ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אדוארד קורמן נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד השופט אלון אופיר

מבקשים

אדוארד קורמן
ע"י ב"כ עו"ד מתי אביב

נגד

משיבים

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד כהן

החלטה

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוטל על רכבו של המבקש לאחר שנהג ברכב כאשר הוא שיכור לכאורה (כהגדרתו בחוק).

המבקש לא חלק על עצם העובדה כי נהג לכאורה בעודו שיכור ברכב.
בהתאם לטיעוני המבקש יש להחיל את ההגנה המצויה בסעיף 57 (ג) של פקודת התעבורה שכן מתקיימות נסיבות משפחתיות המקשות מאד על תפקוד אשתו ומשפחתו ללא הרכב.
המבקש העלה טיעוניו בבקשה מפורטת מאד ואף הגיע לדיון בפני כאשר אשתו נלווית אליו.
אין מחלוקת כי הרכב מצוי בבעלות אשת המבקש והיא זו שעושה בו שימוש עיקרי.

דיון –

אכן תפיסת רכבו של מי שלא ביצע בעצמו כל עבירה על החוק מהווה מעשה מנהלי קיצוני המצדיק בחינה קפדנית של תקינות המעשה המנהלי ברמה הטכנית וכן בחינה של הפעלת שיקול הדעת ע"י מקבלי ההחלטות על רקע המידתיות המובנית בחוקי היסוד של המדינה.

גם המחוקק, עת חוקק את התוספת השביעית לפקודת התעבורה, דן ארוכות בשאלת המידתיות והפגיעה האפשרית בזכויות יסוד של אזרח אשר לא עבר כל עבירה ובכל זאת רכושו נתפס טרם משפט בעקבות עבירה של אדם אחר אשר קיבל את הסכמת הבעלים לנהוג ברכב.

המחוקק הגיע למסקנה כי מול זכותו של אזרח לחופש תנועה ולהגנה על הקניין שלו ניצבת זכותו של הציבור לנוע בביטחון בדרכים מבלי שנהגים שיכורים יסכנו את חייו.
האיזון בין זכויות אלו יצר את התוספת השביעית בפקודת התעבורה, תשכ"א-1961, אליה הוכנסו מספר מצומצם של עבירות כאשר מבצען לכאורה יהיה צפוי לתפיסת רכבו טרם משפט גם אם הרכב בו נהג הוא קניינו של אדם אחר.

בבסיס תפיסת המחוקק עמד הרעיון כי הנותן רכב לאחר יעשה כל שביכולתו כדי למנוע אפשרות מסתברת של ביצוע עבירה עם רכבו על ידי אחר.
בנוסף, רצה המחוקק ליצור לחץ סביבתי וחברתי על הנוהג ברכב אשר ידע עת מחליט הוא להיכנס שיכור לרכב כי כתוצאה מהחלטתו עלולים להיפגע קרובים לו משפחתית או מעסיקיו שהם מן הסתם הבעלים של הרכב בו הוא נוהג.
על הנוהג ברכב לדעת כי החלטתו מהווה מעילה באמון שניתן בו ע"י הבעלים של הרכב ובכך השיג המחוקק אמצעי הרתעה יעיל נוסף למלחמה בתאונות הדרכים בכלל ובתופעת הנהיגה בשכרות בפרט.

ראה בעניין זה את ההלכה שקבע בית המשפט העליון בפרשת אמברם (רע"פ 1286/11 אמברם יעקב נגד מדינת ישראל).

רק במקרים נדירים ומיוחדים יורה בית המשפט על השבת הרכב לבעלים (כאשר מבצע העבירה לכאורה הינו אדם אחר) שכן השבה גורפת של רכבים ללא נימוקים מיוחדים תרוקן מתוכן את כוונת המחוקק.

במקרה שלפני לא הוצגו כל נימוקים מיוחדים המצדיקים חריגה מכוונת המחוקק.
קראתי את הפסיקה שהציג ב"כ המבקש ולא מצאתי בה משום שינוי בעקרונות שהכתיב בית המשפט העליון בפרשת אמברם (הגם שזו עסקה בעיקר בחלופות האחרות של סעיף 57)

על מוסר הרכב להוכיח בראיות טובות כי עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.
גם אם המבקשת הייתה אשת המבקש בפועל (ובמקרה זה הוגדר הנהג כמבקש) אין אני סבור כי במקרה דנן עשתה היא כל שביכולתה כדי למנוע את העבירה .

לא מתקיימות נסיבות חריגות הקשורות לטיפול באדם מוגבל הקשור ישירות להימצאות הרכב, אין המדובר ברכב חירום ולכן אין הצדקה לקבלת הבקשה על בסיס סעיף 57 (ג).

כאמור, החוק ביחס לעבירה זו וההליכים המנהליים המלווים אותה חד וברור.
מאחר והמבקש לא עומד בקריטריונים שהגדיר המחוקק להשבת רכב, בקשתו נדחית.

ניתנה היום, י"ח חשון תשע"ד, 22 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אדוארד קורמן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: