ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בנימין לוי נגד בת אל אוחנה :

בפני כבוד השופטת רקפת סגל מוהר

תובע

בנימין לוי

נגד

נתבעת

בת אל אוחנה

החלטה

1. בתאריך 22.11.05, החלה הנתבעת ללמוד נהיגה אצל התובע, לימודים אותם היא לא השלימה, עד עצם היום הזה.

2. עוד בשנת 2007, פנה התובע אל בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה (ביחד עם תובע נוסף, שאיננו צד להליך הנדון בפני) וביקש לחייב את הנתבעת לשלם לו בעד 43 שיעורי נהיגה שהיא למדה בבית הספר אותו הוא ניהל מאז החלה ועד לשנת 2007, לסירוגין.
בית המשפט (ת"ק 3961/07 חיפה, כבוד השופט ש' לבנוני), אשר שמע את הצדדים, אימץ את גרסת הנתבעת בשאלה שהיתה נתונה אז במחלוקת וקבע כי הוסכם בין השניים על תשלום שכר גלובלי של 3,500 ₪ בעד לימודי הנהיגה, אשר ישולם רק לאחר קבלת רשיון, או לאחר שלושה מבחני נהיגה, ככל שהנתבעת תיכשל בכולם.

3. בתוך כך, הורה אז בית המשפט הורה לצדדים "לכבד את ההסכם" שגובש ביניהם בתחילת ההתקשרות (סעיף 9 בפסה"ד מיום 20.7.08) וחייב את התובע בתשלום 700 ₪ הוצאות משפט.

4. במסגרת התביעה המונחת בפני כעת, מפרש כל אחד מהצדדים פרשנות משלו, את ההוראה הנ"ל של בית המשפט בפסק הדין.
בעוד התובע טוען כי הנתבעת לא פנתה אליו ולא עשתה דבר מאז ניתן פסק הדין כדי לעמוד בחלקה בהסכם ולהשלים את שיעורי הנהיגה שלה, טוענת הנתבעת כי בזמנו, כשניתן פסק הדין, היא "הבינה לתומה שהעניין נגמר" ושהתובע צריך לשלם לה 700 ₪ (אותם אין מחלוקת כי שילם לה בשיק שאותו היא חשה לא בנוח לפרוע – כך לדבריה).

5. הנתבעת מוסיפה ושואלת מדוע התובע לא פנה אליה ובאותה נשימה טוענת כי היא לא נוהגת עד היום, מסבירה שלמדה אצלו כשהתגוררה אצל קרובי משפחה בחדרה ואומרת כי היום היא סטודנטית בירושלים, חיה על חשבון ההורים ו"לא יכולה להוציא את הסכומים האלה".
לשאלתי, כיצד היא מפרשת את ההוראה שניתנה בזמנו על ידי בית המשפט בפסק הדין, השיבה: "לדעתי משמעות פסק הדין היא משלא ניגשתי למבחני נהיגה ולא נוצר ביננו קשר, לא מצידי ולא מצידו, אני לא צריכה לשלם לו שום דבר, כי אם אחליט לחזור לשיעורי נהיגה, אצטרך להתחיל מהתחלה".

6. התובע, מצידו, מבקש כי אורה לנתבעת לשלם לו את הסכום שהיא התחייבה לשלם, דהיינו 3,500 ₪, בקיזוז אותם 700 ₪ שהיה עליו לשלם לה בגין הוצאות המשפט. התובע מוסיף כי בטרם הגיש נגד הנתבעת את התביעה הנוכחית (ב- 10.6.12), הוא פנה אליה במכתב התראה, שהתקבל אצלה ב- 6.5.12, אך היא לא הגיבה.
לדברי התובע, במהלך הזמן הרב שחלף מאז ניתן פסק הדין הקודם, הוא חלה ואיננו עובד עוד כמורה לנהיגה, מאז 31.12.11.

8. אין לי ספק שבזמנו, בעת ההתקשרות ביניהם, לא התכוונו הצדדים להגיע למצב שבו שיעורי הנהיגה יינתנו לנתבעת על ידי התובע, חינם אין כסף. ברור כי הנתבעת מצידה, חפצה ברשיון נהיגה, נדרשה ככל הנראה לשיעורים רבים ומן הבחינה הזו עתידה היתה להרוויח משסיכמה עם התובע על סכום גלובלי של 3,500 ₪ ואילו התובע קיווה שהיא תסיים לימודיה בפחות שיעורים ותעבור את מבחן הנהיגה בקלות, כך שהוא ירוויח מן ההסכם.

עתה, משהסתבר כי בשלב מסוים (ככל הנראה בעקבות הגשת התביעה נגדה בזמנו) ויתרה הנתבעת על המשך לימודי הנהיגה אצל התובע (ולכן העובדה שכיום הוא לא יכול להמשיך ללמד אותה, אינה רלוונטית) - השאלה היא, האם עליה לשלם לו בעד מה שבכל זאת קיבלה ממנו אז (יותר מ- 40 שיעורי נהיגה), אם לאו.

9. אני סבורה כי אין מנוס מתשובה חיובית לשאלה זו.
גרסת הנתבעת לאופי הסכם התשלום בינה לבין התובע, התקבלה בזמנו על בית המשפט, אשר הורה לה וגם לו, לכבד הסכם זה, כלומר – להשלים את הלימודים ולשלם בעדם.
האופן בו פירשה הנתבעת את פסק הדין, כאילו בכך הסתיים הקשר שלה עם התובע, איננו מתקבל על הדעת.
בנוסף לכך, הן העובדה שהיא חשה שלא בנוח להפקיד את השיק ששלח אליה התובע עקב חיובו לעשות כן על פי פסק הדין, והן טענתה בזמנו, בכתב ההגנה שהגישה בהליך הקודם, לפיה עמדה לשלם לו מקדמה של 1,000 ₪ על חשבון הסכום הגלובלי שהוסכם ביניהם, מלמדות על כך שבתוך תוכה הבינה היא, כי אין זה הוגן שלא לשלם לתובע דבר.
הנתבעת לא הודיעה לתובע, בשום שלב, כי אין בכוונתה לעמוד בהסכם.

10. משכך, החלטתי לקבל את התביעה, הגם שזו הוגשה בחלוף זמן רב מאז ניתן פסק הדין הנדון, ואני מורה לנתבעת לשלם לתובע סכום של 2,800 ₪ (שהם 3,500 ₪ בניכוי 700 ₪
שהיה עליו לשלם לה כאמור), בתוספת 200 ₪ הוצאות, סה"כ 3,000 ש"ח וזאת בתוך 30 יום, שאם לא תעשה כן, יישא סכום זה, הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 יום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים, בדואר רשום.

ניתנה היום, ט' אדר תשע"ג, 19 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בנימין לוי
נתבע: בת אל אוחנה
שופט :
עורכי דין: