ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נסר מחמד שרחה נגד החברה לפיתוח :

1

בתי המשפט

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים

עב 001751/06

עב 001756/06

עב 001758/06

עב 001769/06

בפני:

דיתה פרוז'ינין - סגנית נשיאה

נציג מעבידים – מר מנצורי

19/08/2008

בעניין:

1. נסר מחמד שרחה

2. נאיף שראונה

3. מחמוד עלי אלשראונה

4. חליל שרחה

ע"י ב"כ עו"ד

מ. אלסאנע

התובעים

נ ג ד

החברה לפיתוח קרית ארבע בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

א. שמר

הנתבעת

פסק דין

1. לפנינו 4 תביעות לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה והפרשי שכר מינימום. בסיכומיהם זנחו התובעים את תביעתם לתשלום הפרשי שכר מינימום בסך של 54,000 ₪

2. התובע חליל שארחה (עב 1769/06)

כפי שיפורט להלן מתעוררת בתביעות אלה השאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעים לבין הנתבעת. ואולם בעניינו של חליל שארחה (להלן – חליל) מאשרת הנתבעת בסיכומיה כי אכן התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבינו (ע' 4 סעיף 10). עם זאת, לטענתה עבד חליל 8.5 חודשים בלבד: מ-7/03 ועד חודש אפריל 2004, והתפטר משום שלא קיבל אישור עבודה בישראל. טענתה זו של הנתבעת לא הועלתה אלא בשלב מאוחר של ההליך. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת מכל וכל כי חליל היה עובד שלה, וכך נכתב אף בתצהירו של מנהל העבודה של החברה איסמעיל אבו זניד מיום 24.8.06. מכל מקום, לנוכח גרסתה זו של הנתבעת מתייתר הצורך לדון בשאלה קיומם של יחסי עובד-מעביד ביחס חליל, ונותרו מחלוקות ביחס לתקופת עבודתו, והסעדים שהוא זכאי להם.

בכתב התביעה טען חליל כי עבד מ-5/01 ועד 10/05, כפי שטענו אף התובעים האחרים, שכן מדובר בתביעות זהות. ואולם בעדותו של חליל נשמעו דברים שונים לחלוטין. ראשית, בניגוד לאמור בכתב התביעה אמר התובע בעדותו כי עבד אצל הנתבעת 7 שנים, ולא ארבע (ע' 3 ש' 6). אחר כך אמר חליל כי התחיל לעבוד לפני התובעים האחרים (ע' 3 ש' 24-25). זאת לאחר שקודם לכן אמר שכולם התחילו יחד (ע' 3 ש' 17), ובניגוד לאמור בכתבי התביעה. כמו כן עולה מעדותו כי משנת 2004 לא היה לו אישור כניסה לישראל (ע' 5). מכאן, שעדות התובע היתה בלתי אמינה ורצופה סתירות, מה גם שהתלושים שבידיו מאשרים את תקופת העבודה הנטענת על ידי הנתבעת (ע' 3 ש' 4). לפיכך, אנו מקבלים את גרסת הנתבעת כי חליל עבד אצל במשך 8.5 חודשים. לנוכח תקופת העבודה הקצרה מתייתר הצורך לדון בשאלת זכאות התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה, שכן התובע לא השלים שנת עבודה. התובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 1,445 ₪ (170 X 8.5). חליל אינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת שכן הוא עצמו הודיע לנתבעת על הפסקת עבודתו (ע' 4 ש' 3-6). מן הראוי היה לחייב את חליל בהוצאות בגין הגשת תביעה מופרכת על סך של 79,000 ₪, ואולם מאחר שגם הנתבעת לא הציגה גרסה אחידה לגביו, ישא כל צד בהוצאותיו.

3. יחסי עובד-מעביד

כאמור מתמקדת המחלוקת בין הצדדים בשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעים לבין הנתבעת. התובעים טוענים כי עבדו אצל הנתבעת 4 שנים – מ-5/01 ועד 10/05, וכי היו עובדיה. טענת הנתבעת הינה כי התובעים שימשו כצוות רצפים, כי סיפקו שירותי ריצוף בפרויקט שנבנה על ידי הנתבעת בקריית ארבע באופן לא רצוף מ-7/03 ועד 7/04, וכי קיבלו תשלום לפי תמחור קבלני.

4. המבחן הרווח לקביעת מעמדו של מבצע עבודה, כלומר האם פלוני נופל בגדר "עובד" או "עצמאי", הוא המבחן המעורב. מבחן זה מחיל בקרבו את מבחן ההשתלבות ומבחני משנה נוספים כגון: כפיפות או אופן הפיקוח על ביצוע העבודה; הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה; צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים לביטוח לאומי ולמס ערך מוסף; ביצוע העבודה באופן אישי ועוד. עם זאת נפסק, כי מבחן ההשתלבות הוא המבחן המרכזי בתוך מכלול מבחני המשנה שמכיל המבחן המעורב, וכי יש ליתן לו משקל נכבד במסגרת המבחן המעורב. מבחן ההשתלבות עצמו מורכב משני פנים, האחד חיובי והשני שלילי. במסגרת הפן החיובי נבדקת השאלה האם מבצע העבודה משתלב במפעלו של נותן העבודה. ככל שהתשובה לשאלה ראשונה זו הינה חיובית, נבחן הפן השלילי של המבחן. במסגרת שלב זה של בחינת יחסי העבודה, נבחנת השאלה האם מבצע העבודה מנהל עסק עצמאי משלו (ע"ע 300011/98 עזבון מצרי ז"ל - עוף חי בע"מ ואח', ניתן ביום 9/4/02).

5. נשאלת השאלה האם השתלבו התובעים במפעלה של הנתבעת. כאמור התובעים היו רצפים. גרסת הנתבעת הינה כי ביצעו את עבודת הרצפות, ומשתמה עבודה זו הלכו לדרכם. טענתה זו של הנתבעת לא נסתרה שכן התובעים לא הציגו גרסה כלשהי בכתב התביעה לגבי תפקידם. בתצהיריהם אמנם טענו כי:

”עבדתי בבניין בכל עבודה שהוצעה לי מטעם הנתבעת" (סעיף 3).

אולם מעדויותיהם עולה בבירור כי עסקו בריצוף ובכך בלבד. אף על פי כן לא נוכל לומר כי התובעים לא השתלבו במפעלה של הנתבעת. עבודת הריצוף הינה חלק אינטגרלי מעבודת הבניין, והיא נחוצה ביותר בחברה העוסקת בבניה. יתר על כן, מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי התובעים ביצעו את עבודת הרצפות בעצמם, והיה קשר אישי בינם לבין הנתבעת. מנהל העבודה אף ציין כי כאשר סיימו התובעים לרצף דירה הם עברו לדירה אחרת (ע' 26 ש' 10). לא נטען, ומשכך גם לא הוכח, כי לתובעים היה עסק משלהם, או כי ביצעו את עבודתם אצל הנתבעת במסגרת מתן שירותים של עסק עצמאי.

6. גם לגבי הקשר החוזי בין הצדדים, לא הוכח כי הנתבעת התקשרה עם התובעים למתן שירותים כעצמאיים. עד הנתבעת יוני כהן לא ידע להשיב על השאלה האם דיווח על התובעים לקמ"ט מיסים כעצמאים או כעובדים. לדבריו:

”אני לא מכיר את כל הפרטים, יש לי מנהל חשבונות, אך מהידע שלי אני עונה לך, אני לא יודע איך כל אחד מדווח" (ע' 23 ש' 22-23).

מכאן, שהעד שהיה אמור להציג את גרסת הנתבעת, ולבסס את האמור בתצהיריו כי התובעים היו "בבחינת 'קבלן עצמאי' שהועסק כקבלן ריצוף על ידי הנתבעת" (סעיף 5 לתצהירו), לא ידע פרטים בסיסיים ביותר על אופן ההתקשרות בין הצדדים. לא הוצג בפנינו הסכם המעיד על יחסי קבלנות, וכאשר נשאל העד יוני כהן אם יש לו הסכם כזה, השיב:

"יתכן שיש, אין לי את זה כרגע כאן" (ע' 24 ש' 4)

תשובה תמוהה לכל הדעות בהתחשב בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים בתיק זה. גם בידי מנהל העבודה איסמעיל זניד לא היה הסכם המעיד על יחסי קבלנות (ע' 26 ש' 4).

7. ב"כ הנתבעת מייחס חשיבות רבה לעובדה ששכרם של התובעים שולם להם על פי כמות תוצרת, וכי היה מדובר בשכר קבלני. תשלום שכר על פי כמות תוצרת, אינו שולל קיומם של יחסי עובד-מעביד. בדב"ע לה/36-3 עדינה נוימן-מאיר כץ נוסח הכלל בעניין זה:

”הכלל במשפט העבודה הוא, שהבסיס לחישוב שכר העבודה - בין אם הוא יחידת זמן, בין אם הוא יחידת תוצרת, ובין אם הוא חלק מפרי העבודה, או אף חלק מרווחים - אינו קובע בשאלת קיומם או אי-קיומם של יחסי עובד-מעביד" (פד"ע ו' 333, 335).

יתר על כן, לתשלום שכר לפי כמות תוצרת יש התייחסות גם בחוקי המגן (סעיף 10 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, סעיף 17(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951). לפיכך אין בכך כדי להעיד על מעמדם של התובעים.

התובעים אמנם עשו שימוש בכלים שלהם (ע' 8 ש' 19-28), אולם לא הובא לידיעתנו כי היו עצמאיים כלפי רשויות המס, ועל פי חומר הראיות שהוצג לפנינו נוטה הכף אל עבר המסקנה כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעים לנתבעת. משכך, אנו קובעים כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעים לנתבעת.

8. למרות קביעתנו זו דין תביעתם של התובעים לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ודמי הבראה – להידחות. כפי שטען ב"כ התובעים בסיכומיו נטל ההוכחה בעניין תקופת העסקתו של עובד אצל מעבידו מוטל על התובע (דב"ע נד/23-3 פרינץ – גפן, פד"ע כו 552, סעיף 24 לסיכומים). התובעים לא הרימו נטל זה המונח על כתפיהם, ולא הוכיחו את תקופת העבודה, כמו גם רכיבים אחרים בתביעתם, שהם הכרחיים לצורך קבלת התביעה, כגון – גובה השכר. כפי שכבר צויין לעיל טענו כל התובעים כי תקופת עבודתם היתה זהה – מ-5/01 ועד 10/05. ואולם לאחר שמיעת עדויותיהם של התובעים הגענו למסקנה כי אין כל בסיס לטענה זו. זאת, בין היתר משום שהתובעים לא הציגו ראיה חיצונית כלשהי התומכת בטענתם כי עבדו אצל הנתבעת במשך כ-4 שנים. המסמכים שהציגו התובעים (ת/1-ת/3) מצביעים על עבודה במשך כמה חודשים לא רצופים בשנים 2003-2004. יתר על כן, בעוד שבכתבי התביעה ובתצהיריהם טענו התובעים כי שכרם היה 2,500 ₪ בחודש, הרי במסמכים שהגישו התובעים מופיעים סכומים שונים לחלוטין. התובעים לא נתנו לכך כל הסבר. אכן, בבתי הדין לעבודה קורה לא אחת שלעובדים אין מסמכים המוכיחים את תביעתם, ואולם בעדותם משלימים תובעים אלה את החסר, ומציגים גרסה אמינה ומשכנעת, התומכת בגרסתם. לא זה המצב בענייננו. בעדויותיהם עשו עלינו התובעים רושם בלתי מהימן ובלתי אמין, ולא עלה בידם לבסס את האמור בכתבי התביעה ובתצהירים. ההיפך הוא הנכון. נתגלו סתירות משמעותיות ביותר בין האמור במסמכים בכתב לבין עדויותיהם של התובעים, וגם בין דברי התובעים עצמם. כך למשל אמר נאיף שראונה כי עבד משנת 2002 עד שנת 2005, על דבריו אלה חזר העד גם בחקירה החוזרת, וכי החל לעבוד יחד עם חליל (ע' 6 ש' 6-10, ע' 11 ש' 17-18), ואולם חליל אמר בעדותו כי החל לעבוד לפני התובעים האחרים (ע' 3 ש' 24-25). התובע נאסר מוחמד שארחה אישר בעדותו כי החל לעבוד יחד עם נאיף שראונה, באותו יום (ע' 13 ש' 16-21). דבריו אלה אינם מתיישבים, כמובן עם האמור בתצהירו כי החל לעבוד ב-5/01. גם לגבי מועד סיום עבודתו התברר כי גרסתו של תובע זה אינה נכונה. בעדותו אישר נאסר מוחמד שארחה כי מאמצע שנת 2005 לא היה לו אישור כניסה לישראל (ע' 13 ש' 12-14), כיצד אם כן עבד אצל הנתבעת עד 10/05, כאשר אף העד מודה כי בלא אישורי כניסה לא עבד גם באיזור (ע' 13). לא זו בלבד שלא עלה בידי התובעים להוכיח את תקופת עבודתם, אלא שהם אף הודו כי לא עבדו ברציפות, וכי היו תקופות שלא עבדו כלל (ע' 9 ש' 21-28). התובע נאסר מוחמד שארחה אישר עוד בעדותו כי הוא והתובעים האחרים קיבלו מן הנתבעת את הסכומים המצויינים בת/1-ת/3, אף כי הסכומים הנקובים שם אינם מתיישבים עם טענתם של התובעים בכתבי התביעה ובתצהיריהם לגבי גובה שכרם (ע' 14-15). גם עדותו של מחמוד עלי שראונה לא היתה משכנעת.

משלא עלה בידי התובעים להוכיח את תקופת עבודתם ואת גובה שכרם, והתברר כי לסכומים שנתבעו בכתבי התביעה אין כל בסיס, לא ניתן לפסוק לתובעים את הסעדים הנתבעים.

לפיכך נדחות התביעות.

מאחר שגם גרסת הנתבעת לא התקבלה – ישא כל צד בהוצאותיו.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש, תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום 17.8.2008 בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

נציג מעבידים

מר מנצורי

ד. פרוז'ינין - שופטת

אב"ד

001756/06עב 730 אילנית ג'והרי