ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין זלצמן נגד כונס הנכסים הרשמי - מ :

1


בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

פש"ר 002059/04

בש"א 15465/06

בש"א 12939/08

בפני:

כבוד השופט איתן אורנשטיין

בעניין:

חנן זלצמן

ע"י ב"כ

עו"ד אדי לזר

החייב – המשיב

נ ג ד

1 עו"ד גיורא בלופרב ועו"ד איל ארנברג – הנאמנים

2. חיים גביש

3. יעקב זלצמן

שניהם ע"י ב"כ עו"ד איתן עמית

4 . יפת יחזקאל עודי

ע"י ב"כ עו"ד טובה אייזנשטיין

5. כונס הנכסים הרשמי

המבקשים בבש"א 15465/06

המשיבים בבש"א 12939/08

2-3 המשיבים בבש"א 15465/06

המבקש בבש"א 12939/08

החלטה

1. מונחות לפניי שתי בקשות בקשר עם הליך פשיטת הרגל שננקט על ידי החייב, מר חנן זלצמן

(להלן: "החייב"). האחת ביטול הסתלקות החייב מירושת הוריו המנוחים והשנייה ערעור נושה על החלטת הנאמנים לדחייה חלקית של הוכחת חוב שהגיש. מטעמיי יעילות ההחלטה ניתנת בשתי הבקשות.

2. לבקשת החייב ניתן ביום 14.6.05 צו לכינוס נכסיו. קדמה לבקשה זו, בקשה לכינוס נכסים שהגיש החייב ביום 16.4.91, לה נעתר בית המשפט (כב' השופטת אלשיך), אך לא ברור הכיצד הסתיים הליך זה. מכל מקום, החייב הגיש בקשה חדשה, אשר במסגרתה ניתן כאמור צו הכינוס, ובהמשך ביום 23.4.06, הוכרז החייב פושט רגל ועוה"ד גיורא בלופרב ואיל ארנברג מונו נאמנים לנכסיו (להלן: "הנאמנים"). קודם למינוי הנאמנים, שימש עו"ד בלופרב מנהל מיוחד, כאשר במסגרת זו ביצע חקירות בנוגע לנכסי החייב.

בש"א 15465/06 ביטול ההענקה

3. הנאמנים הגישו בקשה בה עתרו מבית המשפט להורות כי הסתלקות החייב מחלקו בירושת הוריו, קלרה ויצחק זלצמן ז"ל (להלן: "ההורים"), לטובת אחיו, המשיב 1 (להלן: "חיים"), והמשיב 2 (להלן: "יעקב"), הינה הענקה בטלה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן: "הפקודה"), וכי יש לבטלה (שני האחים להלן: "האחים" או "המשיבים"). עוד התבקש בית המשפט להורות למשיבים להעביר לידי הנאמנים את החלק של החייב בעזבונות ההורים שכל אחד מהם קיבל. גם המשיב 4, נושה של החייב, הגיש בקשה עצמאית לביטול ההענקה.

תמצית העובדות הדרושות לעניין

4. אימו של החייב, הגב' קלרה זלצמן נפטרה ביום 18.11.94, ואביו של החייב, מר יצחק זלצמן ז"ל, נפטר אחריה ביום 4.4.97. כל אחד מההורים ערך צוואה ביום 22.5.83. הצוואות דומות במהותן, ותוצאות הצוואות הן, שלאחר פטירת שני ההורים, יורש כל אחד משלושת בניהם, קרי החייב ואחיו, שליש עיזבונם (להלן: "הצוואות"), למעט קופת גמל מסוג "עוצמה", שהוקנתה רק ליעקב (סעיף 5(א) לצוואות). הצוואות נחתמו לפני עורכי הדין יצחק רייזינגר ושמואל פרלמוטר, ממשרד עו"ד יוסף זלצמן, ברחוב בן יהודה 1 תל אביב, שהינו קרוב משפחה של האב.

5. ביום 21.12.97 הגיש חיים בקשות לקיום הצוואות לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. לכל אחת הבקשות, צורף תצהיר הסתלקות של החייב מיום 11.12.97, שנחתם אף הוא לפני עו"ד רייזינגר, ולפיו הסתלק החייב מעיזבון הוריו לטובת אחיו (להלן: "תצהיר ההסתלקות"). בהעדר התנגדות לצוואות, ניתנו ביום 17.3.98 צווים לקיום הצוואות, לפיהן ירשו האחים את עיזבונו ההורים, מחצית לכל אחד מהם, פרט לקופת גמל "עוצמה" שהוקנתה כאמור ליעקב, כאשר נקבע שהחייב הסתלק מחלקו לטובת האחים.

6. הנכסים העיקריים של העזבונות היו דירת מגורים ברחוב הל"ה בגבעתיים וזכויות למגרש בשטח של כ -1,000 מ"ר, באזור הידוע "כגוש הגדול", אשר לפי הנטען, ניתנה תמורתו במסגרת עסקת קומבינציה, דירת מגורים. לאחר צו קיום הצוואות, מימשו האחים את נכסי העזבונות, וחילקו את תמורתם ביניהם. האחים טוענים כי בגין מכירת הדירה בגבעתיים התקבל סך של 156,000 דולר ובגין הדירה בגוש הגדול, סך של 470,000 דולר. לעמדתם של אלה, לא נותרו כספים בחשבון ההורים.

עמדת הנאמנים

7. הנאמנים טוענים כי ויתור החייב על חלקו בעיזבון מהווה הענקה שדינה בטלות לפי סעיף 96

לפקודה. לדידם, לא היה רשאי החייב להסתלק מעיזבון הוריו, שכן באותו מועד, כבר היו תלויים ועומדים נגדו חובות ניכרים, וכעולה ממסמכים שונים שבידם, לרבות חקירות יכולת לפני ראש ההוצאה לפועל, הן סמוך לפני תצהיר ההסתלקות והן אחריו.

טעם נוסף בפי הנאמנים הינו חוסר תום לב של החייב. לעמדתם, ויתור החייב על חלקו בירושות אינו אלא דרך להבריח נכסים מנושיו ב"כסות חוקית", גם אם לא היה פושט רגל בעת ההסתלקות.

לבקשה צירפו הנאמנים חקירות של החייב והאחים על ידם מהן עולה כי האחים ידעו שהחייב היה שרוי בקשיים, וכי הסיבה בעטייה ויתר להם על חלקו נובעת מכך שהם תמכו בהורים וסוכם עם החייב שמאחר והוא לא מסוגל להשתתף בהוצאות האמורות, הוא יסתלק מחלקו בעיזבון.

עמדת המשיבים

8. בפתח תגובתם טענו האחים כי נחתם בינם לבין החייב ביום 8.1.93 סיכום (להלן: "הסיכום"). לפי הסיכום, מחמת שהחייב נמצא בקשיים ואינו יכול להשתתף בהוצאות האחזקה והמחייה של האם והאשפוז של האב, יישאו רק האחים בהוצאות אלו ואילו החייב ישיב להם את חלקו היחסי בהוצאות רק לאחר שיתאפשר בידו לעשות כן, וכי "בכל מקרה" הוא מוותר על חלקו במגרש בגוש הגדול ובדירה בגבעתיים. לעמדת האחים, הסיכום שומט את הקרקע תחת הבקשה, והוא תקף ומחייב ואף אין בסעיף 8(א) לחוק הירושה תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק הירושה"), לפיו אין תוקף להסכם בדבר ירושת אדם בחייו, כדי לאיין את תוקפו של הסיכום, כקבוע בהלכה.

עוד נטען כי האחים, הם אלה שבפועל נשאו בהוצאות המחייה של ההורים והאחזקה של האב במוסד, שהיו ניכרות ביותר, ואילו החייב לא תרם מאומה לכך. מכאן, שהסיכום בוצע הלכה למעשה. האחים לא שמרו בידם קבלות על ההוצאות בהן נשאו ורק צירפו אישורים מהמוסדות השונים על עלויות הטיפול, מבלי שצוין בהם מי נשא באותן עלויות.

בנוסף נטען כי חלקו של החייב בנכסים עליהם וויתר, כערכם לעת הוויתור, הוא שולי ביותר, באשר אין רלוונטיות לשווי הנכסים בעת המימוש, וכי אלה נמוכים מהסכומים בהם נשאו האחים.

האחים טוענים כי אין תחולה להוראת סעיף 96 לפקודה בנסיבות המקרה, שכן לפי סעיף 96(א) ההענקה בטלה אם המעניק נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ואילו החייב הוכרז כפושט רגל רק בשנת 2004 בעוד שהסיכום נעשה בשנת 1993 וההסתלקות מהעיזבון בשנת 1997. גם אין תחולה לעמדת האחים, לסעיף 96(ב) לפקודה שכן בעת כריתת הסיכום, כמו גם בזמן החתימה על תצהיר ההסתלקות היה החייב סולבנטי. עמדת האחים נתמכה בתצהיר של חיים.

לחלופין נטען כי האחים השביחו את הנכסים ויש לנכות את העלויות שהוצאו על ידם.

עמדת החייב

9. החייב מצטרף לעמדת האחים. לדידו, הסיכום מחייב, הוא היה בר פירעון במהלך כל השנים עד להכרזתו כפושט רגל, עבד במקומות עבודה שונים, שילם כספים לנושים, ואין ממש בטענה כי לא היה סולבנטי. החייב מצרף אישורים של מספר נושים בדבר תשלומים ששילם להם בעת הרלוונטית. החייב גם מאשר את גרסת האחים כי רק הם נשאו בהוצאות המחיה והאשפוז של ההורים, נוכח מצבו הכספי שלא איפשר בידו להשתתף כחלקו.

10. אציין כי בתגובת הנאמנים לעמדות האחים והחייב, הם ציינו כי קיומו של מסמך הסיכום, הועלה לראשונה בתגובת המשיבים, ולא נזכר קודם בהליכים המשפטיים השונים כמו גם בחקירות של האחים והחייב שנערכו על ידם, תוך שהם מביעים ספקות באותנטיות של הסיכום. עוד מפנים הנאמנים להעדר תצהיר של האח יעקב, שבחקירתו לפניהם אף מפורשות טען שלא נערך הסכם בכתב. בנוסף טענו הנאמנים כי הסיכום בטל גם מחמת היותו נוגד את סעיף 8(א) לחוק הירושה. עוד הפנו להעדר ראיות בדבר ההוצאות שנטען כי הוצאו על ידי האחים לצורכי ההורים, כפירה בסולבטניות של החייב במועדים הרלוונטיים ועוד.

דיון

11. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בנספחים השונים, שמעתי את חקירת החייב והאח חיים, לרבות בדיון מיום 12.2.09, ויישמתי את ההלכה, הגעתי למסקנה לפיה דין הבקשה להתקבל ולפיכך יש להורות על ביטול ההענקה, ותיקון צווי קיום הצוואות באופן שהסתלקות החייב, תבוטל.

12. ההוראה הדרושה לענייננו היא סעיף 96 לפקודה לפיה:

"(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה."

13. בית המשפט נדרש לבחון את המחלוקות הבאות:

השאלה הראשונה הדרושה להכרעה הינה אמיתות הסיכום, האם גרסת האחים בדבר נכונותו של מסמך זה, או כגרסת הנאמנים הכופרים בו. ככל שייקבע שהסיכום אותנטי, יהיה מקום לבחון האם הוא תקף לאור הוראת סעיף 8 לחוק הירושה. אם כך הוא, עדיין יהיה מקום להידרש לשאלה האם הסיכום שימש בסיס לויתור של החייב על הירושות או שהיה זה רק תצהיר ההסתלקות עליו הסתמכו המשיבים בעת מתן צווי קיום הצוואה, וכעמדת הנאמנים שאין בסיכום רלוונטיות. באם המסקנה תהיה שאין בסיכום כדי לתמוך בעמדת המשיבים, יהיה מקום לבחון את עמדת הנאמנים לפיה תצהיר ההסתלקות, מהווה העדפה פסולה של נושים מחמת שלטענתם החייב לא היה סולבנטי בעת הינתנו.

אמיתות הסיכום

14. מפאת חשיבות הסיכום אביאו כלשונו:

סיכום מיום 08/01/1993

בין: חנן זלצמן

ובין : יעקב זלצמן

וגביש חיים

מוסכם בזאת כי לאור הקשיים הכלכליים של חנן, וחוסר האפשרות שלו להשתתף בהוצאות האחזקה והמחייה של אמנו קלרה ואבינו יצחק שאושפז לאחרונה בבי"ח גריאטרי בפ"ת:

1. רק יעקב וחיים ישאו בכל הוצאות האחזקה והמחייה של הורינו קלרה ויצחק עד יומם האחרון.

2. לפי דרישת יעקב וחיים ישלם חנן ליעקב וחיים את כל הסכומים ששילמו עבורו מיד לאחר שיתאפשר לחנן לשלם את הסכומים.

3. בכל מקרה לחנן לא יהיה חלק במגרש מעבר לירקון ובדירת ההורים בגבעתיים. _________ ________ ______________

חנן זלצמן יעקב זלצמן חיים גביש (זלצמן)"

לאחר שקילת ובחינת טענות הצדדים, ובשים לב לעדויות ולהלכה לא שוכנעתי באמיתות הסיכום, כמו גם לא הוכח כי בוצע הלכה, למעשה ומעדיף אני את עמדת הנאמנים על פני גרסת המשיבים ומכאן שדין טענת האחים הנסמכים על הסיכום להידחות, ואבהיר:

14.1 אין ספק כי עסקינן במסמך מהותי ביותר מבחינת המשיבים שכן יש בו כדי להצביע על גמירות דעתם אשר היוותה את הבסיס לתצהיר ההסתלקות. בנסיבות אלה, מצופה היה כי קיומו של הסיכום יועלה על ידי המשיבים מיד בשלב הראשון, קרי עם חקירתם לפני הנאמנים, עת עוררו האחרונים את טענתם לביטול ההענקה, ועוד בטרם הגשת הבקשה לביטול ההענקה. דא עקא, אין כל איזכור בדברי המשיבים כמו גם החייב בחקירתם לפני הנאמנים בדבר קיומו של הסיכום, אשר עליו נודע לראשונה כאמור רק בתגובה שהגישו המשיבים לבית המשפט. לא ניתן כל הסבר לבית המשפט מדוע "כבשו" המשיבים את עדותם בנוגע לסיכום ונזכרו "לשלוף" אותו רק בתשובתם לבקשה.

14.2 זאת ועוד, האח יעקב בחקירתו לפני הנאמנים ביום 22.3.06, סיפר אמנם כי היה סיכום בין האחים לפיו יוותר החייב על חלקו לטובתם מירושת ההורים, אך העניין לא דווח להורים מחמת שלא היה נעים לאחים לערב אותם בכך. בנסיבות אלה נשאל יעקב האם נחתם מסמך בעניין ודבריו בסעיף 35:

"לא העלנו את הסיכום על הכתב. זה היה, במבט לאחור, שה"הסכם בין אחים", יכול להיות, שוב במבט לאחור, שהיינו צריכים להעלות את הדברים על הכתב."

(ההדגשה אינה במקור – א.א.)

עיננו הרואות כי האח יעקב טען מפורשות שלא היה סיכום בכתב! מכאן, שקיומו של הסיכום, עומד בסתירה בולטת לדבריו לפני הנאמנים, ומבלי שהמשיבים נתנו הסבר לסתירה האמורה. יתרה מכך, יעקב בחר שלא לתת תצהיר בתגובה לבקשה, למרות שחיים אישר בחקירתו (עמוד 15 שורה 19), שלא הייתה כל מניעה שיינתן תצהיר על ידי יעקב. הימנעות יעקב למסור תצהיר וליתן אפשרות לחקור אותו על הגירסאות השונות, לא כל שכן, בעניין כה מהותי עומדת בעוכרי המשיבים.

14.3 מן הראוי לציין כי גם בהליך קודם, בבקשה של האחים לביטול עיקול שהוטלה על נכסי העיזבון, על ידי צד ג', הגישו המשיבים את עמדתם לבית המשפט שנתמכה בתצהירו של האח חיים מיום 14.7.03, ומבלי שהזכיר קיומו של הסיכום, למרות שהעיקול נסוב לגבי זכויותיו של החייב בנכסים האמורים. גם בדיון שהתקיים בבקשת העיקול לפני כב' השופט אזר ז"ל, לא ציין חיים ולו במרומז על קיומו של הסיכום. הדעת נותנת כי המשיבים היו מציגים את הסיכום כחלק מהותי מטענותיהם בבקשה לביטול העיקול. לא התעלמתי מטענת בא כוח המשיבים בסיכומיו כי הבקשה לביטול העיקול נסובה על טעמים פרוצדורליים ואחרים בעטיים היה מקום לבטל את העיקול, ולכן לא נדרשו המשיבים לציין את קיומו של הסיכום. דעתי שונה שכן דיותו של הסיכום היא טענה מרכזית ומהותית שמצופה שהמשיבים יעלו אותה בכל הליך רלוונטי, לא כל שכן, היו מיוצגים על פרקליט שחזקה שהיה מזכיר אותו, באם הדבר היה מובא לידיעתו.

14.4 אזכיר כי בתשובת הנאמנים לתגובת המשיבים, הופנה בית המשפט לפנייה של הנאמנים לקבלת המסמך המקורי, על מנת לוודא באמצעות מומחים את האותנטיות של הסיכום (סעיף 23), ולא הבחנתי במענה של המשיבים לטענה זו, שגם בה יש להוסיף נדבך למסקנתי.

מהאמור לעיל מתבקשת מסקנה לפיה אין לקבל את עמדת המשיבים בדבר קיומו של הסיכום, ומכל מקום, בעת הרלבנטית. די בכך כדי לדחות את התבססות המשיבים על קיומו של מסמך זה.

עם זאת, בחרתי לבחון גם היבטים נוספים של הסיכום, שכן גם אם היה הסיכום אוטנתי, לא היה בכך כדי לסייע למשיבים, וזאת מהטעמים הבאים:

15. עיון בסיכום עצמו מלמד כי הוא לוקה בכשל לוגי פנימי ולא ניתן להסיק ממנו את המשמעות לה טוענים המשיבים, קרי ויתור של החייב על נכסי העיזבון כנגד אי תשלום חלקו בהוצאות האחזקה ומחיה של ההורים. בסיכום צויין כי החייב התחייב להשיב לאחים את חלקו בהוצאות המחיה והאחזקה ששילמו האחים עבור ההורים וזאת לפי דרישתם של האחרונים ובכפוף ליכולתו של החייב וכאמור בסעיף 2 לסיכום. בנסיבות אלה, מצופה שייכתב בסיכום כי אם החייב אכן ישיב לאחים את חלקו, יוותר לו החלק היחסי בעיזבון ההורים, והנה בסעיף 3 נקבע במפורש כי "בכל מקרה" לא יהיה לחייב חלק בנכסים המהותיים של העיזבון, הכיצד? הרי אם ישיב החייב לאחים את חלקו וכאמור בסעיף 2 לסיכום, אין ולא צריך להיות מצב שיוותר מראש על חלקו בנכסי העיזבון.

חיים והחייב נשאלו באשר לפשר הכשל האמור בסיכום, ולא היה הסבר בפיהם שעה שהשיבו כי דבריהם המדובר בטעות בניסוחים (עמוד 13 שורה 28, עמוד 14 שורה 1 - דברי חיים), (עמוד 17 שורה 20 – דברי החייב).

תהייתי על האמור גדולה עוד יותר נוכח דברי המשיבים לפיהם נועצו עם מקורבם, עו"ד זלצמן, בקשר עם הכנת הסיכום. כך חיים בעמוד 13 שורה 19: "אני נעזרתי בעו"ד זלצמן וזה מה שעשינו". היעלה על הדעת שכך ינסח עורך דין מסמך הכולל סתירה וכשל פנימי.

למותר לציין כי המשיבים לא טרחו להעיד את עורך דין זלצמן אשר יכל לשפוך אור הן על הסיכום כמו גם על המחלוקת בעניין הצוואות, שנערכו על ידו. לא היה בפי חיים הסבר לכך שעורך דין זלצמן לא העיד (עמוד 13 שורה 23).

16. טעם נוסף לדחיית חלות הסיכום הוא העדר ראיות מצד האחים על הוצאות שנטען כי הוצאו

על ידם לצורכי ההורים. בהתאם לסיכום, החייב ישיב להם את ההוצאות שהוצאו על ידם, לפי דרישה ובכפוף ליכולתו הכלכלית. בנסיבות אלה, שומה היה על האחים להצטייד בראיות בקשר עם ההוצאות על מנת שביום פקודה יוכלו להתחשבן עם החייב. דא עקא, האחים לא השכילו להציג ראיות בדבר סכומים שהוצאו על ידם. חיים אשר הוצג על ידי האחים כמי שטיפל בצד הפיננסי, הודה בחקירתו כי לא שמר קבלות (עמוד 14 שורה 14). אמנם, השכל הישר מלמד כי שעה שקיימים יחסים טובים בין אחים, ניתן להסתפק בהסכמות בעל פה, ללא הקפדה על שמירת קבלות לצורך התחשבנות ביניהם, אך לא כך הוא במקרה שלפניי. כאן, וייתכן ובצדק בנסיבות המקרה, טרחו האחים מבחינתם להעלות על הכתב את ההסכמה ביניהם וכאמור בסיכום, ולפיכך היה עליהם להקפיד על שמירת הקבלות, והכיצד יוכלו האחים אחרת לערוך את ההתחשבנות על מנת לממש את סעיף 2 לסיכום. העדר קבלות, אי שמירתן של אלה, והעדר מענה ענייני להתנהגות האמורה, מהווה טעם נוסף לאי חלותו של הסיכום, במיוחד לצורך הבקשה שלפניי.

לא זו אף זאת, מסתבר שהחייב בחקירתו לפני ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא, במסגרת חקירת יכולת העיד מפורשות כי הוא תומך בהורים, (נ/3), ובניגוד מפורשת לעדויות שנשמעו לפני. כך העיד החייב ביום 12.9.96:

"אני משלם עבור אבי בבית אבות מתוקף החלטה של משרד הבריאות. חילקו את זה בין האחים. כ"א לפי יכולתו משתתף באחזקת האב בבית האבות. אנו 3 ילדים."

כאמור החייב בעדותו לפניי, טען כי לא השתתף בהוצאות האשפוז, וכך גם העיד חיים. כל זאת בניגוד מפורש לעדות החייב בבית משפט השלום בכפר סבא. מכאן, שאיני רואה ליתן אימון בדברי החייב, אשר משנה את עדותו ומתאים אותה לצרכיו. כך, שעה שנדרש לחקירת יכולת, הגדיל את שיעור ההוצאות על מנת להקטין את הסכום החודשי שיושת עליו, ואילו שעה שנדרש להגן על העברת חלקו בירושה לאחיו, העיד באופן הפוך. הסתירה הבולטת בעדות החייב, שומטת את הקרקע תחת גרסתו בדבר האותנטיות של ההסכמה ביסוד הויתור, לפחות מבחינתו של החייב.

העדרן של קבלות שהוצאו על ידי האחים לטענתם בקשר עם מחיית ההורים ואישפוז האב, ובצירוף לכך חוסר האימון לדברי החייב אשר מסר גירסאות סותרות ובגדר זאת כי תמך בהורים, עומד למשיבים לרועץ בכל הנוגע ליישום הסיכום בפועל.

17. הסיכום אף נוגד את הוראות חוק הירושה וההלכה הפסוקה. לפי הסיכום, מוותר החייב הלכה למעשה על ירושה עתידית. חוק הירושה קובע בסעיף 6 (א) כי ויתור על ירושה יעשה אך ורק לאחר פטירת המוריש, ואילו בענייננו ויתר החייב על ירושתו עוד בחיי המורישים. הסיכום אף אינו דר בכפיפה אחת עם הוראת סעיף 8 (א) לחוק הירושה לפיו : "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם בטלים." האחים בסיכום התיימרו להסכים על ירושת ההורים בחייהם של אלה כמו גם וויתור החייב על חלקו בירושה. מסקנתי זו תואמת גם את ההלכה הפסוקה אליה הפנו הצדדים, ע"א 682/74 יקותיאל נ' בינה ואסתר ברגמן, פ"ד כט(2) 757. בית המשפט העליון אמנם סבר שיש לפרש על דרך הצמצום את הוראת סעיף 8(א) הנ"ל כמות שטען בא כוח המשיבים, לרבות בהפניות לפסיקות נוספות, אלא שיש ליתן את הדעת שאין עסקינן בביצוע עיסקה עתידית בנכס של העיזבון שהיא מותרת, אלא בהסכמים על ירושה עתידית, שאינה מותרת על פי הדין וההלכה, לאמור:

"האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה - והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על-פי-דין ולא על-פי-צוואה ככתוב בחוק. המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי עזבון." (שם בעמוד 762).

במיוחד נכון הדבר בנסיבות המקרה, שעה שבסעיף 3 רישא לסיכום נקבעה התיבה לפיה "בכל מקרה" מסתלק החייב מנכסי העיזבון המהותיים, קרי אין לפנינו עסקה בנכס מנכסי העיזבון אלא הסתלקות משמע.

18. איני שולל אפשרות לפיה האחים הם אלה שתמכו בפועל בהורים, ומחמת שהחייב מכורח הנסיבות ובהעדר יכולת לממן את חלקו בתשלומים הדרושים, הגיעו להסכמה לפיה הוא לא יהיה זכאי בעתיד לקבל את חלקו בעיזבון ההורים. דהיינו, לא הייתה כוונת מרמה מצד הצדדים בויתור על הירושה. גם בהנחה וההקניה לא הייתה נגועה במרמה, אין בכך כדי לאיין את החלת הוראת סעיף 96 לפקודה. לעניין זה אפנה לע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד, עוד כונס הנכסים, תק-על 2001(2), 332, 336:

"מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל, בתנאים מסוימים, הענקות נכסים שנעשו על ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר יכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו..ההענקה בה מדבר סעיף 96 אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה אחד על פני אחרים, או אף כוונה להבריח נכסים מפני הנושים, או כל פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שאינם קשורים בנושים, עשויים להכשיר את הקרקע לביטול הענקות תמצית ...הרציונל לביטול ההענקות הוא בכך כי בפרק זמן מוגדר, הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש וראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם יתן מתנות לאחרים...לפי הפרשנות הרחבה המתבקשת לענין סעיף 96, ויתור החייב על זכותו לתמורה המגיעה לו ממכירת הבית מהווה הענקה הניתנת לביטול, והנאמן רשאי לתבוע שווי תמורה זו מידי מקבל ההענקה".

(ההדגשה אינה במקור –א.א.)

אין חולק כי האחים ידעו שהחייב מצוי בקשיים, וזה הטעם שבעטיו, כך לדידם, אף נערך הסיכום. לפיכך, בנסיבות המקרה שלפניי, הדרך הראויה להסדיר קבלת נכסי העיזבון רק לאחים, הייתה באמצעות התאמת הצוואות של ההורים קרי, ציווי נכסי העיזבון רק לאחים. לא התעלמתי מטענות האחים לפיהן לא רצו לערב את ההורים בקשיים אליהם נקלע החייב אך לא ראיתי לקבל את הטענה. ראשית, מסתבר כאמור שההורים בחרו לתת רק ליעקב את כספי קופת גמל "עוצמה", ובאופן שמצאו לנכון לאבחן בחלוקת הנכסים בין הילדים, ולא ראו הכרח בחלוקה שיוויונית. שנית, חיים בחקירתו לפני הנאמנים ביום 14.3.06 (נספח ה' לבקשה), אישר שההורים ולמצער האם, הייתה מודעת לקשיים של החייב, וכאמור גם בסעיף 20 לפרוטוקול החקירה. גם יעקב אישר כי עובדת היותו של החייב נתון בקשיים הייתה בידיעת ההורים (נספח ו' סעיף 41). שלישית, האחים הסתייעו לדבריהם בפרקליט, אשר יעץ להם להכין את הסיכום והוא אותו פרקליט אשר משרדו ערך את הצוואות. אם כך הוא, הדעת נותנת שעורך הדין היה מבהיר לאחים את היתרון בהסדרת החלוקה באמצעות הצוואות ולא על ידי הסיכום המעורר כאמור קשיים לא מעטים. מכל מקום, המשיבים לא טרחו כאמור להעיד את עורך דין זלצמן אשר יבהיר לבית המשפט את הייעוץ שנטען כי ניתן על ידו להכנת הסיכום, במיוחד בשים לב שידע על קיומן של צוואות, המורות חלוקה אחרת והקשיים שיתעוררו בעניין.

לפיכך, מסקנתי הינה שגם אם הסיכום אותנטי,אין בו כדי לסייע בידי המשיבים להדוף את טענת הנאמנים בדבר ביטול ההקניה, על ידי ויתור החייב על חלקו בירושות הוריו.

תצהירי החייב להסתלקות מהירושות

19. החייב הסתלק כאמור מחלקו בירושת הוריו. השאלה הדרושה להכרעה הינה האם בעת ההסתלקות, בשנת 1997, היה החייב בר פירעון, כקבוע בסעיף 96(ב) לפקודה לצורך ביטול ההענקה. הנטל להוכחת הסולבנטיות של חייב לפי סעיף 96 מוטלת על ה"תובעים", קרי מקבלי ההעברה, וכזאת לא עלה בידם להוכיח. לעניין זה נקבע בע"א 5709/99 הנ"ל בעמוד 344:

"הנטל הוא על מקבל ההענקה להוכיח את כשרות הפירעון של החייב בעת ההענקה אם ברצונו למנוע את ביטולה".

ממכלול הראיות שהונח לפני בית המשפט, נקבע בזאת כי הנטל לא הורם. יתר על כן, שוכנעתי כי החייב לא היה בר פירעון בעת הרלוונטית קרי, בעת חתימת תצהיר ההסתלקות בשנת 1997, כמו גם בעת הסיכום בשנת 1993.

לעניין זה, לא הציגו מי מהמשיבים לרבות החייב מסמכים, ובכללם דפי בנק בדבר יכולת החייב בעת האמורה. יתרה מכך, הונחו לפניי מסמכים מהם מצטיירת תמונה לפיה החייב היה נתון בקשיים ניכרים, לא עמד בהתחייבויותיו, היו תלויים ועומדים נגדו הליכים משפטיים ובמסגרתם הליכי הוצאה לפועל, וכי הדבר היה בידיעתם של האחים.

כאמור החייב עתר לצו כינוס נכסים והכרזתו כפושט רגל כבר בשנת 1991. אמנם החייב טען כי צו כינוס נכסים לא ניתן ולא הבהיר מה עלה בגורלו של ההליך, אך התברר כי גם בעניין זה לא אמר אמת. כאשר עומת החייב עם ההחלטה של כב' השופטת אלשיך, לפיה, בניגוד לטענתו, ניתן לבקשתו צו כינוס נכסים, לא היה בפיו מענה (עמוד 17 שורה 5-7). שוב מתברר כי אין אמת בפי החייב. על החייב הייתה חובה להציג תמונה נכונה ואמיתית לפני בית המשפט באשר להתנהלותו של תיק פשיטת הרגל הראשון שהגיש עד למתן החלטה זו, לא מסר מידע אמת בכל הנוגע לתיק זה, נסיבות סגירתו, החלטות שניתנו בו ופרטים חיוניים אחרים, לרבות מינוי בעל תפקיד, מתן דוחות כנדרש ועוד.

מעל ומעבר, משורת מסמכים נוספים, עולה כי במהלך כל השנים שחלפו מאז, היה החייב נתון בקשיים. אציין את חלקם של אלו:

בתצהיר שתמך בבקשה לפשיטת רגל ראשונה שהגיש החייב, הוא ציין כי אינו מסוגל לשלם את חובותיו והוא בבחינת פושט רגל. התצהיר ניתן 14.4.91, לא ניתן מידע באשר לשינוי בכושר הפירעון של החייב מאז מתן התצהיר, ובפרט עד ליום 8.1.93, חתימת הסיכום כמו גם עד ליום 11.12.97, חתימת תצהיר ההסתלקות. מכאן, שלכאורה מצבו של החייב, כל עוד לא הוכח אחרת, היה כזה גם במועדים אלו.

מפרוטוקולים של חקירת החייב והאחים לפני הנאמנים, (נספחים ה' – ז' לבקשה), עולה כי קשייו של החייב היו עובדה ידועה ולא זו בלבד אלא שהאח יעקב אף תמך בחייב וכאמור בסעיף 5 לנספח ו'). בדומה אישר החייב את קשייו בכל התקופה (סעיף 8 לנספח ז').

החייב נחקר ביום 12.9.96 לפני ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא, במסגרת הליך שנקט נגדו הנושה עודי. בין היתר העיד כי: "יש לי הרבה תיקים. לא שילמתי לאף אחד מהם לאחרונה. בארבע השנים האחרונות לא שילמתי". ודוק, העדות היא כשנה טרם חתימת תצהיר ההסתלקות.

עדות נוספת של החייב היא בחקירתו לפני ראש ההוצאה לפועל בפתח תקווה ביום 29.6.98, כשישה חודשים לאחר תצהיר ההסתלקות. באותה חקירה מעיד החייב שאין ביכולתו לפרוע את מלוא חובותיו נוכח היקף החובות לעומת ההכנסות, ונקבע לו תשלום חודשי מופחת בשים לב למכלול הכנסותיו הדלות והוצאות מחייה.

מחקירה נוספת של החייב בשנת 1998 לפני ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא עולה כי מאז שנת 1988, לא ניתן לגבות את החוב נשוא תיק ההוצאה לפועל (נספח יב' לבקשה).

מכאן המסקנה לפיה במועדים הרלוונטיים, לא היה החייב בר פירעון. לפיכך, הסתלקות החייב מירושות הוריו, עולה בגדר העדפה פסולה לפי סעיף 96 לפקודה, היא עומדת במועדים הקבועים בסעיף ואחת דינה, בטלות.

20. מקבל אני גם את טענת הנאמנים לפיה ההסתלקות מהירושה אף עומדת בניגוד לחובת תום הלב. לעניין זה אפנה לפסק הדין ע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, פ"ד מט(2) 120, בה בוטלה הסתלקות של יורש שלא בהליך פשיטת רגל כאשר לעמדת בית המשפט העליון, העברת הרכוש נועדה רק ככסות להברחת הנכסים מפני נושים של המעביר, באותו מקרה אשתו, והיא נגועה בחוסר תום לב.

השבה

21. לאור התוצאה אליה הגעתי, זכאים אפוא הנאמנים להשבה מהאחים של החלק היחסי של החייב בנכסי העזבונות. כאמור, הנכסים נמכרו ומומשו על ידי האחים, זה מכבר, ותמורתם חולקה. בנסיבות אלה, יש צורך לחשב את שווי ההשבה, תוך מתן הדעת לטענות האחים לפיהן הם השביחו את הנכסים, כמו גם שהוצאו על ידם הוצאות שונות. עוד יש ליתן את הדעת למועדים הרלוונטיים שאף הם שנויים במחלוקת בין הצדדים ובגדר זאת האם המועד הקובע הוא מתן צו קיום הצוואות, האם מועד מימוש הנכסים או אחרת. מחלוקת נוספת הדרושה לבירור היא שיעור הפירות על תמורת הנכסים. לא ניתן לשלול קיומן של מחלוקות נוספות לעניין חישוב ההשבה כאשר ייתכן ואף יצריכו עדות מומחה. הדרך הראויה להכריע במחלוקות אלה, אינה במסגרת הליך של בקשה בתיק פשיטת רגל אלא בתביעה נפרדת, תוך מתן הסמכה להגשתה.

22. לאור כל האמור, אני מורה בזאת כדלקמן:

הבקשה מתקבלת במובן זה שנקבע בזאת כי הסתלקות החייב מחלקו בירושת הוריו המנוחים, יצחק וקלרה זלצמן ז"ל, בתיקי עיזבונו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, ת"ע 9220/97 ו – 9221/97 מבוטלת, וצווי קיום הצוואה שניתנו על ידי בית המשפט ביום 17.3.98 יתוקנו בהתאם, קרי תבוטל ההוראה לפיה החייב הסתלק מחלקו לטובת חיים גביש ויעקב זלצמן.

האחים מחויבים בזאת להשיב לידי הנאמנים את שיעור חלקו של החייב בנכסי העזבונות של המנוחים.

אני מסמיך בזאת את הנאמנים להגיש תביעה לבית המשפט המוסמך לחיוב האחים בהשבה, כמתחייב מהאמור.

האחים יישאו בשכר טרחה של ההליך שלפניי בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

בש"א 11689/08 ערעור על החלטת הנאמן

23. הנושה, מר יפת עודי יחזקאל, (להלן: "הנושה"), הגיש הוכחת חוב ביום 10.11.05, על סך כולל של 4,855,562 ₪. לטענת הנושה, הוכחת החוב מקורה בהלוואה אישית של הנושה לחייב. להוכחת החוב צירף החייב תדפיס חשבון עלום, לפיו הריבית השקלית לשנה בגין ההלוואה הינה 40%, כי קרן הלוואה ליום 14.4.85 עמד על סך 2,500,000 שקל ישן וכי שיערוך החוב מאז מעמיד את יתרת החוב לסך של 4,855,562.36 ₪.

24. הוכחת החוב נבדקה על ידי הנאמן, עו"ד ארנברג, שכן הנאמן הנוסף, עו"ד בלופרב ייצג בשעתו את הנושה. הנאמן, החליט ביום 30.3.08, לקבלה בחלקה וקבע כי התביעה מוכרת בסך של 639,679 ₪.

25. מכתבי הטענות נשוא הערעור, מצטיירת התמונה הבאה:

הנושה טען כי העמיד לחייב שתי הלוואות, ולמרות שהדבר לא עלה מהוכחת החוב שהוגשה.

הלוואה אחת על סך של 2.5 מיליון שקל ישן בשנת 1984 (להלן: "ההלוואה הראשונה").

ההלוואה הראשונה מושתת על הסכם בין החייב לבין הנושה מיום 14.4.84 המכונה זיכרון דברים (להלן: "זיכרון הדברים"). לפי זיכרון הדברים, הלווה הנושה לחייב סך של 2.5 מיליון שקל ישן, כאשר על ההלוואה מתווספת ריבית כמקובל בשוק האפור או לפי אשראי חריג המקובל בבנק ועד למקסימום של 12% בחודש. נקבע בזיכרון הדברים כי אם לא תוחזר ההלוואה יישא החייב בנוסף לקרן החוב והריבית וההוצאות גם בכפל ריבית חריגה עבור כל יום איחור עד לתשלום בפועל וכן נזקים עקב האיחור. נרשם בזיכרון הדברים כי להבטחת התשלום מפקיד החייב בידי הנושה שיק ביטחון בסך של 2.5 ₪ אשר יוחזר עם פירעון ההלוואה.

החייב מסר לנושה שיק להחזר ההלוואה הראשונה, בסך של 2.5 מיליון שקל ישן, ליום 14.4.84. בהמשך, ולאחר התחשבנות בין הצדדים באשר להפסד שנגרם לנושה לטענתו עקב אי קבלת רווחים שיכל להפיק מהשקעה בניירות ערך בבורסה, אילמלא העמיד את ההלוואה, הגיעו הצדדים ביום 14.10.84, לידי סיכום לפיו במקום הריבית המוסכמת, ישלם החייב לנושה את הסך של 1 מיליון שקל ישן שהוא שווה ערך לאותם הפסדי השקעה, וניתן לנושה שיק בסכום זה ליום 14.10.84 (שני השיקים, להלן: "השיקים"). מאחר והשיקים לא נפרעו, הגיש הנושה ביום 21.1.88, בקשה לביצוע השיקים בלשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה. החייב הגיש התנגדות ולפיכך הועבר ההליך לבירור לפני כב' השופט המנוח ג'יג'י (ת.א. 2544/88 בבית משפט השלום בפתח תקווה). לאחר דיון, דחה בית המשפט את הגנת החייב וקיבל את התביעה וניתן ביום 15.3.90, פסק דין לפיו על החייב לפרוע את השיקים (להלן: "פסק הדין").

הלוואה שנייה על סך של 7 מליון שקל ישן בשנת 1985 (להלן: "ההלוואה השנייה"). ההלוואה הראשונה ניתנה לחייב באופן אישי ואילו ההלוואה השנייה ניתנה ככלל הנראה לחברה בבעלות החייב אשר גם ערב להחזר פירעונה.

26. למרות שבהוכחת החוב, ציין הנושה כי נתן הלוואה לחייב בסך של 2.5 מיליון שקל ישן, ראה הנאמן להכיר בהוכחת החוב כמבוססת על קרן הלוואה בסך של 3.5 מיליון שקל ישן וזאת בשים לב למסמכים השונים מהם עולה כי ההלוואה הייתה בסכום גדול מזה שרשם בהוכחת החוב וכי המדובר בפגם טכני ברישום הוכחת החוב, ובכך בא לקראת הנושה. לסיכום, הנאמן הכיר בתביעת החוב בנוגע להלוואה הראשונה כדלקמן:

סכום של 2.5 מיליון שקל ישן ליום 14.4.84, 1 מיליון שקל ישן ליום 14.10.84 (מועדי הפירעון של השיקים), סכומי הוצאות שהושתו על החייב בהחלטות של בית המשפט, האחד בסך 750 ₪ מיום 13.7.88 וסך של 1,500 ₪ בצירוף מעמ מיום 15.3.90. את הריביות לסכומים שהוכרו חישב הנאמן לפי הוראות סעיף 134(א) לפקודה.

27. הנאמן דחה את הוכחת החוב בכל הנוגע להלוואה השנייה. טעמי הנאמן לדחיית הוכחת החוב הם אלה:

האחד, הוכחת החוב הוגשה בחלוף המועד הקבוע להגשת הוכחת חוב לפי סעיף 71(ב) לפקודה; השני, שעה שהנושה לא הכלילה במסגרת הוכחת החוב יש לראותו כמי שויתר עליה; השלישי, התביעה נשוא הוכחת החוב התיישנה לאור הוראות חוק ההתיישנות תשי"ח – 1958, בשים לב לכך שההלוואה נשוא החוב ניתנה ביום 21.3.85 והנושה לא פעל לגבייתה במשך 22 שנים, לא כל שכן בחר שלא לכלול אותה בהוכחת החוב שהגיש, ורק בתחילת שנת 2008 פנה לנאמן בעניינה.

עמדת הנושה

28. הנושה בכתב הערעור שהוגש על ידו, ולא באמצעות פרקליטו דאז, עו"ד ענתבי ושלא באמצעות פרקליטתו דהיום עו"ד אייזנשטיין, מבקש מבית המשפט כי בכל הנוגע להחלטת הנאמן, בית המשפט ימנה "מומחה ורואה חשבון אשר לצורך חישוב ראוי וצודק של הוכחת החוב בתיק..." (סעיף א לערעור).

כתב הערעור מנוסח בלשון בוטה ומשתלחת כלפי הנאמנים וכונס הנכסים הרשמי. לעניין זה אציין מספר מובאות: "...מינויו של הנאמן...הינו שימוש רע בכוח השררה מצד הכנ"ר והנאמן הנוסף (סעיף 1.2). "...התנהלות הכנ"ר והנאמן, מניפולטיבית וחסרת תום לב...(סעיף 1.5). "...הכנ"ר בעזות מצח מסתיר...(סעיף 2.11), "...הנאמן והכנ"ר פועלים בניסיון נואל להפוך את הזוכה לנאשם...(סעיף 1.7) ועוד ביטויים שהדעת אינה סובלת.

הביטויים בהם נקט הנושה בכתב הערעור שחלקם צויין לעיל, מקומם לא יכירם בכתבי הטענות. אמירות כאמור, מהוות טעם מספק כדי להורות על מחיקת כתב טענות מפאת היותו מביש וכקבוע בתקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984. (ראה החלטת כב' הנשיאה בייניש בע"פ 761/08 סעדה נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2245 ; החלטתי בבר"ע (ת"א) 1866/08 מ.כ. נ' א.כ., לא פורסם, ניתן ב 25/1/09).

הנושה הגיש היום, סמוך לחתימת ההחלטה, בקשה, בש"א 4256/08, שמתייחסת ללשון הערעור שהגיש על ידו, ובה התנצלות על הלשון שננקטה בכתב הערעור. אך גם הבקשה החדשה לוקה בלשון בלתי ראויה.

עם זאת, לא ראיתי למחוק את הערעור רק מחמת היותו מביש, ובחנתי את הטענות לגופן.

הנושה טען כי הנאמן שגה בנוגע לאי ההכרה בריבית ההסכמית לפי זיכרון הדברים.לעניין זה מוסיף החייב כי הוא הלווה בהלוואה הראשונה סך של 2.5 מיליון שקל ישן ולא 3.5 מיליון שקל ישן, ונענה לפניית החייב להאריך את מועד הפירעון של ההלוואה. בין הצדדים נערכה ביום 14.10.84 התחשבנות, לפי מניעת הרווח שיכל היה הנושה להפיק בבורסה לניירות ערך אילו הייתה הלוואה מוחזרת ובהתאם לכך מסר החייב לנושה שיק נוסף בסך של 1 מיליון שקל ישן, הוא השיק השני שהוגש לביצוע בהוצאה לפועל. הנושה מלין כי הנאמן גם לא הכליל את ההוצאות והחיובים השונים שנפסקו בתיק ההוצאה לפועל. החייב טוען כי ערך את חישוב החזר ההלוואה לפי חישוב של מומחה, בהתאם לריבית ההסכמית שבין הצדדים. הנושה משיג על כך שהנאמן לא פנה למומחה אשר ייחשב את המגיע. הנושה אף משיג על האופן בו חישב הנאמן את הריביות לפי סעיף 134 לפקודה.

באשר להלוואה השנייה בסך של 7 מיליון ₪, נטען כי היא ניתנה לחברה של החייב ביום 21.3.85, וכנגדה מסר החייב לנושה שיק על סך של 7 מיליון שקל ישן, שנמשך על ידי החברה לפירעונו ערב החייב. השיק לא נפרע, אך הנושה לא הגישו לביצוע, כמות שעה לגבי השיקים נשוא ההלוואה הראשונה.

בנימוקי הערעור ציין הנושה כי הנאמן שגה בקביעתו כי הוכחת החוב לא כללה את הלוואה השנייה, כי לא סביר להעניש נושה בגין התחמקויות של חייב לפרוע את חובו ולכן גם הסתמכות הנאמן לדחיית הוכחת החוב על התיישנות שגויה.

עמדת הנאמן

29. בתשובתו לערעור מוסיף הנאמן כי מעבר לאמור בהחלטה, יש ליתן את הדעת לריביות הבלתי סבירות להן טוען הנושה שיש להוסיף לחוב, כי בניגוד לנטען בערעור, הוא אימץ את פסק הדין והכיר בחוב, ובדומה הכיר בהוצאות ההליכים שנפסקו לטובת הנושה. עוד מבהיר הנאמן כי הסכום של 3.5 מיליון ₪ נשוא ההלוואה הראשונה הוא פועל יוצא של השיקים שניתנו להבטחת החזרתה. באשר לחישוב הריבית לפי סעיף 134 לפקודה מבהיר הנאמן כי האופן שנקט בו, אך מיטיב עם הנושה.

30. אציין כי גם החייב בתגובתו חולק על טענות הנושה, ואף הגיש בקשה לסילוק תביעת החוב על

הסף, באשר, לטענתו, הוכחת החוב כוללת סכומים מופרזים, הוגשה בחוסר תום לב ורק כדי להגדיל שלא כדין את אחוז הנשייה.

דיון

31. לאחר עיון בטענות הצדדים, ויישום ההלכה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הערעור להדחות, לא כל שכן, הנאמן אף בא לקראת הנושה, ומן הראוי היה להעמיד את הוכחת החוב על סכום הנמוך מזה שהוכר על ידי הנאמן, ואלה טעמיי:

32. למותר לציין כי בית המשפט מוגבל לנטען בכתבי הטענות. כל שהתבקש בית המשפט לפי כתב הערעור הוא לקבל את הערעור על ידי מינוי של מומחה לבדיקת חישובי הריבית החלים על חוב ההלוואה הראשונה, ותו לא. אין בכתב הערעור סעד לפיו בית המשפט מתבקש לבטל את החלטת הנאמן בכל הנוגע לרכיבים אחרים של ההחלטה לרבות באשר לדחיית הטענות בנוגע להלוואה השנייה.

33. לא ראיתי מקום לקבל את הערעור ולהורות על מינוי מומחה אשר יבדוק את נושא הריביות וייחשב את המגיע לנושה, לעמדתו, הוא הסעד היחיד המבוקש בערעור. על הנושה היה לצרף להוכחת החוב מטעמו חוות דעת של מומחה אשר בה היה ניתן פירוט וחישוב של הסכומים המגיעים לו, לטענתו, לפי המוסכם עם החייב. אין הנאמן, קל וחומר בית המשפט במסגרת ערעור על החלטתו, אמור למנות מיוזמתו מומחה לבדיקת סכומי הריבית. על הנושה, כמי שאמור לשכנע בגרסתו, היה להציג לפני הנאמן חוות דעת של מומחה בדבר הריביות שמגיעות לו, לטעמו, בגין אי החזר ההלוואה הראשונה במועד. לא התעלמתי מטענת הנושה לפיה הוא נתקל בקשיים לקבל נתונים מדויקים של הריבית על חוב ההלוואה, וכאמור בנספח ט' לכתב הערעור, שהינו נספח ב' לתגובת הנאמן, אך דווקא היא הנותנת כי על הנושה היה להגיש חוות דעת מיוזמתו ואין הנאמן כמו גם בית המשפט עושה את שעל הנושה לבצע. אציין כי התחשיב שצירף הנושה להוכחת החוב, לפיו סכום הקרן של ההלוואה הראשונה צמח לסך של 4,855,562 ₪, הינו מסמך סתמי, אין בו כל ציון ופרטים לפיהם הוא נערך על ידי מומחה לעניין, ואין הוא ערוך כחוות דעת. אין די בטענת הנושה בסעיף (2) להוכחת החוב לפיה החישוב נעשה על ידי חשב, שכן היה עליו להגיש חוות דעת מומחה כדבעי, לא כל שכן, היה מיוצג על ידי פרקליט, ואף ניתנו לו הזדמנויות לברר את הוכחת החוב עם הנאמן.

די בכך כדי לדחות את הערעור. מעבר לדרוש:

34. נתתי דעתי גם לטענות נוספות של הנושה, למרות שאלה הועלו רק בנימוקי הערעור ולא בגדר הסעדים המבוקשים בו, וזאת בשים לב שכתב הערעור לא הוגש על ידי פרקליט, למרות שנוסחו כמו גם תוכנו, מלמד לכאורה כי הכנתו לוותה בייעוץ משפטי. גם אם אראה את נימוקי הערעור כחלק מהסעדים המבוקשים בו, לא ראיתי לקבל את הערעור וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

35. אין בידי לקבל את טענות הנושה לפיהן שגה הנאמן שעה שלא החיל את הריבית המוסכמת בזיכרון הדברים.

לגרסת הנושה, הריבית ההסכמית בזיכרון הדברים, הומרה בהמשך לפי הרווחים שהנושה היה יכול לקבל מהשקעה בבורסה לניירות ערך, אילו הושבה ההלוואה במועד (סעיף 4.4 לנימוקי הערעור). מכאן, שהיה על הנושה לשכנע את הנאמן באשר לניירות הערך שהיה משקיע בהן, והרווח שנמנע ממנו עקב אי היכולת להשקיע. הנושה לא הציג ראיות בעניין הפסד הרווחים ובהעדר ראיה הוא זכאי לריבית והפרשי הצמדה בלבד, כקביעת הנאמן.

לטעמי, הריבית לה עותר הנושה כמתחייב לפי זיכרון הדברים, אף חורגת משיעור הריבית המותר לפי סעיפים 5 ו- 6 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג –1993. סעיף 19(ב) לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות תשנ"ג-1993, מחיל את הוראות החוק גם על חוזה שנחתם לפני החוק. לעניין זה אציין כי לפי זיכרון הדברים, נושאת ההלוואה ריבית נשך בשיעור של 12% לחודש, כמו גם כפל ריבית חריגה בגין כל יום שלא משולמת במועד.

סבורני כי הנאמן פעל כשורה עת חישב את הריבית בגין החוב לפי הוראת סעיף 134 לפקודה המורה:

"הוכר חוב בפשיטת רגל, והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית – הריבית או התמורה ייחשבו, לענין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לענין סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.".

לכן, כאשר נתבע חוב הכולל ריבית שלא בהתאם לסעיף 134 לפקודה, נדרש הנאמן להתאימה למתחייב מהוראה זו וכאמור גם בהלכה הפסוקה, כאשר אפנה לדברי בית המשפט העליון ברע"א 4644/92 נובל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מז(4)866, 869:

"לשונו של סעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] ברורה. הסעיף מדבר בחוב שהוכר, הכולל "ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית". הוראת הסעיף היא, כי לעניין דיווידנד תיפסק לנושה ריבית שאינה עולה על השיעור שנקבע בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה. המחוקק אינו מבחין לעניין זה בין "ריבית הסכמית" לבין "ריבית נזיקית", כהגדרת המערערים, והדברים מובנים ... תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 134(א) היא לאסור "נשיכת נשך בסיטואציה המיוחדת של פשיטת-רגל, כאשר הנושאים בנטל הנשך הזה הם נושיו האחרים של החייב" (א' פרוקצ'יה, דיני פשיטת-רגל והחקיקה האזרחית החדשה בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשמ"ד) 221). היינו, הרעיון המונח ביסוד ההסדר המגביל את גובה הריבית לצורך הדיווידנד הוא לחתור, במידת האפשר, לשוויון בין הנושים. נושה אשר יש לו הסכם לריבית החורגת מן התקרה, לא ייהנה על חשבון יתר הנושים, אלא יחלוק עמם במאסה, באופן שוויוני. לעניין זה, מה לי ריבית מוסכמת ומה לי ריבית פיגורים, המצטרפות לקרן. זו גם זו היא "ריבית", ומקום שהוסכם על ריבית מועדפת ראה המחוקק להתערב ולהגבילה".

לא התעלמתי מטענת הנושה לפיה על הנאמן היה להחיל את הנחיות כונס הנכסים הרשמי ובאופן שהריבית המוסכמת תחושב עד ליום גיבוש החוב, קרי 13.7.88, מועד מתן החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה לקבל את ההתנגדות של החייב לביצוע השטרות ולהעביר את ההתנגדות לשמיעת ראיות ורק מאז ריבית כחוק, אך אין בידי לקבל את הטענה. התגבשות החוב הייתה לכל המאוחר עת השיקים לא נפרעו, מועד שלגביו לא ראיתי כי ננקב בכתבי הטענות שלפני ומכל מקום הוא קדם למועד ההחלטה דנן. אציין כי לפי עדות הנושה לפני הנאמן, נספח ב' לתגובת הנאמן, מאשר הנושה כי ההמחאה הראשונה חוללה כבר באפריל 1986, מכאן, שהחוב התגבש לכל המאוחר במועד זה, ולכן היה לחשב את הריבית ההסכמית עד למועד זה. מכל מקום, דחיתי כאמור את טענת הנושה לפיה יש להחיל את הריבית ההסכמית לגופה, ולכן די בכך כדי לדחות את טענות הנושה באשר להחלת הריבית המוסכמת למצער עד ליום גיבוש החוב הנטען על ידו.

הנאמן אף בא לפנים משורת הדין כלפי הנושה שעה שהכיר בריבית בסך של 1 מיליון שקל ישן, שהוספה לקרן חוב ההלוואה, שכן בניגוד לקביעת הנאמן, סכום זה אינו חלק מקרן ההלוואה אלא רכיב של ריבית שלכאורה הינה ריבית נשך. עם זאת, והואיל וגם בפסק הדין קבע בית משפט השלום את חיוב החייב לשלם את הסכום האמור, לא ראיתי מקום לשנות את ההחלטה ולהקטין את סכום הוכחת החוב.

גם סכומי ההוצאות בהן הכיר הנאמן, תואמים את הראיות שהוצגו על ידי הנושה ולא ראיתי בסיס לשנות קביעתי זו.

36. לא נפל גם פגם בקביעת הנאמן בכל הנוגע לדחיית טענות הנושה באשר להלוואה השנייה. מעבר לכך שאין בסעדי הערעור כל טענה באשר לשינוי ההחלטה בעניין זה, בחנתי גם אותה, בשים לב לנימוקים שהעלה הנושה בכתב הערעור.

37. הוכחת החוב אינה מזכירה את ההלוואה השנייה. החישוב עליו נסמך הנושה שצורף להוכחת החוב, מתייחס לקרן חוב של ההלוואה הראשונה בסך של 2.5 מיליון שקל ישן, וצירוף הריבית המוסכמת לטענתו וכל אלה מביאים את החוב לסך של 4,855,562 ₪, הוא סכום הוכחת החוב. קרי, אין הוכחת החוב כוללת אפוא את סכום ההלוואה השנייה. אמנם, בהוכחת החוב מזכיר הנושה את ההלוואה השנייה בסך של 7 מיליון ₪, אך אין היא נכללת בסכום שטוען הנושה כי החייב חב לו.

38. טעם נוסף לדחיית טענות הנושה באשר להלוואה השנייה, הוא כי תביעה זו התיישנה ובדין נדחתה אפוא על ידי הנאמן.

לגרסת הנושה, ההלוואה האמורה ניתנה לחייב ביום 21.3.85, וכי הוא ידע כבר באפריל 1986, על חילול המחאות נשוא הבטחת פירעון ההלוואה השנייה. בהמשך, בשנת 1988 נקט הנושה נגד החייב הליך ביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל, באשר להלוואה הראשונה. מטעמים השמורים עם הנושה, הוא לא עשה כן גם לגבי ההלוואה השנייה. אין חולק כי מהמועד בו נודע לו שהחייב לא משלם את חובותיו, ועד פנייתו לנאמן בקשר עם ההלוואה השנייה חלפו עשרות בשנים, מעל ומעבר לתקופת ההתיישנות. למותר לציין כי ההתיישנות חלה גם על הוכחות חוב בפשיטת רגל וכאמור בע"א 402/77 גולדמן נ' הרמן, הנאמן על נכסי פנחס אופק בפשיטת רגל, פ"ד לב (2) 421, בעמוד 429:

"הנה-כי-כן העולה מכל אלה הוא כי מעמדו של הנאמן הוא כמעמדה של רשות שיפוטית לצורך חוק ההתיישנות, והוכחת חוב המוגשת לו הנה הליך אזרחי לפני בית-משפט, היינו תובענה לפי משמעותו של חוק זה."

הנושה לא הצליח ליתן כל הסבר ענייני מדוע לא התיישנה התביעה. הטענה לפיה אין מקום שחוטא יצא נשכר, קרי שהחייב יופטר מחובו כלפיו מחמת התיישנות, לאו טענה היא, שכן אחרת, לעולם לא תתיישנה תביעות, והיא חותרת תחת עקרונות דיני ההתיישנות שאיני רואה צורך להרחיב את הדיבור אודותם. גם דין טענת החייב לפיה לא היה טעם לנקוט בהליכים לפירעון הלוואה השנייה להידחות. על המבקש היה להגיש את השיקים נשוא ההלוואה השנייה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ולא לשבת על הגדר ולהמתין מה יעלה בגורל הליכי הגבייה של ההלוואה הראשונה שכן בכך גילה את דעתו שאינו נוקט בהליכי גבייה למרות שידוע לו שלא נפרעת.

39. החייב הגיש היום, סמוך לפני חתימת ההחלטה שתי בקשות ומבלי שאלה הוגשו באמצעות פרקליטתו עו"ד אייזנשטיין המייצגת אותו בהליך, וללא הסבר לכך. האחת, אליה התייחסתי לעיל, בש"א 4256/09, לעניין ניסוח כתב הערעור על ידו. מעבר לכך חזר החייב שוב על הנטען בכתב הערעור בדבר הצורך במנוי מומחה לחישוב החוב המגיע לו, סעד שנדחה על ידי. כן עתר לחילופין להאריך לו את המועד להגיש כתב ערעור מתוקן להשלמת עובדות הדרושות. לא ראיתי מקום לקבל את הבקשה ואף ללא צורך בתגובה. הנושה היה מיוצג על ידי פרקליטה אשר אף איפשרתי בידה לחקור את החייב בדיון, הגישה בקשות ביניים בשמו, ואם היה מקום לתקן את כתב הערעור, על הנושה לעשות כן, זה מכבר, ואין מקום ל"מקצה שיפורים", לאחר הדיון.

בקשה שנייה, בש"א 4257/09, תיקון פרוטוקול הדיון מיום 12.2.09, באשר לכך שהחייב הוא שהתנהג באולם באופן לא מאופק, ולא הנושה וכן תיקון מלה בשורה 10 בעמוד 21, במקום : "שעה" יבוא "שנה". לא ראיתי להידרש לבקשה שכן אין במבוקש כדי רלוונטיות להחלטה. מכל מקום, איני רואה מניעה לתקן את הפרוטוקול בכל הנוגע להחלפת המלה בשורה 10 עמוד 21, כמבוקש על ידי הנושה.

40. לאור כל האמור, דין ערעור הנושה להידחות. הנושה, המבקש בבש"א 11689/08, יישא בהוצאות הנאמן בסך של 15,000 ₪ בצירוף מעמ.

כללי

41. בשולי ההחלטה, ובהמשך לדיון מיום 12.2.09, אני מורה לנאמנים להשלים את בדיקת הוכחת החוב של בנק המזרחי המאוחד בע"מ וזאת תוך 14 יום. עוד אני מורה לנאמנים לברר את ההליך הפלילי שמנוהל נגד החייב בבית משפט השלום בתל אביב יפו, (פ' 5544/06). לצורך כך מוסמכים הנאמנים לבצע כל בדיקה ודרישה ובמידת הצורך גם לעיין בתיק האמור, ככל שאין מניעה מצד בית המשפט שלפניו מתברר ההליך, אשר על קיומו למדתי מהודעת הנושה בבש"א 12939/08, נספח א' להודעתו, ובשים לב לכך שהחייב הודיע בדיון כי הושג הסדר טיעון לגביו, שטרם אושר על ידי בית המשפט. על הנאמנים להגיש דו"ח ראשוני בעניין זה תוך 30 יום.

42. החלטה זו מסיימת את כל הבקשות התלויות ועומדות לרבות הבקשה שהגיש הנושה לביטול ההענקה, בש"א 5069/06.

ניתנה היום כ"ב בשבט, תשס"ט (16 בפברואר 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את החלטתי לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

אורנשטיין איתן, שופט