ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לב לבייב נגד שמעון גילר :

בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין

2. לידר קומפני 1992 בע"מ

3. לידר ניהול ופיתוח בע"מ

נ ג ד

המשיב:
שמעון גילר

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.12.06 בבר"ע 2074/06 שניתן על-ידי כבוד השופטת שרה דותן

בשם המבקשים:

עו"ד ערן לב

פסק-דין

א. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' דותן) מיום 27.12.06 בבר"ע 2074/06, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים כלפי החלטת בית משפט השלום בתל אביב – יפו (השופטת ד' מארק-הורנצ'יק) מיום 25.5.06 בבש"א 155127/06 שב-א' 46320/05.

הרקע וההליך

ב. עניינה של הבקשה בפסק-דין בתביעה כספית שהגיש המשיב – גיאולוג במקצועו – כנגד המבקשים בקשר לפרויקט חציבה, ושנגעה לשנים 1999-1994 (ת"א תל-אביב-יפו 1302/00; השופטת – כתארה אז - גרסטל); פסק-הדין ניתן על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד–1984, לאחר שהצדדים הגיעו ביום 27.11.03 להסכמה דיונית. עקב חשיבותה של ההסכמה הדיונית לענייננו יובאו להלן עיקריה:

"1. הצדדים מסכימים בזאת כי בסוגיית התמורה לה זכאי התובע, יפסוק בית המשפט הנכבד בהתאם לסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט ובלבד שהפסיקה תהיה במסגרת סכומי המינימום והמקסימום כאמור בהסכמה דיונית זו.
2. הצדדים מסכימים כי קיימות ארבע שיטות אפשריות לחישוב התמורה לה היה זכאי התובע בגין פעולותיו כפי שפורטו ונטענו בכתב התביעה עבור פרוייקט החציבה בצופים צפון מתחילתו ועד היום וזאת לצורך קביעת סכומי המינימום והמקסימום כפי שיובהר להלן:
2.1 חישוב על פי תמלוגים (פר טונה)...;
2.2 10% משווי פרוייקט החציבה...;
2.3 10% מרווחי פרוייקט החציבה...;
2.4 תמורה על בסיס כמות שעות העבודה שהושקעו על ידי התובע עבור פרוייקט החציבה.
מובהר בזאת כי אין באמור בהסכמה דיונית זו משום הודאה ו/או הסכמה על מי מהצדדים באשר לשיטת החישוב הנכונה והראויה לחישוב התמורה לה היה זכאי התובע וכי התחשיבים נעשים לצורך קביעת סכומי המינימום והמקסימום בלבד.
3. בית המשפט הנכבד יהיה מוסמך לפסוק את סכום התמורה המגיעה לתובע בין סכום המינימום והמקסימום כפי שיוגדרו להלן, באופן שבו הסכום העליון המקסימלי יהיה הסכום השני בגובהו מתחת לסכום הגבוה ביותר מבין 4 השיטות שהוצג... (להלן סכום המקסימום), ואילו הסכום התחתון המינימלי יהיה הסכום השני מעל לסכום הנמוך ביותר מבין 4 השיטות דלעיל (להלן סכום המינימום)...".

ביום 20.9.04 פסק בית המשפט המחוזי, כי "לצורך פסיקה על דרך הפשרה" נבחרה "השיטה שלפיה זכאי התובע לשכרו על פי תמלוגים פר טונה" אשר "היא שיטה מקובלת וסבירה", וקבע כי הסכום אותו חייבים המבקשים למשיב הוא בסך 1,750,000 ₪ - כמחצית הטווח שבין סכום המקסימום וסכום המינימום שבהסכמה הדיונית. זאת, בהתחשב "בעבודה שהשקיע התובע (המשיב – א"ר), בידע שלו, במקצועיותו, בנסיונו הרב ובתרומה שלו לפרוייקט".

ג. בית משפט זה (מפי השופט גרוניס) דחה את ערעורם של המבקשים והמשיב כנגד פסק הדין (ע"א 9065/03 לבייב נ' גילר (טרם פורסם); הוטעם בפסק הדין, כי המדובר בערעור על פסק דין שניתן על דרך הפשרה, שנסב בעיקר על גובה הסכום. בית המשפט קיבל את נקודות המוצא מהן יצאה הערכאה הקודמת לצורך ההכרעה, וקבע כי המקרה אינו נופל בגדר המקרים המצדיקים התערבות בפסק דין על דרך הפשרה.

ד. ביום 4.9.05 הגיש המשיב תביעה נוספת (א' 46320/05; להלן התביעה השניה) כנגד המבקשים בגין תמלוגים המגיעים לו כנטען מראשית שנת 2000, קרי לאחר התקופה עליה נסבה התביעה הקודמת. בתביעתו טוען המבקש, כי ממצאיו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 1302/00 הנזכר, ובכללם הקביעה כי שיטת חישוב התמורה "המקובלת והסבירה" היא שיטת התמלוגים, מהוים מעשה בית דין.

ה. המבקשים הגישו ביום 27.9.05 בקשה למחיקת התביעה על הסף (בש"א 177923/05 שב-א' 46320/05) מחמת מעשה בית דין. לטענתם הכריע בית המשפט המחוזי בת"א 1312/00 באשר לתמורה אותה חייבים הם למשיב, ועל כן מנוע המשיב מלתבוע שנית באותה עילה. בית משפט השלום דחה ביום 27.11.05 את הבקשה, ובית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים בעניין זה (בר"ע 1043/06). כן נדחתה ביום 15.4.07 בבית משפט זה בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים באותו עניין (רע"א 7286/06 לבייב נ' גילר (טרם פורסם)).

ו. במסגרת הליכי התביעה השניה קיבל בית המשפט את בקשת המשיב מיום 20.2.06 (בש"א 155127/06 שב- א' 46320/05) למחוק סעיפים מכתב ההגנה של המבקשים מן הטעם של השתק פלוגתא. זאת, בנימוק שפסק הדין בעניין התביעה הראשונה יצק תוכן ממשי ומעשי להסכם בין הצדדים, בכך שקבע, בין היתר, כי שיטת התמלוגים היא שיטת חישוב התמורה המתאימה והסבירה בנסיבות העניין – קביעה המהוה, כך נאמר, "השתק פלוגתא מובהק"; מכאן שאין בעובדה שהכרעת פסק הדין ניתנה מכוח הוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, כדי לגרוע מסופיות הקביעות בו בעניין השתק הפלוגתא. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (בר"ע 2074/06).

ז. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. נפסק, כי בפסק הדין בעניין התביעה הראשונה נקבעו הממצאים אשר לפיהם חושבה התמורה בהסתמך על הנתונים העובדתיים שהיו בפני בית המשפט, ועל כן מקימים הם השתק פלוגתא באותן מחלוקות שבין הצדדים. בית המשפט הוסיף ונימק את קביעתו בכך שלא מצא בהסכמת הצדדים התחייבות של מי מהצדדים, כי החישוב יחול רק לגבי השנים נשוא התביעה הראשונה.

ח. מכאן הבקשה הנוכחית.

טענות המבקשים

ט. ראשית, נטען כי שגה בית המשפט בהתעלמו מחוסר תום הלב של המשיב, בכך שהעלה שתי טענות הפוכות באותו הליך – מזה, כי קביעותיו של בית המשפט בתביעה הראשונה, ובכללן שיטת התמורה, מהוות מעשה בית דין; ומנגד כי פסק הדין אינו מהוה מעשה בית דין ועל כן רשאי המשיב לחזור ולתבוע את המבקשים. שנית, נטען כי בהסכם הפשרה לא הוסמך בית המשפט, ולא נתבקש לקבוע, מהי השיטה העדיפה לתשלום התמורה, שכן הצדדים הסכימו כי כל החלטה שיקבל בית המשפט תהא לצורך קביעת סכומי המקסימום והמינימום, ללא קביעת מסמרות באשר לשיטה הראויה והסבירה. נוכח זאת, גם לא התקיים דיון אדוורסרי בשאלה זו – כל הראיות שהובאו בפני בית המשפט, נסבו על השאלה מה גובה התמורה על פי שתיים מן השיטות המוסכמות, ולא עסקו בשאלה מה היא שיטת התשלום המועדפת או הראויה. שלישית, נטען כי האמירות הנוגעות לשיטת החישוב המועדפת, כלל אינן חיוניות לשם מתן פסק הדין ומהוות הן איפוא אמרת אגב בלבד. יתר על כן, בית המשפט סייג את האמירות הללו בכך שקבע שנאמרו בפסיקה על דרך הפשרה בלבד. רביעית, נטען כי כאשר קיימת לאקונה שעה שאין בהסכמה הדיונית התחייבות או הסכמה מפורשות, אין הקביעות בפסק הדין שניתן על דרך הפשרה יכולות להקים מעשה בית דין כנגד הצדדים להסכמה. קימום השתק פלוגתא בנסיבות המקרה חורג – כנטען - מתחום ציפיותיהם של הצדדים בעת עריכת ההסכם, וחותר תחת מטרתו של פסק דין על דרך הפשרה, קרי, הקלת העומס המוטל על המערכת השיפוטית.

טענות המשיב

י. (1) ראשית, נטען כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי במסגרת התובענה הקודמת אינן משתיקות את המשיב מתביעת התמלוגים להם הוא זכאי בגין התקופה שלאחר הגשת התובענה הקודמת. שנית, נטען כי התקיים דיון אדוורסרי בבירור הפלוגתאות שבין הצדדים, ובכללן שיטת התמורה הראויה, והקביעה בדבר שיטת התמלוגים אינה מהוה אמרת אגב - אלא תנאי חיוני להכרעה. כך, הסכום שנפסק - הנופל אך במעט מהסכום שנתבע - נגזר מהקביעה לפיה שיטת התמלוגים היא שיטת התשלום "המקובלת והסבירה". נטען, כי קביעתה של שיטת התשלום הראויה הייתה בעלת משקל רב ביותר במסגרת קביעת הסכום, וכי הכללתו של סעיף בהסכם הדיוני – סעיף 13 – לפיו יהיו הצדדים זכאים לטעון לחלותה של שיטה הנמוכה מסכום המינימום או הגבוהה מסכום המקסימום, מעידה כי ראו חשיבות בדיון בשיטת התמורה הראויה. שלישית, נטען כי בניגוד לטענת המבקשים, נדרשת הסכמה מפורשת כדי לשלול את כוחו "הדיוני-מניעתי" של פסק דין שהושג בהסכמה, בפרט שעה שזה מסדיר באופן מפורט ומלא את זכויות הצדדים. כן נטען, כי המבקשים ידעו שפסק הדין עלול להקים כנגדם השתק פלוגתא, גם מאחר שהמשיב הודיע למבקשים ביום 8.9.03 כי עומד הוא על התמורה המגיעה לו אף בעבור פרק הזמן החל מחודש ינואר 2000 ועד סוף פעולת המחצבה.

(2) הוגשו גם בקשות לתגובה על תגובת המשיב, ולתגובה לתגובה, ובהן, בין השאר, המחלוקת באשר לעמדות שביטא המשיב ויחסן להשתק פלוגתא. נוכח האמור להלן, לא ראיתי מקום להידרש לפרטי טענות אלה.

דיון והכרעה

י"א. החלטתי בהסכמה לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והערעור הוגש על פיה, ולקבל את הערעור. זאת נוכח מהות השאלה המשפטית העולה בתיק. בפסק הדין ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584 (להלן פרשת קלוז'נר) - המהוה אבן-דרך בכללי "מעשה בית דין" - טבע הנשיא אגרנט את כלל השתק הפלוגתא:

"אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות".

כלל השתק הפלוגתא יונק את כוחו מעקרון סופיות הדיון, וטעמו העיקרי "למנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית המשפט באותו עניין. בד בבד, יש בו כדי לסייע במניעת מקרים של מתן הכרעות סותרות על-ידי המערכת השיפוטית" (ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 519 (השופט – כתארו אז – ריבלין) (להלן: פרשת מלמד)). לצד יתרונותיו של כלל השתק הפלוגתא יש להזכיר חיסרון שלו: התמריץ שנוצר להרחיב ולהעמיק את ההתדיינות בכל פלוגתא המועלית במסגרת ההליך הראשון – וזאת כדי שלא לעמוד בסכנת השתק בהליכים עתידיים. ועוד, נאמר על כלל זה כי "בכוחו להנציח קביעה מוטעית של בית משפט כממצא מחייב בכל התדיינות נוספת בין אותם צדדים" (נ' זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (תשנ"א), 141 (להלן זלצמן)). נוכח זאת על בית המשפט לבחון בשים לב - ומתוך שיקולי הוגנות וצדק (ראו למשל ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 513, 524 (מ"מ הנשיא – כתארו אז – זוסמן) (להלן פרשת ארביב); ע"א 53/74 בריסטול מייארס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט(1) 372, 380 (מ"מ הנשיא זוסמן) (להלן פרשת בריסטול)) - את התקיימות ארבעת התנאים שהתוותה הפסיקה להיווצרות השתק הפלוגתא. תנאים אלה הם, ראשית, כי "הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים". שנית, כי "קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא". שלישית, כי "ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה". רביעית, כי "ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה" (ראו: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד (1) 642, 650 (השופט אילן)).

י"ב. (1) כאשר עסקינן בפסק דין הניתן בהסכמה נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא (ראו 3820/03 דמארי נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופט עדיאל); פרשת מלמד, 520; לעיון בגישות שונות לכך ראו זלצמן, 331 – 337); זאת בשל העוול העלול להיגרם לצד המושתק - מקום שלא התקיים בפועל דיון אדוורסרי בין בעלי הדין לבירור הפלוגתא. הסכם פשרה מונע לרוב על ידי רצון הצדדים להביא לידי סיומה את ההתדיינות המשפטית ובכך לחסוך זמן ומשאבים – והחלה דווקנית של כלל השתק הפלוגתא על פסק דין שניתן בדרך הפשרה עלולה להביא להימנעותם של בעלי דין מסיום המחלוקות בפשרה, מחשש להשפעת פסק הדין שבפשרה על הליכים עתידיים. על כן יש לבחון בקפידה את טיב ההסכמה שהוצגה לבית המשפט ושעל פיה ניתן פסק הדין – בטרם יוחל השתק פלוגתא. לעניין זה יש לשאול "אם הסכמתו של בעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות המאוחרת למתן פסק הדין בהסכמה, כוללת בחובה גם הסכמה לקביעה מסוימת בפלוגתא כלשהי שהועלתה למחלוקת על ידי הצדדים, בבחינת הודאתו של בעל הדין בתוכנה המסוים של אותה קביעה... קביעה שנעשתה בהסכמת הצדדים לצורך פסק דין בהסכמה דינה כדין קביעה שנעשתה על ידי בית המשפט בעקבות בירור לגופה של הפלוגתא שבמחלוקת" (זלצמן, 335). ודוק: גישה זו היא אחת מהגישות שהוזכרו בספרה של פרופ' זלצמן – והיא הגישה הנראית בעיני; וראו גם ע"א 25/64 קנדין נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד י"ז – 11, 16 (השופט – כתארו אז – לנדוי). אמנם אומר כבר כאן, ואשוב לכך בהמשך, כי במקרה דנא קוים ביום 26.2.04 דיון אדוורסרי, תוך חקירת מומחים, באשר לחישוב התמורה (שווי הפרויקט ורווחיו), אך המדובר היה בהליך מוגדר, לצרכי ההכרעה על דרך הפשרה, והיותו לצרכי פסיקה על דרך פשרה עולה בבירור גם מפסק דינה של השופטת גרסטל מיום 20.9.04.

(2) אכן, בנידון דידן עניין לנו בפסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. לפסק דין כזה ניתן להידרש גם בהיקש מפסק דין שבהסכמה, הממזג בקרבו תכונות של הסכם ושל פסק דין (ע"א 151/87 ש. ארצי חברה להשקעות נ' רחמני, פ"ד מג(3) 489 בע' 499, השופט ד' לוין; רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 344, הנשיא ברק; זלצמן, 329; זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מה' 7, בעריכת ש' לוין, ס' 446 בעמ' 549; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 9, 329). יצוין כי פסק דין על דרך הפשרה מתאים, כדברי המלומד ש' לוין, "בעיקר לשני מקרים: א) למקרה שבו הענין נשוא המחלוקת כולו הוא עניין שבשומה או בהערכה; ב) למקרה שבו קיימת מחלוקת בסכסוך בין בעלי הדין בשאלה של עובדה או בשאלה של חוק וסיכויי ההכרעה אינם ברורים. בעלי הדין אינם מוכנים ליטול עליהם את הסיכון שהתביעה תידַחה במלואה או תתקבל במלואה, ולכן הם מוכנים למסור לבית המשפט את ההכרעה לפי קריטריונים המבוססים על הערכת הסיכויים והסיכונים בתיק" (תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, ע' 167 בעמ' 155). השכל הישר ושורת ההגינות מחייבים, איפוא, כי ההתייחסות לפסק דין כזה תהא קרובה לזו של פסק דין בהסכמה, ואף ביתר שאת, כי ההכרעה תהא מתוחמת ככלל לתיק הקונקרטי שהיה בפני בית המשפט.

(3) בהמשך לאמור, לטעמי, אין הכרח לבחון את הסוגיה של השתק פלוגתא במקרה של הכרעה על דרך הפשרה במשקפיים זהים במדויק לאלה שבהם נבחן השתק פלוגתא במקרים "רגילים". ברי כי בהכרעה על דרך הפשרה גישתו הבסיסית של בית המשפט "רכה" וגמישה מאשר בהכרעה רגילה, המבוססת על דיני ראיות מדוקדקים. ממילא גם כוחה של ההכרעה במקרה כזה איננו באותה עוצמה כהכרעה "רגילה", על-פי ראיות שבהן ייקוב הדין, אלא בדרגה נמוכה מזה.

(4) אכן, הפשרה במשפט העברי היא כלל גדול ורצוי הנתפס כ"משפט שיש בו צדק" ועל כן "מצוה לומר לבעלי הדין בתחילה, בדין אתם רוצים או בפשרה" (רמב"ם, סנהדרין כ"ב, ו'), והיא לעיצומה בלשון ימינו פסק דין על דרך הפשרה (ראו בג"ץ סנהדרין ו' א'-ב' ורמב"ם שם). עם זאת, אין הפשרה זהה בכל ענין ודבר לדין, ועל כך נאמר "יפה כוח פשרה מכוח הדין..." (רמב"ם שם, הלכה ו'), שהרי בתנאים מסויימים ניתן לחזור מפסק דין משלא ניתן בפורום מתאים, מה שאין כן בפשרה שכללה קנין, שאין אפשרות לחזור הימנה. ראו בסוגיה זו שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל, 208 ואילך, ובמיוחד 213-212.

(5) עלינו להידרש לרכיב ההסכמי. רכיב זה נבחן, ככל תחום בפרשנות החוזים, על-פי אומד דעתם של הצדדים; סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות"; ראו גם שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, 417-414. נדבך פרשני נוסף הוא תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), שם, עמ' 411, וכן הניתוח בעקבות ע"א 4128/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265, שם, עמ' 427-422; ע"א 2553/01 ארגון מגדלי הירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 481; ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החוזה, 383 ואילך, 403 ואילך; ברק, פרשנות תכליתית במשפט, 375 ואילך; דויטש, פרשנות הקודקס האזרחי א', 422 ואילך. סעיף 188(א) להצעת חוק דיני ממונות תשס"ה-2005 קובע, כי "החוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ומנסיבות העניין", קרי, בעקבות הלכת אפרופים, ותוך ביטול תורת שני השלבים, שראשיתה פירוש לשוני, ורק המשכה - במקרה הצורך - הנסיבות החיצוניות ותכלית החוזה. ככלל, זה גם טבעו של פסק דין על דרך הפשרה, שהוא בא לברר סכסוך נקודתי במקומו ובזמנו, בהיעדר אינדיקציות ברורות אחרות.

(6) ההסכמה בנידון דידן ניתנה לסכסוך שהיה על הפרק שנגע כשלעצמו, לתקופה מתוחמת, ואף אם הודיע המשיב ב-8.9.03 כי עומד הוא גם על תמורה לתקופה נוספת, דבר זה בא בכנפיה של המערכה שנוהלה בהליך אשר סופו ברע"א 7286/06 הנזכרת, ולא בהכרח משליך הוא על ענייננו הנוכחי. לדידי קשה להניח כי אילו נשאלו המבקשים-המערערים האם ההסכמה לפסק דין על דרך הפשרה ניתנת לכל סכסוך בקשר לתמורה למשיב העלול להתעורר בין הצדדים, היו משיבים מניה וביה בחיוב; הדעת נותנת לכאורה, כי כשהמדובר במחלוקת בסכומים גבוהים, לא יינתן "שיק פתוח" במבט צופה פני עתיד, קרי, סביר להניח שההולך לפשרה בתיק פלוני אינו רואה אותה מניה וביה כמשתרעת על סכסוך או סכסוכים רחבים יותר. לא למותר להזכיר את דברי השופטת – כתארה אז – בן פורת בע"א 554/83 אתא נ' זולוטולוב, פ"ד מא(1)282, 322, כי "כאשר קשה לעמוד על אומד הדעת או בעת שתרים אחריו, מותר ואף צריך להיעזר בכללי ההגינות המקובלים על הבריות".

י"ג. בענייננו הודיעו הצדדים לבית המשפט כי מוסכם עליהם, שבסוגיית התמורה לה זכאי היה המשיב בגין פעולותיו מתחילת פרוייקט החציבה ועד פסק הדין יפסוק בית המשפט בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, ובלבד שהפסיקה תהא במסגרת סכומי המינימום והמקסימום על-פי ארבע השיטות האפשריות שהתוו הצדדים. הובהר כזכור:

"כי אין באמור בהסכמה דיונית זו משום הודאה ו/או הסכמה של מי מהצדדים באשר לשיטת החישוב הנכונה והראויה לחישוב התמורה לה היה זכאי התובע (המשיב – א"ר) וכי התחשיבים נעשים לצורך קביעת סכומי המינימום והמקסימום בלבד" (הדגשה הוספה – א"ר).

הוסכם גם כי לצורך חישוב התמורה לה זכאי המשיב בהתאם לשיטת 10% משווי הפרויקט ושיטת 10% מרווחי הפרוייקט "ולצורך קביעת סכומי המינימום והמקסימום בלבד", יציגו הצדדים חוות דעת או תצהירים לבית המשפט – ותישמר זכותם לחקור את נותני חוות הדעת או המצהירים. עוד הוסכם, כי הצדדים יהיו זכאים לטעון לחלותן של כל אחת מן השיטות – ובלבד שהסכום שייפסק לבסוף יהיה בגבולות שהוסכמו. עינינו הרואות, כעולה מן ההסכמה הדיונית, כי הצדדים לא ביקשו את בית המשפט להכריע באשר לשיטת החישוב הראויה לפי ההסכם שנכרת ביניהם במכלולו, אלא ביקשו לקבוע את סכום התמורה לה זכאי המשיב במועד התביעה בהתאם לכללים שהתוו בהסכמה הדיונית. חלק עיקרי מחוות הדעת והתצהירים שהוגשו לבית המשפט והדיונים עסק בשיטת החישוב הראויה (ראו חוות דעת של הגיאולוג משה בראון שצורפה לכתב ההגנה של המבקשים, עמ' 6 -7). רובו ככולו של הדיון שהתקיים ביום 26.2.04 בפני בית המשפט נסב על דרך החישוב של שיטות התמורה, ולא על ברירת אחת מהן. כך, גם עולה מפסק הדין מיום 20.9.04 אשר התייחס לגובה הפיצוילשיטת חישוב התמורה:

"לכן, כאמור, בשלב זה נותרנו, לצורך ההכרעה על פי סעיף 79א, עם שתי שיטות: שיטת התמלוגים (פר טונה) ושיטת ה- 10% משווי הפרויקט. משתי שיטות אלו, אני בוחרת, לצורך פסיקה על דרך הפשרה, את השיטה שלפיה זכאי התובע לשכרו על פי תמלוגים פר טונה, סכום שלפי הסכמת הצדדים, מגיע כדי 3,250,000 ₪. התובע טען, כאמור, שזו אחת מהשיטות שהוסכמו, ומאחר שהאמנתי לו כבר בשלב הראשון של הדיון - אני מוצאת לאמץ שיטה זו לצורך פסיקה על דרך הפשרה, אשר לנוכח כל החומר שהוצג לפני - היא שיטה מקובלת וסבירה" (הדגשה הוספה – א"ר).

י"ד. בהמשך קבעה השופטת את סכום התמורה שבה חויבו המבקשים לטובת המשיב:

"לאחר ששקלתי את הנתונים שהוצגו לפני לאורך כל הדיון בתיק – בהתחשב בעבודה שהשקיע התובע, בידע שלו, במקצועיותו, בנסיונו הרב ובתרומה שלו לפרוייקט, אני פוסקת לתובע, מכח סמכותי, על דרך הפשרה, סך של 1,750,000 ₪ כערכו היום" (הדגשה הוספה – א"ר).

בפסיקתו אימץ בית המשפט לצורך הכרעתו באשר לסכום התמורה את שאימץ – אך עשה כן בתוספת שקלול נתונים שונים ובהם עבודה, ידע ונסיון, לצורך פסיקה על דרך הפשרה; משמעות הדברים, כי ההכרעה באה בגדרי "דרך הפשרה", וקשה להלום כי השתק פלוגתא ייתלה על וו זה, שאינו חזק דיו.

ט"ו. בטרם אסיים, אזכיר את העצה היעוצה בע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה, פ"ד נג(1) 337, 347 (השופט טירקל), וכן ברע"א 4044/04 בוקרה נ' סגל, פ"ד נח(6) 894, ואף על-ידי המחברים בן-נון וגבריאלי, "ייקוב הדין את הפשרה", הפרקליט מו (תשס"ב-תשס"ג), 257, כי ראוי לצדדים המסכימים על הסמכת בית המשפט לפי סעיף 79א למקד מראש את העניינים שיידונו בהליך כזה, וכי ייעשה מאמץ להבהיר מעיקרא את המסגרת הדיונית באופן מפורט, נוכח חילוקי דעות אפשריים. דברים אלה נאמרים כללית ובמבט צופה פני עתיד.
ט"ז. אשר על כן, מתקבל הערעור במובן זה שהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.12.06 בטלה, ועמה גם קביעת בית משפט השלום מיום 25.5.06 - וקביעת בית המשפט המחוזי מיום 20.9.04 בפסק דינו בשאלת גובה הפיצוי על-פי שיטת התמורה הראויה, איננה יוצרת השתק פלוגתא למי מהצדדים. איני מביע דעה בשאלה מה שימוש יעשה - אם בכלל – בית המשפט הדיוני בחומרים המצויים בתיק שנשמע בפני השופטת גרסטל. הוצאות וכן שכר טרחה בהליך זה בסך 6,000 ₪ לחובת המשיב.

ניתנה היום, ד' בתמוז תשס"ז (20.6.2007).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: לב לבייב
נתבע: שמעון גילר
שופט :
עורכי דין: