ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בדיר נגד הפניקס הישראלי גבעתיים :

36


בתי המשפט

בית משפט השלום ראשון לציון

א 000334/05

בפני:

כבוד השופטת ריבה שרון

תאריך:19/2/09

בעניין:

בדיר נעים

ע"י ב"כ

עו"ד אדלשטיין איתן ואח'

התובע

- נ ג ד -

1. הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ

2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

3. ארביב אפריים

ע"י ב"כ

עו"ד אפלמן משה ואח'

הנתבעים

פסק דין

1. ביום 01/04/01 נפגע התובע- יליד 11/07/62, בתאונת דרכים, בהיותו הולך רגל, על ידי אוטובוס שהיה נהוג על ידי הנתבע מס' 3 (להלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת בין הצדדים לענין עצם קרות התאונה וכן על כך שבמועד התאונה היה הרכב שפגע בתובע מבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעות 1-2. בהקשר של הכיסוי הביטוחי- הועלתה שאלה לענין היות רשיון הנהיגה של הנתבע 3 בתוקף במועד התאונה, ואולם- דומה כי ב"כ הנתבעות זנח טענה זו, על פי סיכומיו. בהמשך- המציא ב"כ התובעת לתיק את אישור משרד הרישוי ממנו עולה כי רשיון הנהיגה של הנתבע 3 היה בתוקף במועד הרלוונטי.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת איפוא לשאלת גובה הנזק בלבד, ובו אדון להלן, בפסק- דין זה.

הפגיעה, הנכות הרפואית

3. לאחר התאונה נבדק התובע בחדר המיון של בית החולים "בילינסון" אשר בפתח תקווה. על פי תעודת חדר המיון- לא היו אובדן הכרה או הקאות. התובע היה בהכרה מלאה בעת הבדיקה (הגם שלטענתו איבד את הכרתו ומצא עצמו בבית החולים) והתלונן על כאבים בגפיים מימין; נראתה התבלטות של עין ימין; ב- C.T מח נצפה דימום קטן טמפורלי ימני שטחי וב- C.T ארובות העיניים נמצא שבר בעצם הזיגומה הימנית עם תזוזה מינימלית;

התובע עזב את חדר המיון על דעת עצמו וחזר ופנה לבית החולים ביום 06/01/01, אז אובחן גם שבר בעצם הבריח.

ביום 10/01/01 אושפז התובע במחלקת הכירורגית של ביה"ח "בילינסון", לאחר שנפל עקב סחרחורת ונחבל בראשו, ללא איבוד הכרה. בבדיקת C.T מח נמצא דימום טמפורלי משמאל. התובע אושפז אך למחרת יצא מהמחלקה ולא שב.

מהמסמכים שצורפו לתצהיר התובע ומחוו"ד המומחים אליהן אתייחס להלן, עולה כי היו ביקורים נוספים בחדרי מיון, אצל רופאת המשפחה, בביה"ח "גהה".

4. התובע נבדק על ידי שני מומחים שמונו מטעם בית המשפט:

א. פרופ' שדה- בתחום הנוירולוגיה, אשר קבע- בחוו"ד מפורטת ולאחר שסקר את תלונות התובע, את מהלך הטיפול שעבר ואת המסמכים הרפואיים שעמדו בפניו, כי:

"מדובר בחבלת גולגולת עם קונטוזיה טמפורלית ימנית ושבר בעצם הזיגומה ללא סימנים נוירולוגיים חולניים. לאחר שבוע הוא הסתחרר ונפל ונחבל בראשו. נמצא אז גם דימום טמפורלי משמאל. בחודשים לאחר התאונה הוא התלונן רבות על כאבי ראש וסחרחורות. אין תימוכין בתיעוד הרפואי להמשכות כאבי הראש מעבר לכך, וגם בדבריו בעת בדיקתו על ידי הוא לא הזכיר כאבי ראש. לעומת זאת היו לו תלונות על סחרחורות, ירידה בריכוז ובזכרון, עצבנות יתר, פחדים והפרעות שינה. הן מצוינות בגליונות המרפאה מבית חולים "גהה". תלונות אלה משלבות היבט נוירולוגי ופסיכיאטרי.

אולם, מאחר וקשה לפרק את התסמונת למרכיביה האורגניים והנפשיים אני מעריך את נכותו המשולבת הפוסט-טראומתית ב- 10% על פי סעיף 34ב' (מותאם) לקובץ התקנות.

בנוסף, הוא דיווח בעת בדיקתו על התקפים אפילפטיים. למרבה הצער למרות בקשותי החוזרות ונשנות לא קיבלתי את מלוא התיעוד הרפואי והתבקשתי על ידי בית המשפט הנכבד לסכם את חווה"ד. על כן הערכת הנכות הנוירולוגית לוקה בחסר"...

"לפיכך, למרות שיתכן שהיו לו התקפים אפילפטיים, והדימומים הטמפורליים עלולים לגרום לפריצת התקפים כאלה, לא אוכל לקבוע נכות בגין אפילפסיה ללא תיעוד ותיאור של אף לא התקף אחד. כך או כך, מדובר בנכות זמנית מאחר וההתקפים חלפו בעת שנוטל טיפול".

פרופ' שדה לא זומן לחקירה, כך שקביעותיו ביחס לתובע ושיעור הנכות שקבע בעינם עומדים.

ראיתי, עם זאת, לציין- בשולי הדברים, שפרופ' שדה אינו מזכיר בחוו"ד אפיזודות מעברו של התובע בתחום הנפשי, אודותן למדנו במהלך חקירתו הנגדית. האמור לעיל מתייחס למשל לטופס תביעה לנ"כ משנת 2004 (נ/4), בו נכתב ביחס לתובע כי הוא חולה נפש משנת 1962. הואיל וזוהי שנת לידתו, אני מניחה כי מדובר בפליטת קולמוס, שהרי בהמשך הטופס נכתב כי בשנת 1982 היה התובע מאושפז במחלקה הסגורה של ביה"ח "גהה", כאשר היה אסיר. התובע טען בהקשר זה כי אושפז אותה עת ע"י שב"ס משום שסירב "להלשין" (כך בלשונו). לא הוצגו בפני וברור כי לא הועמדו גם בפני פרופ' שדה, מסמכים הנוגעים לאותו אשפוז. זאת אני למדה מתוך שפרופ' שדה כתב בחוו"ד כי "התיעוד בתיק קופ"ח טרם התאונה מצומצם, ואין בו פרטים רלוונטיים ראויים לציון". לטעמי- אשפוז כנ"ל, גם אם לא היה בו כדי להשפיע על קביעת המומחה, היה מוצא ביטוי בחוו"ד, ולו על דרך של אזכור והתייחסות. בנוסף- אין חוות הדעת מזכירה

את תהליך הגמילה בו מצוי כיום התובע, שבמסגרתו הוא תחת מעקב פסיכיאטרי ומקבל תרופות (ראה בהקשר זה את עדותו של העו"ס מוחמד מחאגינה, בעמ' 14-15);

ב. ד"ר משה (פריטש) פרי- המומחה בתחום האורטופדי, אשר נתן אף הוא חוות דעת מפורטת הסוקרת את השתלשלות הטיפולים שעבר התובע, את תלונותיו, את פרטי וממצאי הבדיקה הקלינית.

באשר לכתף הימנית- קובע ד"ר פרי לתובע 5% נכות לפי חלקיות תקנה 42(1)ג1 לתקנות המל"ל.

באשר לכף היד הימנית- כותב ד"ר פרי כי "בבדיקה קיימת צלקת עדינה באספקט הלטרלי של ההיפוטנר עם רגישות מקומית. בצילום 2 גופים חופשיים זעירים באזור ההיפוטנר. במצב זה ניתן להרגיש כאב. בזמן לחץ מקומי ובנושא זה אני מעריך את נכותו ב- 1% (נכות פונקציונלית)".

עוד מפרט ד"ר פריטש כי "אין אזכור במכתב חדר המיון לגבי כף היד הימנית יחד עם זאת מצוי כי נפגע בפלג הגוף הימני, לדבריו ביום התאונה נפגע מזכוכית בכף היד הימנית. אך בחוות דעתו של פרופ' גולדהמר מצוין כי אינו זוכר מאומה מהתאונה. איבד את הכרתו והתעורר בביה"ח "בילינסון". (אזכיר שבגליון חדר המיון כתוב כי 'הגיע בהכרה מלאה'); וכן: "אזכור ראשון לגבי כף היד מופיע בתאריך 07/10/03 (שנתיים ו- 9 חודשים לאחר התאונה". על יסוד אלה- מציין ד"ר פרי כי הנכות בשיעור של 1% תלויה בכך שהפגיעה בכף היד אמנם קרתה בתאונה.

ד"ר פרי העריך את תקופת אי הכושר הזמני של התובע כדלקמן: 100% למשך 6 שבועות, 50% למשך 6 שבועות נוספים, 25% למשך 3 חודשים, ו- 10% למשך ½ שנה נוספת.

גם ד"ר פרי לא זומן לחקירה על חוות דעתו וזו לא נסתרה.

5. הנה כי כן- נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בגין התאונה הינה בשיעור של 14.5% או 15.5%.

הואיל ועדותו של התובע כי נפגע בידו ומרסיסי זכוכית רק בתאונה הנדונה לא נסתרה, כאשר הפגיעה מתיישבת עם מנגנון התאונה, כפי שתואר על ידו, אני קובעת כי נכותו הרפואית בגין התאונה הינה בשיעור של 15.5%.


הנכות התפקודית

6. טוען ב"כ התובע כי נכותו התפקודית בגין התאונה גבוהה מנכותו הרפואית ומבקש להעמידה על 30%. זאת- בהסתמך על עברו הפלילי שיפורט בהמשך וכן להיותו חסר השכלה (6 שנות לימוד) ונעדר ידע והכשרה בתחום תעסוקתי כלשהו.

ב"כ הנתבעים- מאידך, טוען כי התובע נעדר מלכתחילה כושר השתכרות לחלוטין וכי על כן אין לפסוק לו פיצוי בפריט נזק כלשהו מלבד הפיצוי המגיע לו בגין הכאב וסבל.

בחינת שיעור הנכות התפקודית תעשה על בסיס נתוניו האישיים של התובע, עברו האישי והתעסוקתי ותהפוכות חייו עובר לתאונה ומאז, בהתאם לראיות שהובאו בהקשר זה.

נתוני רקע של התובע, משפחתו, עיסוקיו לפני התאונה ומאז

7. התובע טוען בתצהירו, בין היתר, כי הוא סובל כיום מכאבים עזים בכתף ימין, קושי בהרמת משאות, כאבים באיזור כתף ימין; כי הוא נזקק לזריקות וכי בפועל כלל אינו מסוגל לעשות שימוש ביד ימין. כן טוען הוא בתצהירו ובעדותו, כי בגין התאונה הוא חי תחת פחדים וסיוטים, שהוא סובל מרגזנות ועצבנות, שהוא בורח מחברת אדם ומתבודד וכן כי אינו עובד בגין נזקיו הנפשיים עקב התאונה.

8. מהראיות שהובאו בפני מצטיירת תמונה בדבר רקע סוציואקונומי משפחתי ואישי קשה ומורכב של התובע ומשפחתו.

התובע הינו בעל עבר פלילי עשיר (נ/2- ר.פ. שהוגשה בהסכמה); מאז גיל 14 היה התובע מעורב בפלילים וריצה עונשי מאסר. את האשם לכך הוא תולה במדינה ובממסד (עמ' 29 למעלה ואילך). הוא אף התמכר לסמים, מגיל 10 וסה"כ ריצה עונשי מאסר של 22 שנה לסירוגין. בשנת 99 השתחרר התובע לאחרונה ממאסר (סעיף 31 לתצהירו). לאורך השנים- משפחתו מטופלת על ידי גורמי הרווחה של עיריית כפר קאסם.

9. מעדותם של מר פואד עיסא- מנהל לשכת הרווחה של עיריית כפר קאסם והגב' עומר הדיל- עו"ס בעירייה וכן מתיק הרווחה של המשפחה שמסמכים מתוכו הוגשו בהסכמה (לאחר שהצדדים עיינו בתיק המלא) וסומנו נ/6, נ/7 ות/3, עולה כי משפחת התובע מטופלת על ידי לשכת הרווחה מאז שנת 87. בתיק הרווחה נכתב בעבר כי אבי המשפחה (התובע) אינו עובד, וכי הינו מכור לסמים קשים, שאינו דואג לפרנסת משפחתו המתמודדת עם בעיות סוציו אקונומיות קשות, ומתקיימת על קצבת בט"ל (עמ' 33, ש' 5-25 לפרוטוקול). מר עיסא אישר כי הפגישה היחידה פנים מול פנים שנעשתה בלשכת הרווחה עם התובע התקיימה בשנת 2006כשהקשר הרציף היה מול רעייתו. עוד ציין העד כי התובע לא סיפר לגורמי הרווחה כי עבר תאונת דרכים, וכן- כי הינו התובע הנרקומן היחיד בכפר קאסם אשר הביע נכונות להגמל ולכן נשלח מטעמם לגמילה (עמ' 34).

מעדותו של מר מוחמד מחאג'נה- עו"ס ממרכז המתאדון של עיריית אום אל פאחם, עולה כי התובע שהה בקהילה הטיפולית הסגורה לגמילה בטייבה, בתנאי מעצר, משך 8-12 חודשים, בשנת 2003 או 2004, אח"כ היה בטיפול בקהילה דומה בכפר קאסם ובהווה- משנת 2007 מטופל התובע במרכז המתאדון של אום אל פאחם (עמ' 15, ש' 4-5). העד מסר כי על פי הרישומים הנוגעים לתובע הוא משתמש בסמים מגיל 13, כי תחילה השתמש בחשיש ואח"כ בהרואין וכי הוא מקבל טיפול תרופתי של מתאדון כתחליף לסם. העד אמר שהתובע מגלה נכונות ומוטיבציה, משתף פעולה עם הצוות ומצוי במעקב פסיכיאטרי. העד הסביר כי אמנם במהלך השנה של היותו מטופל במרכז הופיעו בבדיקות ממצאים של שימוש בחשיש ובהרואין- פעם אחת בכל סם, אך כי יש בכך משום הישג, שכן הדבר טבעי אצל מטופל שכל חייו השתמש בסמים. זאת- באשר אחוז הנקיון של מטופלים קטן מאוד (עמ' 15, ש' 28-27 עמ' 16 ש' 30). העד ציין: "מבחינתנו בדיר היום נקי מסמים"; "יכול להגיע פעם אחת בשבוע כי הוא מקבל מראש את כל הכמות לשבעה ימים ואנו סומכים עליו שלא יקח הכל בבת אחת וגם יש קשר עם המשפחה שלו" (עמ' 16, ש' 7-22) וכן כי- על סמך נסיונו, יש לתובע סיכוי גדול להמשיך להיות נקי. העד אמנם אישר כי לא ניתן להבטיח זאת בוודאות ויחד עם זאת אמר: "הוא בחור ממושמע ולכן אני אומר שאם הוא ימשיך ככה ועם התמיכה של אשתו והמשפחה הוא ימשיך להיות נקי" (עמ' 17, ש' 11-23).

אציין בהקשר זה כי בפועל- התובע עדין לא נגמל מהתמכרות ארוכת השנים לסמים, והוא עצמו מאשר כי "אין תאריך סיום להליך הגמילה" (עמ' 32, ש' 5-8). מבלי שאתיימר לשים עצמי מומחה בתחום ו/או נביא, הרי שידוע לכל כי הליך של גמילה הינו קשה, דורש תעצומות נפש, סיוע וכוחות מפנים ומחוץ. אין בידי לקבוע האם התובע יצליח להשאר מחוץ למעגל הסם למשך חייו ומכל מקום ברור לי שהתהליך, גם אם ימשיך בכיוון חיובי, מצריך התמסרות וייצור מגבלות במהלך חייו היומיומיים. אין ספק שהתובע עשה כברת דרך הראויה לשבח, וכי אם יתמיד בה, בהתאם לדיווחו של העו"ס, יש סיכוי שיעמוד בקושי ולא יחזור למחשכי עולם הסמים. שאלה נפרדת הינה כושר השתכרותו כמי שמימיו ועד גיל 47- גילו היום, לא עבד ברציפות, אם בכלל והסיכוי שהיה משתלב בשוק התעסוקה, גם אלמלא התאונה וגם תחת הליך גמילה נמשך .

10. א. טוען התובע כי מאז השתחרר ממאסרו האחרון "אני מנסה וניסיתי להשתלב ולהיות

אדם יותר טוב. אני בשביל הילדים שלי רוצה לחיות" (עמ' 24, ש' 24-26); ו- "היום אני אדם אחר" (עמ' 30, ש' 2).

התובע אישר כי משפחתו התקיימה מהבטחת הכנסה, אך לטענתו, כאשר שהיה מחוץ לכלא- הוא עבד (עמ' 29 למטה).

ב. התובע העיד כי מאז שנת 99' "אולי הייתה לי מעידה אבל מאז אני רחוק מכל בתי הסוהר. אני מנסה וניסיתי להשתלב ולהיות אדם יותר טוב". ברם- מעיון בגליון הר.פ. שלו (נ/2 שהוגש, כאמור, בהסכמה)- עולה כי בניגוד לעדותו, הספיק התובע לצבור מאז לא פחות מאשר 7 הרשעות שעניינן עבירות שבוצעו אחרי מועד התאונה (ראו הרשעה מס' 19 שבמסגרתה נעשה צירוף תיקים בגין עבירה ישנה יותר מהתאונה ושתיים מאחריה, וההרשעות שאחריה ועד הרשעה מס' 25 שבגליון הר.פ).

11. א. התובע טוען כאמור כי עם שחרור מהכלא התחיל בהליך גמילה מהתמכרותו לסמים וכן כי הצליח להשתלב בשוק העבודה. לגירסתו- משפחתו התגייסה עבורו כדי לסייע בידיו לחזור לחיים נורמטיביים ולמעגל העבודה. עוד לגירסתו- הוא עבד במוסך של בני משפחתו משך שלושה חודשים עובר לתאונה, למד את המקצוע והמכונאות והיה אמור להתחיל לעבוד באופן מלא ומסודר החל מחודש 01/01 שכר חודשי של 5,000 ₪. עוד ספר התובע כי במהלך שלושת חודשי הלימוד הוא לא קיבל שכר עבודה, אך כל אימת שביקש כסף עבור סיגריות, אוכל ודמי כיס היה מקבל כמה מאות שקלים (סעיפים 32-35 לתצהיר התובע).

ב. בהקשר זה זומן לעדות בן דודו של התובע- מר סעד בדיר, המתגורר בשכנות אליו והם כמעט בני אותו גיל ולמעשה גדלו ביחד. העד (שיקרא להלן "סעד"), סיפר כי התובע השתחרר מהכלא בסוף שנת 2000 "ורצינו לעזור לו" (עמ' 21, ש' 19-20). יצויין כי בפועל- השתחרר התובע ממאסר כשנה לפני כן!.

עוד סיפר סעד כי הוא, ארבעת אחיו ואף ילדיו עובדים בעסק המשפחתי (עמ' 22, ש' 2-7), כאשר הוא עצמו הינו המנהל המקצועי, הבעלים ומי שמקבל את העובדים (עמ' 22, ש' 16).

סעד "הופתע" כשהובא לידיעתו שהתובע צרך סמים מגיל 13 ו"התקשה להאמין בכך" (עמ' 21, ש' 28) כשהוא טוען כי אינו מודע לעונשי המאסר הרבים שריצה בן דודו, אם כי אישר שהיה מודע לכך שתובע הינו בעל עבר פלילי (עמ' 21, ש' 22-29).

סעד הבהיר כי "מי שצרכן סמים לא יכנס לעסק" (עמ' 22, ש' 8); "אם הוא לא היה קרוב משפחה לא הייתי מכניס" (עמ' 22, ש' 32).

ג. ניכר היה בעדותו של סעד כי הוא מבקש לסייע לתובע. עדותו (שייתכן ונבעה מטוב לב ו/או מאי נוחות, באשר מדובר בבן דודו), הייתה מגמתית במידה מסויימת. התרשמתי מאי נוחות רבה יותר כאשר העד נחקר בפרוטרוט בכל הנוגע לעצם העסקת התובע במוסך, ביחס לרצינות עבודתו והתקדמותו, סיכוייו להתמיד ולהשאר בעבודה.

ד. העיד סעד כי פרטיו של כל עובד המגיע למוסך, גם אם לתקופת נסיון, נרשמים ומתועדים והצהיר כי ניתן למצוא תיעוד לעבודת התובע ביומן העבודה (עמ' 22, ש' 26-27), הגם שלא הביאו עימו ואף לא צירף אותו לתצהיר (ש' 18-28). ואולם- בהמשך חקירתו, חזר בו סעד מדבריו הנ"ל וגרס "אני במקרה את נעים לא רשמתי" (עמ' 23, ש' 1-2).

ה. עוד טען סעד: "הוא התחיל ללמוד והיה לו בשלושה חודשים שיפור טוב (עמ' 22 ש' 34-35); אך באותה נשימה הודה: "אני לא יכולתי לדעת אם הוא ימשיך או לא ימשיך, לפעמים היה בא שעה שעתיים, לפעמים יום שלם לפעמים לא בא בכלל"; "אני גם אמרתי לך שהוא בסם אם הוא לא היה קרוב משפחה לא הייתי מכניס... אני אומר לך את זה פייר, יש אצלי ילדים" (עמ' 22, ש' 29-33); "אני לא דיווחתי לחברת הביטוח שנעים עובד אצלי בעסק כי הוא לא עובד קבוע... היה בא רבע שעה, חצי שעה, כי אמרו לי קח אותו בחינם אבל אני ממצפוני הייתי נותן לאשתו" (עמ' 23, ש' 26-27); "פה 500 פה 700" (עמ' 23, ש' 2); "יש בן אדם תחזיק אותו יומיים בחודש, מה לא תיתן לו כסף" (עמ' 23, ש' 28-29); "עשיתי לו טובה ולא בניתי עליו בעבודה שלו. ההסכם שלנו היה שאני אנסה אותו חודשיים שלושה ואח"כ אם זה יהיה רציני נעשה אותו קבוע" (עמ' 23 ש' 30-34).

דברים אלה של העד אינם מתיישבים עם טענתו (בעמ' 24, ש' 9) "מה שהוא למד בשלושה חודשים אדם אחר היה לומד ב- 4 שנים, יש לו ראש לזה"; "הוא בא כמה שעות. אחרי שלושה חודשים ראיתי שיש לו קידום" (עמ' 24 ש' 9-10; ש' 17-22). התרשמתי כי עדותו בהקשר זה הייתה מגומגמת, הנימה מאולצת והעידה על חוסר נעימות, על רצון לסייע לתובע, אך התקשיתי להאמין לתוכן הדברים שאינם מתיישבים זה עם זה ועם השכל הישר.

מר סעד אף לא ידע להסביר מדוע לא הוציא לתובע תלוש שכר בגין עבודתו בשבוע הראשון של חודש 01/01, שאז, לטענתו התובע קיבל כביכול קביעות ובהמשך תירץ את הדברים: "אם פועל עובד פחות מחודש זה לא מגיע לו על זה לא תלוש ולא ביטוח לאומי זה ככה נראה לי, לא בדקתי" (עמ' 24, ש' 22-35; עמ' 25, ש' 1-4).

12. המסקנה אליה הגעתי לנוכח האמור לעיל הינה כי גם אם משפחת התובע אפשרה לו לעבוד במוסך המשפחתי, היה זה על בסיס "פתוח", לא מסודר, ללא התחייבות מצידו ומצדם, כמעשה של חסד ועזרה לבן משפחה שהינו בעל משפחה ומצבו הכלכלי והאישי בכי רע. רוצה- יבוא, לא רוצה- לא יבוא, כאשר בין כך ובין כך- ניתנה וניתנת עזרה כספית למשפחתו.

13. לא למותר להזכיר בהקשר זה של אומדן סיכויי התובע להשתלב בשוק העבודה אלמלא התאונה דנן ואחריה, את תאונת הדרכים הנוספת בה נפגע התובע בשנת 2004. התייחסותי לתאונה נוספת זו נעשית בזהירות, כשאני ערה לכך שאין בפני חוו"ד רפואיות מלבד אלה של המומחים מטעם בית המשפט שניתנו ביחס לת.ד. נשוא תביעה זו. מהמעט שבפני, עולה לכאורה כי באותה תאונה נוספת, שאת פרטיה הצניע התובע, מסיבות השמורות עימו, הוא נחבל בראשו, היה 18 שעות בטיפול נמרץ, אושפז למשך 28 יום במחלקת פה ולסת של בית החולים "בילינסון" לאחר שסבל משבר בלסתו ("אין לי לסת אני בקושי מוציא מילים מהפה" עמ' 30, ש' 18-19; 26). התובע מסר כי לא הגיש תביעה בגין אותה תאונה נוספת וכי אף לא המשיך בטיפולים, אך זאת- מאחר וחשש לסבך את אחד מילדיו שנחשד בנהיגה ללא רשיון ופגע בו (עמ' 30, ש' 17; ש' 30-31; עמ' 31, ש' 30-34).

אוסיף כי התובע הזכיר בעדותו הוא סובל ממצב נפשי המצריך טיפול תרופתי (עמ' 30, ש' 32-33) אותו הוא מייחס אמנם לתאונה דנן (עמ' 32, ש' 2), ואולם– ידוע שקיים עבר נפשי מסוים אליו התייחסתי לעיל בקליפת אגוז.

14. התרשמתי כי עדות התובע בפני היתה מגמתית, הוא העיד תוך מרירות וכעס, ובהתנהלותו ניכר כי הוא לוקה בנטיה לייחס את האחריות לתהפוכות חייו ומצבו בהווה על זולתו ו/או לתאונה דנן, כאשר הערכתו את נזקו בגינה אינה בהכרח תואמת את נתוניו ואת המציאות.

על יסוד המצוי בפני, אין בידי לקבוע כי אלמלא התאונה נשוא תביעה זו שבפני היה התובע מצליח להשתלב במעגל העבודה לאורך זמן, אם בכלל, וכי היה מצליח להשתכר אפילו שכר בשיעור שכר המינימום במשק. משפחת התובע התקיימה משך עשרות שנים מקצבאות הביטוח הלאומי ועזרת קרובי משפחה, היא עושה כן גם כיום ולמרבה הצער- אני חוששת כי כזה היה המצב בשנים שחלפו מאז התאונה, גם אלמלא התרחשה.

15. יחד עם זאת לא יהא זה נכון להתעלם מכך שבתאונה דנן נגרמה לתובע נכות משולבת, המורכבת- כפי שפורט לעיל, מ- 5% בכתף ימין (בעיקר בשל קיצור הגפה בשיעור של 2.5%); 1% בשל רגישות בגין רסיסי זכוכית בכף ביד ימין; וכן- 10% בתחום הנוירולוגי.

בנכות מצטברת זו, גם אם אינה קשה ומשמעותית, יש כדי להעצים, במידה מסויימת את עמדת הנחיתות הטבעית של התובע ואת הקושי שיש לו, בנתוניו האישיים, לנהוג מנהג אדם נטול בעיות כשלו המבקש בשלב כלשהו של חייו לעשות לביתו ולפרנסת משפחתו.

הדרך הנכונה בעיני במקרה זה הינה איפוא לאמוד ופסוק לתובע פיצוי גלובלי בפריט הפגיעה בכושר ההשתכרות, תוך התחשבות במכלול הנתונים והראיות שהובאו.

הנזק

16. לאור כל האמור לעיל, להלן שיעור הפיצוי המגיע לתובע, להערכתי בגין תאונת הדרכים נשוא התביעה מיום 04/01/01.

א. כאב וסבל

בגין 15.5% נכות, בניכוי גיל ובתוספת ריבית מיום התאונה: 30,033 ₪.

הסכום נכון למועד פסק-הדין.

ב. הפסדי שכר ופגיעה בכושר ההשתכרות

התובע עותר לפיצוי בסך 220,128 ₪ לעבר ו- 360,726 ₪ לעתיד. הנתבעת סבורה כי אין מקום לו פיצוי מלבד פריט הכאב וסבל;

לא נעלמו מעיני תקופות אי הכושר הרפואי שנקבעו בחוו"ד המומחה בתחום האורטופדי- ד"ר פרי; ברם- כפי שפורט לעיל ועל יסוד הראיות שהובאו, לא שוכנעתי כי התובע עבד באורח מסודר, אם בכלל, מאז השתחרר ממאסר בשנת 1999 ועד ערב התאונה. אף לא שוכנעתי כי אלמלא התאונה התובע היה עובד בתקופה המקבילה לתקופת אי הכושר הזמני. לו עבד- ספק בעיני אם היה מצליח להשתכר אפילו את שכר המינימום במשק.

לפיכך ובשים לב לכל שנאמר לעיל ביחס לפוטנציאל ההשתכרות של התובע ולנתוניו האישיים, אני מעריכה את הפיצוי הראוי בפריט זה, בסכום גלובלי של 36,500 ש"ח, לעבר ולעתיד גם יחד. הסכום נכון למועד פסק-הדין.

ג. הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה והוצאות כלליות

במסגרת פריט זה עותר התובע לפיצוי בסך של 25,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד. הנתבעת גורסת כי אין לפסוק לתובע פיצוי מלבד בפריט הכאב וסבל.

בחנתי את תצהיר התובע, את חוו"ד המומחים, את טענתו כי הוא נזקק לתרופות פסיכיאטריות בגין כאבי ראש וכן כי הוא נזקק לביקורות רפואיות. אציין בהקשר זה כי לא הוצגו בפני קבלות ו/או מרשמים רפואיים; המומחים אינם מתייחסים לצורך בהמשך טיפול רפואי; פרופ' שדה מציין שהתובע לא התלונן בפניו על כאבי ראש, אם כי התלונן על סחרחורות, ירידה בריכוז ובזכרון, עצבנות יתר, פחדים והפרעות שינה; התובע הינו חבר קופ"ח ומהמסמכים שבפני עולה כי טופל במסגרת ציבורית.

על יסוד כל האמור לעיל ועל דרך האומדנא, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סכום כולל של 6,000 ₪, לעבר ולעתיד גם יחד. הסכום נכון למועד פסק-הדין.

ד. עזרה במשק הבית

בסיכומיו- אין התובע עותר לפיצוי בגין עזרת הזולת- לא לעבר ואף לא בעתיד. מאידך- עותר הוא לפיצוי בסך של 25,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד, בגין "העזרה אותה הושיט התובע בעבר" (כך- בסעיף 43 (ו) לסיכומיו).

כאמור לעיל, הנתבעת גורסת כי אין לפסוק לתובע פיצוי מלבד בפריט הכאב וסבל.

לאחר שבחנתי את כלל הראיות והנתונים אשר הובאו בפני, אין בידי לקבל את הטענה שהתובע סייע בעבר במשק ביתו; ודוק. גם אם התובע עשה כן בעבר, וכאמור- לא שוכנעתי בכך,- הרי שאין בנכותו הנובעת מהתאונה, כדי להגבילו בכך כיום, כפי שעשה, אם עשה, קודם לכן.

אשר על כן- אני דוחה את התביעה בפריט זה.

סוף דבר

17. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע יחד ולחוד, את הסך של 72,533 ₪ וזאת כפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב תאונת הדרכים מיום 04/01/01.

לסכום הנ"ל יווספו שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ כחוק וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 1,000 ₪.

סה"כ לתשלום: 84,424 ₪. הסכום נכון למועד פסק-הדין.

הסכום שנפסק ישולם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין במשרד ב"כ הנתבעים, שאם לא כן- ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תואיל לשלוח לב"כ צדדים את פסק-הדין באמצעות הדואר, עם אישור מסירה.

ניתנה היום כ"ה בשבט, תשס"ט (19 בפברואר 2009), בהעדר

ריבה שרון, שופטת