-יפו) 2379/06, ת"א 1985/06 עיזבון שחר אורי יובל ז"ל ו-65 אחרים נ' עיזבון המנוחה רחל שבו ז"ל ו-9 אח' (5/7/07)-

"בין הדעות השונות בפסיקת בתי המשפט אציין את החלטת כב' השופט המנוח אזר ז"ל בעניין "אזוז", שסבר שיש מקום להטלת עיקול זמני. דעה דומה השמיע כב' הרשם ברוך בבש"א (ת"א) 5614/005 א' 1167/05 הרשות הפלשתינאית נ' שלמה דוד, כאשר אמץ את ההחלטה בענין "אזוז" לגבי בקשת העיקול שהייתה מונחת לפניו בעקבות תביעה בגין נזקי הפיגוע במסעדת סי-פוד מרקט בתל אביב. לעמדתו ישנה הקלה בדרישה הראייתית לעיקול בנסיבות דנן. חשש להכבדה המצדיק את העיקול הזמני מצאה גם כב' השופטת מזרחי בבש"א (י-ם) 585/03 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' הרשות הפלשיתנאית ובהמשך כך קבעה בבש"א (י-ם) 1284/02 סטלה נורזיץ נ' הרשות הפלשתינאית. לעומת אלה, סבור כב' השופט אלטוביה מגן אחרת וכאמור בהחלטתו בבש"א (ת"א) 16183/04 א' 1938/04 בעניין ויינטרוב ואחר' נ' הרשות הפלשתינאית ואחר'. לדעתו לא היה מקום להטלת עיקול זמני, בין היתר מאחר וממילא מצטברים בידי המדינה מדי חודש די כספים להבטיח את המגיע לתובעים אם יזכו ולכן אין חשש לסיכול ביצוע פסק הדין. כב' סגן הנשיא ממן בבש"א (נצ') 3333/04 א' 1214/04 שולה גאון נ' הרשות הפלשתינאית היה בדעה כי אין מקום לעיקול כספי הרשות מאחר ולא הוצגו ראיות שתמכו בתביעה כאשר גם התצהיר לא התייחס לראיות הדרושות להטלת העיקול הזמני כנדרש בתקנות, זאת בנוסף ליסוד ההכבדה".

כב' השופט אורנשטיין קבע כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה המספיקות לצורך הטלת העיקול הזמני, ולצורך כך, אין מניעה להסתמך גם על ראיות בלתי אמצעיות כדוגמת הדו"ח של השר נווה. בנוסף, נקבע כי קיים חשש מבוסס לכך שאי מתן צו העיקול יוביל לקבלת התביעות, ככל שלא יוטל העיקול, וזאת בהעדר פירוט נכסי הרשות הפלסטינית.

בהמשך, סקר כב' השופט אורנשטיין את הסכומים שהוכפפו לעיקול בהליכים השונים, לשם המחשת אמות המידה שנקבעו בפסיקה בהקשר זה.

לטעמי, מתווה נורמטיבי זה ישים גם בענייננו, בשים לב לכך שהמסכת העובדתית גם היא, מטבע הדברים, דומה במהותה.

אני שותף לעמדה לפיה קיימת תשתית ראייתית לכאורית לייחוס אחריות לנתבעת 1, בגין ביצוע הפיגוע נשוא התביעה והשלכותיו. ייתכן שקיים מקום להבחין בין הנתבעת 1 לבין מבצעי הפיגוע או ארגוני הטרור-שולחיהם, אך המקום הראוי לדון בהבחנה זו ובמשמעותה לענייננו הוא בשלב הדיון בתביעה לגופה. בשלב הנוכחי, בהחלט ניתן לקבוע, כי קיים יסוד לכאורי לייחוס אחריות לנתבעת 1, בגין פעולת הטרור נשוא התביעה, באופן המספיק לצורך הטלת עיקול.

בנוסף, אין אינדיקציה משמעותית לכך שבידי הנתבעת 1 נכסים אחרים הנגישים לתובעים, מהם יוכלו להפרע בסופו של ההליך, ככל שיינתן פסק דין לטובתם. הכספים שמבוקש עיקולם אמנם מוחזקים ברשות מדינת ישראל, אך עצם החזקתם והנגישות להם תלויה גם היא בתהליכים מדיניים שונים (ואני מפנה בהקשר זה לסעיפים 14-18 לתגובת הפרקליטות), ולכן כספים אלה אינם "מבטיחים" את ביצועו של פסק דין עתידי באופן מוחלט וודאי.

מקובלת עלי עמדת הפרקליטות, בדבר השיקולים המדיניים הרלוונטיים, מטבע הדברים, לעניין גורל הכספים המוחזקים ברשות המדינה מכח החוק ליישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, ובאותה מידה מקובלת עלי עמדת הנתבעת 1 בדבר חיוניותם של כספים אלה עבור תושבי הרשות, והנזק שעלול להיגרם בעקבות עיקולם. שיקולים אלה בהחלט נכנסים לגדר מאזן הנוחות, ועשויים, בפני עצמם, להשפיע על תוצאת הדברים הראויה.

עם זאת, השיקולים המדיניים השונים אינם יכולים להטות את הכף אל עבר דחיית הבקשה, שעה שכאמור, קיימת תשתית ראייתית לכאורית לאחריותן של הנתבעות 1 ו-2 לפיגוע נשוא התביעה, וקיים חשש, שלא הופרך, להכבדה על ביצוע פסק דין פוטנציאלי (בייחוד לאור קיומן של תביעות נזיקיות נוספות כנגד הנתבעת 1, שגם במסגרתן הוטלו עיקולים על כספים אלה).

בהתבסס על נתוני התיק שבפניי ועל הפסיקות במקרים דומים, אני רואה לנכון להטיל עיקול זמני כמבוקש, אך זאת עד לסך של 7,000,000 ₪. אין צו להוצאות.

ניתנה היום ז' באייר, תשס"ט (1 במאי 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

אבי זמיר, שופט

רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו