ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אילן אליהו בע"מ נגד שפיר הנדסה :

1


בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים

א 008316/05

בפני:

כב' השופט משה סובל

22/02/2009

תובעת

יגאל חברוני

ע"י ב"כ עו"ד

נ ג ד

1 . שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ (נמחקה)

2 . אמו חברה לעבודות עפר בע"מ

נתבעות

אשרף עבד אלקאדר

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין

1. זוהי תביעה כספית בסך של 28,117 ₪ בגין נזק שנגרם ביום 24.9.03 למשאית השייכת לתובעת, בעת שטרקטור שהעמיס עליה פסולת עפר פגע במיכל הסולר המצוי בצידה הימני. הדבר אירע באתר בניה במתחם הכנסת בירושלים (להלן – האתר). התביעה הוגשה מלכתחילה הן נגד שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ (להלן – חברת שפיר), שהייתה האחראית על ביצוע העבודות באתר, והן נגד אמו חברה לעבודות עפר בע"מ (להלן – הנתבעת), שביצעה באתר – בדומה לתובעת – עבודות עבור חברת שפיר. התביעה נגד חברת שפיר נמחקה מחמת חוסר מעש. נותרה התביעה נגד הנתבעת, בה יעסוק פסק דין זה.

2. התובעת טוענת כי הטרקטור שפגע במשאית היה שייך לנתבעת. הנתבעת מודה כי ביום האירוע עבד באתר טרקטור מטעמה, אולם היא מכחישה את הטענה כי טרקטור זה פגע בצידה הימני של המשאית וגרם לה נזק. הנתבעת ביקשה רשות לשלוח הודעה לצד שלישי נגד חברת הביטוח הלאומית ברמאללה שביטחה את הטרקטור. בקשה זו נדחתה. משכך הגישה הנתבעת תביעה עצמאית נגד חברת הביטוח לשיפוי בגין כל סכום בו תחויב בתיק זה (ת.א. 4313/06). אותה תביעה נמחקה ביום 14.12.06 מחמת חוסר מעש.

3. מטעם התובעת העידו שלושה עדים: מנהלה ובעליה, אילן אליהו; מנהל התפעול שלה, יורם אליהו (אחיו של אילן); ונהג המשאית, איציק יחזקאל. בנוסף הגישה התובעת חוות דעת של שמאי הרכב שאבי דוגה שבדק את המשאית ביום האירוע. השמאי נחקר על חוות דעתו. מטעם הנתבעת העידו שלושה עדים: מנהלה ובעליה, איברהים אלטרשה; נהג הטרקטור, יאסר חלאילה; והצלם ראיד אבו סביתאן.

4. נהג המשאית העיד כי טרקטור של הנתבעת העמיס לתוך ארגז המשאית פסולת עפר מהאתר באמצעות כף העמסה. לקראת סיום ההעמסה החל נהג הטרקטור ליישר את פסולת העפר שהייתה בתוך הארגז באמצעות הזזת הכף ימינה ושמאלה. ההזזה בוצעה על ידי נסיעה של הטרקטור. בשלב זה הטרקטור נצמד קרוב מידי למשאית, כך שהגלגל הקדמי-ימני שלו פגע במגנים של מיכל הסולר ועיקם אותם. התעקמות המגנים הסבה פגיעה למיכל עצמו. נהג המשאית ויורם אליהו העידו כי נהג הטרקטור שוחח בטלפון עם יורם והודה כי הוא אחראי לתאונה. אילן אליהו, שהיה מצוי בקרבת האתר, הגיע לשם על מנת לבחון את נזקי התאונה. מנהל הנתבעת הגיע גם הוא, בעקבות דיווח טלפוני שקיבל מנהג הטרקטור, אך לא הורשה להיכנס לתוך האתר. בתצהירי העדות הראשית של אילן אליהו ונהג המשאית נאמר כי הם ונהג הטרקטור יצאו אל מנהל הנתבעת מחוץ לאתר ושוחחו עמו. בתחילה מסר מנהל הנתבעת כי לדעתו הנזק אינו גדול וכי הוא ידאג לתקן את המיכל. אולם לאחר שהסתבר כי עלות התיקון מגיעה כדי כ-16,000 ₪ שינה מנהל הנתבעת את עמדתו והכחיש את אחריותה של הנתבעת לתאונה, חרף העובדה שהוא כלל לא נכח במקום בעת התרחשותה. בנסיבות אלו הזמינו מנהלי התובעת לאתר את השמאי דוגה על מנת שיאמוד את הנזק.

5. נהג הטרקטור אישר בעדותו כי ביצע ביום האירוע מספר העמסות של עפר על המשאית של התובעת, והוסיף כי טרקטורים אחרים ביצעו אף הם באותו היום העמסות דומות על משאיות. כן הודה כי בסוף כל העמסה בוצע על ידו יישור של העפר שהועמס. נהג הטרקטור הכחיש כי נצמד למשאית. לדבריו, המבנה של כף ההעמסה ושל הזרוע המחוברת אליה, מחייב את הימצאות הצמיג הקדמי של הטרקטור בעת ההעמסה והיישור במרחק של לפחות 60 ס"מ מהמשאית, שאם לא כן כף הטרקטור תחרוג אל מחוץ לדופן הרחוקה של ארגז המשאית. בכל יום, כולל ביום האירוע, הוא העמיס פסולת עפר על כשבעים משאיות השייכות למספר קבלנים (בהם התובעת), ולא נצמד אל אף אחת מהן. אשר למקור הפגיעה במשאית התובעת, טענתו של נהג הטרקטור היא שצורת הפגיעה במיכל הסולר מלמדת כי היא נגרמה על ידי חפץ בעל זווית חדה ולא על ידי צמיג רחב בעל משטח אחיד. זאת בנוסף לעובדה שלנוכח גובהו של הצמיג (כ-1.75 מ') אין הוא מסוגל לפגוע במיכל הסולר. נהג הטרקטור הוסיף כי באזור העיקום של מיכל הסולר נראתה חלודה רבה, מה שמלמד כי מדובר בפגיעה ישנה. הדבר מתיישב לדבריו עם העובדה שכבר בעת העמסת עפר על המשאית לפני יום האירוע, הוא הבחין בפגיעה של מיכל הסולר ובהתעקמות מגני המיכל. לטענתו, כאשר נהג המשאית פנה אליו לאחר שהסתיימה ההעמסה האחרונה (בשעות אחר הצהריים) וטען כי הטרקטור פגע במיכל הסולר של המשאית, הוא הכחיש זאת והשיב שכלל לא התקרב למשאית. לדבריו, הוא לא שוחח בטלפון עם נציג כלשהו של התובעת אלא רק עם מנהל הנתבעת, אצלה הוא מועסק, דיווח לו על טענת נהג המשאית, וביקש ממנו להגיע לאתר. מנהל הנתבעת שאל אותו האם הטרקטור פגע במיכל הסולר, תוך ציון העובדה שהטרקטור מבוטח מפני פגיעות כאלה. תשובתו למנהלו הייתה שהטרקטור לא פגע בדרך כלשהי במשאית וכי מדובר בפגיעה ישנה.

6. מנהל הנתבעת חזר על גרסת נהג הטרקטור, הן באשר לתוכן השיחה שהתקיימה ביניהם ביום האירוע והן באשר לצורת הפגיעה ולחלודה שנראו על המשאית בהגיעו לאתר. סימנים אלו שכנעו אותו לחלוטין בצדקת טענת נהג הטרקטור כי הפגיעה לא הייתה יכולה להיגרם על ידי הטרקטור. לדבריו, מידי יום בוצעה על ידי הטרקטור העמסת עפר על גבי עשרות משאיות, כאשר שיטת ההעמסה לא יכולה הייתה לגרום לפגיעה המתוארת על ידי התובעת, באשר הטרקטור אינו מסוגל להיצמד למשאית בעת ביצוע היישור אלא נדרש לשמור על מרחק של לפחות 60 ס"מ ממנה על מנת למנוע חריגת הכף החוצה מדופן הארגז. הטרקטור היה מבוטח בפוליסת נזקי צד שלישי, כך שלא הייתה לו כל סיבה שלא לדווח למבטחת שלו על הפגיעה, אילו זו הייתה אמנם נגרמת מהטרקטור. מנהל הנתבעת הכחיש כי הסכים בתחילה לתקן את המיכל. לטענתו, לא הוא ולא נהג הטרקטור הודו אי פעם באחריותם לפגיעה. עוד ציין כי כאשר הגיע לאתר ונוכח בניסיונותיו של מנהל התובעת להעצים את הפגיעה ולגלגל אותה על הנתבעת, הוא הזמין את הצלם ראיד אבו סביתאן כדי שיתעד את הפגיעה. הצלם הגיע למקום עוד באותו היום. מנהל התובעת ניסה למנוע את הצילום, באמצעות הסתרת מיכל הסולר בגופו, אך לבסוף הצילום בוצע. התמונות צורפו לתצהיר העדות הראשית של הצלם (נ/1-נ/6). מנהל הנתבעת סבור כי התמונות מוכיחות בבירור הן את העדרם של סימני פגיעה המסוגלים להיגרם מגלגל טרקטור, והן את הימצאותם על המיכל של חלודה רבה ושל סימני פגיעת חפץ בעל זוויות חדה.

7. העדים היחידים ששהו באתר בעת הפגיעה הנטענת של הטרקטור במשאית היו נהג המשאית ונהג הטרקטור. לפיכך ההכרעה בין הגרסאות הנוגדות צריכה להישען על עדויות אלו ולא על עדויות מנהלי התובעת או הנתבעת, שלא נכחו בשטח בשעת מעשה ושעדויותיהם הנן לפיכך עדויות שמיעה או סברה. בנוסף לעדויות שני הנהגים, ניתן להיעזר בחוות הדעת של השמאי דוגה ובחקירתו בבית המשפט, ככל שהדבר נוגע לענינים מקצועיים שבתחום מומחיותו.

בהסתמך על תמונות המשאית אותן צילם ביום האירוע, קבע השמאי דוגה בחקירתו כי על מגני מיכל הסולר נראו סימני פגיעות ישנות, לרבות חלודה, אך לא על המיכל עצמו, בו לא נראתה חלודה ועליו הפגיעה הייתה טרייה (עמ' 10-11 לפרוטוקול). בלשונו: "אני עומד על כך שהפגיעה במיכל היא טרייה. זאת העבודה שלי. המהדקים זזו טיפה ואתה רואה את הנזק עצמו שהוא טרי" (עמ' 11 שו' 14-15). השמאי הוסיף כי על גבי המגנים נראה "צבע טרי שחור... שהאבק אפילו לא נספג בו", וכי מקורו של צבע זה עשוי להיות "שפשוף של שני חפצים כבדים, או מתכת או צמיג" (שם, שו' 17-18, 24-25). הנתבעת נמנעה מלהעמיד את המשאית לבדיקתו של שמאי מטעמה, והעדיפה להזמין למקום האירוע צלם (למרות שגם שמאי רכב נוהג לצלם את הרכב נשוא חוות דעתו). בנסיבות אלו, אין סיבה שלא לסמוך על קביעותיו של השמאי דוגה ולבסס עליהן את ההכרעה.

משמעות הדבר היא כי סימני החלודה בהם הבחינו נהג הטרקטור ומנהל הנתבעת, שנמצאו על המגנים בלבד, ביטאו אמנם פגיעות קודמות של המגנים, אך לא את הפגיעה שנגרמה למיכל הסולר ביום האירוע. הפגיעות הקודמות נתנו את אותותיהן במגנים בלבד, ואילו הפגיעה ביום האירוע עיקמה את המגנים לעומק שיצר מגע בינם לבין דופן המיכל ועיקם גם אותה. חוות דעת השמאי תומכת אפוא בגרסתו של נהג המשאית לפיה "המגינים היו תמיד ישרים אם כי היו בהם נקודות חלודה" כתוצאה מפגיעות שלא גרמו לעיקומם, וכי הפגיעה היחידה במיכל עצמו התרחשה ביום האירוע (עמ' 6 שו' 12-18; ראו גם עדותו של אילן אליהו בעמ' 16 שו' 20-24).

מאחר שהוכח עיקום המגנים והמיכל ביום האירוע, נותר לזהות את האחראי לאותה פגיעה. נהג המשאית העיד בחקירתו הנגדית כי הפגיעה ארעה בשעות הבוקר, לאחר שתיים או שלוש העמסות קודמות באותו היום של המשאית על ידי הטרקטור של הנתבעת, שהיה היחיד שהעמיס באותו היום עפר על המשאית (עמ' 5 שו' 5-11, 17-18; ראו גם עדותו של יורם אליהו בעמ' 15 שו' 1-3). גרסה זו לא נשללה על ידי נהג הטרקטור, שהעיד: "זכור לי כי ביצעתי עבודה של העמסת עפר לתוך המשאית של התובעת מאז הבוקר של אותו יום, ולא רק פעם אחת. למיטב זכרוני ההעמסה בוצעה כמה פעמים" (סעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית). אמנם בהמשך טען נהג הטרקטור כי נהג המשאית העלה את הטענה בדבר פגיעת הטרקטור בה "לאחר סוף ההעמסה האחרונה, בשעות אחרי הצהריים" (שם, סעיף 14; ראו גם עדות מנהל הנתבעת בעמ' 23 שו' 25). אולם בנקודה זו יש להעדיף את גרסת נהג המשאית, בהיותה היחידה התואמת את מסכת האירועים שהתרחשו באותו היום. כך, לאחר חילופי הדברים בין שני הנהגים דיווח נהג הטרקטור בטלפון למנהל הנתבעת. הלה הגיע לאתר ממשרדו (כעדותו בעמ' 26 שו' 20; לדברי אילן אליהו, הדבר הצריך המתנה של שעה וחצי עד שעתיים – עמ' 16 שו' 2-3). לאחר מכן התנהל ויכוח בין מנהלי שתי בעלות הדין. בראותו שלא מושגת הסכמה, עזב מנהל הנתבעת את האתר ונסע לסטודיו של הצלם אבו סביתאן בשכונת א-טור והסיעו לאתר (הצלם בעמ' 17 שו' 23-24 ובעמ' 18 שו' 10; מנהל הנתבעת בעמ' 25 שו' 23). עד להגעת הצלם הספיק נהג הטרקטור לחזור לעבודה (כדבריו בעמ' 21 שו' 10). במקביל, הזמינו מנהלי התובעת את השמאי דוגה, שהספיק גם הוא להגיע לאתר עוד ביום האירוע ולצלם את המשאית, תוך שהוא מבחין בצלם מטעם הנתבעת (עמ' 11 שו' 10). כל ההתרחשויות הללו, ובכלל זה פרקי הזמן הנדרשים להזמנתם ולהגעתם לשטח של הגורמים השונים, שלא כולם נמצאו בקרבת מקום, אורכות זמן לא מבוטל. לכן לא ייתכן שכל אלו הספיקו להתרחש עוד באותו היום אם נכונים דברי נהג הטרקטור כי רק בשעות אחר הצהריים של יום העבודה, לקראת סיומו, נהג המשאית התלונן בפניו על הפגיעה בה. סביר יותר שתלונתו של נהג המשאית הושמעה, כדבריו, בשעות הבוקר של אותו היום לאחר העמסות ספורות של המשאית על ידי הטרקטור. מאחר שהטרקטור של הנתבעת היה היחיד שביצע באותו היום העמסות על המשאית, ומאחר שהפגיעה במיכל הסולר (להבדיל ממגני המיכל) הייתה טרייה, על כורחך כי הטרקטור הוא שגרם לפגיעה. כך במיוחד שעה שעל המגנים נראו בסמוך לאחר האירוע סימני צבע שחור טרי, העשויים על פי קביעת השמאי לנבוע משפשוף של צמיג הטרקטור במגנים.

8. הממצאים האובייקטיביים עליהם עמד השמאי מטים אפוא את הכף (תרתי משמע) לטובת גרסת נהג המשאית. גרסה זו מספקת להתרחשויות הסברים שאינם נופלים בהגיונם ובסבירותם מהסבריהם של עדי הנתבעת. לפי גרסת נהג המשאית, הזרוע של הטרקטור אינה כה ארוכה עד כדי מיקום הכף מחוץ לארגז המשאית שעה שהטרקטור נצמד אליה. להפך: לדברי נהג המשאית, כאשר נהג הטרקטור נדרש לבצע יישור של העפר סמוך לדופן הארגז הרחוקה, אין לו ברירה זולת הצמדת הטרקטור למשאית, אלא אם כן נכון הוא להסיע את הטרקטור לצדה השני של המשאית עד בסמוך לדופן זו (עמ' 4 שו' 8-12; עמ' 8 שו' 20 – עמ' 9 שו' 4; ראו גם עדותו של אילן אליהו בעמ' 15 שו' 10-15). צורת המעיכה של מגני המיכל, המתמקדת בפס צר לרוחבם, מוסברת על ידי נהג המשאית בכך שהצמיג של הטרקטור מעך את המגנים בהיותו בנטייה ביחס אליהם, כך שהמגע נוצר בין המגנים לבין הפינה החדה של הצמיג, שבלשון נהג המשאית הנו "מאד חזק ממש כמו ברזל" (עמ' 6 שו' 23; ראו גם עמ' 7 שו' 1-2). התמונות שצולמו הן על ידי השמאי והן על ידי הצלם אבו סביתאן, מראות כי המעיכה של המגן העליון הייתה עמוקה יותר מהמעיכה של המגן התחתון. בשים לב לכך שגובה גלגל הטרקטור הנו 1.75 מ' (סעיף 18 לתצהיר העדות של נהג הטרקטור; סעיף 9 לתצהיר העדות של מנהל הנתבעת), באופן המכסה את גובהו של כל מיכל הסולר (עדות נהג המשאית בעמ' 7 שו' 13-14), אין זה בלתי-אפשרי שהפגיעה במגנים תתרחש באופן המתואר. יובהר שוב כי כל ההסברים הללו, המבוססים על דבריו של נהג המשאית, אינם עדיפים, כשלעצמם, על פני טענותיהם העובדתיות ההפוכות של נהג הטרקטור ומנהל הנתבעת. עדיפות גרסת נהג המשאית נובעת בעיקר מהתאמתה לקביעותיו המקצועיות של שמאי הרכב היחיד שבדק את המשאית ושהעיד בתיק. אזכור גרסתו של נהג המשאית, בנקודות שלא זכו להתייחסות ישירה של השמאי, לא נועד אלא להראות כי גרסה זאת קוהרנטית על פניה ואינה נראית בלתי-סבירה כשהיא נבחנת בפני עצמה. לפיכך אין מניעה להעדיפה משהוברר כי רק היא תואמת את חוות דעת השמאי.

9. לכך מצטרף נתון נוסף המחזק את גרסת נהג המשאית. מדובר בהסתרת פרטי הטרקטור על ידי הנתבעת במועד האירוע ולאחריו. התובעת טענה בכתב התביעה (בסעיף 3) כי הטרקטור של הנתבעת היה "בלתי מזוהה". בתצהיר העדות הראשית של מנהל הנתבעת נטען בתגובה (בסעיף 6) כי "אין כל יסוד לטענת התובעת כי הטרקטור הנ"ל היה בלתי מזוהה". אולם מסתבר כי טענת מנהל הנתבעת אינה נכונה, שכן לא הוא ולא נהג הטרקטור היו מוכנים לחשוף את פרטי הטרקטור בפני התובעת עד שלא הוגשה התביעה. נהג הטרקטור אישר בעדותו כי מספר הרישוי של הטרקטור אינו רשום עליו מבחוץ אלא רק בתוך תא הנהג (עמ' 21 שו' 6). יש בכך לתמוך בעדותו של נהג המשאית: "חיפשתי את המספר ולא היה שום מספר" (עמ' 8 שו' 12). מנהל הנתבעת תמך אף הוא בכך, בהעידו כי סירב למסור לנציגי התובעת את פרטי הטרקטור (עמ' 24 שו' 1-2). אכן, במכתב התובעת מיום 21.10.03 לחברת שפיר (נספח ד'1 לתצהירי העדות של יורם אליהו ואילן אליהו) הודגש כי "על הטרקטור אין מספר רישוי והטרקטור עובד באתר ללא מספר רישוי" והתבקשו מספר הרישוי של הטרקטור ופרטי הביטוח שלו. בעקבות מכתב זה שלחה חברת שפיר לנתבעת ביום 4.11.03 מכתב, בו דרשה ממנה להעביר לתובעת באופן מיידי פרטים אלו (נספח ד'2 לתצהירים הנ"ל). הנתבעת לא הגיבה למכתב. לאחר מכן נשלחו לב"כ הנתבעת ביום 2.9.04 וביום 5.10.04 מכתבים מאת ב"כ התובעת (נספחים ד'5-ד'6 לתצהירים הנ"ל), שגם בהם מחתה התובעת על הימנעות הנתבעת מהעברת פרטי הטרקטור אליה. במכתב התשובה מיום 10.10.04 של ב"כ הנתבעת למכתבים אלו (נספח ב' לתצהיר העדות של מנהל הנתבעת) לא הומצא פרט כלשהו של הטרקטור, אלא נאמר כי כאשר ב"כ הנתבעת יקבל "את העתק הפוליסה הרלבנטית" הוא ידאג להעבירו לב"כ התובעת. הלכה למעשה הומצאה הפוליסה לראשונה על ידי הנתבעת רק לאחר שהוגש כתב התביעה, במכתב בא-כוחה לב"כ התובעת מיום 20.10.05.

נהג הטרקטור ומנהל הנתבעת תירצו את הימנעותם מהמצאת מספר הרישוי ופוליסת הביטוח של הטרקטור לתובעת, בכך שהטרקטור לא פגע במשאית (עמ' 21 שו' 1-2; עמ' 23 שו' 14-15, 19-22; עמ' 24 שו' 1-2, 21-22; עמ' 26 שו' 23-24). זאת חרף טענתם כי העתק פוליסת הביטוח נמצא בטרקטור בעת האירוע (עמ' 20 שו' 26-27; עמ' 23 שו' 8). הימנעות זאת מעוררת תמיהה, שהרי היא הייתה עלולה לסבך את נהג הטרקטור בעבירה על תקנה 145(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, הקובעת:

"נוהג רכב המעורב בתאונה או בפגיעה ברכב אחר, או ברכוש אחר, שאינו רכב, הנמצא על הדרך או סמוך לה, ונגרם נזק לרכב האחר או לרכוש האמור בלבד, ימסור בו במקום לנוהג הרכב האחר או לבעל הרכוש או לממונה עליו או לשוטר שהזדמן למקום את שמו ומענו, את מספר רשיון הנהיגה שלו ואת מספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, וכן את מספר תעודת הביטוח ושם החברה המבטחת, ויציג לפי דרישתם את התעודות האמורות ואת רשיון הרכב וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם".

אמנם חובת מסירת הפרטים מוטלת בתקנה זו רק על "נוהג רכב המעורב בתאונה או בפגיעה ברכב אחר", ואילו טענת נהג הטרקטור הייתה שהטרקטור כלל לא פגע במשאית. אולם מאחר שנהג המשאית עמד במפגיע על טענתו כי ראה במו עיניו את פגיעת הטרקטור במשאית, הדבר המצופה מנהג סביר הוא להימנע מנטילת הסיכון שבסופו של דבר ייקבע כי רכבו היה מעורב בפגיעה, באופן שיגרור אחריו ביצוע עבירה של אי-מסירת פרטים. לשם כך מצופה מהנהג למסור את הפרטים לנהג האחר לביטחון יתר, תוך שמירת זכויות, ועל מנת לסלק את הסיכון האמור. הימנעותם של נהג הטרקטור ומנהלו מהליכה בדרך זו, אומרת דרשני, ומצביעה על ניסיון מצדם לחמוק מאחריות ומהצורך להידרש לפצות את התובעת על נזקיה. כבר נאמר כי "נסיעת הנתבעת מהמקום, מבלי לתת פרטים, עשויה כשלעצמה להצביע על הכרה באחריות מצדה" (ת"ק (חיפה) 1801/07 תבורי נ' לוין, פסק דין מיום 3.12.07), וכי "רק מי שיש לו מה להסתיר בוחר לעזוב את המקום ללא השארת עקבות" (ת"א (חיפה) 7386/06 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חמד, פסק דין מיום 20.11.07). על אחת כמה וכמה כאשר אותה חברה שנציגיה סירבו לתת את פרטי רכבה, בטענה שכלל לא פגע ברכב האחר, מיהרה להודיע לחברת הביטוח שלה על התאונה, כפי שמנהל הנתבעת הודה שעשה "יום או כמה ימים" לאחר התאונה (עמ' 23 שו' 13). לכך מצטרף ניסיונו של מנהל הנתבעת להציג בתצהיר עדותו את הטרקטור כרכב שפרטיו היו מזוהים, וזאת בניגוד לעובדות כהווייתן. ממה נפשך: אם פרטי הטרקטור היו גלויים, לא ברורה התעקשותו של מנהל הנתבעת שלא ליתן אותם, ואילו אם הפרטים לא היו גלויים, מדוע מנהל הנתבעת טרח בתצהירו להכחיש את האמת?

לא נעלמה ממני טענת הנתבעת לפיה לא היה לה כל אינטרס להסתיר את האמת ולחמוק מאחריות, שעה שהטרקטור היה מבוטח בפוליסת צד שלישי, ובשים לב לכך שגובה ההשתתפות העצמית בפוליסה היה נמוך. בצדק טוענת התובעת כי ניתן להטיל ספק גם באמיתות טענה זו. אילו אכן הטרקטור המסוים שפגע במשאית היה מבוטח כאמור, כי אז ניתן היה לצפות מהנתבעת להזכיר את קיומו של ביטוח צד שלישי, אם לא במענה (שכלל לא ניתן) למכתבה של חברת שפיר מיום 4.11.03, לכל המאוחר במכתב בא-כוחה לב"כ התובעת מיום 20.10.05, אליו צורף "העתק פוליסת הביטוח". בזוכרנו כי שנה קודם לכן, במכתבו מיום 10.10.04, כתב ב"כ הנתבעת לב"כ התובעת כי ימציא לה "את העתק הפוליסה הרלבנטית" לאחר שיקבלו ממרשתו, ממילא ידענו כי אותה פוליסה שהעתקה צורף למכתב ב"כ הנתבעת מיום 20.10.05 היא הפוליסה הרלבנטית. דא עקא, פוליסה זו כלל לא התייחסה לביטוח צד שלישי אלא לביטוח חובה. כך מלמדת בקשתה של הנתבעת בבש"א 2955/06 מיום 13.3.06 לקבלת היתר למשלוח הודעה לצד שלישי נגד חברת הביטוח שלה על יסוד פוליסת צד שלישי שצורפה לבקשה. בסעיף 6 לבקשה הוסבר כי "הבקשה מוגשת עתה, מאחר וקבלת הפוליסה הרלבנטית מסוכן הביטוח של המבקשת, נטל זמן רב מדי". על כורחך כי פוליסת הביטוח שצורפה למכתב ב"כ הנתבעת מיום 20.10.05 – חמישה חודשים לערך לפני הגשת בקשתה בבש"א 2955/06 – וכמוה פוליסת הביטוח שהוזכרה בתצהיר גילוי המסמכים מיום 14.12.05 של מנהל הנתבעת שצורף לכתב ההגנה, לא הייתה פוליסת צד שלישי אלא פוליסת חובה (ובכך הודתה הנתבעת בסיכומיה, עמ' 31-32 לפרוטוקול). ההשתהות הניכרת של הנתבעת בהמצאת פוליסת ביטוח צד שלישי במשך שנתיים וחצי מאז האירוע, מקשה לקבל את טענת מנהלה בדבר הסתמכותו בשעת האירוע על פוליסה זו. לא למותר לציין כי רישיון הרכב של הטרקטור לא הוצג על ידי הנתבעת ואף לא הוזכר בתצהיר גילוי המסמכים של מנהלה, למרות שלדבריו הרישיון מצוי במשרדו (עמ' 25 שו' 5). אחד התנאים לתוקפה של פוליסת הביטוח הוא רישיון רכב תקף, מה שלנוכח האמור לא הוכח. כמו כן, לא התבררה עד תום שאלת קיומו של רישיון מתאים בידי נהג הטרקטור לנהיגתו ביום האירוע (ראו עמ' 19 שו' 19-23; עמ' 22 שו' 17-21; עמ' 25 שו' 1-4). רישיון כזה מהווה אף הוא תנאי לתוקפה של פוליסת הביטוח.

10. לאור כל האמור הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת הוכיחה, בהתאם למאזן ההסתברויות, את אחריות הנתבעת לפגיעת הטרקטור שלה במיכל הסולר של המשאית. לפיכך חייבת הנתבעת לפצות את התובעת על מלוא הנזק הכספי שהסבה לה הפגיעה. הרכיב העיקרי של נזק זה הנו עלות החלפת המיכל הפגוע במיכל חדש, ובכלל זה מגני ומהדקי המיכל (שאמנם נשאו סימני פגיעות קודמות וחלודה שהצטברה עליהם, אך לא התעקמו אלא בתאונה הנדונה באופן שהצורך בהחלפתם נוצר רק אז). עבודה זו בוצעה ביום 29.12.03 במוסך דיזל עטרות בע"מ בהתאם להוראת השמאי דוגה. התובעת הגישה את החשבונית שהוציא המוסך, לפיה עלות העבודה (לא כולל מע"מ) הסתכמה ב-16,811 ₪. מאחר שהתובעת הוכיחה כי המיכל לא היה פגוע לפני התאונה, יש להטיל על הנתבעת את מלוא עלות ההחלפה. איני מקבל את טענתה של הנתבעת לפיה היה על התובעת לתקן את המיכל הפגוע או להחליפו במיכל משומש. השמאי דוגה הסביר בחקירתו הנגדית (עמ' 10) כי מאחר שהמשאית (ששנת הייצור שלה 2001) הייתה בעת האירוע בת פחות משלוש שנים, הרי החלפת המיכל הפגוע במיכל חדש היוותה תנאי להמשך תוקפה של אחריות היצרן (הניתנת למשך שלוש שנים). למרות זאת הייתה התובעת מוכנה להחליף את המיכל הפגוע במיכל משומש (שעלותו נעה בין 60% ל-70% מעלות מיכל חדש), אך מיכל משומש לא היה בנמצא באותה תקופה בשל האינתיפאדה וגניבת משאיות רבות לשטחים. באשר לתיקון המיכל, ציין השמאי דוגה כי הדבר לא היה אפשרי, שכן המיכל נמעך באופן משמעותי ואילו "מיכל סולר אי אפשר לתקן כי אי אפשר לחתוך אותו... ואסור לעשות חלון ואחרי זה לתקן" (עמ' 11 שו' 4-5; ראו גם עדותו של יורם אליהו בעמ' 13 שו' 21 – עמ' 14 שו' 1). יצוין שוב כי הנתבעת לא המציאה חוות דעת שמאית נגדית וממילא לא סתרה את קביעותיו המקצועיות של השמאי דוגה.

לעלות התיקון יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום האירוע, וכן את שכר טרחתו של השמאי דוגה, בהתאם לחשבונית שהוגשה, בסך 918 ₪ (לא כולל מע"מ) ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית. מאחר שהתובעת הנה עוסק מורשה הזכאית לקזז את המע"מ מתקבוליה, אין מקום להוסיף לסכומים אלו מע"מ.

בכתב התביעה נתבע פיצוי נוסף בסך של 5,000 ₪ בגין עגמת נפש, טרדה וטרחה. התובעת זנחה דרישה זו בסיכומיה, ודי בכך כדי לדחותה. בכל מקרה, התובעת (שאינה בשר ודם) לא הוכיחה כי נגרם לה נזק לא ממוני בעקבות האירוע, ובוודאי שלא את שיעור הנזק הנקוב בכתב התביעה.

11. התוצאה הנה אפוא שהנתבעת מחויבת לפצות את התובעת בסך של 17,729 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 24.9.03 ועד לתשלום בפועל. כן תשא הנתבעת באגרת המשפט ששילמה התובעת (בצירוף שיערוך ממועד התשלום) ובשכר טרחת בא-כוח התובעת בסך של 4,000 ₪ ומע"מ נכון להיום. העיקול הזמני שהוטל ביום 27.11.05 על כספי הנתבעת המוחזקים אצל חברת שפיר, ימשיך לעמוד בתוקף עד לסכום החיוב הכולל על פי פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח בשבט תשס"ט (22 בפברואר 2009), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

משה סובל, שופט