ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מועדון הקולנוע ואח' נגד דאוד נחום ואח' :

1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בשא9431/08

בתיק עיקרי: תא 2524/04

בפני:

כבוד הרשם אבי זמיר

תאריך:

13/03/2009

בעניין:

1. מועדון הקולנוע בע"מ

2. יונייטרד קינג וידיאו 1990 בע"מ

3. אלברט ד. מטלון ושות'

4. אמנון מטלון

5. משה אדרי

6. יצחק גן אור

7. בוזגלו מיכאל

המבקשים 1, 3, 4, 6 ע"י ב"כ עו"ד שאול שרצר

המבקשים 2, ו-7 ע"י ב"כ עו"ד גור אריה ארמרניק

המבקשים

הנתבעים 5-11

נ ג ד

1. ראודר נחום

2. אילנה וינטר

3. אהרון שטרן

4. שרף שמואל

ע"י ב"כ

עו"ד נתי חלפין

המשיבים

התובעים

החלטה

הנתבעים 5-11 עותרים לדחיית התביעה על הסף מפאת התיישנות.

הבקשה הוגשה ביום 7/5/08, למעלה משלוש שנים לאחר הגשת התביעה, ולאחר שבהחלטתי בדיון מיום 19/12/07 איפשרתי להגיש בקשות מקדמיות (יובהר, כי טענת ההתיישנות הועלתה כבר בכתב ההגנה).

התביעה כנגד הנתבעים 2-4 נמחקה, במסגרת הסכם פשרה שאושר בפסק דינו החלקי מיום 1/2/06 של כב' השופט שמואל ברוך.

בפסק דין חלקי מיום 23/10/08 אישרתי את הסכם הפשרה בין התובעים והנתבעת 1, והוריתי על מחיקת התביעה כנגדה.

במקביל לבקשה הנוכחית הגישו הנתבעים 5-11 גם בקשה לסילוק על הסף מפאת העדר יריבות או העדר עילה (בש"א 9432/08).

יש לציין, כי שתי הבקשות התקבלו, בהעדר תגובה, בהחלטתי מיום 3/7/08.

התובעים הגישו בקשה לביטול החלטה, שהתקבלה בהחלטתי מיום 11/11/08 (בש"א 15074/08).

על פי כתב התביעה, התובעים הם הבעלים המשותפים של בניין מסויים בתל אביב, שהושכר לנתבעים 2-4 בין השנים 1976-1992, ושימש באותן השנים מועדון, קולנוע ומסעדה, בניהולה של הנתבעת 5. ביום 12/12/82 פרצה שריפה בנכס, ובעקבותיה ניתן היתר בנייה שנועד לאפשר לנתבעים 2-5, שהיו אז שוכריו של הנכס ומפעיליו, לשקם את הנכס מההרס שנגרם לו בעקבות השריפה. אלא שבפועל, על פי הנטען, הנתבעים 2-5 ביצעו עבודות שיפוץ ובנייה תוך חריגה מההיתר. ביום 7/11/90 הגישה הנתבעת 1 כתב אישום כנגד נתבעים מסויימים, לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב. הנתבעים-הנאשמים (נתבעים 5 ו-11) הודו בעבירות המפורטות בכתב האישום, הורשעו בעבירות שיוחסו להם, ובגזר הדין מיום 16/3/92 נקבע כי עליהם להרוס את הבנייה החורגת (נספח ה' לכתב התביעה).

הנתבעים-הנאשמים לא הרסו את הבנייה החורגת, ובחודש אוקטובר 1994 הוגש כתב אישום כנגד הנתבע 11, בגין אי קיום צו בית המשפט. לאחר שהנתבע 11 הבהיר כי אין לו קשר לנכס ואין באפשרותו להרסו, הטיל בית המשפט על הנתבעת 1 לבצע את צו ההריסה (נספח ז' לכתב התביעה). ביום 17/11/97, הוציאה הנתבעת 1 את צו ההריסה אל הפועל, ולטענת התובעים, הרסה את המבנה באופן שלא ניתן היה לעשות בו שימוש לאחר מכן, ותוך גרימת נזק למטלטלין רבים ויקרי ערך, שהיו באותה העת בנכס.

התובעים טענו, כי הם פנו לנתבעת 1 לצורך קבלת מידע בדבר האפשרות לקבל היתר בנייה לצורך שיפוצו של הנכס, אך הנתבעת 1 דחתה את טענותיהם וטענה, בין היתר, כי השטח שבו מצוי הנכס מיועד להפקעה. לטענת התובעים, מהנדס הרישוי של הנתבעת 1 ציין כי ככל שיוחלט, בכל זאת, להגיש את הבקשה להיתר, הרי שהיא תטופל ותובא לדיון אצל הנתבעת 1, תוך המלצה לדחותה.

התובעים פירטו את אחריותם של הנתבעים השונים, וטענו כי בעקבות מעשיהם של הנתבעים נגרמו להם נזקים כספיים רבים, והם העמידו את סכום התביעה על סך 2,600,000 ₪ .

בבקשה הנוכחית, טוענים הנתבעים 5-11 כי עילת התביעה התגבשה במועד מתן צו ההריסה, ביום 16/3/92, ומאחר שחלפו למעלה מ-12 שנים ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה, הרי שהתביעה התיישנה. לחלופין, ככל שעילת התביעה התגבשה במועד מאוחר למועד מתן צו ההריסה, הרי שהיא התגבשה, לכל המאוחר, עד למועד שבו עזבה הנתבעת 5 את הנכס, כלומר בחודש דצמבר 1993.

מעבר לכך, טוענים הנתבעים 5-11, כי הנתבעת 1 הרסה את הנכס ביום 17/11/97, ולכן גם אם עילת התביעה התגבשה במועד זה, הרי שהתביעה התיישנה, שכן היא הוגשה ביום 16/11/04.

הנתבעים 5-11 טוענים כי התובעים היו מודעים לקיומה של הבנייה החורגת, כבר בתקופה שבה היא התבצעה, ולכן הם מנועים מלטעון להתיישנות שלא מדעת, על יסוד סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") או סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

בתגובתם, טוענים התובעים, כי חלה בענייננו הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ולכן תקופת ההתיישנות נמנית החל מיום 17/11/97, שהוא המועד שבו אירע הנזק.

מכאן, לשיטתם, התביעה לא התיישנה.

אילו עילת התביעה בענייננו התגבשה החל ממועד ביצוע צו ההריסה- 17/11/97- הרי שהמסקנה המתחייבת היתה אמורה להיות, שהתביעה טרם התיישנה, אלא הוגשה על סף תקופת ההתיישנות, אלא שלטעמי, זהו אינו המצב.

בע"א 9382/02 בולוס ובניו-חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (10/6/08) נאמר בהקשר מעין זה- "עילת התביעה נוצרת במועד שבו, אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה עשוי לזכות בפסק דין. בעת שנמצא לראשונה "כוח התביעה" בידיו של התובע, שממנו ואילך הוא בעל יכולת ממשית לגבש את עילת תביעתו ואת סעדיו, ולממשם הלכה למעשה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות. אין להתחיל בספירת תקופת ההתיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד (ד"נ 32/84 עזבון וויליאמס נ' Israel British Bank (in liquidation) , פד"י מד(2) 265 (1990) (להלן- ענין עזבון וויליאמס); עניין הפועלים ליסינג בע"מ, שם, בעמ' 541; פרשת ישיבת עץ חיים, שם)".

במקרה האמור, נבחנו מועדים אפשריים שונים להתגבשות עילת התביעה, על רקע הכלל לפיו מועד התגבשות עילת התביעה הוא המועד שבו התגבש אצל התובע "כוח משפטי" להגיש את תביעתו, ולבסוף נקבע, כי מועד הגשת התביעה הראשונה (מתוך מסכת של תביעות) הוא המועד שבו התעוררה לראשונה המחלוקת, שהייתה גם ביסוד התובענה שנדחתה על הסף, וזאת במסגרת תביעה שהוגשה כנגד התובעת-המערערת, ולכן זהו המועד המוקדם ביותר להתגבשות עילת התביעה. המועד המאוחר ביותר להתגבשות עילת התביעה נקבע כמועד הגשת תובענה מסויימת על ידי המערערת-התובעת עצמה (שהוגשה למעלה משבע שנים לפני התביעה שנדחתה על הסף, והיתה ביסוד הערעור).

מכאן נובע, ש"כוח תביעה" קיים במועד שבו עובדות מתגבשות לכדי עילת תביעה פוטנציאלית. כאשר העילה נובעת ממעשים שהובילו לנקיטת הליך משפטי, או מתוצאותיו האפשריות של הליך משפטי עצמו, הרי שעילת התביעה הפוטנציאלית אינה בהכרח מתגבשת עם מתן פסק הדין, היוצר נזק מסויים לתובע הפוטנציאלי, אלא היא עשויה להתגבש כבר במועד מוקדם יותר, שבו ידועים עובדות ומעשים נטענים שבפני עצמם, גורמים נזק לתובע הפוטנציאלי.

בענייננו, אין מחלוקת שהתובעים היו מודעים לחריגות הבנייה, כבר במועד ביצוען, והם אף הגישו כנגד הנתבעים תביעה לסילוק יד, ובמסגרתה בקשה לצו מניעה זמני (נספח א' לבקשה). במסגרת אותו הליך, הגיעו הצדדים להסכמה כלשהי, לפיה העבודות לשיפוץ המבנה ימשיכו כל עוד לא תינתן הודעה אחרת (מכתב מיום 14/9/90, נספח ב' לבקשה).

מובן, כי נכון לאותו שלב, התובעים לא צפו את העתיד לקרות (שכן צו ההריסה ניתן כשנתיים לאחר הפניית המכתב האמור, ואף כתב האישום הוגש כחודשיים לאחר מכן), ולא ניתן לייחס להם מודעות פוטנציאלית לצו ההריסה העתידי, שהוא, לפחות מבחינתם, גרם להן לנזקים כספיים.

עם זאת, מרגע שניתן צו ההריסה, לא היה אמור להיות קושי מיוחד לחזות את ההשלכות המעשיות הצפויות, מבחינת יכולת השימוש במבנה. אמנם, ממועד מתן צו ההריסה ועד לביצועו בפועל, חלפו מספר שנים שבמהלכן, שונתה זהותו של הגורם האמור לבצע את ההריסה (הנתבעת 1), אך בכך אין בכדי לשנות מתוצאת הדברים הסופית, וגם לא היה שום יסוד לסבור כך באותו מועד.

מכאן נובע, שהתובעים היו מודעים, או לכל הפחות אמורות היו להיות מודעים, להריסת המבנה בעקבות חריגות הבנייה, לכל המאוחר, עם מתן פסק הדין שבמסגרתו ניתן צו ההריסה האמור (ייתכן גם שניתן להקדים את המועד לשלב הגשת כתב האישום, בהתאם לרציונל שביסוד רע"א 9382/02 האמור).

אני מודע לכך, שהתביעה נסבה על מספר עילות, חלקן קשורות לחריגות הבנייה והתנהלות הנתבעים במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט לעניינים מקומיים, וחלקן נסבות על האופן (הנטען כבלתי זהיר) שבו בוצעה ההריסה בפועל, שלא איפשר המשך שימוש בבניין, וכן על אי פינוי המטלטלין שהיו במבנה, בטרם הריסתו.

עילות התביעה הקשורות לאופן שבו יושם צו ההריסה התגבשו, מטבע הדברים, לא לפני הריסת המבנה, וייתכן שגם מלוא היקף הנזקים הרכושיים שנגרמו לתובעים, נאמדו רק לאחר ההריסה, ובתוך תקופת ההתיישנות. מבחינה טכנית, לא ניתן לקבוע שתקופת ההתיישנות, לגבי עילות אלה, חלפה זה מכבר.

מנגד, גם עילות התביעה המאוחרות להריסת המבנה, נובעות בצורה כזו או אחרת, מחריגות הבנייה שהיו ידועות לתובעים הרבה לפני כן, ומההליך הפלילי שבסופו ניתן צו ההריסה. בנוסף, וגם בהתעלם מהאמור, לא מצאתי טעם של ממש לכך שהתביעה הוגשה על סף חלוף תקופת ההתיישנות, ובמצב דברים זה, אין ליתן משקל מכריע למועדים הרלוונטיים לעילות התביעה השונות.

במילים אחרות, גם רכיבי התביעה הנובעים מעילות שטרם התיישנו, לוקים בשיהוי כבד, שאין לו הסבר או צידוק.

בפתח כתב התביעה צויין, כי הנכס נשוא התביעה הושכר לנתבעים החל משנת 1976 ועד ליום 31/12/92, וגם במסגרת הבקשה הנוכחית, נטען כי הנתבעת 5 עזבה את הנכס בראשית שנת 1993. באופן טבעי, ככל שחולפות שנים רבות יותר מהמועד שבו החזיקו הנתבעים בנכס והפעילו אותו, כך פוחתת מידת השליטה שלהם במתרחש, וקטן היקף המידע המצוי ברשותם. מרבית הנתבעים האחרים קשורים, בצורה כזו או אחרת, לנתבעת 5, ולכן שליטתם במתרחש אינה עולה על שליטתה.

עילת התביעה כנגד הנתבע 11 נסבה על טענה (שאינה לחלוטין ברורה) לפיה הוא "הסכים" להיות ה"נאשם לא נכון" בהליך הפלילי הראשון (לא ברור מהי הסיבה לכך). העובדות הרלוונטיות ל"הסכמה" נטענת זו אירעו במועדים לגביהם חלפה תקופת ההתיישנות, וגם אם התובעים טוענים להתרחשות נזקים המאוחרים לצו ההריסה, הנובעים מעובדות אלה, הרי שניתן, לכל הפחות, לטעון כי גם התביעה כנגד הנתבע 11 לוקה בשיהוי.

לטעמי, לאור נסיבות אלה, ניתן בהחלט לקבוע, כי מתקיימים בענייננו שני הקריטריונים הרלוונטיים להוכחת טענת שיהוי- התקיים מצג לפיו התובעות ויתרו על זכותן והנתבעים שינו את מצבם לרעה (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21/2/07); בש"א (חיפה) 12303/06 פניו נ' בנק מזרחי טפחות (26/6/07)).

למעשה, שני קריטריונים אלה כרוכים זה בזה, בייחוד בענייננו, שכן הסכמת חלק מהצדדים להליך הנוכחי, במסגרת תביעת הסילוק יד, שקדמה להליך הפלילי, והימנעות התובעים מהגשת התביעה הנוכחית במשך תקופה ארוכה, יצרו בפני הנתבעים מצג לפיו התובעים ויתרו על מימוש עילת התביעה הפוטנציאלית בעניין. מצג זה, בצירוף העובדה שכפי הנראה, לנתבעים לא נותרה זיקה ממשית לנכס, מוביל למסקנה שמרבית הנתבעים שינו את מצבם לרעה, באופן המוביל למסקנה לפיה התביעה כנגד הנתבעים 5-11 לוקה בשיהוי של ממש, המצדיקה את דחייתה כנגדם על הסף.

הבקשה מתקבלת. חרף זאת, ובנסיבות הפרשה, לא ראיתי מקום לפסוק הוצאות.

ניתנה היום י"ז באדר, תשס"ט (13 במרץ 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

אבי זמיר, שופט

רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו