ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין (.. פי שבע בעמ נגד בנק לאומי סניף )בתיק בנק לאומי סניף נגד פי :

11


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בשא005956/06

בתיק עיקרי: א 002431/05

בפני:

כבוד הרשם אבי זמיר

תאריך:

02/01/2009

בעניין:

1 . פי שבע בע"מ

2 . רון (ענבר) ברים

ע"י ב"כ עו"ד

אבירם

המבקשים/הנתבעים

נ ג ד

בנק לאומי לישראל בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

קצף

המשיב/התובע

החלטה

לפניי בקשת רשות להתגונן שהוגשה מטעם הנתבעים, כנגד התביעה שסכומה הוא 4,700,000 ₪ .

הנתבעת 1 היא חברה העוסקת בתחום הדפוס והנתבע 2 הוא בעל מניות ומנהל בנתבעת 1.

הנתבעת 1 ניהלה חשבון בנק אצל התובע (הסכם תנאי ניהול חשבון צורף כנספח א' לתביעה).

הנתבע 2 ערב כלפי התובע לתשלום חובותיה של הנתבעת 1, בהתאם לכתב ערבות מיום 22/2/95 (נספח ב' לכתב התביעה).

על פי כתב התביעה, התובע העמיד לנתבעת 1 אשראי, מעת לעת, אך הנתבעת 1 חדלה לפרוע את חובותיה, למרות דרישות חוזרות ונישנות מצידו.

התובע ציין, כי למרות שהנתבעים לא פרעו את חובותיהם, נערך עימם משא ומתן לפשרה, מחוץ לכתלי בית המשפט, תוך שהוסכם (ביום 29/11/04), כי תקופת ההתיישנות לא תחל קודם לחלוף 60 ימים ממועד מסירת הודעת אחד הצדדים בדבר סיום המשא ומתן (העתק מהנוסח המוסכם צורף כנספח ד' לתביעה).

התובע טען, כי נכון ליום 10/10/05 הסתכם חוב הנתבעת 1 בסך 5,731,556.31 ₪ (העתק מדפי החשבון הרלוונטיים, שעל פי הנטען, מאושרים על ידי פקיד מוסמך של התובע, צורפו כנספחים ה'1-ה'2 לתביעה). לטענתו, בהתאם למוסכם בסעיף 13 להסכם ניהול חשבון וסעיף 18 לכתב הערבות, כל הרישומים בספרי התובע ייחשבו לנכונים וישמשו הוכחה לכאורית כנגד הנתבעת 1, והעתקיהם ישמשו כהוכחה לכאורית לקיומם.

במסגרת ההליך הנוכחי התבקש והוטל עיקול על נכסי הנתבעים, עד לסכום התביעה (בש"א 23335/05), ולאחר מכן הורחב העיקול גם על בית מגוריו של הנתבע 2 (בש"א 26000/05). התובע ביקש גם להורות על עיכוב יציאת הנתבע 2 מהארץ, אך בקשה זו נדחתה (בש"א 23336/05). לעומת זאת, לבקשת התובע, ניתן צו כינוס נכסים זמני על מניות חברת רעות בע"מ, המצויות בבעלות הנתבע 2 (מלכתחילה ניתן צו ארעי, נדחתה בקשת הנתבע 2 להורות על ביטולו ונקבע כי יש להותיר על כנו את צו הכינוס, עד לסיום ההליכים בהליך העיקרי-בש"א 1847/06).

בנוסף, הגישו הנתבעים בקשה לחייב את התובע בגילוי המסמכים הדרושים לצורך הכנת בקשת הרשות להתגונן. הבקשה נמחקה לאחר שהתובע טען כי הוא העביר לנתבעים תצהיר גילוי ואת המסמכים הרלוונטיים, תוך שנקבע, כי על התובע לפעול לאיתורם של מסמכים מסויימים, למעט ההתכתבויות עם פרקליטיו.

חשוב לציין, כי במסגרת ההליך, הוחלף ייצוג הנתבעים, לפני שלב החקירה הנגדית, וייתכן כי זו הסיבה לכך שבסיכומיהם ביקשו הנתבעים להורות גם על סילוק התביעה על הסף בהעדר עילה, וכן טענו כי אין לברר את התביעה במסגרת סדר דין מקוצר (טענות שלא מצאו ביטוי מפורש בבקשת הרשות להתגונן).

במסגרת סיכומיהם, מבקשים הנתבעים מתן ארכה להעלאת טענות אלה, ככל שייקבע כי היה עליהם להעלותם קודם לכן. אין בכוונתי למנוע מהנתבעים את אפשרות בירורן של טענות אלה, למרות שמדובר בהרחבת חזית מסויימת.

בקשת הרשות להתגונן נתמכה בתצהירו של הנתבע 2, בו מפורטת בהרחבה גירסתם העובדתית של הנתבעים למתואר בתביעה. טענות הנתבעים בדבר ההצדקה לסילוק התביעה או על הסף או העדר כשירותה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר, אמורות להיבחן, בראש ובראשונה, על רקע הטענות העובדתיות שבתצהיר.

