ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מן מירון נ' משהב"ט :

1

בתי המשפט

ועדת ערעורים לפי חוק הנכים

(תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959

בבית משפט השלום בראשון לציון

וע 000493/04

בפני:

כב' השופטת שלומית יעקובוביץ, אב"ד

דר' קכל, חבר

עו"ד ארבל, חברה

01/02/2008

ע"י ב"כ

עו"ד ע. ארז

המערער

נ ג ד

קצין התגמולים

ע"י ב"כ

מפרקליטות מחוז ת"א - אזרחי

המשיב

החלטה

עסקינן בערעור על החלטת המשיב מיום 9.12.04 לפיה אין קשר בין מחלת הלב הטרשתית ואוטם שריר הלב, בו לקה המערער, ובין תנאי שירותו הצבאי.

הדיון בפנינו צומצם לשאלת הקשר הסיבתי שבין אוטם שריר הלב, בו לקה המערער, ובין אירוע דחק נטען מיום 25.5.00 וכך אף הכרעתנו.

העובדות הצריכות להכרעה

1. המערער יליד שנת 1959 גויס לצה"ל בשנת 1978 ובתום שלוש שנות שירות חובה ו- 18 חודשי שירות קבע שוחרר.

בשנת 1991 גויס המערער לשירות קבע ממנו שוחרר בחודש פברואר 2004.

1.1 המערער שרת בחיל האוויר בתפקידים שונים, כשבין השנים 1996 עד 2001 שימש כמפקד תחום יצור ומערכות ביחידת שט"ל 121, שבלהק מודיעין.

2. ביום 5.5.03 הגיש המערער תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 במסגרתה ביקש לקבוע כי אוטם שריר הלב, בו לקה, נגרם "תוך ועקב" שירותו הצבאי - אירוע דחק חריג שאירע ביום 25.5.00 (להלן: "התביעה") (מסמכים 4-1 בתיק הרפואי).

2.1 תביעת המערער נדחתה כעולה מהחלטת המשיב מיום 9.12.04 (מסמך 84 בתיק הרפואי), נשוא ההליך שבפנינו.

3. המערער תמך ערעורו בחוות דעת רפואית מיום 25.4.05 ערוכה על ידי פרופ' חסדאי, מומחה ברפואה פנימית וקרדיולוגיה (מע/1 - מסמך 47 בתיק הרפואי).

5. מטעם המשיב הוגשו שתי חוות דעת רפואיות ערוכות על ידי פרופ' שפירא, מומחה למחלות לב - הראשונה מיום 1.11.04 (מש/1 - מסמך 83 בתיק הרפואי) והשניה מיום 13.9.05 (מש/2 - מסמך 220בתיק הרפואי).

הפן העובדתי - אירוע הדחק מיום 25.5.00

1. למקרא חוות הדעת הרפואית שהוצגה בתמיכה בערעור (מע/1), נהיר הוא כי תביעת המערער להכרת זכות אינה מתייחסת לכלל תנאי שירותו ומתמקדת בדיון מקצועי שהתקיים ביום 25.5.00, בעקבותיו חש המערער "בתחושה כבדה של עלבון, מועקה, חוסר נוחות וחוסר שקט".

לפיכך, רואים אנו עצמנו פטורים מלהתייחס לכלל תנאי השירות כפי שתוארו על ידי המערער בשני התצהירים שערך - הראשון מיום 16.3.03 בתמיכה לתביעתו להכרת זכות (מסמך 4 בתיק הרפואי) והשני מיום 29.3.04 במסגרת ההליך שבפנינו (מע/3 - מסמך 75 בתיק הרפואי).

2. גרסת המערער ביחס לדיון שהתקיים ביום 25.5.00

2.1 בתצהירו הראשון נדרש המערער לתיאור אותו דיון מקצועי שהתקיים ביום 25.5.00, דיון במסגרתו הושמעה לשיטתו "ביקורת חריפה הן לגבי רמת הערכה של כמות העבודה והן

לגבי יכולתי ויכולת אנשי. נכללה בכך גם אמירה שאני ואנשי צריכים להבין את עוצמת המצוקה "ולהתגייס לדגל" כדי לעמוד במשימה. עזבתי את הדיון בתחושה כבידה של עלבון, מועקה, חוסר נוחות וחוסר שקט".

2.2 בתצהירו השני שב המערער והתייחס ביתר פירוט לביקורת שנמתחה על עבודתו, אותה קיבל כביקורת אישית -

"ככל שהתארך הדיון התגבר רמת התסכול והכעס שחוויתי. כאשר ההערות הפכו פחות כלליות ויותר "ארסיות" כך שלמעשה הובעה ביקורת ישירה על האופן שבו היחידה עמדה או לא עמדה במשימותיה הרגשתי שבקורת זו מופנת אישית אלי כמי שמשימה זו היתה באחריותו. הכעס והתסכול והעלבון היו חזקים עוד יותר שכן הם באו מאנשים שמעולם לא עסקו בנושא והוא לא ענין אותם גם אחרי שהנושא הועבר לאחריותם"

(ההדגשה שלי - ש.י.)

2.3 המערער נחקר בפנינו ובעדותו אישר כי שגרת עבודתו אופיינה בלחץ זמנים ובביקורות תכופות ומשהתבקש להתייחס לאותו דיון מקצועי שנערך ביום 25.5.00 עמד על חריגותו בציינו כי הביקורת שהושמעה בו "לא היתה לגבי התוצר או התהליכים", כפי שהיה מקובל בעבר, אלא "עברה לביקורת על האנשים באופן אישי"-

"החריגות בדיון היתה מבחינתי ההתעלמות של עמיתי לדיון מהמציאות שהוצגה נכוחה בדיוני ההכנה ובמצגת של הדיון ותחושה שלי שאני הופך להיות הבעיה והסיבה למצב הזה ולא הפתרון"

(עמ' 30 לפרוטוקול)

"היו הרבה מאוד דיונים ותחקירים שבהם הועברה ביקורת על היכולת שלנו לספק את כמות המודיעין שחיל האוויר חשב שהוא צריך לקבל מאיתנו. אני חוזר ואומר שבעקרון הביקורת עד אז היתה ביקורת לטעמי, על המוצר, על התהליך ולא על האנשים או האיש במקרה הזה שעשה את העבודה. ... נאמר במפורש שהסיבה שככה המצב ...היות והניהול של האנשים של אותם 150 איש הוא לא מספיק טוב.

אם היה שם מנהל אחר או מנהל שהיה אכפת לו זה לא היה מצבנו"

(עמ' 31 לפרוטוקול)

כמו כן אישר המערער בעדותו כי בעבר נתקל אף במצבים של ביקורת "פחות מפרגנת"-

"ת. ... לעיתים הובאה ביקורת שהיתה פחות מפרגנת אך היתה תמיד מעוגנת בהבנה שיש כאן אחריות שיתופית וכל אחד עשה דברים שהם בסדר ולא בסדר אך בסה"כ התהליך כולו הביא לתוצאה שלא מספיק טובה...

ש. מה זה ביקורת פחות מפרגנת?

ת. אני לא יודע עכשיו להביא דוגמאות. ביקורת פחות מפרגנת זה אומר שלא היתה הבנה מוחלטת תמיד שהסיבות האובייקטיביות הצדיקו את התוצאות"

(עמ' 32 לפרוטוקול)

3. גרסתו של המערער, ככל שנוגעת לאופייה של הביקורת, אשר נמתחה במהלך אותו דיון מקצועי, קרי; ביקורת אישית פוגענית, נותרה עדות יחידה של בעל דין ללא כל תמיכה וסיוע.

3.1 המערער הציג בפנינו כראיה את סיכום הדיון, כפי שהועלה על הכתב (מע/2) ובו לבד מהערכות שונות ביחס לרמת הערכות ומוכנות בנושאים שונים, לרבות בתחום אחריותו של המערער, לא מצאנו ולו ברמז אזכור לדברי ביקורת על התנהלות המערער, כפי שאף אישר בעדותו (ראה עמ' 31 לפרוטוקול).

3.2 המערער בחר שלא לזמן עדים לתמיכה בגרסתו ובעדותם של שניים, אשר נקראו לעדות על ידי המשיב, לא היה כדי לאוששה.

מר איציק בן שושן (מש/3), מי ששימש כיו"ר אותו דיון, העיד כי אינו זוכר "משהו חריג" שארע במהלכו-

"ש. אם עומד בפנינו מר מן ומתאר את האירוע כאירוע חריג שבו הוא חש שחיצי טרוניה ואשמה מופנים כלפיו אישית, זכור לך משהו בדיון שיכול מבחינתו להיות מובן בצורה כזו?

ת. לא זכור לי אירוע חריג.

ש. האם משהו בהתנהלות של אותו דיון, בדו שיח שמתקיים תמיד היה יכול מבחינתו להתפרש כהאשמה אישית כלפיו?

ח. לי לא זכור דבר כזה"

(עמ' 36 לפרוטוקול)

מר ערן יוקל (מע/4), מי ששימש כמפקדו של המערער, לא נטל חלק באותו דיון ועל פי עדותו המדובר היה באחד מאותם דיונים שוטפים, אשר התקיימו מעת לעת –

"הדיונים האלה היו דיונים שוטפים. מידי שבוע לדעתי היה מתקיים דיון"

(עמ' 38 לפרוטוקול)

"ש. האם זכור לך שקיבלת דיווח לאחר אותה ישיבה ספציפית?

ח. אני לא זוכר. מדובר היה בישיבה שבשגרה"

(עמ' 40 לפרוטוקול)

הפן הרפואי - חוות דעת המומחים

1. המערער סמך את ערעורו על חוות הדעת שערך פרופ' חסדאי (מע/1).

בחוות דעתו קבע המומחה, בהסתמכו על "מאמרים רבים... שהתייחסו לקשר שבין מתח נפשי חריג והתהוות אוטם שריר הלב ... שתארו מרווחי זמן של עד ימים בין האירוע הנפשי החריג לאוטם שריר הלב" כי האוטם, בו לקה המערער, ארע באותה סמיכות זמנים הנדרשת על מנת לקשור קשר סיבתי רפואי בינו ובין אותו "אירוע חריג" נטען.

עם זאת, מצא שלא לקבוע באם האירוע הנטען, כפי שתואר על ידי המערער הינו "אירוע חריג", אם לאו והותיר ענין זה להכרעתנו-

"במקרה זה, אני כמו עמיתי, פרופ' שפירא, אינני כשיר לקבוע את מידת המתח הנפשי, שחווה מר מן במהלך אותו דיון. לדעתי, בית המשפט יצטרך לבחון האם הנסיבות ששררו באותה עת היו עלולות להיתפס על ידי מר מן ככעס, תסכול, ועלבון"

1.1 המומחה נחקר על חוות דעתו ובעדותו אישר כי לא "כל אירועי האוטם הם על רקע של דחק נפשי" וכי קיימת שכיחות גבוהה של אירועי אוטם "לפנות בוקר" (לרבות בשעות 06:00, 07:00) (ראה עמ' 6 לפרוטוקול).

1.2 עוד ובנוסף אישר המומחה כי למערער היו גורמי סיכון לאוטם, שאינם קשורים בתנאי שירותו הצבאי.

2. המשיב סמך עמדתו על שתי חוות דעת שערך פרופ' שפירא (מש/1, מש/2).

בחוות דעתו הראשונה (מש/1) קבע המומחה כי המערער סובל ממחלת לב טרשתית ללא קשר לתנאי שירותו הצבאי.

בהתייחס לאוטם שריר הלב שעבר המערער ביום 26.5.00 הציב המומחה את "השאלה האם היה אירוע חריג, גופני או נפשי בסמוך להתרחשותו", כאשר סמיכות הזמנים בין אותו "אירוע חריג" להתרחשות האוטם היא של עד שעתיים על מנת שייחשב גורם או מאיץ התרחשות האוטם.

על שאלה זו מצא להשיב בשלילה ולקבוע "שלא היה כל אירוע חריג גופני או נפשי, הקשור לשירותו בצה"ל ... בסמיכות זמנים להתרחשות אוטם שריר הלב בו לקה".

בחוות הדעת השניה (מש/2) הסכים המומחה עם עמיתו, פרופ' חסדאי, כי "על בית המשפט ... יהיה לקבוע אם היה כאן אירוע חריג לגבי המערער, בעיתוי ובעוצמה כזאת שיכלו להביא להתפתחות אוטם שריר הלב ביום שלמחרת" ולענין "סמיכות הזמנים" הנדרשת בין אירוע הדחק החריג והופעת האוטם שב על משנתו הרפואית לפיה "המקובל בספרות כיום" הוא ש"מרווח הזמן בין אירוע חריג ובין אוטם שריר הלב, על מנת לקשור ביניהם, הינו של מספר שעות בלבד".

2.1 המומחה נחקר ארוכות על ידי באת כוח המערער לענין קביעתו כי האירוע הנטען אינו "אירוע חריג" ובעדותו הבהיר כי בחומר שהוצג בפניו לא מצא "תמיכה חיצונית אוביקטיבית" לאירועו של "אירוע חריג" (עמ' 14 לפרוטוקול) ועל פי התרשמותו שלו מדובר היה ב"עוד דיון שהתקיים ועוד לחץ שהיה"-

"... אני רוצה להגיד שדווקא בגלל שאני הייתי איש צבא ובגלל שאני מעריך מאוד את מה שהמערער עשה והשגרה שלו והעבודה הלחוצה שלו, בגלל זה בעיני לא התרשמתי מאוד דיון שהתקיים. ... הוא היה בתפקיד בכיר שכל החיים שלו נדרש למטלות וללחצים וחיל האוויר זה חיל מאוד קשה מבחינת הדרישות והעמידות בלוח הזמנים, ... אני התרשמתי שזה עוד דיון שהתקיים ועוד לחץ שהיה"

(עמ' 23 לפרוטוקול)

2.2 המומחה עמד על דעתו לענין סמיכות הזמנים הנדרשת בין התרחשותו של "האירוע החריג" לבין הופעת האוטם-

"... המאמר הרציני היחיד שמצאתי אותו שמדגים שבדק בצורה סיסטמתית, זה המאמר שהדגים פער של שעתיים, מעבר לזה לא היתה שכיחות ... למיטב ידיעתי אין מאז אף מאמר שסותר את הקביעה הזו. ... זה מה שמקובל וזה המאמר היחיד שקיים שבדק בצורה סטטיסטית מה השכיחות של האוטם"

(עמ' 16 לפרוטוקול)

ומשנדרש להתייחס לאפשרות שאותו "אירוע החריג" לא הסתיים בתום הדיון אלא היה אירוע "מתמשך" אל תוך הלילה (לאחר שעזב את הבסיס ושב לביתו), שלל זאת על יסוד האנמנזה שנמסרה לו על ידי המערער-

"ש. ... האם יכול להיות שהוא המשיך להסתובב עם התחושות הקשות האלה עד שהוא הלך לישון? בוא נגיד בין 22:00 ל- 12 בלילה, יכול להיות?

ח. אני לא יודע, אצלי הוא אמר שבערב לא היה שום דבר מיוחד..."

(עמ' 19 לפרוטוקול)

דיון

1. לאחר שנתנו דעתנו למכלול הראיות שבאו בפנינו, הן בפן העובדתי והן בפן הרפואי, באנו לכלל דעה כי דין הערעור להידחות.

2. למקרא חוות דעת המומחים ולמשמע עדותם דומה עלינו כי תמימי דעים הם בדבר יכולתו של "מתח נפשי חריג" להוות טריגר להיווצרות אוטם שריר הלב וחלוקים הם בשאלה מהו אותו "מתח נפשי חריג" ומהי סמיכות הזמנים הנדרשת בין אירועו של "מתח נפשי חריג" והופעת האוטם.

בסופו של יום לא מצאנו עצמנו נדרשים להכריע בהליך זה במחלוקות הרפואיות, כפי שנתגלעו בין המומחים, זאת משאין בידנו לקבוע כי המערער חווה "אירוע חריג" ביום 25.5.00, כפי שיובהר להלן.

3. על יסוד התשתית העובדתית שהונחה בפנינו דומה עלינו כי המערער לא השכיל להרים את נטל הראיה ולהוכיח כי במהלך הדיון הופנתה ביקורת ישירה ופוגענית כלפיו.

עם זאת נוכח התרשמותנו הבלתי אמצעית מעדותו שוכנענו כי חש, באופן סובייקטיבי, כמי שהביקורת מוטחת בו, דבר שגרם לו ל"תחושה כבדה של עלבון, מועקה, חוסר נוחות וחוסר שקט" ("הפן הסובייקטיבי" על פי הלכת אביאן - דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732), אך בכך לא סגי.

לעניות דעתנו, ביקורת מקצועית, בין כללית ובין אישית, הינה חלק בלתי נפרד מעבודה במערכת היררכית אזרחית וצבאית כאחד וזו אף עלולה להיות "קשה יותר" ככל שבעל התפקיד המבוקר נושא באחריות רבה יותר.

לפיכך אין, לדידנו, באותו אירוע המתואר על ידי המערער כ"אירוע חריג" כדי למלא אחר ה"פן האובייקטיבי", כפי שנקבע בהלכת אביאן, זאת משחסר הוא את אותה "ייחודיות ומיוחדות" של השירות הצבאי.

לענין זה אין קולעים יותר מדברי כב' הנשיא ברק בענין רע"א 6270/98 צבי פוטשניק ז"ל ואח' נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(3) 721, אשר נדרש ליישום הלכת אביאן, על שני המבחנים שהותוו בה, "הסובייקטיבי" וה"אובייקטיבי" -

"... ניתן לקבוע כי נסיבותיו המיוחדות של המערער, האופן בו תפס את ההוראה והשיחות עם הממונים עליו כמו גם תגובתו החריפה - מבססים סיבתיות משפטית ברמה הסובייקטיבית... אולם לדעתנו לא הוכיחו המערערים את הרכיב האובייקטיבי.

נסיבות המקרה מלמדות על תנאי שירותו של המערער כתנאים "רגילים" שאינם שונים באופן ממשי מחייו האזרחיים המשוערים....

כדבר שבשגרה, בכל מקום עבודה בעל מבנה הירארכי, ניתנות הוראות לעובדים בארגון, לעיתים תוך עימותים ומאבקי כוח. מאפיין זה אינו ייחודי - בהעדר נסיבות אחרות שלא הובאו בפנינו - לשירות בצבא או במשטרה..."

(ההדגשה שלי - ש.י.)

נוסיף ונציין, כי לגישתנו אין לראות את התופעה של הטחת ביקורת פוגענית כמייחדת את המערכת ההיררכית הצבאית דווקא וניתן לייחסה לאישיותן של הנפשות הפועלות בכל מערכת ומערכת.

4. אשר על כן, באנו לכלל מסקנה כי ענינו של המערער לא צלח את משוכת ה"מבחן האובייקטיבי" במובן הלכת אביאן, דין הערעור אחד הוא - להדחות.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, מורים אנו על דחיית הערעור באופן שהחלטת המשיב מיום 9.12.04 תעמוד על כנה.

בנסיבות הענין, בשים לב לשנות השירות הארוכות בצה"ל ולתרומתו של המערער לביטחון ישראל, לא מצאנו לעשות צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו, לרבות שכ"ט פרקליטו.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתנה היום כ' שבט תשס"ח (27.1.08), בהעדר

________________ ____________ _______________

ש. יעקובוביץ, שופטת דר' קכל, חבר עו"ד ארבל, חברה