ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין (..שלום כהן ובנו נגד בנק הבינלאומי)בתיק בנק הבינלאומי נגד שלום :

1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בשא8783/06

בתיק עיקרי: א 1320/06

לפני:

כבוד הרשם אבי זמיר

תאריך:

01/05/2009

בעניין:

1 . שלום כהן ובנו חברה לבניין בע"מ

2 . כהן אברהם

3 . שלום מכלוף כהן

4 . כהן שושנה

5 . כהן מירב

6 . טל סנדרוסי

ע"י ב"כ עו"ד

אילן מוריאנו

המבקשים/הנתבעים

נ ג ד

הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

אליעד שרגא

המשיב/התובע

החלטה

בפניי בקשת רשות להתגונן מטעם הנתבעים (שנתמכה בתצהיריהם של הנתבעים 2, 5 ו-6).

תוך כדי הדיון בבקשה הגיש התובע בקשות לא מעטות, הנסבות על עניינים דיוניים-פורמליים מובהקים. בש"א 12192/08 היא בקשה להורות למומחה מטעם הנתבעים, מר יאן קליימן, להמציא לתובע את התעודות המאשרות את פרטי השכלתו, בטענה שהוא טרם עשה כן, וזאת בניגוד להחלטתי בדיון מיום 27/4/08.

יצויין, כי בפתח חוות דעתו, טען מר קליימן כי הוא סיים לימודי מינהל עסקים, קורסים בבנקאות פרטית ועסקית והשתלמויות בדיני בנקאות.

בתגובתם מיום 21/7/08 טענו הנתבעים כי התעודות הרלוונטיות אינן ברשותו של מר קליימן, שכן הן נותרו בידי מעסיקו הקודם, בעת שמר קליימן עזב את המקום במהירות, בעקבות סכסוך שפרץ ביניהם. הנתבעים טענו, כי מר קליימן פנה אל המוסדות בהם למד, על מנת שינפיקו לו תעודות חדשות, ועד כה, התקבלה תעודה המאשרת לימודי מנהל עסקים במכללה למינהל בראשל"צ וכן אישור בכתב לגבי לימודי ראיית חשבון במכללת רמת גן (הנתבעים צירפו לתגובתם את התעודות הרלוונטיות).

בעקבות כך, הגיש התובע בקשה לפסילת חוות דעת המומחה (בש"א 1760/09), מפאת העדר נתונים לגבי השכלתו. הנתבעים טענו בתגובתם, כי אין יסוד לבקשה, שעה שהתעודות הרלוונטיות צורפו לבש"א 12192/08.

אני סבור, כי התעודות העיקריות אכן צורפו, ובנסיבות אלה, פסילת חוות דעת המומחה יהיה בגדר צעד דרסטי מדי. התובע משיג על מהימנותו של מר קליימן (או העדרה), ומאזכר פסק דין שניתן כנגדו, במסגרתו התקבלה תביעה כספית על סך 30,876 ₪ (ת"א 14976/06, מש/1), הנסבה על טענה לפיה מר קליימן "הוליך שולל" לגבי סיכויי תביעה מסויימת, שהוגשה מטעם חברת הפרזול סחר ושיווק מ.ב. בע"מ כנגד בנק מסויים. במסגרת פסק הדין, קבע כב' השופט מנחם קליין, בין היתר, כי מר קליימן נהג בחוסר תום לב כלפי חברת הפרזול, הטעה את נציגה והציג מצג שווא באשר לסיכויי התביעה; הנתבע עסק בתחום שלא היה לו כל ידע מקצועי לגביו, תוך הטעייה ברורה של התובעת, ובאופן שהוביל להוצאת הוצאות מצידה, ללא כל בסיס. יש לציין, כי במהלך חקירתו הנגדית, טען מר קליימן כי הוגש ערעור על פסק הדין, אשר טרם הוכרע (עמ' 11 לפרוטוקול).

בנוסף, הוצג במהלך הדיון כתב תביעה בסדר דין מהיר שהוגש כנגד המומחה מטעם חברת אורקום בנין בע"מ (מש/2). בסעיף 20 לכתב התביעה האמור נטען כי הנתבע הוליך שולל את חברת אורקום, הציג מצגי שווא בקשר ליכולתו ומיומנותו, והצהרותיו בחוות הדעת הפיננסית התגלו כחסרות בסיס משפטי ועובדתי ממשי. התובע הציג בנוסף את חוות הדעת שהוגשה במסגרת אותו הליך (מש/3) וכן את פרוטוקול הדיון בתביעה שהוגשה מטעם חברת הפרזול (מש/4).

אני מסכים עם התובע בכך שממצאי פסק הדין שניתן בת"א 14976/06 אינם מחזקים את מהימנותה הנטענת של חוות דעת הנתבעים. מנגד, ככלות הכל, מדובר בדיון בבקשת רשות להתגונן, שפעמים רבות, נדונה על סמך תצהיר הנתבע (או תצהירי הנתבעים) ללא גיבוי של חוות דעת כלשהי. מכאן, כי אותן תהיות הקיימות לגבי מידת מהימנותה של חוות דעתו של מר קליימן, אינן שוללות את קבילותה של חוות הדעת, אלא לכל היותר מפחיתות ממשקלה, באופן שאינו גורע מהיתכנות טענות ההגנה, וזאת בהתחשב במתווה הנורמטיבי הגמיש הרלוונטי לבקשת רשות להתגונן (והדבר אמור גם לגבי טענת התובע לפיה חוות הדעת ניתנה, כביכול, בשם חברה שלא הייתה קיימת במועד עריכת חוות הדעת).

לפיכך, איני רואה הצדקה לפסול את חוות דעת המומחה, או להורות לו להמציא מסמכים או תעודות נוספות, ושתי הבקשות שהוגשו בעניין נדחות.

בקשה דיונית נוספת, שהוגשה מטעם התובע, היא בש"א 1759/09, בה עתר להורות על מחיקת סעיפים מסויימים מסיכומי הנתבעים, בהם הועלו לראשונה טענות מסויימות, שלא מצאו את ביטויין בבקשה המקורית ובתצהיר, ולכן הן בגדר הרחבת חזית אסורה. מעיון בתגובת הנתבעים, עולה כי הטיעונים ה"חדשים" שהועלו בסיכומיהם, נובעים בצורה כזו או אחרת מעניינים שהועלו במהלך החקירה הנגדית או בשלבים אחרים של הדיון, ולכן אין לחסום את בירורם הענייני, בייחוד שעה שהתובע השתהה במידת מה בהגשת הבקשה (סיכומי הנתבעים הוגשו ביום 29/6/08 והבקשה הנוכחית הוגשה ביום 12/1/09). לפיכך, נדחית בש"א 1759/09.

בנוסף, טען התובע בסיכומיו, כי הנתבעים "זנחו" בסיכומיהם חלק מהטענות שנטענו בבקשת הרשות להתגונן. אמנם, נראה שהיקף היריעה בתצהיר הוא רחב יותר בהשוואה לזה שבסיכומי הנתבעים, אך הנתבעים הפנו בסיכומיהם (גם אם באופן מרומז למדי) לטענות שבבקשה ובתצהיר, על ידי כך למעשה הביעו את עמידתם על כלל טענותיהם, ומכאן שלא זנחו טענה כלשהי. מעבר לכך, מתקבל הרושם שהתמונה העובדתית המצטיירת מהנטען בתצהיר כוללת פרטים שונים, המרכיבים את עמדתם הכללית של הנתבעים לגבי אופן התנהלות התובע, ולכן בכל הנוגע לדיון בבקשה הנוכחית, אין משמעות מעשית להשמטת טיעון עובדתי כזה או אחר.

כמו כן, לא ראוי לעמוד, באופן דווקני, על הגשת תצהיר לביסוס הממצאים בחוות הדעת, שכן עיקר טענותיהם של המצהירים גלומות גם בחוות הדעת, ומטבע הדברים, מר קליימן כמומחה, עשוי אכן להגיע לתובנות חדשות, בעיקר בעניינים שבמומחיות.

באופן דומה, בניגוד לטענות התובע, אין נפקות מעשית להעדר תצהיר מטעם הנתבעים 3 ו-4, שכן חבותם הנטענת נובעת מערבותם לחובות הנתבעת 1, ולכן גם הגנתם נובעת מטענות ההגנה העיקריות (מה גם שבפתח תצהירו, הבהיר הנתבע 2 כי תצהירו ניתן בשמו ובשם הנתבעים האחרים).

ובכן, בכתב התביעה מוצגת בהרחבה גירסתו העובדתית של התובע.

על פי הנטען, הנתבעת 1 היא חברה קבלנית פרטית, והנתבעים 2-4 הם בעלי המניות בה. הנתבעת 5 היא אישתו של הנתבע 2 , וערבה בערבות מתחדשת ללא הגבלת סכום על כל חובותיו לתובע. הנתבעת 6, על פי הנטען, היא בתם של הנתבעים 3 ו-4, וערבה בערבות מתחדשת מוגבלת לסכום 50,000 ₪ , לכל חובות הנתבעת 1 לתובע.

הנתבעת 1 פתחה חשבון בנק בסניף של התובע ביום 7/3/95 , והנתבעים 2-4 חתמו על ערבות מתחדשת ללא הגבלת סכום, להבטחת התחייבויותיה של הנתבעת 1 .

בכתב התביעה, מפורט בהרחבה סדר התרחשות הדברים, ובין היתר ההלוואות שניתנו לנתבעת 1 על סמך ערבויות הנתבעים 2-6 וההלוואות שניתנו לנתבע 2 בחשבון הפרטי על סמך ערבות הנתבעת 5 ועל סמך בטחונות שהועמדו על ידי הנתבעים 2 ו-5. על פי הנטען, בשלב מסויים, נקלעה הנתבעת 1 לקשיים כספיים של ממש, ובעקבות כך חולטו חלק מהערבויות הבנקאיות ומומש בהסכמה נכס מסויים. בנוסף, נטען כי החל מחודש אוקטובר 2003 התנהל בין הצדדים משא ומתן ממושך שבסיומו הושגו (או כמעט הושגו) שני הסדרי חוב-

(א) הסדר חוב שנערך בחודש ספטמבר 2005 המסדיר את אופן תשלום החוב ומימוש שיעבודים שהוטלו על נכסים שונים. התובע טען, כי למרות שהוא הסכים ליתן לנתבעים ארכות רבות לצורך גיבוש הסדר החוב וחתימתו, הם סירבו לחתום על נוסח הסדר החוב שנשלח אליהם (נספח מ"ד לכתב התביעה, נספח כ"א לבקשת הרשות להתגונן). עיינתי בהסדר החוב האמור, ונוכחתי כי הנתבעים דווקא כן חתומים עליו, במתכונת שצורפה לבקשת הרשות להתגונן (למעט הנתבעת 6), וחתימתו של התובע היא שחסרה. חתימות הנתבעים (וכן חתימת התובע) נעדרות מנוסח הסדר החוב שצורף לכתב התביעה.

(ב) התובע מציין בסיכומיו הסדר חוב נוסף מחודש דצמבר שנת 2005, ככל הנראה מדובר בנספח כא'2 לבקשת הרשות להתגונן (התאריך על גבי ההסכם אינו לגמרי ברור), וגם עליו מופיעה חתימתם של הנתבעים 1-5, וחסרה חתימת התובע.

לא לגמרי ברור מהו מצב הדברים המדוייק לגבי שני הסדרי חוב אלה, האם הם התגבשו לכדי הסכמות מחייבות והאם אכן נעדרת חתימה מטעם התובע.

כנספח י"ט לבקשת הרשות להתגונן, צורף מכתב שהופנה מטעם התובע אל ב"כ הנתבעים ביום 11/12/05 בו נאמר כי התובע אינו מוכן לקבל שינוי כלשהו של ההסכם המקורי שהועבר לחתימת הנתבעים, למעט טעויות כתיב וניסוח, וככל שהנתבעים לא יחתמו על ההסכם המקורי, ללא השינויים, הרי שכל ההסדרים מבוטלים ויינקט הליך משפטי. ממכתב זה מתקבל הרושם שהתובע, כביכול, חתם על הסדרי החוב, אך הדבר אינו עולה בבירור מהסדרי החוב עצמם, ואף הנתבעים טענו בסיכומיהם (סעיף 16) כי הם עצמם חתמו על ההסדרים, בעוד שהתובע עצמו לא עשה כן. בסעיף 52.2 לתצהירו, טען הנתבע 2 כי התובע הכשיל את חתימת ההסכם תוך עמידה על "תנאים בלתי אפשריים", כהגדרתו.

נפקותם של הסדרי החוב לענייננו תידון בהמשך, בהתאם לאמור.

מכל מקום, בכתב התביעה טען התובע, כי התביעה הנוכחית מוגשת לאור "סירובם העיקש" (כהגדרתו) של הנתבעים לחתום על הסדר החוב.

לטענת התובע, חובה של הנתבעת 1 מסתכם ב- 6,826,948.44 ₪ וכן קיימת לה יתרת חוב בחשבון נוסף, בסך 7381.84 ₪ . התובע טען, כי יתרת חובו של הנתבע 2 בחשבון הפרטי מסתכמת ב- 177,653.54 ₪ ויתרת החובה של הנתבעת 4 מסתכמת ב- 3590.12 ₪ . סכום התביעה הוערך בסך 7,015,753.94 ₪ .

הנתבעים יוצאים כנגד גובה חיובם הנטען, וטוענים כי הנזק שנגרם להם כתוצאה מאופן התנהלות התובע, עולה על סכום חיובם, ומסתכם ב- 4,660,878.2 ₪ , וזאת בהתאם למסמכים החלקיים שהומצאו להם מאת התובע (כלומר, לשיטתם, אילו נמסרו להם כל המסמכים הרלוונטיים, ייתכן שסכום הנזק היה מתגלה כגבוה יותר). במקום אחר בתצהיר הנתבע 2 (סעיף 35.2) נטען כי סכום הנזקים שנגרמו לנתבעים בעקבות התנהלות התובע מסתכמים בסכום העולה על 19,598,012 ₪ , ויש לקזז סכום זה מהתחייבויתיהם הנטענות של הנתבעים.

טענה עיקרית זו מורכבת ממספר טענות משנה, המקבלות התייחסות נרחבת בסיכומי התובע.

השגות הנתבעים כנגד גובה סכום התביעה

הנתבעים טוענים, כי אין בסיס לסכום התביעה (כאמור, למעלה משבעה מיליון שקלים), שעה שסכום החוב המופיע בהסדר החוב המאוזכר בתביעה, ונערך זמן קצר לפני הגשתה, הוא נמוך באופן משמעותי (כ-2,600,000 ₪ ). קשה להתרשם מגובה החוב עליו נסב הסדר החוב, שכן נספח א' להסכם, המאוזכר בסעיף 2.2 להסדר החוב, אינו בנמצא. מכל מקום, טענות הנתבעים בעניין ההפרש בין גובה סכום התביעה לבין גובה החוב בהסדר החוב לא הופרכו, ולכן אני מקבל את גירסתם העובדתית בהקשר זה. עם זאת, מעצם קיומו של הפרש סכומים כאמור, לא בהכרח נובעת נפקות יוצאת דופן לענייננו, שכן כאמור, תוקפו המחייב של הסדר (או הסדרי) החוב אינו מובן מאליו, וממילא ספק עד כמה ניתן להשליך מהנתונים הגלומים בו על גובה חובם של הנתבעים.

מנגד, בדיוק באותה מידה, אין הצדקה לחסום את בירור עמדתם המהותית של הנתבעים, רק על יסוד חתימתם על הסדרי החוב, שכן חוסר הבהירות לגבי תוקפם של הסדרי חוב אלה שוללת את התגבשותו של השתק או מניעות מתוכם, כלפי התביעה הנוכחית.

טענות הנתבעים בדבר אי קבלת תנאים מועדפים

בסעיף 9 לתצהירו, טען הנתבע 2 כי בכל תקופת פעילות הנתבעת 1 אצל התובע, החל משנת 1995, היא נתפסה כלקוח מוערך ביותר, וזאת בהתחשב באופי והיקף פעילותה העסקית. בסעיף 57 לתצהירו, טען הנתבע 2 כי בניגוד להתחייבויותיו, גובה מהם התובע ריבית הגבוהה במיוחד מהריבית המועדפת שהובטחה להם על ידי התובע. על פי האמור בחוות דעתו של מר קליימן (סעיף 5) תנאים מועדפים אלה מתבטאים בעיקר בזכאות הנתבעת 1 ל"הנחה" ברכיב תוספת הסיכון הגלום בריבית. מר קליימן טען, כי תוספת סיכון של 3% (כלומר פריים+ 3%) היא בגדר "תוספת סיכון מקסימלית" על פי הגדרות התובע. מר קליימן טען, כי לנתבעת 1 היו על פי רוב בטחונות גבוהים מסך האובליגו הכללי, ובמצב דברים זה, לא קיים סיכון גבוה לתובע במתן האשראי. מר קליימן ציין, כי לטענת הנתבעת 1, לכל אורך חיי החשבון ניתנו התחייבויות מצד התובע למתן תנאים אופטימליים (המכונים גם "תנאים מועדפים"), אלא שעל פי בדיקה שהתבצעה, הנתבעת 1 לא קיבלה את ההטבות שהובטחו, מה שגרם לנזקים ניכרים.

בסעיף 6.3 לחוות הדעת מפורט התחשיב שבוצע לכימות הנזק שנגרם בעקבות העדר התנאים המועדפים בהקשר זה, ובסעיף 6.3.1 לחוות הדעת נאמר כי החישוב נערך תוך נקודת הנחה, שהנתבעת 1 היתה זכאית להנחה בתוספת הסיכון, בשיעור 50%, ולכן התובע היה אמור לחייב את חשבונה בריבית בשיעור פריים+ 1.5%. בהתאם לכך, טען מר קליימן, כי הנזק שנגרם לנתבעת 1 מסתכם ב- 2,175,424.5 ₪ .

בחקירתו הנגדית, עומת מר קליימן עם עמדתו בדבר התנאים המועדפים האמורים, והרושם הוא, שאין ברשותו מסמכים קונקרטיים בהם נאמר בבירור כי הנתבעת 1 זכאית לתנאים מועדפים מעין אלה (וזאת להבדיל ממסמכים מהם ניתן להסיק זאת באופן עקיף ביותר). בחקירה הנגדית, שאלתי את מר קליימן האם ההבטחה הנטענת בדבר לקוח מועדף כתובה בצורה מפורשת, או שמא הוא מסיק אותה כמסקנה, והשיב כי אכן זוהי מסקנתו (עמ' 22 לפרוטוקול).

בהתייחס לעמדת הנתבעים בדבר שיעורו הראוי של רכיב תוספת הסיכון, נאמרו הדברים הבאים-

"עו"ד שרגא: ולכן אתה כותב בסעיף 6.3.1 כשאתה מתקרב לסכימת הנזק שנגרם, ב-6.3.7, שלשיטתם הוא 2,175,424.05 , אתה מחשב אותו על בסיס ההפרש בין פריים 3+ לפריים 1.5+.

העד: נכון. תוך התחשבות בהקצאת האשראי כמובן.

ש: שלגבי הפריים 1.5+ אתה אומר שזה לפי מיטב ידיעתך והבנתך.

ת: נכון.

ש: יש לך מסמך שמוכיח שזה מה שהמבקש היה אמור לקבל?

ת: לא".

(עמ' 22 לפרוטוקול).

העדר אינדיקציות כתובות התומכות בעמדת הנתבעים בדבר הפרת התחייבות התובע להענקת תנאים מועדפים (המתבטאים, בין היתר, בגובה רכיב תוספת הסיכון), גורע ממשקל עמדתם, אך לא באופן המצדיק את חסימת בירורה הראייתי בהמשך הדרך. אציין, בהקשר זה, כי בניגוד לטענת התובע, נראה שעמדה זו של הנתבעים רלוונטית לגובה החוב הנתבע (הנובע, בין היתר, מגובה הריבית) ולא רק לחבות כלשהי מצד התובע לנזק שנגרם להם, ולכן טענה זו אינה בהכרח אמורה להיטען בהתאם לקריטריונים הצורניים והמהותיים המאפיינים טענת קיזוז.

טענות הנתבעים בדבר קיזוז עמלות אשראי

בסעיף 57 לתצהיר הנתבע 2 נטען כי התובע גובה עמלות אשראי גבוהות מיוחד, וזאת בניגוד להתחייבותו. בסעיף 7 לחוות הדעת, טען מר קליימן, כי יתרות החובה בחשבון הנתבעת 1 היו גבוהות- מאות אלפי שקלים- ומימון יתרות החובה באמצעות הלוואות היה חוסך עמלת הקצאת אשראי בגובה 1.5% . לטענת מר קליימן, סכום הנזק בגין עמלת הקצאת האשראי הוא 143,590.36 ₪, נכון ליום 6/3/06.

בחקירתו הנגדית, עומת מר קליימן עם מסקנה זו-

"ש: ברכיב הנוסף שלך לגבי עמלות הקצאות האשראי, אתה כותב בסעיף 7.2 "חישבנו את הנזק שנגרם לחשבון מעמלת הקצאת האשראי, סך הנזק בגין עמלת הקצאת האשראי הנו 143,590.36". אני שוב רוצה לשאול אותך מאיפה אתה לוקח את הנתון או את העובדה שהלקוח היה אמור לנהל חשבון ללא עמלת הקצאת אשראי.

ת: לגבי הטענה הספציפית הזאת אני בא וטוען שכאשר לקוח חורג מעל מסגרת האשראי ונמצא ביתרת חריגה, הבנק יכול להעמיד לו הלוואה על כך גובה יתרת החריגה ואז לחסוך לו תשלומי ריבית חריגה. מה שהבנק עושה, הוא לוקח מצד אחד בטחונות מלאים בסך כל האובליגו, נותן ללקוח מסגרת אשראי נמוכה יחסית ואז נותן ללקוח לחרוג מעל גובה מסגרת האשראי ולשלם הון תועפות ריבית חריגה.

ש: אני שוב, אני חוזר על השאלה שלי, האם במסגרת של התנאים האופטימאליים של הלקוח המועדף, הוא קיבל גם פטור מעמלת הקצאת אשראי?

ת: התשובה היא לא, אבל זו לא הטענה.

ש: הטענה היא שהוא היה אמור לקבל הקצאת אשראי בלי עמלה?

ת: גם לא.

ש: אז מה הטענה?

ת: הטענה באה ואומרת שאם הוא מקבל אשראי בהלוואות במקום במסגרת אשראי, אז הוא היה חוסך.

(עמ' 23 –24 לפרוטוקול).

לטעמי, גם טענה זו לא הופרכה, ולכן אין לחסום את בירורה בהמשך ההליך. התובע טוען בסיכומיו, כי הנחת היסוד של הנתבעים בהקשר זה היא תיאורטית ואינה מעוגנת במערכת ההסכמית שבין הצדדים, אך לטעמי, זוהי בדיוק הסוגייה שיש לברר בהמשך. בנוסף, טוען התובע, כי טענה זו של הנתבעים אינה עולה בקנה אחד עם השגותיהם כנגד הפסקת האשראי שניתן לנתבעת 1 . מעיון בדברי מר קליימן בחקירה הנגדית, נראה לכאורה שמדובר בעניין טרמינולוגי לחלוטין, שכן לשיטתו, מן הראוי היה להקצות לנתבעים אשראי בהלוואות במקום במסגרת אשראי (כלומר, המונח "אשראי" מיוחס לשתי הדרכים למימון הנתבעת 1).

לפיכך, ניתנת לנתבעים רשות להתגונן גם לגבי טענה זו.

אציין, עם זאת, שלכאורה, טענה זו אינה נתמכת בנתונים ראיתיים של ממש, וכפי שעולה מחקירתו הנגדית, מר קליימן אף אינו מודע לקיומן של הלוואות שהתבקשו מהתובע, ולא ניתנו בפועל (עמ' 25 לפרוטוקול), ולעניין זה עתידה להיות משמעות בהמשך הדרך.

טענת הנתבעים בדבר הגבלת פעילותה של הנתבעת 1 והחזרת המחאות שלא כדין

הנתבע 2 טען בתצהירו, כי בסוף שנת 2002 התחלף מנהל המחוז אליו השתייך סניף התובע, ומר יעקב הברי מונה במקומו של מר יעקב רבנו. הנתבע 2 טען, כי עם כניסתו לתפקיד, שינה מר הברי את מדיניות התובע כלפי הנתבעת 1, והחל להצר את צעדיה. כך לדוגמה, דרש מר הברי מהנתבעת 1 לפרוע מיידית את כל יתרות החובה בחשבון העו"ש שלה, שהסתכמו באותה העת בסך כ-4,800,000 ₪.

הנתבע 2 טען, כי מר הברי התנגד, באופן נחרץ, לפירעון פקדונות כספיים לצורך פירעון יתרות החובה, וחלף זאת , עמד על נטילת הלוואה בסך 5,000,000 ₪ .

בנוסף, טען הנתבע 2 כי במועדים שונים במהלך שנת 2003, הוחזרו, שלא כדין, מספר רב של המחאות בסכומים ניכרים, באופן שהוביל לכך שספקי הנתבעת 1 סירבו לקבל תשלום בהמחאות. על פי הנטען, מצב דברים זה הוביל בסופו של דבר לקריסת הנתבעת 1.

בחקירתו הנגדית, הופנה הנתבע 2 לכך, שמהלך תקופת ניהולו של מר הברי, הוכפלה מסגרת האשראי של הנתבעת 1. הנתבע 2 השיב כי האישור העקרוני להכפלת מסגרת האשראי ניתן על ידי מר רבינו, בעוד שבתקופתו של מר הברי, קיבל האישור ביטוי מעשי, ומסגרת האשראי הוכפלה (עמ' 43-45 לפרוטוקול).

באופן קונקרטי לעניין החזרת ההמחאות, הופנה הנתבע 2 ליתרת החובה בחשבון הנתבעת 1, בכל אחד מהמועדים הרלוונטיים. הנתבע 2 הדגיש, בין היתר, כי חשבון העו"ש של הנתבעת 1 אכן היה מצוי ביתרת חובה, אך לא כך חשבון האובליגו הכולל (עמ' 47-48 לפרוטוקול).

הנתבעים הציגו דפי חשבון שונים, המעידים על כך שהחבות הכוללת של הנתבעים חורגת באופן משמעותי ממסגרת האשראי, ולכאורה גם עולה על שווי הבטחונות הכולל (מש/6-מש/9, עמ' 49-51 לפרוטוקול).

בהקשר דברים זה, טען מר עמיחי גולן, מנהל הסניף בקרית משה בתקופה הרלוונטית (התצהיר צורף לתגובת התובע לבקשת הרשות להתגונן)-

"ברי כי גם אילו היתה מוצגת בדפי החשבון יתרת זכות בחשבונה של החברה- לא היה בה כדי ללמד על התחייבויותיה הכוללות של החברה. שהרי יתכן ולחברה הלוואות: ערבויות שניתנו לצדדי ג'; חשבונות נוספים; ועוד כהנה וכהנה התחייבויות אחרות. ברי גם, כי כאשר המשיב מחליט שלא לכבד שיקים שנמשכו על ידי החברה- הוא שוקל את כלל האובליגו והביטחונות של החברה ולא רק את יתרות מקוטעות המצויות בחשבונות העו"ש שלה, כפי שהמבקשים הציגו בחוסר תום לב בבר"ל, כאמור. לפיכך, מעיון בדו"חות האובליגו הרלוונטיים עולה כי חשבון החברה פעל בחוסר של בטחונות, ומשכך בהגיע זמן פירעונם של השיקים המפורטים לעיל- חילל המשיב את השיקים הנ"ל כדין...".

מר גולן חזר על עמדתו בחקירתו הנגדית-

"עו"ד מוריאנו: השאלה הייתה כזאת, אתה מפנה אותנו באופן נקודתי לשלושה מועדים שאליהם מתייחסים דפי דו"ח ות האובליגו, נכון?

העד: נכון.

ש: אלו מועדים נקודתיים, נכון?

ת: נכון.

ש: מהמועדים הנקודתיים האלה אנחנו למדים, לטענת הבנק, בהנחה שמה שכתוב פה זה נכון, שסך כל ההתחייבויות של הנתבעים עלו על סך כל הביטחונות כלפי הבנק באותם מועדים, נכון?

ת: נכון, גם באותם מועדים.

...

ת: ...כשאנחנו מסתכלים על התנהלות החשבון בחברה, אנחנו רואים כל הזמן גידול בחבויות.

ש: איך אנחנו רואים את זה מפה?

ת: אנחנו לא רואים את זה מפה, אנחנו רואים את זה נקודתית לאותו יום, אנחנו יודעים שכבר הייתה חבות גבוהה מאוד שהבנק לא הסכים אתה ולכן החזיר שיקים. לפני כן הייתה חבות, אולי טיפה פחות גבוהה והבנק הסכים אתה או קיבל אותה ואפילו נערכו הרבה פגישות עם הלקוחות לצורך הבראת החברה ולצורך איך אפשר כן להמשיך ולעבוד עם החברה, במועדים הספציפיים האלה בד"כ היו משיכות של החברה ...".

(עמ' 83-84 לפרוטוקול).

כזכור, הנתבעים טוענים, כי התובע לא איפשר להם לעיין במכלול דוחות האובליגו, ומכאן, אני מניח, כי אין באפשרותם להוכיח את עמדתם במלואה.

בחקירתו הנגדית, עומת מר גולן עם חשיבותם של דוחות האובליגו להבנת התמונה החשבונאית הכוללת, וכן נשאל לגבי סיבת חסיונם הנטען של הדוחות-

"ש: יש לך הסבר למה אנחנו פונים לבנק ומבקשים את דוחו"ת האובליגו והבנק טוען שהדוחו"ת האלה חסויים? אם הם חסויים, למה צירפת את העמודים הספציפיים האלה?

ת: תראה, אני יכול לתת רק הערכה כי לא אני נתתי לך את התשובה מטעם הבנק, אני מניח.

ש: נכון, אבל אתה הבנק מטעמי כרגע, אז אני שואל אותך.

ת: הרעיון שדוחו"ת האובליגו הם חסויים כי יש בהם כל מיני נתונים שלא תמיד אנחנו רוצים שהלקוח ידע אותם, כל מיני הערות שמוסיפים בסוף, לפעמים כל מיני דברים שהבנק נותן בעצם הסבר למה הוא נתן אשראי מסוים ללקוח, זה לא מידע שאנחנו חושפים".

(עמ' 80-81 לפרוטוקול).

התובע טוען בסיכומיו, כי על הנתבעים מוטלת היתה החובה לוודא במועד הפירעון של כל המחאה, שקיימת יתרת זכות בחשבון הנתבעת 1, ומשלא עשו כן, הם מנועים מלטעון לקיומה של יתרת זכות במועדים הסמוכים למועד הפירעון.

בנוסף, טוען התובע, כי בבית משפט השלום בירושלים התנהל בעבר הליך קודם בנוגע להסרת הגבלה על ההמחאות, במסגרתו התחייבה הנתבעת 1 שלא להעלות כל טענה הקשורה להחזרת ההמחאות (מש/10-מש/12).

ואכן, בפרוטוקול הדיון מיום 11/1/04, שהתקיים בפני כב' השופט רפי שטראוס (מש/11), טען ב"כ הנתבעת 1 באותה תקופה, עו"ד חגי מזרחי- "אני מצהיר שאין למבקשת טענות כנגד המשיב לעניין החזרת השיקים ואני מאשר שהם הוחזרו כדין ואין לי כוונה לחקור את נותן ההודעה מטעם המשיב". בנוסף, ביקש עו"ד מזרחי להתיר לו להגיש רשימה של ההמחאות נשוא הבקשה, בכדי להבטיח שכל ההמחאות שהוחזרו הן אכן אלה שניצבות ביסוד הבקשה. לאחר מכן, בהחלטתו מיום 26/1/04, קבע כב' השופט שטראוס כי המחאות מסויימות, המפורטות ברשימה שצורפה להודעה מטעם הנתבעת 1, לא יבואו במניין ההמחאות שסורבו (מש/12).

מכאן, כי טענת הנתבעים בדבר החזר המחאות שונות שלא כדין, נדחתה בהליך הקודם בבית משפט השלום, רק לגביחלק מההמחאות שהוחזרו, וספק עד כמה מתגבש השתק כלפי בירור טענות הנתבעים בהליך הנוכחי.

מעבר לכך, הנתבעים טענו בסיכומי התשובה, כי התובע לא נקט במדיניות של החזר ההמחאות לכל אורך הדרך, אלא הוא המשיך לכבד המחאות ותשלומים של הנתבעת 1 גם כאשר היא חרגה ממסגרת האשראי, אך בשלב מסויים, כאמור, חל שינוי במדיניותו, והוא החל להחזיר המחאות עם היווצרות פער מסויים בין הבטחונות ליתרות החוב, מבלי להתריע על כך מבעוד מועד, ומבלי לאפשר להם להתארגן כיאות לקראת השינוי במדיניות.

עמדה זו של הנתבעים לא הופרכה, ומכאן, כי גם אם במועדים שונים היו חשבונות הנתבעת 1 ביתרות חובה, הרי שהדבר אינו בהכרח מצדיק את החזר ההמחאות באותם המועדים, ללא הודעה כנדרש (שכאמור, לשיטתם, לא ניתנה).

מעבר לכך, נראה שחסרונם של מלוא דוחות האובליגו גורע מיכולת ההתגוננות של הנתבעים, ומונע מהם להוכיח ששווי הבטחונות לא נפל מסכום יתרת החובה, במועדים הרלוונטיים להחזרת ההמחאות. כידוע, אי גילוי מסמכים הנחוצים להוכחת טענותיו של הנתבע, עשויה להצדיק, כשהיא בפני עצמה, מתן רשות להתגונן (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ' 397-398).

דוחות אובליגו, מעצם טיבם, נועדו להציג את כלל ההתחייבויות אל מול הבטוחות. מעיון בדוחות האובליגו שצורפו לתצהירו של מר גולן, עולה כי הם אכן משקפים באופן מסויים מצב דברים זה, ולכן גילויים באופן חלקי אכן מונע במידה מסויימת את בירור מצב הדברים החשבונאי המדוייק.

לפיכך, לטעמי, המקרה הנוכחי נכלל במסגרת המקרים המצדיקה מתן רשות להתגונן, ולוּ מהטעם שלא נמסרו לנתבעים כלל הנתונים החשבונאיים הרלוונטיים לצורך גירסת הגנתם. אני מודע לכך שהתובע טען לחסיונם של חלק מדוחות האובליגו, ואין בכוונתי להביע עמדה בסוגיית החיסיון. הליך גילוי מסמכים בתביעה בסדר דין מקוצר, ננקט, במתכונת מלאה, לאחר (וככל) שניתנת רשות להתגונן, כך שטענת החיסיון אינה ראויה לבירור בשלב הנוכחי, אלא מקומה הראוי הוא בהמשך ההליך.

לכך מתווספת טענת הנתבעים, שלא הופרכה, בדבר השינוי הפתאומי במדיניות, אליו לא נלוו הודעות מתאימות, וזאת בניגוד לחובתו הנטענת של התובע.

טענת הנתבעים בדבר אי מימוש תוכניות חיסכון והתניית שירות בשירות

בסעיף 44.2 לתצהירו, טען הנתבע 2 כי התובע ביצע התניית שירות בשירות אסורה, שעה שלא איפשר לנתבעים לממש את חסכונותיהם בחשבונותיהם הפרטיים, לצורך הפחתת יתרות החובה בחשבון הנתבעת 1, ובכך "חייבם" בנטילת הלוואה בריבית שנתית בשיעור 8.05%.

מר קליימן נשאל האם ידוע לו על מהלך כלשהו למימוש החסכונות, והשיב בשלילה (עמ' 26 לפרוטוקול). הנתבע 2 מצידו, חזר על טענה זו בחקירתו הנגדית (עמ' 46 לפרוטוקול), ועוד קודם לכן, נשאל מדוע טענתו בדבר התניית שירות בשירות לא אוזכרה בחוות דעת המומחה מטעמו, אך לא השיב תשובה ברורה על כך (עמ' 42-43 לפרוטוקול). מכל מקום, כאמור, גיבוי טענות בבקשת רשות להתגונן בחוות דעת מומחה, אינו מהלך מחוייב המציאות, ובאופן עקרוני, רשות להתגונן עשויה להינתן גם בהעדר חוות דעת (אלא אם כן מדובר בהגנת בדים). מכאן, שהעדר איזכור מפורש של טענת התניית שירות בשירות אינו מונע מתן רשות להתגונן בטענה זו.

מעבר לכך, נראה שבהקשר זה, הנתבעים מסתמכים גם על דו"ח שנערך מטעם חברת נקודת איזון כלכלה ופרסום בע"מ, שנערך בפברואר 2003, ובו ניתנה התייחסות נרחבת למצבה הפיננסי של הנתבעת 1 ולאפשרויות לשיפורו, ונאמר כי הקטנת הוצאות המימון באמצעות הזרמת הכספים הפרטיים כהשקעת בעלים עשויה להקל על הנתבעת 1 (נספח ו' לבקשת הרשות להתגונן). מדברי הנתבע 2 בחקירתו הנגדית עולה, כי הנתבעים הופנו מטעם התובע לקבלת הייעוץ הכלכלי האמור, ולכן לטעמי, הדברים שנאמרו בדו"ח עשויים לבסס את את עמדתם בסוגייה זו.

בניגוד לטענת התובע, איני סבור כי ראוי היה לפרט את טענת התניית שירות בשירות באופן נרחב יותר. אמנם, כפי שטוען התובע, קיימים תנאים מסויימים להוכחת קיומה של התניית שירות בשירות, אך התקיימותם בענייננו לא נשללה, והוכחתם אינה נדרשת בשלב המקדמי הנוכחי.

לעצם העניין, טוען התובע כי הוא מעולם לא התנה שירות בשירות, ומעולם לא מנע ממי מהנתבעים לפרוע פיקדונות או תוכניות חיסכון, אלא הנתבעים הם שהחליטו, על דעת עצמם, שלא לפרוע את הפקדונות, והדו"ח האמור מבסס מסקנה זו.

נקודת מבט נגדית זו היא אפשרית בהחלט, אך היא אינה היחידה האפשרית, ולכן ראוי ליתן לנתבעים רשות להתגונן גם לגבי קבוצת טענות זו.

טענה נוספת שהובעה בחוות דעתו של מר קליימן, נסבה על השפעת ההשקעה בתוכניות החיסכון על הוצאות המימון של הלקוח. מר קליימן טען, כי תוכניות החיסכון שועבדו כביטחון לאשראי, ולנתבעים נגרם נזק כספי המתבטא בהפרש שבין הריביות בתוכנית החיסכון לבין ריביות החובה בחח"ד. לטענתו, התובע זיכה את הנתבעים בריביות נמוכות על כספים שנצברו בפק"מ או בתוכניות חיסכון, ומנגד, חייב אותם בריביות גבוהות לכל אורך ניהול החשבון, וזאת מבלי להסביר זאת להם. לשיטת מר קליימן, הנזק הכספי מחושב על פי עיקרון ההשבה, כלומר, על התובע להשיב לנתבעים את עלויות המימון (הריבית) והנתבעים ישיבו לתובע את התשואה. סכום נזק זה, נכון ליום 6/3/06, הוא 2,341,863.4 ₪ .

טענה זו מוצאת את ביטוייה, הגם שבאופן חלקי, בסעיף 60 לתצהיר מטעם הנתבע 2, גם היא לא הופרכה, ומאחר שהיא קשורה לטענותיהן הכלליות של הנתבעים בדבר ההתנהלות החשבונאית של התובע, יש לאפשר את בירורה יחד עם יתר הטענות.

היתכנות טענת קיזוז

כאמור, במסגרת חוות דעתו, טען קליימן שלנתבעים נגרמו נזקים כספיים בסך 4,660,878.2 ₪ .

מעיון בטיעוני הנתבעים נראה שלשיטתם, סכום זה הוא בר קיזוז.

כידוע, במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר ניתן להעלות טענת קיזוז, אך זאת בכפוף לפירוט הסכום שיש לקזז ופירוט מערכת הנתונים עליה מבוססת טענת הקיזוז. בנוסף, יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כשם שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז כללית וסתמית אינה יוצרת תשתית מספקת עליה ניתן לבסס עילת קיזוז המצדיקה דיון לגופו של עניין או מתן רשות להתגונן (ע"א 579/85 אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8/6/86); ע"א 10667/03 קולורמה ים תיכון בע"מ נ' בנק מסד בע"מ (1/2/05); ע"א 1907/06 קליברה החברה לקידום מכירות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (7/11/07)).

לכך מתווספת דרישת הדין המהותי, להוכחת התקיימותם של אחד משני התנאים החלופיים-

(א) קיומם של חיובים כספיים הדדיים, הנובעים מעיסקה אחת, גם אם הם אינם קצובים;

(ב) קיומם של חיובים כספיים קצובים, גם אם אינם נובעים מעיסקה אחת.

(ראו בהקשר זה בש"א (מחוזי תל אביב-יפו) 5856/06 פאלם תיירות בע"מ ואח' נ' גרנית הכרמל השקעות בע"מ ואח' (26/11/06)).

בענייננו, ניתן להתייחס למערכת ההסכמית הכללית שבין הצדדים כמערכת אחידה, וכ"עיסקה אחת", המגבשת, לכאורה, את טענת הקיזוז. מנגד, מאחר שהנתבעים טוענים לאי התגבשות מלוא נזקיהם, בהעדר נתונים מלאים, לא ניתן לקבוע כי החיובים המיוחסים לתובע הם קצובים. מכל מקום, מאחר שמדובר בתנאים חלופיים, ניתן להסתפק בהתקיימות התנאי הראשון, לצורך הסקת קיומה של אפשרות קיזוז עקרונית.

מבחינה צורנית, טענת הקיזוז אינה מוצאת ביטוי מפורש במסגרת תצהירו של הנתבע 2, אך היא קיבלה ביטוי נרחב (אם כי חלקי, לשיטת הנתבעים עצמם) בחוות דעתו של מר קליימן. לאור זאת, לטעמי, אין לחסום את בירורה של טענת הקיזוז המהותית, הגלומה בחוות הדעת.

מעבר לכך, מאחר שסכום הקיזוז הנטען בחוות הדעת הנוכחית נמוך מסכום התביעה (4,660,878 ₪ לעומת 7,015,753 ₪ ), הרי שמשמעות קיזוזו הפוטנציאלי, לפחות כפי שהיא מצטיירת בשלב מקדמי זה, אינה חיוב התובע בסכום "עודף" על סכום התביעה, אלא, לכל היותר, הפחתת סכום התביעה בסכום הנזק הנטען.

לפיכך, ומאחר שרכיבי סכום הנזק האמור מתבססים על טענות עובדתיות שלא הופרכו, הרי שיש לאפשר את בחינת טענת הקיזוז בהמשך הדרך.

לאור האמור, מסקנתי היא, כי יש לאפשר לנתבעים רשות להתגונן, לגבי חובה של הנתבעת 1 וחובם של הנתבעים 2-5 בחשבונותיהם הפרטיים, גם יחד. על פי כתב התביעה, אחריות הנתבעים 2-6 לחובות הנתבעת 1 נובעת מערבותם, ולכן מתן רשות להתגונן לנתבעת 1 משמעה מתן רשות להתגונן לנתבעים 2-6, בגין ערבותם.

מכל מקום, לנתבעות 5 ו-6 טענות הנוגעות לערבותן, וייחודיות להן.

ערבות הנתבעת 5

כזכור, על פי כתב התביעה, הנתבעת 5 היא אישתו של הנתבע 2, וערבה בערבות מתחדשת ללא הגבלת סכום לכל חובותיו, כתנאי לאשראים וההלוואות שניתנו לנתבעים 1 ו-2.

בתצהירה (שצורף לבקשת הרשות להתגונן) הכחישה הנתבעת 5 את ערבותה לכלל התחייבויות הנתבעת 1 . הנתבעת 5 טענה, כי היא מעולם לא התכוונה ואף לא נדרשה לחתום כערבה לכלל התחייבויות הנתבעת 1 , וניסיון התובע לטעון כך כעת, מהווה הטעייה ותרמית.

לטענת הנתבעת 5, הנתבע 2 רכש ביום 17/9/01 רכב מסויים, שלצורך מימונו נטל הלוואה בסך 77,350 ₪ , כנגדה נרשם שיעבוד על הרכב. בנוסף לרישום השיעבוד, נדרשה הנתבעת 5 לחתום על ערבות לחשבון הבנק של הנתבע 2, נשוא ההלוואה. לטענתה, הוסבר לה כי מאחר שההלוואה ניטלה מחשבון הנתבע 2, הרי שעליה לחתום כערבה לכלל החשבון, בו נצברה באותה העת יתרת חובה בסך 218,000 ₪ . לטענתה, מעולם לא נאמר לה כי עליה לחתום על ערבות כוללת לכלל חובות הנתבעת 1 (שהסתכמו כבר באותה העת בסכום של למעלה מ-7,600,000 ₪ ), ולכן היא אינה ערבה לחוב נשוא התביעה.

בחקירתה הנגדית, אישרה הנתבעת 5 את חתימתה, וטענה (במענה לשאלת ב"כ התובע), כי בדרך כלל היא אינה חותמת על מסמכים מבלי לקרא אותם (עמ' 31-33 לפרוטוקול), אך עם זאת, לא הופרכה טענתה בדבר העדר ערבותה לחובות נשוא התביעה.

לפיכך, ניתנת לנתבעת 5 רשות להתגונן, גם לגבי טענתה בדבר העדר ערבותה העקרונית לכלל חובות הנתבע 2 (או הנתבעת 1).

ערבות הנתבעת 6

על פי כתב התביעה, הנתבעת 6 היא בתם של הנתבעים 3 ו-4 אשר ערבה בערבות מתחדשת מוגבלת בסכום של 50,000 ₪ , לכל חובות הנתבעת 1 לתובע.

בסעיפים 48-49 לכתב התביעה נטען, כי על רקע הקשיים הכספיים אליהן נקלעה הנתבעת 1, חתמו הנתבעים 3 ו-6 על הסכם משכון ושיעבוד בדרגה שנייה של כל זכויותיהם בנכס מסויים בירושלים, ששוויו הוערך בכ-1,100,000 ₪ , להבטחת פירעון כל הסכומים שיגיעו לתובע מאת הנתבעים 2 ו-6 , כחייבים עיקריים או כערבים. התובע טען, כי על פי האמור בסעיף 13 לשטר המשכון, הנתבעים 3 ו-6 אחראים כלפייו לפירעון הסכומים המובטחים, והתובע יהיה רשאי לדרוש מהם בכל עת את פירעונם.

הנתבעת 6 טענה בתצהירה, כי היא כלל לא היתה מעורבת בעסקי הנתבעת 1 . לטענתה, כלל לא זכור לה שחתמה או התחייבה לחתום על משכנתא שניה על הדירה, להבדיל מהמשכנתא הראשונה עליה היא חתומה. הנתבעת 6 מפנה לכתב המשכון האמור (נספח ל"ה לכתב התביעה), וטוענת כי ככל שביכולתה להתרשם, החתימה המופיעה עליו אינה חתימתה. בסעיף 7 לתצהירה, ביקשה הנתבעת 6 לקבל את הסכם המשכון המקורי ואת הודעת המשכון לרשם המשכונות, וזאת בכדי לאפשר לה להעביר את החתימה לבדיקת המומחה לכתב יד.

טענת הנתבעת 6 לא הופרכה בחקירתה הנגדית, והיא המשיכה "להטיל ספק" (כהגדרתה) באותנטיות החתימה ובאמיתות המסמך. במהלך החקירה הנגדית, התבקשה הנתבעת 6 לחתום את שמה (מש/5) ומהשוואה בין שתי החתימות, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי שהמדובר בחתימתה, כשם שלא ניתן לקבוע היפוכו של דבר. לקראת סיום החקירה הנגדית, ולאור נכונותה של הנתבעת 6, ב"כ התובע הביע רצון להפנות את חתימותיה לבדיקת מומחה לכתבי יד. בהתאם לכך, הבהרתי לצדדים כי כל הסכמה דיונית שתושג תהיה מקובלת עליי (עמ' 39 לפרוטוקול).

בסופו של דבר, נראה שההסכמה הדיונית המסויימת שהובעה בדיון לא קיבלה ביטוי מעשי, והצדדים לא פנו למומחה לכתב יד לצורך השוואה בין החתימות.

התובע טוען בסיכומיו, כי לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לכך שלא הוגשה חוות דעת מומחה לכתב יד, חרף ההסכמה הדיונית.

כמענה לכך, טענו הנתבעים בסיכומי התשובה, כי לא הושגה כל הסכמה דיונית, וככל שהתובע מעוניין לקבל חוות דעת מומחה בעניין זה, היה באפשרותו לפנות מיוזמתו עם שטר המשכון לצורך בדיקה, ומאחר שלא עשה כן, יש להותיר את בירור העניין להמשך ההליך.

מאחר שהנתבעת 6 עצמה ביקשה, במסגרת תצהירה, להפנות את החתימות לבדיקת מומחה לכתב יד, לא ברור מדוע היא לא פעלה לשם כך כעת, לאחר שב"כ התובע הביע נכונות לכך. על פני הדברים, הימנעות זו פועלת לחובתה של הנתבעת 6, ומפחיתה ממשקל עמדתה לפיה החתימה על גבי הסכם המשכון אינה חתימתה.

עם זאת, מאחר שטענה זו לא הופרכה לחלוטין, ובהתחשב בטיבה העובדתי, אין למנוע את בירורה בהמשך הדרך, ולכן ניתנת רשות להתגונן גם לגביה.

לאור האמור, הבקשה מתקבלת, וניתנת רשות להתגונן, כנגד התביעה בכללותה.

אדגיש, כי הרשות להתגונן נסבה גם על טיעונים עובדתיים המופיעים בתצהיר ואינם מוצאים את ביטויים בסיכומים, או להפך (וכאמור, הנתבעים השיגו על ליקוי דיוני זה), שכן כולם רלוונטיים למסגרת העובדתית הכללית המתוארת.

עם זאת, לאור הפגמים הדיוניים הקיימים, ובהתחשב בטענותיו הנגדיות וכבדות המשקל של התובע, המפחיתות ממשקל טענות ההגנה, אני רואה לנכון לחייב את הנתבעים בהפקדת ערובה, כתנאי למתן רשות להתגונן (רע"א 7755/07 מ.י.ג. (1996) נכסים והשקעות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (23/9/07)). אני מעמיד את הערובה על סך 150,000 ₪, על דרך הפקדת מזומן או ערבות בנקאית צמודה, והנתבעים מתבקשים להפקידה בתוך 30 יום, בד בבד עם הגשת כתב הגנה מטעמם.

ניתנה היום ז' באייר, תשס"ט (1 במאי 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

אבי זמיר, שופט

רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו