ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סמיח רשראש בטחיש - מדינת ישראל :

3


בתי המשפט

בית משפט מחוזי נצרת

בשא002207/08

בתיק עיקרי: א 000596/06

בפני:

כבוד השופט יצחק כהן - סגן נשיא

תאריך:

22/02/2009

בעניין:

סמיח רשראש בטחיש

המבקש

נ ג ד

מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל

המשיבה

החלטה

א. פתח דבר:

בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן ביום 04.03.08 בת.א 596/06 (להלן: "פסה"ד") לפיה חויב המבקש לסלק ידו ממקרקעין אליהם פלש ואשר שייכים למשיבה, תוך חיובו בתשלום דמי שימוש ראויים והוצאות משפט.

ב. רקע והליכים קודמים:

1. הורתו ולידתו של ההליך דנן, בתביעה אשר הוגשה נגד המבקש לפיה פלש בשנת 2003, למקרקעין בבעלות המדינה, השתלט על מבנה סורי ישן המצוי בהם, הסבו למחסן ונהג בו מנהג בעלים.

מבנה זה היה בעבר נשוא תביעת פינוי אחרת שהוגשה כנגד תושבת הכפר מסעדה בת.א 169/92 מנהל מקרקעי ישראל נ' קרנפלי בטחיש, (לא פורסם, ניתן ביום 27.01.97), בו הורה ביהמ"ש על סילוק הנתבעת מהקרקע תוך שקבע כי מינהל מקרקעי ישראל, הינו הבעלים של הקרקע וכל המחובר אליה, מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, התשי"א- 1951.

המבקש טען כי המקרקעין והמבנה המחובר להם הנם רכושו הפרטי, בבעלותו ובבעלות בני משפחתו.

מנגד טענה המשיבה כי המקרקעין והמבנה, הינם חלק משטח שעד לשנת 1967, היה מוגדר בתחום מחנה צבאי סורי וככזה, עפ"י חוק נכסי המדינה הנ"ל וחוק רמת הגולן, התשמ"ב- 1981, הינו נכס השייך למדינת ישראל.

2. ביום 20.05.07 התקיים דיון הוכחות בתביעה בו נכחו המבקש וב"כ דאז- עו"ד סאלח עבדאללה. בדיון זה הסכימו הצדדים לשקול מינוי מומחה מוסכם לבחינת המקרקעין וטענותיהם, תוך שהם מתחייבים למסור לביהמ"ש תוך 14 יום את החלטתם בעניין המומחה.

עוד נקבע במועד זה, כי היה ולא תהיה הסכמה למינוי מומחה מוסכם, תגיש ב"כ המשיבה את בקשותיה, ב"כ המבקש יהיה רשאי להגיב והתיק יקבע להמשך שמיעת הראיות.

3. ביום 03.06.07 הוגשה הודעה מטעם המשיבה, לפיה היא אינה מתנגדת למינוי מומחה כאמור. בהעדר הודעה נגדית מטעם המבקש, הגישה המשיבה ביום 25.06.07 בקשה לצירוף ראיות (בש"א 2432/06) ובקשה לתיקון כתב התביעה (בש"א 2431/07).

המבקש לא טרח להמציא את תגובתו לבקשות אלה, חרף החלטות ביהמ"ש בנדון מיום 04.07.07 ומיום 16.07.07.

4. ביום 25.11.07 ניתנה והומצאה לצדדים החלטה בדבר העדר מעש.

5. ביום 28.11.07 הוגשה בקשה מטעם המשיבה להבהרת החלטת ביהמ"ש מיום 25.11.07 ונוכח העובדה כי טרם ניתנו החלטות בבקשותיה.

6. ביום 17.12.07 נקבע כי במידה ותוך 7 ימים לא ימציא המבקש תגובתו למשיבה, תהה התובעת רשאית להגיש ראיותיה כדי מתן פס"ד.

7. ביום 25.12.07 הגיב ב"כ המבקש לבקשת המשיבה להגשת תצהיר נוסף ושקילת תיקון כתב התביעה, התנגד להמצאת ראיות נוספות, לחילופין עתר להוצאות.

8. ביום 27.12.07 ניתנה החלטה הקובעת מועד לדיון הוכחות ליום 03.03.08, הענות לבקשות המשיבה תוך הבעת תרעומת על מחדליו של המבקש כפי שבאו לידי ביטוי בכך שלא טרח לפעול עפ"י החלטות ביהמ"ש וצוויו מחד אך עתר לפסיקת הוצאות מאידך.

9. ביום 28.01.08 עתר ב"כ המבקש עו"ד עבדאללה להשתחרר מייצוג מרשו, בקשתו נימק בכך כי מרשו אינו נענה לפניותיו בעניין בקשותיה השונות של המשיבה, אינו סר למשרדו על אף שהתחייב לעשות כן ואף נמנע מהפקדת הוצאות ושכ"ט המומחה מטעמו.

הבקשה נעתרה כפוף לידוע מועד דיון ההוכחות למבקש.

10. ביום 02.03.08 הודיע עו"ד עבדאללה כי המציא את ההחלטה על קביעת מועד דיון ליום 03.03.08 לידי המבקש, בדואר רגיל ובדואר רשום.

11. ביום הקבוע לשמיעה, לא טרח להתייצב המבקש ולא מי מטעמו ולא הוגשה בקשה כלשהיא בעניין. המשיבה הציגה את ראיותה ובהמשך הגישה בקשה למתן פס"ד.

12. ביום 04.03.08 ניתן פסה"ד נשוא הבקשה דנן, המורה על סילוק המבקש מהמקרקעין אליהם פלש תוך חיובו בתשלום דמי שימוש ראויים ותשלום הוצאות משפט.

13. ביום 21/9/08 הוגשה הבקשה דנן, לביטול פסק הדין.

ג. טענות המבקש:

1. לנטען, השתלשלות העניינים ועובדת מתן פסה"ד הובאה לידיעת המבקש רק במעמד קבלת התיק מידי עו"ד עבדאללה ביום 05.09.08.

לטענת המבקש מאז חודש מאי 2007 ומועד ההוכחות בו נכח, המבקש כלל לא ידע על הבקשות וההחלטות הנוגעות לעניינו.

המבקש מציין כי לא ידע כי הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה מטעם המשיבה, וממילא לא היה מודע להחלטת ביהמ"ש מיום 20.05.07 ולמועד דיון ההוכחות אשר נקבע ליום 03.03.08.

2. לטענת המבקש נהג להתייצב לכל הדיונים בעניינו, ועודכן על קיומם מפי עו"ד עבדאללה, אשר מעולם לא הודיע לו כי ישנן החלטות כלשהן אשר לא קוימו מטעמו.

למבקש אין כל ידע או ניסיון בניהול תיקים בביהמ"ש ועל כן שכר את שירותיו של עו"ד מנוסה.

3. לעניין מכתבו של עו"ד עבדאללה אשר נשלח למענו בדואר רגיל ורשום, טוען המבקש כי לא קיבל דברי דואר אלה.

המבקש הינו אדם מהישוב אשר פוקד את הדואר באופן מינימאלי- פעם במספר חודשים, על כן ככל הנראה, חזר דבר הדואר "כלא נדרש".

כן נטען כי המבקש מעולם לא קיבל מכתב זה גם בדואר רגיל כפי שטען עו"ד עבדאללה.

4. טוען המבקש, כי עפ"י תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), בכדי לקיים באופן אופטימאלי את מטרת ההמצאה, יש להמציא את כתבי בי הדין לבעל הדין עצמו, בהעדרו, יומצא הנ"ל למורשה מטעמו, כאשר מורשה ימונה בכתב חתום ע"י המרשה.

עפ"י תקנות 495-480 לתקנות סדר הדין האזרחי, רק במקרים בהם ברור כי קיים קשר חזק ורציף בין בעל הדין למורשה, ניתן למסור כתבי בי דין למורשה אף ללא כתב מינוי.

התנהלות עו"ד עבדאללה, אשר לא הביא לידיעת מרשו פרטי התיק והתנהלותו, מעידה לטענתו על מידה נמוכה של אינטנסיביות קשר בין בעל הדין למורשה.

5. לענין מועד קבלת פסה"ד, נטען כי יש להעדיף את "כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה", על כן המועד הקובע הינו ביום שקיבל את התיק מעו"ד עבדאללה, קרי 05.09.08.

המבקש מציין כי בפסיקת ביהמ"ש העליון, מסתמנת בשנים האחרונות מגמה המבכרת את אסכולת "הידיעה" על פני אסכולת "ההמצאה" ונסמך על רע"א 449/04 דני בן אליעזר נ' בנק המזרחי (לא פורסם, ניתן ביום 09.12.04).

לטענתו, שליחת כתבי בי דין למשרדי עוה"ד עבדאללה, אינה עונה על דרישת אסכולת "הידיעה".

לחילופין, ובמידה וביהמ"ש יעדיף לקבוע את המועד עפ"י כלל ההמצאה, עותר המבקש למתן ארכה להגשת בקשה לביטול פסה"ד בד בבד עם הגשת בקשה זו.

6. בנוסף נטען כי ביטול פסה"ד מחויב מחובת הצדק.

כאשר פס"ד ניתן במעמד צד אחד ובהעדר המצאה כדין למבקש- יבוטל פסה"ד מבלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה וזאת מתוך "חובת הצדק", נפסק כי הזכות לביטול פס"ד שניתן עפ"י צד אחד, נחשבת כזכות בעלת מימד חוקתי (ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח, פד"י נ' (4) 549, 558) ואף אם העדרו של בעל הדין נבע בשל רשלנות מסוימת שלו או של ב"כ (בר"ע 301/81 ויולט אפל נ' דוד קפח, פ"ד לז(3) 431).

7. לסיום טוען המבקש לסיכויי הגנה גבוהים- לדידו, במסגרת ניהול התובענה בביהמ"ש השלום בנצרת, צרף ראיות ותצהירים שונים, המחזקים את סיכויי הגנתו באופן ממשי.

ד. טענות המשיבה:

1. לטענת המשיבה, עו"ד עבדאללה ביקש להשתחרר מייצוג המבקש ביום 28.01.08, מאידך, ההחלטה הקובעת את מועד הדיון ליום 03.03.08 ניתנה ביום 27.12.07, משמע, במועד בו המבקש היה מיוצג.

מבחינה משפטית, אין חולק כי המצאה לב"כ בעל הדין הינה המצאה כדין, לפיכך יש לדחות את הטענה התמוהה כי תוקף ההמצאה תלויה במהות היחסים שבין בעל הדין לב"כ.

2. מציינת המשיבה כי התקנה הרלוונטית למקרה דנן הינה תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי ולא תקנה 478 לתקנות אליה התייחס המבקש, ולפיה די בהמצאה לעורך דינו של בעל הדין.

3. עוד נטען כי טענות המבקש בדבר היחס בין גישת ההמצאה לגישת הידיעה אינן רלוונטיות, שעה שיחס זה רלוונטי במקרים בהם ידע בעל הדין על כתבי בי-דין, הגם שנפל פגם בהמצאה פורמאלית.

אף התומכים ב"גישת הידיעה" אינם טוענים כי המצאה כדין כפופה להוכחת ידיעה סובייקטיבית של בעל הדין.

אין ביסוס בפסיקה לכך שהעדר ידיעה סובייקטיבית גובר על המצאה פורמאלית שבוצעה כדין, במיוחד מקום בו העדר הידיעה- מקורה בסירוב המבקש לקבל כתבי בי דין שהומצאו לו כדין.

4. עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון, גישת ההמצאה גוברת על גישת הידיעה (ע"א 11286/05 אריק זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 08.07.07)). סטייה מדיני ההמצאה לעבר בחינה עובדתית של ידיעת בעל הדין, עלולה לסרבל שלא לצורך את הדיון.

5. בפועל, מועד הדיון הומצא כדין למבקש בדואר רשום ורגיל ואף פסה"ד עצמו נשלח אליו בדואר רשום ביום 30.03.08, הגם שאין אישור על המצאתו.

6. עוד נטען כי מהבחינה הסובייקטיבית, המבקש ידע על מתן פסה"ד בעניינו מזה חודשים רבים.

בסמוך למעד נתינתו, נשלח פסה"ד למרכז הארצי לגביית קנסות ואגרות לגביית הוצאות המשפט שנפסקו. באפריל 2008 שלח המרכז שני מכתבים ובהם דרישת התשלום, תוך שבמקביל פעל המינהל לביצועו- מפקח מטעם המינהל מר יובל כהן, המציא ביום 14.07.08 למבקש באופן אישי מכתב התראה לו צורף פסה"ד.

על כן, אין שחר לטענת המשיב כי לא ידע על פסה"ד עד ליום 05.09.08.

7. לחלופין טוענת המשיבה כי אף אם המבקש לא ידע על פסה"ד, הרי שיש להעמידו בחזקת ידיעה ולדחות טענותיו בדבר מחדל כביכול של עוה"ד עבדאללה, שעה שמחדלו הוא של המבקש עצמו אשר נמנע מטעמים בלתי ברורים מקריאת דברי דואר המופנים אליו.

בענין זה נפסק כי טענות בעניין אופן ניהול הגנתו של המבקש אינן יכולות להוות עילה לביטול פסה"ד (בש"א 169/87 רלה וינשטיין נ' הפועלים ליסינג בע"מ, פ"ד מא(4), 785, 787).

8. לסיום טוענת המשיבה כי סיכויי הגנת המבקש נמוכים, פסה"ד מנומק ומבוסס כדבעי.

ה. דיון ומסקנות:

1. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה על נספחיהם ולאחר שמיעת טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לדחייה, לאמור, פסק הדין מיום 04.03.08 יוותר על כנו.

בבקשה לביטול פס"ד עפ"י צד אחד, שניתן בשל אי התייצבות המבקש, יש לבחון מהי הסיבה לאי ההתייצבות ומהם סיכויי ההצלחה של המבקש, אם יבוטל פסה"ד. ככל שהתשובה לאחת השאלות משכנעת יותר, קטן המשקל שיש לייחס לתשובה האחרת, אלא שכך או כך, יש לתת את הדעת לשתי השאלות הללו (ראה א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית 2005), בעמ' 342 להלו: "גורן").

סמכות בית המשפט לפסק דין שניתן על פי צד אחד, קבועה בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כהאי לישנא:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים"..

(ההדגשות מכאן ולהלן שלי- י.כ.).

ההחלטה מיום 27/12/07 הקובעת את מועד הדיון ליום 3/3/08 ניתנה עת המבקש מיוצג.

המצאה לב"כ שהיה אותה עת עו"ד עבדאללה היתה כדין, מועד הדיון הודע בנוסף למבקש בדואר רשום ורגיל ועל כל אלה, כאשר נרחיק מאוד לטובת המבקש הרי הבקשה לביטול פסה"ד הוגשה ע"י המבקש ביום 21.09.08 כאשר מטענות המשיבה ומתצהיר המפקח מטעם המינהל מר יובל כהן, עולה כי האחרון המציא למבקש באופן אישי ביום 14.07.08 מכתב התראה לו צורף פסה"ד.

אף בגישה המקלה ביותר ומפליגה מאוד עם המבקש, לאור קיומה של פגרת הקיץ, נראה כי בקשת הביטול הייתה צריכה להיות מוגשת לכל המאוחר ביום 01.09.08, דבר שלא נעשה בפועל.

לכאורה די בכך לדחיית הבקשה, מנגד טוען המבקש, כי דבר מתן פסה"ד נודע לו רק ביום 05.09.08, עת קבלת התיק מעו"ד עבדאללה.

אין בידי לקבל טענה זו הגם שעו"ד עבדאללה נמנע מלאמתה בתצהיר (ראה והשווה: רע"א 10141/07 חברת עובד לוי תיעוש האבן והבנייה נ' עו"ד שושני, (לא פורסם, ניתן ביום 02.06.08, הנזכר בע"א 2201/07 צפריר חוניניסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה, (טרם פורסם, ניתן ביום 02.02.09) (להלן: "פס"ד חוניניסקי"), ואולם לא אייתר הדיון כאן, גם ביסודות הבקשה לביטול פסה"ד, שעה שדין הבקשה לדחייה גם לגופה.

בהקשר דנא יש להבחין בין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד מתוך חובת הצדק (ex debito iustitiae) בשל פגם שנפל בהליך, למשל כאשר בעל דין לא הוזמן כדין לדיון, לבין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, המסור לשיקול דעת בית המשפט.

2. ביטול מחובת הצדק:

כאשר פסה"ד, שניתן במעמד צד אחד, פגום ובדרך כלל נובע הפגם מהעדר המצאה כדין למבקש, יבוטל פסה"ד בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסה"ד (ראה לעיל גורן, בעמוד 342).

בעניננו, המסגרת הנורמטיבית לדיון בתקינות ההמצאה למבקש, מצויה בתקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי לפיה:

"477. ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה – דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.

ודוק, דיה ההמצאה לעורך הדין.

התקנה קובעת באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי במידה ובעל דין מיוצג ע"י עו"ד, המצאה לעורך דינו מספקת מבחינת דיני ההמצאה.

ככלל נקבע כי מטרת ההמצאה היא להביא את ההליכים שבפני בית-המשפט לידיעת בעלי-הדין, שהם צד להתדיינות (ראו בש"א 548/94 לוי נ' גולדשטיין, (לא פורסם, ניתן ביום 27.6.94)). תקנה 477 הנ"ל מבוססת על ההנחה שהמצאה למי שאינו בעל-דין, ובכלל זה מורשה, תביא את ההליך או את כתב-בי-הדין הרלוונטי לידיעתו של בעל-הדין.

בהתאם לכך נקבע כי השאלה אם פלוני הינו מורשה לעניין תקנה 482(א) למשל, נחתכת לפי:

"קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו"

(ראה: רע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) (לא פורסם, ניתן ביום 25.04.94).

עם זאת, נקבע כי מבחן זה הינו מבחן נורמטיבי, ואינו עוסק בבחינה בדיעבד אם נמסר לבעל-הדין על-ידי המורשה על ההליכים המתנהלים נגדו. תכליתו של המבחן היא לקבוע אם המצאה למורשה היא אפקטיבית במובן זה שיש בה הפוטנציאל הנדרש להביא את ההליכים לידיעתו של בעל-הדין (ראה: ע"א 4588/96 חרמץ נ' מרגולין, פ"ד נו(6) 742).

למותר לציין כי ביום 27.12.07 קבע ביהמ"ש מועד לשמיעת הראיות כאשר בתאריך זה בכל מקרה, היה המבקש מיוצג ע"י בא-כוחו הקודם עו"ד עבדאללה, אשר היה מיופה כוחו.

יומיים קודם לכן, ביום ם 25.12.07 הגיב הגיש עו"ד עבדאללה תגובה בשם המבקש, עובדה המחזקת את ההנחה כי במבחן נורמטיבי לב"כ המבקש היה הפוטנציאל ויותר מכך להביא את הידיעה לידיעת מרשו.

ודוק, גם בהנחה שהיתה כביכול מערכת יחסים רעועה בין המבקש לבין בא-כוחו הקודם ולזו הייתה תרומה משמעותית להתעלמותו של המבקש מההליכים בעניינו, הקשר בין עורך דין לשולחו הוא עניין ליחסים בין השניים ולא מעניינו של בית המשפט (ראה: ב"ש 39/89 אנגל נ' בנק צפון אמריקה (לא פורסם, ניתן ביום 20.1.1989)).

אם לא יאמר כן, הרי יפתח פתח מסוכן ביותר לטענות בעלי דין מיוצגים, כי לא היו מודעים ומעודכנים בפרטי התיק ולפיכך, קמה חובה לביטול פסקי דין או החלטות שונות בעניינם.

בהקשר הדברים, יש לדחות בשתי ידיים טענות המבקש לפיהן עפ"י תקנות 495- 480 לתקנות, רק במקרים בהם ברור כי קיים קשר חזק ורציף בין בעל הדין למורשה, ניתן למסור כתבי בי דין למורשה אף ללא כתב מינוי, מאחר ותקנות אלה עוסקות במקרים בהם בעל הדין אינו מיוצג ע"י עו"ד או עניינן המצאה בחריגים.

בנדון, אף איני מוצא לבכר את "כלל הידיעה" מול "כלל ההמצאה", שעה שכטענת המבקש הודעות עו"ד עבדאללה ופסה"ד עצמו לא הגיעו לידיו.

ברע"א 449/04 דני בן אליעזר נ' בנק המזרחי, תק- על 2004(4), 2198 עליו נסמך המבקש לחיזוק גישת "כלל הידיעה" צוין בעניין זה:

"כי גם לשיטתו של הסבור שיהיו מקרים בהם המצאה מהותית ברורה תגבר על כלל הידיעה, אין מדובר בגדרות פרוצות לרווחה, שהרי הכלל הוא קיום הדרישות הפורמליות במלואן, תוך שטענת ידיעה מול פורמליות תיבדק לגופה בהתאם לאמור".

דילמת היחס בין "כלל הידיעה" "לכלל ההמצאה" התעוררה מקום בו בעל הדין ידע בפועל על כתבי בי-דין, אולם נפל פגם בהמצאה פורמאלית ואין כך בענייננו.

אם לא די בזאת, המבקש אינו חולק כי תיבת הדואר האמורה היא כתובתו, חרף זאת, חזר אישור המסירה בציון "לא נדרש". בנסיבות העניין, נוכח העובדה שכתובת זו היא כתובתו, אין בכך שהמבקש לא דרש את כתב בי הדין לטענתו ולא כלום, שכן חלה על העניין תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי האזרחי, התשמ"ד-1984, ולפיה:

"בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי."

מכאן, ההליך הומצא כדין למבקש ואפילו היה המבקש פוקד את תיבת הדואר, כטענתו התמוהה, "פעם במספר חודשים", טובים הסיכויים שכתב בי הדין (לפחות האחד שנשלח אליו בחודש מרץ) היה מגיע לידיו ובטרם חודש ספטמבר- מועד הגשת הבקשה דנן.

כאמור, כתב הדואר לא נדרש.

ובתמצית:

א. המבקש מיוצג בעת קביעת הדיון.

ב. ההמצאה לעו"ד עבדאללה הינה המצאה כדין.

ג. נשלח למבקש מכתב רשום ורגיל למענו הידוע של המבקש.

ד. בנוסף לכל אלה, ביום 14/7/08 בוצעה למבקש מסירה אישית והבקשה לביטול פסק הדין הוגשה רק ביום 21/9/08.

סיכומו של עניין, לא נמצא כל פגם בהליך ההמצאה היכול לשמש כשלעצמו, עילה מספקת לביטול ההחלטה מחובת הצדק.

3. ביטול עפ"י שיקול דעת:

כאמור, הלכה פסוקה היא, כי בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, כאשר לא נפל פגם בפסק הדין, ייבחן בית המשפט שני עיקרים:

א. סיבת מחדלו של המבקש.

ב. סיכויי הצלחת המבקש אם תבוטל ההחלטה.

בע"א 3645/92 שאול קלנר נ' סשה לופוביץ, פ"ד מז(4) 133(1993), הוסיף השופט ד' לוין וקבע לאמור:

"ככל שהתשובה לאחת השאלות משכנעת יותר ובעלת משקל, קטן המשקל שיש לייחס לתשובה האחרת."

נעילת שערי בית המשפט בפני מבקש אינה ענין של מה בכך.

לפיכך, יש לבחון כשאלת מידה את התנהלות המבקש מול נעילת הדלתות בפניו כאשר השאלה הינה של גבול, משמע, עד היכן ימתח אותו גבול בהתנהלות המבקש שלאחריו יוצב המחסום ותוקם הגדר המונעת יומו בנתיבות בית-המשפט כדי מניעת הוכחת טענותיו.

סיבת מחדלו של המבקש:

כמורחב לעיל, לא הונח בפני כל נימוק מניח את הדעת, אודות מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן.

אין חולק כי עד לחודש מאי 2007, המבקש היה מעורב בהליך המשפט. לטענתו, ממועד זה, למרות שהיה בקשר עם עו"ד עבדאללה לא ידע על כל הבקשות, ההליכים, הדיונים והצווים אשר ניתנו בעניינו.

לא מצאתי הסבר, מדוע המבקש, אשר ידע כי תביעה אשר הוגשה כנגדו מתנהלת בפני ביהמ"ש המחוזי, לא טרח לברר כפי טענתו, לשאול ולבדוק, מחודש מאי 2007 ועד לחודש ספטמבר 2008, מה עלה בגורלה של התביעה בפרט בסעד המבוקש, סעד סילוק יד מהמקרקעין.

בנסיבות המקרה לא הוכחה שקידה סבירה מצד המבקש לבירור גורלה של התביעה בפרט נוכח התנהלותו, לטענתו, מלדרוש דברי דואר המופנים עבורו או ליצור ערוץ תקשורת עם עוה"ד עבדאללה.

יותר מתמוהה טענתו כי הינו סר לקבל דבר דואר פעם בחודשים או שלושה, האמור נוגד הגיון בסיסי וזאת בלשון המעטה.

נראה כי התנהגות המבקש אינה רשלנית בלבד, אלא עולה כדי התעלמות מדעת מההליך המשפטי ומגלה יחס של זלזול כלפי חובותיו כבעל דין. התעלמות זו אינה סבירה, עומדת לו לרועץ, ואל לו לגלגלה כעת לפתחו הבלעדי של ב"כ דאז.

יתר על כן, חלוף הזמן בין מועד מתן פסה"ד לבין מועד הבקשה לביטולו, מעצים את האינטרס הציבורי והאינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליכים.

במקרה שבפנינו, לאור כישלונו של המבקש במבחן הראשון – מבחן סיבת מחדלו, הרי שאין הכרח להידרש למבחן השני - סיכויי הגנתו במידה ויבוטל פסה"ד (ראה בעניין זה פס"ד צפריר חוניניסקי שלעיל).

עם זאת, לפנים משורת הדין ולמען תינתן הכרעה שלמה בסוגיה, לא אייתר דיון גם בעניין זה ושעה שאף הוא מוביל להכרעה כי דין הבקשה לדחייה.

סיכויי הגנת המבקש:

המחלוקת כאן נסבה גלל טענת המשיבה לפלישת המבקש למקרקעין לא לו.

ברע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי פ"ד נה (5) 43, עמ' 43, מציינת כב' השופטת דורנר כי להלכה לבחינת סיכויי הגנת המבקש בבקשה לביטול פס"ד, יש עקרונות ושיקולים חוקתיים, אשר צריכים להילקח בחשבון ע"י בית המשפט הדן בבקשה, לאמור:

"אכן, בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר – דין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות – יסוד זו, שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית המשפט, וזאת אף מבלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי הדין, ולהביא לאכיפת שלטון החוק.

יתרה מזאת, בית המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. בהקשר הנדון, משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית המשפט להוסיף ולבחון האם קיימים אמצעים חלופיים, העשוים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה, בזכות היסוד. בפרט בדרך כלל ראוי הוא כי בית המשפט יחייב את הצד המפר".ב

אמור, זכות הגישה, הפניה לביהמ"ש לברור הטענות לגופן, אבן יסוד חוקתית היא.

ברגיל, נוטה אני לדעה כי שערי ביהמ"ש צריכים להיות פתוחים למען יהא למבקש גם אם סרח יומו בביהמ"ש כדי ליבון ראייתי בין צדדים עדי פסק דין.

אלא שכאן, קבלת הבקשה משמעה יהא פריצת גבולות כדי הפקר ואין ליתן לכך יד.

מעבר לכך, כאן יאמר, כי גם סיכויי הגנת המבקש קלושים ביותר.

המבקש טוען כי צרף ראיות שונות אשר מעלות את סיכויי הגנתו בפני התביעה המקורית, ונשען על תצהירו, חוות דעתו של מר עטאף עאלם- כלכלן ושמאי מקרקעין, ותצהירי עדים שונים - מר קאסם סברה, מר סלמאן סאלם חטיב, מר סאלח סאלם חטיב ומוחסן סלים אבו סלאח.

מנגד טוענת המשיבה כי פסה"ד מנומק ומבוסס כדבעי.

יובהר כי חוות הדעת והתצהירים שלעיל הוגשו לביהמ"ש ביום 26.05.05 וביום 15.11.06, קרי, עמדו בפני בעת מתן פסה"ד נשוא הבקשה.

אף לגופם של תצהירים, תוכנם אינו יכול להוות רווח והצלה למבקש, שעה שלא נטען בהם כי המקרקעין והמבנה שימשו למגורי משפחתו (ר' סעיף 8 לתצהירו מיום 29.03.05) ואף לא נטענה בהם טענה כי המבקש עיבד את המקרקעין.

אם כן, לא עומדות למבקש טענות הגנה אפשריות לקבלת חזקה מכוח עיבוד או מגורים.

אף טענות יתר המצהירים אינם יכולות להפוך את הקערה על פיה.

כך למשל נטען כי המבנה שבמקרקעין היה בבעלות ובשימוש בני משפחת המבקש עוד קודם לשנת 1967 (ראה למשל סעיף 5 לתצהירו של קאסם חמד סברה מיום 29.03.05 וכן סעיף 4 לתצהירו של סאלח סאלם חטיב מיום 29.03.05), אולם תצלומי האוויר אותם הציגה המשיבה כראיה מטעמה באמצעות חוות דעתם של מומחים מהמרכז למיפוי ישראל, מעידים כי טרם לשנת 1968, החלקה ניצבה שוממת כמקרקעי בור.

מצידו הנגדי של המתרס, הציגה המשיבה טענותיה העובדתיות כדבעי כדי מתן פס"ד.

הוכח, כי המקרקעין ניצבו שוממים טרם לשנת 1968, כאשר בשנת 1967, עברו המקרקעין לבעלות המדינה כעולה מ"צו 21" בדבר נכסים ממשלתיים ונטושים ברמת הגולן.

עוד הוכח, כי נוכח היותה של הקרקע "קרקע מוואת" הרי שהיא שייכת למדינת ישראל והמבקש לא קנה בה כל זכות.

חוות הדעת המקצועיות, התשריטים ותצלומי האוויר מובילות למסקנה כי הדין עם המשיבה - המבקש פלש למקרקעין לא לו.

בהקשר זה אציין אף את פסק הדין אשר ניתן בעבר וקבע את בעלות המדינה במקרקעין (ראה ת.א 169/92 (נצרת) המוזכר לעיל).

ו. סוף דבר:

בבחינת התנהלות המבקש והאיזון בין מחדלו וסיכויי הצלחתו, לבין הקמת גדר המונעת יומו בנתיבות בית-המשפט, דין הבקשה לביטול פסק הדין לדחייה וכך אני מורה.

בנסיבות כאן, ישא המבקש בשכ"ט המשיבה כדי סך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ כדין.

ניתנה היום כ"ח בשבט, תשס"ט (22 בפברואר 2009).

להודיע.

יצחק כהן - שופט

סגן נשיא

002207/08בשא054 עדן ונדר