ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בני וצביקה בע"מ נגד יוסף אבו גאנם :

בתי המשפט

1


בית משפט השלום ירושלים

א 004012/07

לפני: כב' השופט אברהם רובין

05/01/2009

בעניין:

בני וצביקה בע"מ

התובעת

ע"י ב"כ עו"ד קוסוביץ – שוחט

נ ג ד

יוסף אבו גאנם

הנתבע

ע"י ב"כ עו"ד בוטרשווילי

פסק דין

1. התביעה

התובעת היא חברה קבלנית שבבעלותה מכונה לגריסת חומרי בניין (להלן – "המגרסה"). הנתבע הוא קבלן אשר סייע לקרוב משפחה שלו בביצוע עבודה של פירוק רפתות בקיבוץ נען. מלאכת פירוק הרפתות כללה פירוק משטחי בטון שעליהם נבנו הרפתות. הנתבע ביקש לגרוס את הבטון המפורק לצורך מיחזור, ולשם כך הוא כרת עם התובעת הסכם לאספקת שירותי גריסה (ת/1). בעקבות חתימת ההסכם הציבה התובעת ביום ה' בשבוע, 09/11/06, את המגרסה בקרבת הרפתות. התובעת טוענת כי היא גרסה את הבטון במשך שלושה ימים, וכי ביום א', לאחר שהעבודה הסתיימה ללא תקלות, היא פינתה את המגרסה מן השטח. בסיום העבודה שלחה התובעת לנתבע חשבונית על סך 47,499 ₪ (נספח ג' לכתב התביעה), בגין שלושת ימי עבודת המגרסה, לפי חישוב של 13,000 ₪ לכל יום עבודה בן שמונה שעות. כמו כן, התובעת דרשה מהנתבע לשלם לה עבור הוצאות הובלת המגרסה לאתר וחזרה, וכן את הוצאות השמירה על המגרסה (נספח ד' לכתב התביעה). הנתבע סירב, מסיבות שונות, לשלם את הנדרש ממנו, ומכאן התביעה שלפניי.

2. טענות הנתבע

הנתבע טוען כי הוסכם שהעבודה תסתיים תוך יום אחד, וכי התובעת תקבל עבור העבודה מחיר כולל (קומפלט) של 13,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. הנתבע מכחיש כי הוא התחייב לשלם לתובעת גם את הוצאות ההובלה והשמירה. הנתבע מוסיף וטוען כי הנתבעת לא סיימה את העבודה תוך יום אחד, ולכן הוא סילק אותה מהאתר. ועוד מוסיף הנתבע וטוען, כי עובדי התובעת חיברו את המגרסה ללא רשות למקור מים של הקיבוץ, במקום להתחבר עם שעון מים למקור מים ציבורי, ולא רק זאת, אלא שעובדי התובעת השאירו את הברז פתוח וגרמו להצפה באזור הרפתות. הנתבע גם טוען כי אנשי התובעת גרמו לנזקים נוספים במהלך העבודה. לטענת הנתבע, בגין ההצפה ובגין הנזקים הנוספים קיזז הקבלן הראשי, שעבורו ביצע הנתבע את פירוק הרפתות, סך של 25,000 ₪ מהחשבון של הנתבע, וסכום זה יש לקזז מסכום התביעה. להלן אדון בטענות אלו כסדרן.

3. תנאי ההתקשרות

במחלוקת שנפלה בין הצדדים לגבי אופן חישוב שכרה של התובעת אני סבור שהדין עם התובעת. העיון בסעיף א8 להסכם ת/1, מלמד שהצדדים לא הסתפקו בקביעת השכר – 13,000 ₪ - אלא מנהל התובעת (העד צבי דוד), טרח לרשום "י"ע 8 שע". תרשומת זו, שמשמעותה "יום עבודה שמונה שעות עבודה", מלמדת שהתעריף של 13,000 ₪ מתייחס ליום עבודה, ולא מדובר במחיר "קומפלט" לביצוע כל העבודה.

אשר להוצאות ההובלה, בסעיף א11(ה) להסכם נרשם במפורש, בכתב יד, כי הנתבע ישלם עבור הובלת המגרסה סך של 3,500 ₪ לכל כיוון, ומכאן שדין טענת הנתבע בהקשר זה להידחות.

אשר להוצאות השמירה, העיון בהסכם מלמד שאין בו שום הוראה לפיה הנתבע צריך לשאת בהוצאות השמירה, או הוראה אחרת לפיה הנתבע חייב להציב שמירה מטעמו על המגרסה. במצב דברים זה יש להפחית מסכום התביעה את הסכום שדורשת התובעת בגין השמירה.

ולבסוף, גם טענת הנתבע לפיה התובעת התחייבה לסיים את העבודה תוך יום עבודה אחד אינה משכנעת, שכן אם כך הדבר מדוע ציינה התובעת בהסכם שיום עבודה מתפרש על פני שמונה שעות? אילו צדק הנתבע בטענתו ניתן היה להסתפק בקביעה פשוטה לפיה העבודה תסתיים תוך יום אחד תמורת 13,000 ₪.

4. העיכוב בביצוע העבודה וקיזוז

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על שאלת הקיזוז. טענת הקיזוז של הנתבע מורכבת למעשה משתי טענות נפרדות; ראשית, הנתבע טוען שהתובעת התעכבה בביצוע העבודה במשך שלושה ימים (סעיף 3 לתצהיר הנתבע), ולכן לא מגיעה לה תמורה בגין שלושה ימי עבודה, גם אם הוסכם שהתמורה תשולם לתובעת לפי ימי עבודה. הנתבע טוען בתצהירו כי העיכוב בהשלמת העבודה נבע, בין היתר, מההצפה שלה גרמו עובדי התובעת (סעיף 4 לתצהיר הנתבע). טענה זו איננה טענת קיזוז, אלא טענה שהתמשכות העבודה באשמת התובעת שוללת ממנה את הזכות החוזית לדרוש תמורה בגין שלושה ימי עבודה. הטענה השניה של הנתבע היא טענת קיזוז מובהקת, כיוון שלטענתו התובעת גרמה במהלך העבודה לנזקים שונים באתר, בגינם קוזזו מחשבון הנתבע 25,000 ₪, אותם מבקש הנתבע לקזז מהתמורה המגיעה לתובעת.

5. הטענה בדבר העיכוב שחל בביצוע העבודה לא הוכחה כדבעי, ולכן דינה להידחות. הנתבע לא השכיל לרשום ביומני העבודה של התובעת כי הוא אינו מרוצה מקצב ביצוע העבודה, למרות שביומנים יש מקום לרישום הערות המזמין (ראו – ת/2, ת/3). כמו כן, הנתבע הצהיר כי כאשר הוא נוכח לדעת שהתובעת מתעכבת בביצוע העבודות הוא פנה בתלונה על כך לאדם בשם ינר, אשר תיווך בראשית הדרך בין הצדדים. דא עקא, שהנתבע לא זימן את ינר לעדות. כמו כן טוען הנתבע בתצהירו, כי ביום השני לעבודה שלח ינר שליח מטעמו לאתר, במטרה לבחון את האפשרות שינר ירכוש את החומר הגרוס, והנה, לפי הטענה, השליח לא מצא חומר גרוס כיוון שעבודת התובעת התנהלה בעצלתיים. דא עקא, שגם שליח זה לא הובא לעדות.

6. כאמור, הנתבע גם טוען כי אנשי התובעת גרמו להצפה שעיכבה את ביצוע העבודות, ואולם גם טענה זו לא הוכחה כדבעי. ראשית, גם בהקשר זה ראוי להדגיש כי הנתבע לא ציין את דבר ההצפה, לא ביומני העבודה ולא במכתב כלשהו לתובעת. ושנית, הנתבע לא הזמין לעדות את נציג הקיבוץ, מר טל חזון, אשר עדותו היתה יכולה להסיר כל ספק שנוצר לגבי עצם התרחשות ההצפה, עיתוי ההצפה והאחראי להצפה (ראו עמ' 4 ש' 24 ועמ' 34 ש' 12-13). הנתבע התבקש להסביר את אי זימונו של טל חזון, ותשובתו היתה שהוא לא רצה לקלקל את יחסיו הטובים עם הקיבוץ בכך שהוא יטריח לעדות את טל חזון. טענה זו לא לגמרי משכנעת, כיוון שאם אכן יש יחסים טובים וארוכי שנים בין הנתבע לבין הקיבוץ (ראו – עמ' 32 ש' 13), אזי חששו של הנתבע נראה לי מוגזם, מה גם שהוא היה יכול לשלם לטל חזון דמי בטלה בגין התייצבותו לדיון. ואולם, גם אם היה יסוד מסויים לחששו של הנתבע, הרי שעדיין עליו לשאת בתוצאות הראייתיות הנובעות מהחלטתו שלא לזמן את טל חזון לעדות, שכן בכך מנע הנתבע מבית המשפט את שמיעתו של עד מרכזי בפרשה.

7. עד אובייקטיבי שבכל זאת העיד לגבי ההצפה הוא מר אסי גואטה, ששימש כקבלן ראשי בפרוייקט האמור, ואשר עבורו ביצע הנתבע את עבודת פירוק הרפתות. גואטה העיד באופן כללי כי היו תלונות רבות מצד הקיבוץ לגבי עבודתו של הנתבע. כאשר נשאל גואטה לגבי ההצפה הוא השיב שהוא זוכר כי היתה הצפה, אך הוא לא זכר פרטים קונקרטיים לגביה, כגון מתי היא התרחשה ומי גרם לה (עמ' 7 ש' 7-11). גואטה התבקש לציין מי גרם לנזקים שלהם טען הקיבוץ, האם הנתבע גרם להם או התובעת, ותשובתו היתה: "לא יודע לא רוצה להטעות" (עמ' 8 ש' 7), ובהמשך: "אמרתי לך שלא הייתי בשטח ואני לא יודע" (עמ' 8 ש' 15). ויודגש, שלעיתוי ההצפה יש חשיבות רבה, כיוון שגואטה ציין שהנתבע עבד בשטח גם לפני שהתובעת הציבה בו את המגרסה וגם לאחר שהיא הוציאה אותה (עמ' 8 ש' 5-6), כך שתאורטית ייתכן שההצפה נגרמה בעת שהנתבע היה בשטח, ולא בעת שאנשי התובעת היו בשטח. אשר על כן, על אף שאין חולק כי עובדי הנתבעת נזקקו למים לצורך עבודת הגריסה, והם אף התחברו לברז של הקיבוץ, הרי שבהעדרו של טל חזון, ובהעדר רישום מצד הנתבע ביומני העבודה לא שוכנעתי כי ההצפה אירעה באשמת התובעת.

8. אשר לטענת הקיזוז; דינה של טענה זו להידחות משום שבסעיף א10 ריישא להסכם נקבע כי:

"למזמין העבודות לא תהא זכות קיזוז, ולא הזכות ליצור זיקה או קשר כלשהו עם טענות צד ג'..."

ובסעיף א11(ה) נכתב, שוב, כי:

"לא תהא למזמין זכות קיזוז".

הנתבע טען בסיכומיו כי בסייפת סעיף א10 להסכם נרשם כי כל סכסוך בין הצדדים יוכרע בבוררות, וכשם שהוראה זו לא יושמה, כך אין ליישם את ההוראה בדבר הויתור על זכות הקיזוז. טענה זו אינה מקובלת עלי. הנתבע היה רשאי, אם חפץ בכך, לטעון לעיכוב הליכים על סמך תניית הבוררות, ואם הוא לא עשה כן אין לו אלא להלין על עצמו. הנתבע גם טען במהלך הדיונים כי החוזה שבו עסקינן הינו חוזה אחיד. דא עקא, שטענה זו מהווה הרחבת חזית כיוון שהיא לא הוזכרה כלל בכתב ההגנה. יתר על כן, אין די בכך שבעל דין יטען שהסכם פלוני הוא חוזה אחיד, אלא על בעל הדין לפרט אילו תניות בחוזה הן תניות מקפחות, ומדוע מוצדק לבטלן. הנתבע לא טען דבר בעניין זה בסיכומיו, ולמעשה הוא לא העלה בהם כלל את טענת החוזה האחיד, וגם מטעם זה דין הטענה להידחות.

9. העולה מן המקובץ הוא שהנתבע חייב לשלם לתובעת את הסכום הנדרש על ידה בניכוי הוצאות השמירה. יצויין, כי התשלום היה אמור להתבצע לפי תנאי החוזה ביום 15/01/07 (שוטף +45 יום), וכמו כן יצויין, כי התובעת לא עמדה בסיכומיה על פסיקת הריבית ההסכמית ולפיכך אפסוק לה הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

10. אשר על כן אני פוסק כי על הנתבע לשלם לתובעת סך של 41,125 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15/01/07 ועד ליום התשלום בפועל. הנתבע ישא בהוצאות התובעת, וכמו כן ישלם הנתבע לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. פסק הדין יבוצע תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום כ"ה בכסלו, תשס"ט (22 בדצמבר 2008) בהעדר הצדדים.

אברהם רובין, שופט