הנתבע 2 טען בתצהירו, כי הוא הקים את הנתבעת 1 בשנת 1984, ושימש כמנהלה במשך 16 שנות פעילותה. חשבון הבנק של הנתבעת 1 נפתח בשנת 1987, בסניף התובע בקניון איילון.

בשלב מסויים, הנתבע 2 יזם פרוייקט של הקמת בית דפוס מתקדם באילת, על דרך הקמת חברה עצמאית בשם מדיה אימאג' (אילת) בע"מ, שקיבלה מעמד של מפעל מאושר (נספח מ1 לתצהיר). הנתבע 2 טוען, כי הפרוייקט מומן על דרך מימון בנקאי, מימון ממשלתי ומימון פרטי (באמצעות הנתבעת 1).

הנתבעים פעלו לאיתור סניף בנק, שילווה ביעילות ובמקצועיות את הפרוייקט.

לאור זאת, בשנת 1995, הועברו חשבונות הנתבעים לסניף מונטיפיורי, תוך שמנהל הסניף, מר מיקי מילדנברג, הבטיח כי הוא יעניק לנתבעת 1 מימון יעיל וגמיש לפרוייקט. הנתבע 2 העביר את כל חשבונות הנתבעת 1 וחשבונותיו האישיים, מסניף קניון איילון לסניף מונטיפיורי.

הנתבע 2 טוען, כי בהתחלה, התובע אכן העביר להם אשראי כנדרש, והנתבעים רכשו ציוד יקר כהשקעה בפרוייקט, ולקראת סוף שנת 1995, אף הוחל שלב ב' של הפרוייקט, ונרכשה מכונת דפוס יקרה. אלא שדווקא בשלב זה, מטעמים פנימיים של התובע שאינם קשורים לפרוייקט, פנה מר מילדנברג אל הנתבע 2 בדרישה למתן בטחונות נוספים (תוך העלאת טענה בדבר גורמים המעוניינים לנשלו מתפקידו).

בעקבות כך, שיעבד הנתבע 2 נכס מקרקעין של משפחתו ברחובות, שמרבית הזכויות בו היו שייכות לאימו ז"ל. כעבור זמן קצר, התברר לנתבע 2 כי מר מילדנברג פוטר מתפקידו כמנהל הסניף, והסניף הועבר להנהלה חדשה.

הנתבע 2 זומן לפגישה עם שלושה מנציגי התובע, שלא התעניינו במהות העסק או בתכניות הנתבעת 1, ודרשו ממנו לשלם באופן מיידי את יתרות החובה בחשבון הבנק של הנתבעת 1.

לאור זאת, נדרש התובע לאתר בבהילות מקורות אשראי אחרים עבור הנתבעת 1, בכדי לקיים את התחייבויותיה. הנתבעת 1 פתחה חשבון בנק בבנק דיסקונט סניף פלורנטין, אך היא לא התאוששה מהקשיים אליהם נקלעה בעקבות התנהלות התובע, קרסה תוך חודשים ספורים, והפסידה סכום של 4,900,000$.

הנתבע 2 טוען, כי סכום הפסד זה הוא בר-קיזוז.

במסגרת תצהירו, מדגים הנתבע 2 מספר אי דיוקים בין הטענות שבתביעה לבין מצב הדברים במסמכי החשבון שצורפו לה.

הנתבע 2 משיג על גובה הריבית, בה חוייב חשבונה של הנתבעת 1. בנוסף, טוען הנתבע 2 כי התובע מסתיר מידע ומסמכים הנדרשים להגנתו. לפיכך, מבקש הנתבע 2 לאפשר לו להגיש כתב הגנה מסודר לאחר קבלת מלוא המסמכים מהתובע, ולחלופין להורות לתובע למסור לו תצהיר גילוי ערוך כדין, ולאפשר לו את העיון במסמכים הספציפיים הנדרשים, בכדי לאפשר את השלמת הגנתה של בקשת הרשות להתגונן.

כאמור, הנתבעים הגישו בקשה נפרדת לחיוב התובע בהשלמת הליך הגילוי, שמרביתה התייתר. בסעיפים 85 ו-86 לסיכומיהם, טוענים הנתבעים, כי עד כה לא התקבלו כל המסמכים שהתבקשו לצורך הדיון, והמסמך העיקרי שחסר הוא פרוטוקול הפגישה שבין הנתבע 2 לבין מנהל סניף התובע, במסגרתה הוגדרו תנאי מתן האשראי. בסיכומי התגובה, טוען התובע, כי הוא העביר לנתבעים את כל המסמכים הנדרשים להם לצורך הבקשה (וביניהם גם מסמכים שלטענתו, לא היתה חובה לגלותם). לטענתו, גילוי מסמך הפרוטוקול לא התבקש, ומכל מקום לא הוגשה כל בקשה מסודרת בעניינו.

אין בכוונתי לנהל דיון שלם לגבי מסמך הפרוטוקול האמור (ובוודאי שאין מקום למתן רשות להתגונן רק על יסוד טענה בדבר אי גילויו), אך אעיר, כי על פני הדברים, מדובר במסמך, שככל שקיים, עשוי בהחלט לשפוך אור על המסגרת ההסכמית הרחבה בין הצדדים וככזה, הוא רלוונטי להליך.

לעצם העניין, הנתבעים טוענים, כאמור, כי יש למחוק את התביעה על הסף מפאת העדר עילה, או למחוק את כותרתה (התוצאה המעשית של טענתם בדבר אי כשירות התביעה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר).

הנתבעים מפנים לסעיף 13 להסכם לתנאי ניהול חשבון וסעיף 18 לכתב הערבות, וטוענים כי בענייננו, לא התקיים התנאי לתחולתם, לפיו נדרש נציג מטעם התובע לאשר את נכונות הרישומים.

ואכן, סעיף 13(א) להסכם תנאי ניהול החשבון קובע כי כל הרישומים בספרי התובע ייחשבו כנכונים וישמשו הוכחה לכאורית של האמור בהם, והעתק מהרישומים שיאושרו על ידי התובע ישמשו הוכחה לכאורית לקיומם של הרישומים ונכונות פרטיהם. באופן דומה, בסעיף 18 לכתב הערבות נקבע כי כל הרישומים בספרי התובע ייחשבו כנכונים וישמשו הוכחה מספקת כלפי הערבים, והעתקי הרישומים שיאושרו על ידי התובע ישמשו הוכחה מספקת לקיומם של הרישומים ולנכונות הפרטים המאוזכרים בהם.

בענייננו, התובע מסתמך בתביעתו על העתק מדפי חשבון הנתבעת 1 המשקפים את יתרת חובה נכון ליום 10/10/05. התובע מציין, כי דפי החשבון האמורים מאושרים על ידי פקיד מוסמך של התובע המתייחס לשיעור העדכני של הריבית המירבית של חשבון הנתבעת 1 (נספחים ה'1-ה'2 לכתב התביעה). מעיון בנספחים האמורים, ניתן להיווכח, כי אכן גלומה בהם התייחסות לסכום יתרות החובה וגובה הריבית בה חוייב חשבונו של הנתבע 1, והנתונים המופיעים בהם מאומתים על ידי חותמת של התובע (ללא חתימת נציג מסויים מטעמו).

אין בכוונתי להידרש כעת לשאלה, האם מסמכים אלה טעונים אימות מטעם נציג מסויים של התובע, או שמא ניתן להסתפק בקיומה של חותמת סטנדרטית של התובע. מדובר בסוגייה פורמלית, שייתכן כי יש לה השלכה כלשהי אופן ההתנהלות הראוי של בנקים, אך אין בה בכדי לשמוט את הבסיס של עילת התביעה הנטענת, או לגרוע מתוקף המסמכים כ"ראשית ראייה" לבירור התביעה בהליך של סדר דין מקוצר. מעבר לכך, במסגרת סעיף 18(ב) לכתב הערבות (שצוטט בסיכומי התובע) התחייב הנתבע 2 לבדוק כל העתק חשבון, הודעה או מכתב שנמסרו להם על ידי התובע, ולמסור את הערותיו לגבי מסמכים אלה, שאם לא כן, ייחשבו הרישומים כנכונים ומאושרים מצידו. מכאן, כי שתיקת הנתבעים במשך תקופה ארוכה לגבי קבילות מסמכים אלה, מונעת מהם את האפשרות להתייחס להשלכה הקיימת להם (או לאופן שבו הם ערוכים) לצרכי ההליך הנוכחי או מתכונת בירורו.

מכאן נובעות שתי מסקנות- אין אפשרות לאמץ את עמדת הנתבעים בדבר העדר קיומה של עילת תביעה, ואין גם אפשרות לאמץ את עמדת הנתבעים בדבר אי כשירות התביעה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר.

מסקנות אלה מתחזקות על רקע הפסיקה הכללית לפיה יש להורות על מחיקת תביעה על הסף מפאת העדר עילה רק כאשר ברור כי בשום אופן אין הצדקה להיעתר לסעד המבוקש בתביעה (רע"א 4499/06 ים אילת בע"מ נ' פייס (11/12/06)), וכן בהתחשב בתנאים הצורניים הגמישים לבירור תביעה בהליך של סדר דין מקוצר (ע"א 4345/05 שובל שדמה מימון וסחר בע"מ ואח' נ' בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ (3/12/06)).

במילים אחרות, קיומו של חוב נטען, המבוסס על נתונים ראיתיים לכאוריים, מגבש עילת תביעה לכאורית בסדר דין מקוצר, ונותר לבחון האם טענות הנתבע 2 מצדיקות מתן רשות להתגונן.

אציין, גם בכל הנוגע לרכיב של בקשת הרשות להתגונן, מתקבל הרושם שיריעת הטענות הורחבה מעט בסיכומי הנתבעים, בהשוואה לטענות שהועלו בתצהיר הנתבע 2, אך עיקרי הדברים הובעו בתצהיר, ואיני סבור כי הנתבעים הרחיבו את החזית בסיכומיהם (בניגוד לרכיבי הסילוק על הסף ומחיקת כותרת).

העקרון הרלוונטי לבקשה למתן רשות להתגונן סוכם לאחרונה בע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי (18/11/08), באופן הבא-

"הליך סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיוני סרק מקום בו ברור הדבר ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (1.5.06); ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ (6.3.08); ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, 47 (2004); ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400 (1996); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית 1995)). גם הגנה דחוקה שסיכויה להדוף את התביעה קטנים תזכה את הנתבע ברשות להתגונן. בית המשפט לא יבחן לשם כך את טיב ראיותיו של הנתבע ולא יבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו (עניין עגיב יעוץ וניהול בע"מ, עניין אלפי). ואולם בקשת רשות להתגונן המבוססת על "הגנת בדים" תידחה (עניין אוזן, עניין עגיב יעוץ וניהול בע"מ, עניין חב' האחים אלפי, ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721, 722 (1988))".

בקשת הרשות להתגונן נחלקת לשלושה יסודות עיקריים:

טענות הנתבעים בדבר חיוב שלא-כדין של ריבית בשיעור גבוה מהמוסכם:

הנתבעים טוענים, כי החוב המקורי הסתכם ב-1,800,000 ₪, והוא גדל באופן משמעותי, בשל השתהות התובע בהגשת התביעה. לפיכך, טוענים הנתבעים, כי לא היה מקום לחייב את הנתבעת 1 בריבית פיגורים בגין חובה הנטען. בנוסף, לטענתם, החשבון חוייב בפועל בריבית מרבית, בעוד שהוסכם בין הצדדים על ריבית נמוכה יותר (לכל היותר, פריים+6%). לטענת הנתבעים, קרן החוב נפרעה על דרך מימוש הנכס נשוא הליך הכינוס, כך שהתביעה הנוכחית הוגשה בגין חוב ריבית שנגבה שלא כדין.

לטענת התובע, הצדדים הסכימו כי כל חיוב שלא ישולם במועדו, ישא ריבית מירבית, והסכמה זו גוברת על כל הסכמה קונקרטית יותר. לטענתו, הסכמה זו מתגלמת בהסכם ניהול החשבון של הנתבעת 1 ובכתב הערבות של הנתבע 2, גם יחד. התובע חוזר על הטענה העובדתית שהועלתה בכתב התביעה, לפיה נכון ליום 10/10/05, הסתכם חוב הנתבעת 1 בסכום של 5,731,556.31 ₪ (לא כולל ריבית מיום 1/10/05), בצירוף הריבית המרבית של חשבון הנתבעת 1, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. התובע טוען, כי לאור קיומו של הליך הוצל"פ למימוש משכנתא הרשומה על נכס מקרקעין ברחובות, הוא הפחית מיוזמתו סכום של כ- 1,000,000 ₪ מסכום התביעה, וזו הסיבה לכך שהתביעה הוגשה על סך 4,700,000 ₪ . התובע מבהיר, כי ככל שיעלה בידו לגבות סכום גבוה יותר באמצעות מימוש הבטוחה, הרי שהוא יפחית את סכום החוב בהתאם, ולכל הפחות, מסכים לאפשר לנתבעים להעלות טענה זו במסגרת טענת "פרעתי". לטענתו, עצם התנהלותו של משא ומתן בין הצדדים במשך תקופה ארוכה, והסכמתם שלא להעלות טענת התיישנות בגינה, מעידה על כך שהוא לא ויתר על זכותו, וממילא הנתבעים גם לא שינו את מצבם לרעה.

אכן, שיהוי בהגשת תביעה קיים בנסיבות בהן התובע ויתר על זכותו, או שהנתבע שינה את מצבו לרעה בעקבות עיתוי הגשת התביעה (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21/2/07); בש"א (חיפה) 12303/06 פניו נ' בנק מזרחי טפחות (26/6/07)).

בענייננו, אין מחלוקת כי הצדדים ניהלו משא ומתן במשך פרק זמן ממושך, ואף הסכימו כי תקופת ההתיישנות תימנה רק בתוך 60 ימים מהמועד שבו אחד מהצדדים הודיע על סיום המשא ומתן. כלומר, פרק הזמן שבו נערך המשא ומתן בין הצדדים אינו נכלל בתקופת ההתיישנות, הנדחית עד לחלוף 60 יום ממועד סיומו של המשא ומתן.

הסכמה זו מונעת מהנתבעים לטעון להתיישנות התביעה (והם אכן לא טוענים לכך), אלא שבניגוד לעמדת התובע איני סבור כי הנתבעים מנועים מלטעון לשיהוי בהגשת התביעה, בשים לב להקשר הספציפי שבו טענה זו מועלית.

ניתן להתרשם, כי קיים חוסר אחידות מסויים בין שיעורי הריבית המאוזכרים במסמכים חשבונאיים שונים של התובע.

במסמך שצורף כנספח ה'2 לכתב התביעה, אוזכרו שיעורי ריבית פריים ושיעורי ריבית מרבית. כפי שטוען התובע, במסגרת הסכם תנאי ניהול החשבון וכתב הערבות, הסכימו הצדדים על כך שחוב הנתבעים יישא ריבית מרבית (סעיפים 1 ו-2(ב), בהתאמה). לעומת זאת, בבקשה להקצאת מסגרת אשראי מיום 30/11/95, שצורפה לתצהיר הנתבע 2 (נספח מ6), נאמר כי שיעור הריבית על יתרות החובה הוא פריים+3% .

אמנם, שיעור ריבית זה אוזכר על גבי בקשה לאישור מסגרת אשראי, ויש להניח, כי היה תקף לפרק זמן מסויים, ולא חל על כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים. מכאן, אני מניח, נובעת טענת התובע לפיה ההסכמה הכללית בדבר חיוב החשבון בריבית מרבית, גוברת על כל הסכמה קונקרטית בדבר שיעור ריבית מופחת.

לכך מתווספת העובדה, שהנכס נשוא השיעבוד מומש ונמכר זה מכבר, במסגרת הליך ההוצל"פ (עמ' 2 לפרוטוקול), ולכן יש להניח, כי כפי שטוען התובע, סכום התביעה מגלם את סכום החיוב הכולל לאחר הפחתת סכום המימוש (בנוסף, אין להתעלם מהליך הכינוס על מניות חברת רעות בע"מ, שלא ברור באיזה שלב הוא נתון).

עם זאת, בשלב הנוכחי, לא ניתן לשלול את האפשרות, שלאורך כל התקופה (הארוכה) הרלוונטית, חיוב חשבונה של הנתבעת 1 בריבית מירבית, לא לחלוטין התיישב עם הסכמות נקודתיות, כדוגמת הבקשה למסגרת אשראי שצורפה כנספח מ6 לתצהיר.

כפועל יוצא מכך, ייתכן גם כי גובה סכום התביעה, כנגזרת של שיעור הריבית המוסכם, אינו מדוייק.

בהתאם להסכמת הצדדים בדיון מיום 14/5/08, הגיש התובע דפי חשבון לתקופה הרלוונטית. אין בכוונתי לדון לעומק פרטי החיובים השונים המאוזכרים בדפי החשבון, אך מה שברור הוא, כי קיים ספק לגבי גובהם הראוי, וייתכן שקיים פער לא מבוטל בין סכומי חיוב הריבית בפועל, לבין הסכומים הנובעים משיעור הריבית המוסכם, בתקופות מסויימות. השאלה האם ההסכמה הראשונית בדבר חיוב בריבית מרבית גוברת על הסכמות מאוחרות יותר, ככל שישנן, היא מהותית ועקרונית ועשויה להשליך על גובה סכום התביעה, ודווקא משום כך, לא ראוי לשלול את עמדת הנתבעים בעניין.

על רקע האפשרות שחיוב הריבית לאורך התקופה הרלוונטית, או בחלקה, היה גבוה מהמוסכם, מתחזק גם משקלה של טענת השיהוי בהגשת התביעה. כלומר, ככל שחיוב הריבית בפועל היה גבוה מהמוסכם, הרי שבהגשת התביעה עשר שנים לאחר פתיחת החשבון נשוא התביעה, יש משום שינוי לרעה במצבם של הנתבעים, לפחות מבחינה ראייתית, שכן בשלב הנוכחי, ולאור חלוף הזמן, קיים קושי מסויים בבחינה מדוקדקת של שיעורי הריבית המוסכמים, לאורך כל אותה העת.

בנוסף, קיים מקום לעמדה לפיה התובע כבנק מחוייב לנהוג בהתאם לכללים מחמירים של סבירות ותום לב, ולפיכך, למרות קיומה של הסכמה בדבר אי התיישנות התביעה הנסבה על פרק הזמן שבו התנהל משא ומתן, היה עליו להימנע מהגשת התביעה לאחר חלוף תקופה כה ארוכה, מבלי להסביר באופן מסודר ומפורט, מהם שיעורי הריבית בהם חוייב חשבונה של הנתבעת 1, ומהן ההסכמות עליהן מבוססים שיעורים אלה.

חלף זאת, התובע הגיש את התביעה כעשר שנים לאחר שהתגבשו החובות הראשוניים (שהתגבשו, לשיטתו, חודשיים לאחר פתיחת החשבון), תוך שהסתמך על ההסכמות הכלליות שבהסכם תנאי ניהול החשבון ובכתב הערבות, ועל אף קיומן של הסכמות קונקרטיות, לגבי שיעורי ריבית נמוכים יותר (שהודגמו, עד כה, על דרך הצגת הבקשה למסגרת אשראי, מחודש נובמבר 1995).

לכאורה, כנגד השיהוי הנטען בהגשת התביעה ניצבת הסכמת הצדדים בדבר דחיית תקופת ההתיישנות, אלא שלטעמי, משקלה של הסכמה זו מופחת בשים לב לכך, שכפי הנראה, סכום התביעה בענייננו מורכב בחלקו הגדול, מחיובי ריבית שקיים ספק לגבי מקור שיעוריהם וגובהם הראוי.

כאמור, כתב התביעה נעדר הסבר ממוקד לגבי שיעורי הריביות בתקופות הרלוונטיות וקיומן של הסכמות קונקרטיות לגביהם, ושלב הדיון הנוכחי אינו המקום הראוי לדון בפרטי דפי החשבון שהוגשו ביום 5/6/08 (מה גם שלא ניתנה התייחסות מפורשת להם בטיעוני הצדדים).

מכאן נובע, שלא ניתן כעת להעריך מהם רכיביו של סכום התביעה, ולא ניתן לקבוע האם הוא מורכב ברובו מחיובי ריבית שנויים במחלוקת, או שמא מגולם בו גם סכום מקרן החוב, או חלקה.

לפיכך, ובשים לב להתנהלותו הדיונית של התובע (שככלות הכל, הגיש את התביעה כעשר שנים לאחר שלשיטתו, החלו להיווצר חיובים כספיים בחשבון הנתבעת 1)- ניתנת רשות להתגונן בהתייחס לטענה זו, ולגבי כל סכום התביעה.

מבחינה אופרטיבית, בכך מתייתר הדיון ביתר הטענות העובדתיות שבבקשה, אך אדון גם בהן, מאחר שהן בעלות השלכה פוטנציאלית מהותית להמשך הדרך.

טענות הנתבעים בדבר הפרת הסכם על ידי הנתבעת:

הנתבעים טוענים, כי התובע הפר את הסכם ההשקעה בפרוייקט הדפוס, מה שגרם לקריסתה של הנתבעת 1 ולהפסדים בסך 4,900,000$, הניתנים לקיזוז מסכום התביעה.

התובע טוען בסיכומיו, כי הפסדים אלה נגרמו למעשה לחברת מדיה אימאג', שאינה צד להליך הנוכחי, מה גם שרכיבי הסכום הנטען כבר-קיזוז לא פורטו במסגרת תצהירו של הנתבע 2.

בע"א 579/85 אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8/6/86), נקבע בהקשר זה-

"מול תביעה בסדר דין מקוצר ניתן להעלות טענת קיזוז אולם במה דברים אמורים: טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת...יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן".

(ראו גם ע"א 10667/03 קולורמה ים תיכון בע"מ נ' בנק מסד בע"מ (1/2/05); ע"א 1907/06 קליברה החברה לקידום מכירות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (7/11/07)).

על פי הפסיקה, רשות להתגונן בגין טענת קיזוז תינתן בהתאם לחלופות שבסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), כלומר כאשר קיימים חיובים כספיים הדדיים, הנובעים מעיסקה אחת, גם אם הם אינם קצובים, או כאשר קיימים חיובים כספיים קצובים, גם אם אינם נובעים מעיסקה אחת (בש"א (תל אביב-יפו) 5856/06 פאלם תירות בע"מ נ' גרנית הכרמל בע"מ (26/11/06) והאסמכתאות הנוספות המופיעות שם).

בענייננו, כפי הנראה, טענות הנתבעים בדבר ההפסדים הכספיים שנגרמו להם, אינן אלא טענות בדבר הפסדים כספיים שנגרמו לחברת מדיה אימאג', שאינה צד להליך (אציין, כי תצהיר הנתבע 2 מאופיין בחוסר בהירות לגבי נקודה עובדתית קריטית זו).

במסגרת חקירתו הנגדית נשאל הנתבע 2 לגבי מבנה חברת מדיה אימג' וזהות הבעלים בה-

"ש: הסיפור בתצהירך מתייחס לחברת מדיה אימג'. נכון?

ת: כן. היא גם הוקמה בבעלות חברה זרה ובבעלותי.

ש: מה שם החברה הזרה?

ת: פארק סטון.

ש: כמה מניות יש לה?

ת: אני לא זוכר את החלוקה, אבל באחוזים זה היה 90% לחברה הזרה ו-10% לי".

(עמ' 3-4 לפרוטוקול).

מכאן, כי ככל שנגרם לנתבעים נזק מסויים בעקבות הפרת ההסכם הנטענת והפסקת מימון פעילות הפרוייקט, הרי שכפי הנראה, הוא מוערך, מבחינה כמותית, ב-10% מסכום ההפסדים הכולל הנטען (4,900,000$), כשיעור אחזקת המניות של הנתבעים בחברת מדיה אימאג'.

במילים אחרות, 90% מזכויות הבעלות בחברת מדיה אימאג' הוחזקו בידי חברה זרה, בעוד שהנתבעים החזיקו רק ב-10% מהן, ולמרות זאת, משום מה, הנתבעים מנסים לנכס לעצמם את מלוא הפסדיה של חברת מדיה אימאג', ללא קשר לחלקם היחסי בזכויות, ולמרות היותה צד חיצוני להליך.

לכך מתווספת העובדה, שתצהירו של הנתבע 2 נעדר פירוט ממשי בנוגע לרכיבי ההפסד הכולל (רכיבים הקשורים באופן מובנה גם לחלקם של הנתבעים בזכויות החברת מדיה אימאג'), ומדובר, לטעמי, בחסר מהותי הפוגם בכשירותה הצורנית של טענת הקיזוז, להקנות לנתבעים הגנה כלשהי בגין הפסדים נטענים אלה.

מעבר לכך, טענת הנתבעים בדבר ההפסד הכספי בסך 4,900,000$, מסתמכת באופן כזה או אחר על הערכה שהובעה במסגרת אישור לתכנית במסלול מענקים, שניתן על ידי מרכז ההשקעות במשרד התעשיה והמסחר (נספח מ1 לתצהיר הנתבע 2), אך מעיון בה, קשה להתרשם בדבר אופן החישוב או השיערוך שממנו נובע הסכום האמור, ולכן גם לא לגמרי ברור כיצד אישור זה מבסס את סכום הקיזוז הנטען, וככל שהוא אכן מבססו, מהו משקלו של אישור זה.

מעבר לכך, בסעיף 10 לאישור האמור, נאמר במפורש- "כתב זה אינו מהווה המלצה או אישור לקבלת הלוואה או הטבה הגלומה בה ממקור ממשלתי כלשהו, או לתנאי הלוואה או הטבה כלשהם".

לכאורה, קיים מקום לסבור כי תנייה זו מסייגת את משמעות תוכנו של האישור, לגבי הלוואה פוטנציאלית מכל מקור שהוא (ולא רק מקור ממשלתי), באופן המפחית ממשקלן של טענות הנתבעים לגבי קיזוז ההפסדים שנגרמו לחברת מדיה אימאג' בעקבות אופן התנהלות התובע.

בהקשר זה, נאמרו בחקירתו הנגדית של הנתבע 2 הדברים הבאים-

"ש: טענת לנזק של 4.9 מיליון דולר וצירפת לבקשתך מעין דו"ח.

ת: נכון.

ש: זה דו"ח שהוכן ע"י הבנק לפיתוח תעשיה ולא ע"י התובע.

ת: נכון.

ש: תוכל להראות לי איפה התובע מאמץ או מסתמך על הדו"ח הזה?

ת: מעצם העובדה שהבנק נתן לי כסף. אם היו לי את המסמכים, אז אפשר היה לראות שהבנק קיבל את הנתונים והסכים להם והגדיל לעשות ונתן לי כסף ללא בטחונות בהתחלה.

ש: מי שכתב את הדו"ח הזה, מפנה לעמ' השני, למסגרת "הערה"...לא רק שזו לא חוות דעת, אלא להיפך...

ת: קודם כל, אני יכול להביא את זה שערך את זה והוא יכול לאשש את המספרים והנתונים.

ש: בוא נסכם שזה דו"ח שכתבו אנשים שחתומים עליו עבור בנק לפיתוח תעשיה בקשר לחברת מדיה אימג'. כן?

ת: כן.

ש: אתה יכול להראות לי אישור שמישהו בתובע קיבל את המסמך הזה?

ת: אני חוזר על דבריי מקודם, אם היו לי המסמכים, כולל הפרוטוקול של הישיבה רבת המשתתפים. לקח לבנק שבוע לבדוק ולתת ברכה לעסק. היו עדים ששמעו את זה, את האישור לקבלת הכסף ו"ללכת על העסקה" בהסתמך על החוברת הזו".

(עמ' 4 לפרוטוקול).

ניתן לסכם ולומר-

הנתבעים מנסים להיבנות מרווחים פוטנציאליים שחברת מדיה אימאג' היתה עשויה להפיק, לולא הפרת ההסכמות מצד התובע. עמדה זו מובעת במסגרת בקשת רשות להתגונן מפני תביעה שהוגשה רק כנגד הנתבעים, ולא כנגד חברת מדיה אימאג', ובעת שעל פי הנטען, הנתבעים מחזיקים רק ב-10% ממניות חברת מדיה אימאג'.

רכיבי ההפסדים הכספיים שעל פי הנטען, הם ברי קיזוז, לא פורטו במסגרת תצהירו של הנתבע 2, וממילא גם לא ניתן לקבוע מהו חלקם היחסי של הנתבעים ברווחים הפוטנציאליים שנמנעו מהם, ושלכאורה, אמור להיות כחלקם היחסי במניות חברת מדיה אימאג', כלומר 10%.

מעבר לכך, ספק עד כמה כתב האישור של חברת מדיה אימאג' כ"מפעל מאושר" מטעם מרכז ההשקעות הוא בעל השלכה מהותית לעניינננו, בהתחשב בהערה המסייגת את תוקפו, בסעיף 10 לכתב האישור.

לאור זאת, איני סבור כי הנתבעים יכולים להיבנות מהפסדי חברת מדיה אימאג', לצרכי טענת הקיזוז. ראשית, רכיבי הסכומים ברי הקיזוז לא פורטו כנדרש במסגרת תצהירו של הנתבע 2, ולטעמי מדובר בפגם צורני של ממש.

בנוסף, מבחינה מהותית, גם אם ניתן לטעון כי הסכומים הנגדיים נובעים מעיסקה אחת (מאחר שהפרוייקט בוצע במסגרת עסקית כוללת בין הצדדים), הרי שלאור העדר פירוט הרכיבים הכספיים, ממילא אין המדובר בחיובים קצובים, ולכן הם אינם ברי קיזוז.

לפיכך, לא ניתנת רשות להתגונן, לגבי טענת הקיזוז.

עם זאת, אדגיש, אין משמעות הדבר, שלא נפל פגם בהתנהלות התובע אל מול הנתבעים. ייתכן בהחלט, כי התובע הפר הסכמה כלשהי שגובשה בשלב מוקדם ביותר עם הנתבעים. ייתכן גם כי הסכמה זו קשורה ישירות למימון הפרוייקט של חברת מדיה אימאג', והפרתה גרמה לנתבעים נזקים, שכפי הנראה, נאמדים בכ-10% מנזקיה הכוללים של חברת מדיה אימאג'. עם זאת, טענות עובדתיות אלה, נכונות וראויות ככל שיהיו, לא נטענו בבקשה הנוכחית באופן ההולם טענת קיזוז, מבחינה צורנית, וגם מבחינן תוכנן, הן אינן מקיימות את התנאים המהותיים הגלומים בסעיף 53(א) לחוק החוזים.

שינוי חד צדדי של מדיניות האשראי של התובע:

הנתבעים טוענים, כי לנתבעת 1 היו הסכמות עם התובע, לפיהן התובע יתיר לה לפעול במסגרת המוסכמת. לטענתם, בהתחשב בהסכמות בין הצדדים, התובע לא היה רשאי להפסיק את האשראי באופן מיידי, אלא היה עליו לאפשר תקופת מעבר והתארגנות לאחר כל שינוי במסגרת האשראי, וזאת בייחוד לאור הבטחתו להעמיד את המימון הדרוש לביצוע שלב ב' בפרוייקט. בהתאם לכך, טוענים הנתבעים כי לא היה מקום לדרישת התובע, שהסתמכה (מבחינה מילולית), על המוסכם בין הצדדים, הסכמה שהופרה בסופו של דבר.

כאמור, העובדה שאין מקום למתן רשות להתגונן על יסוד טענת הקיזוז, אין משמעה שהתובע לא הפר הסכמות מהותיות שונות שהושגו עם הנתבעים (וקשורות, כאמור, למימון הפרוייקט של חברת מדיה אימאג'). אפשרות זו היא סבירה, ובירורה העובדתי ייערך בהמשך ההליך, בשלב הבאת הראיות. בשלב זה, לא ניתן לחסום את הדיון המהותי בה, ולכן יש לתת לנתבעים רשות להתגונן בגינה.

במסגרת החקירה הנגדית, ניסה ב"כ התובע "לאתגר" את הנתבע 2 בדבר עצם קיומו של הסכם כלשהו בין הצדדים-

"ש: תראה לי איפה יש הסכם שהבנק לא קיים?

ת: ההסכם בעצם נכרת בעל-פה עם עדים...כמפורט בתצהיר. על סמך זה הלכתי ועשיתי את ההשקעות. מנהל הסניף התחייב לקבל אישור ללוות את העסק שלי, כי לא הוא הסמכות בעניין הסכומים".

(עמ' 5 לפרוטוקול).

בהמשך, העלה ב"כ התובע תהיות שונות בדבר אופן התממשות התכנית העסקית, ושאלת קיומן של הנסיבות המפורטות בתכנית העסקית. תכנית עסקית זו רלוונטית לפרוייקט של חברת מדיה אימאג'. כאמור, בניגוד לטענת הקיזוז, שלא נטענה על פי הדרישות הרלוונטיות, לא ניתן לשלול את נכונות הטענה בדבר קיומו של הסכם בין הצדדים והפרתו, וכן לא ניתן לשלול את משמעותן של הפרות אלה לענייננו.

הדיון בבקשה הנוכחית אינו המקום הראוי לדון בנסיבות שקיומן נדרש לצורך התגבשות ההסכם האמור, ככל שקיים, ולכן התהיות שהועלו במסגרת החקירה הנגדית אינן מפחיתות ממשקל טענות הנתבעים בהקשר זה.

עמדתם העובדתית של הנתבעים לגבי הסוגייה האמורה, תתברר בהמשך הדרך, ואין לחסום אותה כבר בשלב זה.

ככל שקיים הסכם בין הצדדים, וככל שההסכם הופר, יידרש חישוב פרטני של נזקי הנתבעים, שייתכן וינבע משיעור אחזקותיהם בחברת מדיה אימאג' (אם כי, בהקשר ספציפי זה, איני קובע נחרצות בעניין, שכן ייתכן שקיימים רכיבי נזק נוספים), אך גם עניין זה יידון בהמשך הדרך.

לפיכך, ניתנת רשות להתגונן לגבי טענת הנתבעים בדבר שינוי מדיניות האשראי, באופן המפר את ההסכמות עימם. רשות זו מתייחסת (גם היא) למלוא סכום התביעה, בהעדר אינדיקציה אחרת.

בנסיבות העניין, ומאחר שלא התרשמתי כי טענות ההגנה של הנתבעים קלושות, איני רואה לנכון להתנות את הרשות להתגונן בהפקדת ערובה.

הנתבעים רשאים להגיש כתב הגנה, בתוך 30 יום.

הוצאות ההליך, בסך 20,000 ₪ + מע"מ – לפי תוצאת פסק הדין.

ניתנה היום ו' בטבת, תשס"ט (2 בינואר 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

אבי זמיר, שופט

רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו