ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שרה לוי נגד ראש הממשלה :

בג"ץ 5754/07

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופט א' רובינשטיין

העותרים:
1. שרה לוי

2. אלמגור ארגון נפגעי טרור

נ ג ד

המשיבים:
1. ראש הממשלה

2. שר המשפטים

3. ממשלת ישראל

עתירה לצו על תנאי וצו ביניים

תאריך הישיבה:
ט"ז בתמוז התשס"ז
(2.7.2007)

בשם העותרים:
עו"ד נפתלי ורצברגר

בשם המשיבים:
עו"ד דניאל מארקס

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

פסק-דין

השופטת מ' נאור:

1. בכלא הישראלי מרצים ארבעה אסירים בעלי אזרחות ירדנית עונש של מאסר עולם בגין מעשי הרצח של סמ"ר (מיל') פנחס לוי ז"ל ושל רס"ן (מיל') יהודה ליפשיץ ז"ל. הרוצחים מרצים את מאסריהם מאז 1990 ועונשם לא נקצב.

2. מזה שנים מבקשת הממלכה האשמית, עד כה ללא הצלחה, להביא לשחרורם של הרוצחים. בפסגת שארם האחרונה הכריז ראש הממשלה כי כמחווה למלך ירדן יועברו האסירים להמשך ריצוי עונשם בירדן. ניתנה לבני משפחות הקורבנות אפשרות, אותה ניצלו, להעלות טענות בכתב טרם קבלת החלטה. ביום 1.7.2007 החליטה ממשלת ישראל על העברת המחבלים השפוטים לירדן. ההחלטה נעשתה מכוח החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ד- 1996, ס"ח 6 (להלן- החוק). בו ביום הוגשה העתירה הנוכחית, קיימנו בה דיון למחרת היום ואף קבלנו השלמת טענות בכתובים. העותרים מבקשים בעתירתם למנוע שחרור של האסירים או העברתם לירדן.

3. העותרים טוענים כי מחוות מדיניות תוך שימוש ברוצחים הנן פסולות. שמענו בדיון את דברי הגב' לוי, אמו של פנחס לוי ז"ל שדיברה במרי ליבה ובהתרגשות רבה נגד שחרור הרוצחים או העברתם לירדן ודרשה שייעשה צדק. לטענת העותרים החלטת ההעברה במקרה של מורשעים ברצח, תוך הקלות לרוצחים, פוגעת מעבר למידה הראויה בערכי היסוד של החברה, במרכזיות הערך של חיי האדם ובכבודם של הנרצחים וקרוביהם. ההחלטה נגועה, לטענת העותרים, בחוסר סבירות קיצונית. בפן המשפטי טוענים העותרים כי התשתית החוקית עליה מבססים המשיבים את החלטתם רעועה היא. החוק נועד לתכלית הומניטארית ולא לתכלית שחרור אסירים. לא ניתן להבטיח כי האסירים שהעברתם על הפרק ימשיכו לרצות את עונשם בירדן. עוד טוענים העותרים כי יש לפרש את החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר לאור חוק זכויות נפגעי עבירה תשס"א-2001, ס"ח 6. לפי חוק זה נשמרת זכות הטיעון של נפגע עבירה בצמתים בהם יש אפשרות כי הנדון יוכל להשתחרר ממאסרו קודם מלוא תקופת ריצוי עונשו הן באמצעות הקלה והן באמצעות חנינה (ראה סעיפים 10, 19, 20 והתוספת הרביעית לחוק).

4. המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף. בתגובה בכתב נטען כי אין המדובר בשחרור אסירים אלא בהעברתם לירדן בהתאם להוראת החוק הנזכר. עוד נטען כי מדובר בנושא מדיני מובהק אשר מצוי כל כולו בסמכות הרשות המבצעת ואשר בית המשפט נמנע פעם אחר פעם מלהתערב בו.

5. בדיון שנערך ביום 2.7.2007 הוסיפו העותרים וטענו כי על פי פרסומים שהיו לאחר החלטת הממשלה צפוי מלך ירדן לחון את האסירים בעוד כשנה וחצי. באת כוח המשיבים, עו"ד מארקס, ציינה בעל פה כי אכן ניתנה התחייבות רמת דרג של ירדן לפיה לא תידון אפשרות לחון את הארבעה בטרם תחלוף שנה וחצי מהעברתם. עו"ד ורצברגר, ב"כ העותרים, טען כי לא ניתן, מבחינה משפטית על פי הוראות החוק לחון את האסירים בירדן. לטענתו סמכויות חנינה נתונות על פי החוק רק למדינה בה נשפטו האסירים, כלומר לישראל. על כן העברת האסירים לירדן, כביכול לשם ריצוי יתרת מאסרם, בשעה שהם עשויים להשתחרר פסולה היא ועל בית המשפט להתערב בהחלטת הממשלה.

6. עמדתה המשפטית של המדינה היא כי הן המדינה שקולטת (ירדן) והן המדינה בה נשפטו האסירים (ישראל) רשאיות ומוסמכות לחון את האסירים, כך עולה לטענת המדינה מס' 12 לאמנה הבינלאומית בדבר העברת נידונים (Convention On the Transfer of Sentenced Persons), כ"א 45, 1 (נפתחה לחתימה ב-1985), וכך, לטענתה פרשנותו הנכונה של החוק.

7. ככלל החלטות כגון זו העומדת בפנינו קשורות קשר בל יינתק לשיקולים מדיניים-ביטחוניים ונמצאות בלב ליבה של סמכות הממשלה ושיקול דעתה. לאורך השנים הרבה בית משפט זה לעסוק בעניינים דומים לעניין שלפנינו. מפסיקה עניפה זו עולה באופן ברור כי בית משפט זה הקפיד שלא להתערב בהחלטות הנוגעות להסכמים מדיניים (ראו: למשל בג"ץ 4395/00 מ.מ.ט. מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל פסקה 3 לפסק הדין (מיום 21.6.2000); בג"ץ 6759/99 מ.מ.מ. מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל (מיום 8.10.1999); בג"ץ 2455/94 ארגון בצדק נ' ממשלת ישראל (מיום 4.5.1994), בג"ץ 1704/94 ביסו נ' ממשלת ישראל (מיום 2.6.1994))

כך ב-בג"ץ 5272/05 משל"ט – מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו נ' מר אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל (מיום 9.6.2005) שעסק בעתירה כנגד שחרורם של כארבע מאות פלסטינים המרצים את עונשם בבתי-הכלא בישראל בעבירות ביטחון למיניהן נקבע:

"הליך שיחרורם של אסירים פלסטיניים הפך ריטואל קבוע. משמחליטים הממשלה והגורמים המוסמכים - מטעמים מדיניים וביטחוניים - על שיחרור אסירים פלסטינים המרצים עונשם בעבירות ביטחון, באים לפנינו עותרים - אלה העותרים שלפנינו ועותרים אחרים - ומבקשים כי נמנע השיחרור. העתירות - רובן ככולן - משמיעות אותנו טענות זהות או דומות, ובית-המשפט דוחה, וחוזר ודוחה, אותן טענות; וגם כאן: מטעמים החוזרים על עצמם שוב ושוב. ריטואל זה חוזר על עצמו כבר שנים לא-מעטות, ועמדנו עליו לפני למעלה מחמש שנים וחצי, בפתח דברינו בבג"ץ 9290/99 מ.מ.ט. מטה מותקפי טרור נ' ממשלת ישראל (פ"ד נ"ד (1) 8, 12)
...
... בית-משפט זה אישר, וחזר ואישר, את הנוהג של שיחרור מספר רב של אסירים ועצירים ביטחוניים במיסגרות שונות, כגון בעיסקות חילופי שבויים, כמחוות דיפלומטיות ובהסכמים מדיניים או ביטחוניים.
...
... כידוע, וכפי שהסברנו לא אחת, ההחלטה על שיחרור אסירים החלטה היא המזינה עצמה בשיקולים מדיניים-בטחוניים ומישכנה עמוק-עמוק בגידרי סמכותה של הממשלה ובמיסגרת שיקול דעתה. הממשלה נדרשת להסתמך על מיכלול שיקולים שלעניין, ועל יסודם לקבל החלטה מושכלת. ומשנתקבלה החלטה בדרך ראויה יימנע בית-המשפט דרך כלל מלהתערב בה." (בפס' 2, 10 ו- 16 לפסק הדין בהתאמה).

וב-בג"ץ 9290/99 מ.מ.ט. מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(1) 8, (2000) שנסב כנגד שלוש החלטות של ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי שעסקו בשחרור אסירים פלסטינים מכלאם נקבע:

"... בית-המשפט פסק, וחזר ופסק – שוב ושוב – כי החלטה שעניינה שחרורם של אסירים פלסטינים מכלאם – בעקבות הסכם בין-לאומי שנכלל בחוקי היישום – הינה מעשה-מדינה באורח מובהק, ובית-המשפט לא יידרש לעתירות שעניינן הסכמים מדיניים מעין-אלה. נושאים אלה מצויים בסמכותה של הרשות המבצעת, ובית-המשפט לא יידרש להם – על דרך העיקרון – כל עוד עושה הרשות בתחומי סמכותה והחלטתה לא ניגעה בפגם משפטי של-ממש." (בעמ' 15 לפסק הדין).

8. האם ענייננו שונה מכל המקרים עליהם עמדנו? שקלנו את טענות הצדדים בכובד ראש והגענו לכלל מסקנה שגם במקרה שלפנינו לא נוכל להתערב בהחלטת הממשלה. מטבע הדברים בכגון דא מדובר בעניין בו לא כל השיקולים לעשיית המחווה המדינית חשופים לעין הציבור ולעיני בית המשפט. אכן, ייחודו של המקרה שלפנינו הוא שהחלטת הממשלה נסמכת על החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ו-1996. מקובלת עלינו טענת העותרים ולפיה תכליתו של החוק היא הומניטארית (וראו – בג"ץ 3315/04 שיטרית נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פס' 49 לפסק הדין (מיום 15.9.2005)) ואולם, אין פירוש הדברים שהשימוש שנעשה בהחלטת הממשלה בחוק - שימוש אסור הוא. החוק מאפשר להעביר אסירים לנשיאת עונשי המאסר שהוטלו עליהם למדינת אזרחותם, אין אנו רואים מקום לאסור על השימוש בחוק להשגת תכלית מדינית בדומה לשימוש שנעשה בסמכות החנינה לצורך שחרור אסירים בטחונים (ראו בג"ץ 9290/99 מ.מ.ט. מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל, פס' 16 לפסק הדין, בו נקבע כי רשאי נשיא המדינה לעשות שימוש בסמכותו לחון עבריינים או להקל בעונשיהם). נוסיף כי בכל מקרה בו מועבר אסיר לארצו נפגעות זכויות מסוימות של הקורבן לפי חוק נפגעי עבירה אך החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר הוא חוק מיוחד.

9. גם בהנחה, לגביה לא נקבע מסמרות, שצודקת המדינה בטענתה שירדן מוסמכת לחון אסירים שהועברו אליה ובלשון אחרת, שיש כטענת העותרים סכנה שהרוצחים לא ירצו בסופו של יום עונשים של מאסר עולם - אין מקום להתערבותנו. על דרך העיקרון יתכנו הסדרים לפיהם שני הצדדים יכולים להעניק חנינה לאסירים שהועברו לארצות אזרחותם. ס' 12 לאמנה הנזכרת שירדן אינה צד לה קובע הסדר כזה.

סעיף 12
חנינה, חנינה לפי דין, המתקת עונש

כל צד רשאי להעניק חנינה, חנינה לפי הדין או המתקת גזר הדין בהתאם לחוקתו או לחוקים אחרים שלו.

הסדר דומה מצוי ב- ס' 12 ל- Agreement Of Co-Operation Regarding the Transfer of Persons Incarcerated Under Sentence Between the Government of Canada and the Government of the Kingdom of Morocco. לעומת זאת ניתן למצוא שורת הסכמים ואמנות בהם מצויה הוראה הקובעת כי רק למדינה ששפטה את האסיר יש אפשרות לחון אותו. דוגמא לכך הוא ס' 13(1) ל- Scheme For the Transfer of Convicted Offenders Within the Commonwealth הקובע:
"13.
(1) Unless the sentencing and the administering countries otherwise agree the sentencing country alone may grant pardon, amnesty or commutation of the sentence in accordance with its constitution or other laws."

דוגמא נוספת לכך היא ס' 12 ל- Agreement Between the Government of Canada and the Government of the Arab Republic of Egypt On the Transfer of Sentenced Persons.
יתכנו גם הסדרי ביניים. דוגמא לכך ניתן למצוא בס' 9(2) ו- 9(3) ל- Treaty On the Enforcement of Penal Judgments Between the United States of America and the Republic of Turkey. ס' 9(2) קובע כי רק למדינת השופטת יש זכות להעניק חנינה. אף על פי כן נקבע בס' 9(3) כי על אף האמור הענקת חנינה קולקטיבית על ידי המדינה המבצעת תחול גם על האסיר המועבר.

סעיף 3 לחוק קובע:

אמנה או הסכם מיוחד
העברת אסיר ממדינה אחרת לישראל או מישראל למדינה אחרת, תיעשה על פי אמנה דו-צדדית שמדינת ישראל והמדינה האחרת צדדים לה, המכילה הוראות לענין זה, או לפי הסכם מיוחד בין שתי המדינות בדבר העברתו של אסיר מסוים.

בענייננו האמנה אינה חלה, ומדובר בהסדר אד-הוק בין ישראל וירדן שנעשה מכח החלטת הממשלה בדרך של חילופי אגרות בעניין העברת אסירים מסוימים.

10. אין לכחד כי ההסדר הנחזה על פניו להיות הסדר בעניין העברת אסירים לשם נשיאת מאסרם טומן בחובו, לגישת המדינה עצמה, סיכון, אולי אף סיכון ממשי, לשחרור האסירים אחרי תקופה מסויימת. ואולם, מחוות מדיניות אינן נעשות בלי סיבה, אף שלא תמיד הסיבה לכך ידועה. אין מקום כי נאסור על המדינה את השימוש בחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר. אם במסגרת אמנות-האפשרי מדינת ישראל אינה יכולה להשיג את יעדיה בדרך אחרת, הרי עם כל הכאב שבדבר - לא נציב בפניה מכשול.

על כן אציע לחברי לדחות את העתירה בלא צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

א. באי נחת אני מצטרף לדעתה של חברתי השופטת נאור. אכן, גישתה מבטאת המשך מדיניותו העקבית של בית משפט זה באשר לפרקטיקה רבת השנים, אם גם שנויה במחלוקת, של ממשלות ישראל שעניינה שחרור אסירים עברייני טרור, אם כ"עיסקה" לשחרור ישראלים ואם כמחוה. אי הנחת במקרה דנא, שדומה כי גם חברותי אינן רחוקות ממנה – יסודה למצער בדרך שבה נעשים הדברים, וזאת במספר היבטים, שאזכיר בקצרה להלן.

ב. חברתי כבר נדרשה לפן האנושי, ולא אאריך; דמעתה של גב' לוי, אמו של סמ"ר פנחס לוי עליו השלום שגם דיברה בשם משפחתו של סרן יהודה ליפשיץ עליו השלום, היא גם דמעתנו. רוצחיהם של חיילי צה"ל אלה לא ירצו ככל הנראה מלוא עונשם. לכן צרם מה שנאמר בתגובת המדינה, כי העתירה היא "ביקורת מדיניות המתחפשת לעניין משפטי". בודאי כשהמדובר בעותרת גב' לוי אין הדברים במקומם.

ג. אכן, כפי שציינה חברתי, הטעם לאי ההתערבות השיפוטית לאורך השנים הוא זיקתו של הנושא לשיקולים מדיניים-ביטחוניים. גם בנידון דידן, אם נאחז את השור בקרניו, המדובר בהסכם הבא לרצות את ממשלת ירדן מטעמים מדיניים, בצוותא חדא עם שחרור הפלסטינאים שעליו הוכרז בועידת שארם אל-שיח'. אין המדובר בטעמים של רווחת האסירים, שהיא ביסוד החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, תשנ"ו-1996, ועניינה הקושי הטבעי לאדם לשאת מאסר במקום שאינו מכיר את שפתו ומנהגיו והוא רחוק ממשפחתו (דברי ההסבר להצעת חוק העברת אסירים לנשיאת עונש מאסר בארצותיהם, התשנ"ו-1996, ה"ח 794); ולעניין התאמתו של החוק דנא לנושא עוד אשוב.

ד. אין זה המקרה והמקום להביע דעה על מדיניות השחרורים (חלקם הגדול "סיטונאיים"), על סבירותה ועל הצלחותיה, וכשלעצמי איני סבור כי באופן גורף ומוחלט אין מקום להתערבות שיפוטית בהחלטות מעין אלה. ואולם, בכל מקרה אחת מאמות המידה לסבירותן, כך גם נאמר בבג"ץ 5272/05 משל"ט נ' שרון שציטטה חברתי, היא כי על ההחלטה להיות "מושכלת"; כך – למשל, במקרים המתאימים – צריך להישקל הסיכוי לחזרתם של המשוחררים לטרור, על פי לקחי העבר, אף כי במקרה זה, כשהאנשים מועברים לירדן, אולי החשש נמוך יותר. במקרה דנן לא הובאו בפנינו ההסברים שניתנו להחלטה בפני השרים, בכתב או בעל פה.

ה. ועוד: הממשלה לא אמרה לנו כל הראוי להיאמר: בטרם הדיון, כנאמר גם באולם בית המשפט, קלט חלק מן ההרכב כי המדובר בשנה וחצי של המשך מאסר. יגענו וחיפשנו במסמכי התגובה ולא מצאנו סימוכין לכך, אך במהלך הדיון בתשובה לשאלתנו אישרה באת כוח המדינה בשפה רפה, כי הובן שחנינה לא תינתן בטרם חלוף שנה וחצי, וציינה כי הונחתה לומר דבר זה על פה. ואכן, בהודעת הבהרה מטעם המשיבים ביום 3.7.07 ציינו כי "נוכח אילוצים מדיניים" לא נכללה בהודעתם המקורית התיחסות לפרטי ההסכמה עם ממשלת ירדן, וגם לא בהחלטת הממשלה. ההנחיה לפרקליטה המופיעה לומר דברים בעל פה היתה "על מנת שלא לפגוע במערכת היחסים בין המדינות...". דברים כדרבנות, אלא שהם מעלים חיוך עצוב שעה ששיטוט קל באינטרנט מגלה כי דווח בתקשורת לאחר ישיבת הממשלה, שמזכיר הממשלה מסר כי לפי ההסכם ישהו ארבעת האסירים עוד שנה וחצי לפחות בכלא הירדני, ולאחר סוף 2008 יוכל מלך ירדן להעניק להם חנינה (ידיעה זו באה בוריאציות שונות במספר אתרי חדשות ידועים, מייד לאחר ישיבת הממשלה בשעות אחר הצהרים המוקדמות של 1.7.07). אכן, עיון בהחלטת הממשלה מאותו יום מגלה כי אינה כוללת נושא זה, ומדובר אך על שחרור במסגרת יחסי השלום לבקשת ממשלת ירדן (בהודעת מזכיר הממשלה נאמר גם כי ההחלטה נתקבלה בלא קשר לשחרור פלסטינאים). אך נאמר בה כי המשוחררים מועברים "להמשך ריצוי עונש המאסר שהוטל עליהם בישראל, בבית סוהר בירדן". דבר זה כשלעצמו מדויק פורמלית, אך מהותית מדויק רק חלקית, נוכח המידע באשר להבנה בדבר שנה וחצי. כך או אחרת, אם הבנה זו חשאית וקונפידנציאלית עד כדי שפורסמה או שהודלפה בכלי התקשורת, מדוע לא יכולה היתה להימסר לבית משפט זה - ובמיוחד למשפחות - כדת וכדין, והרי הדיון התקיים למחרת הפרסומים ולא אך בתשובה לשאלתנו ובשפה רפה? ואם יש מידע מהותי נסתר, מדוע לא לבקש מלכתחילה דיון במעמד צד אחד, ולא להעלות אפשרות למסרו כך בדיעבד?

ו. מדוע מצטרף אני להכרעת חברתי? כפי שציינה חברתי, השוני בין מקרה זה למקרים קודמים הוא השימוש שנעשה בחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, חוק שכאמור מעלה מטרתו הבסיסית היא רווחת האסיר, קרי, תכלית הומניטרית. כשלעצמי, בעיני השימוש בחוק במקרה דנא הוא גבולי. הוא גבולי, כי אין זו תכליתו של החוק. ועם זאת גם קשה לפסול שימוש זה, שכן לשון החוק כשלעצמה היא כללית, ואף יוחד בו סעיף (4(1)) להעברת אסיר בעבירה שיש בה פגיעה בבטחון המדינה, הטעונה הסכמת שר הביטחון. אבל הגבוליות נובעת גם מכך, שנעשה בו שימוש כלפי מדינה – ירדן – שאין עמה הסכם הסגרה ואינה חתומה על האמנה הבינלאומית בדבר העברת נידונים. המדינה מסתמכת בתשובתה גם על האמנה, שלפיה אכיפת גזר הדין ניתנת למדינה המבצעת (שאליה מועבר האסיר) בסמכות מלאה, לרבות חנינה (סעיפים 9(3), 12 לאמנה). אך דא עקא; משירדן איננה צד לאמנה, ההסתמכות עליה לגביה אינה במקומה. כשלעצמי אוסיף, דווקא כמי שעמד בראש משלחת ישראל למו"מ על חוזה השלום עם ירדן וחש מני אז ועד עתה סיפוק רב על כך, כי צר לי על שלא הצלחנו להגיע ליחסים משפטיים של ממש עם ירדן, ויחסים אלה באים לידי ביטוי כמעט אך בהזדמנויות עצובות מסוג זה. ואולם, לא אוכל לומר כי ניתן משפטית לפסול מניה וביה את השימוש בחוק לנשיאת עונש מאסר.

ז. (1) החוק מאפשר בסעיף 3 כריתת "הסכם מיוחד בין שתי המדינות בדבר העברתו של אסיר מסוים", ודברי ההסבר לסעיף (עמ' 795) דיברו על כך שלהעברת אסיר "יש היבטים מדיניים ועונשיים גם יחד". לשון אחרונה זו באה להסביר - בין השאר - את הצורך בהסכם מיוחד בין שתי המדינות, אף שלא הייתי קורא לתוכה יתר על המידה – והדברים נאמרים במבט לעתיד – , קרי, את הפיכת החוק לכלי בתחום המדיני. מכל מקום, לשון החוק – כאמור – אינה נועלת דלת באופן ישיר וחד בפני הסכם מהסוג דנא, גם אם אין מקום להרבות בו (מה גם שנמסר לנו כי עד כה נערכו הסכמים מיוחדים אד הוק רק פעמיים, עם מכסיקו ועם רוסיה). על כן, כאמור, לא אוכל לומר כי השימוש בו לא היה כדין.

(2) אמנם, לשון החוק כשלעצמה בעייתית ככל שהמדובר בחנינה. סעיף 13(א) לחוק מחיל את התנאים שבסעיף 7(א) – התנאים להעברת אסיר ממדינה אחרת לישראל - גם על "העברת אסיר שנידון בישראל המועבר למדינה אחרת לפי חוק זה". לשון החוק אינה אומרת בבירור, כי הוראת סעיף 11(א), קרי, שעם העברת האסיר יחולו "הוראות כל דין החלות על נשיאת מאסר, או על שחרור ממאסר", חלה אף היא בכיוון ההפוך. לעניין זה מפרשת המדינה כי המדובר אף בחנינה, גם על פי סעיף 12 לאמנה, וכן כי הדבר חל בסימטריה גם על המדינה המקבלת, ולכן יכולה אותה מדינה - ירדן בנידון דידן – ליתן חנינה (ומן הסתם גם שחרור מוקדם) לפי חוקיה. כשלעצמי, אף בלא קשר לאמנה, איני יכול לומר שלא ניתן לפרש את החוק באופן סימטרי, המאפשר למדינה הקולטת לחון אסירים. זאת, גם בפרשנות תכליתית של החוק, ואף שדומני כי ראוי לשקול לתקנו כך שסעיף 13(א) – סעיף הסימטריה – יחול במפורש לא רק על סעיף 7. זאת גם בהנחה שלמדינת ישראל עשוי בהחלט להיות אינטרס לשקול במקרים אחרים, בכיוון ההפוך, של העברת אסירים אליה, שיקולים כאלה. לעניין זה סבורני, אף שכאמור לא לכגון דא נועד לאמיתו החוק, עצם הפרשנות התכליתית אין לפסלה. אך גם אם מוקנית לירדנים סמכות החנינה, אין זה אומר שבהכרח כתום שנה וחצי מהמועד הנוכחי ראוי יהיה לשקול חנינה, במקרים של רצח כבענייננו.

(3) ובסופו של יום, דרך המלך (לא תרתי משמע) היתה, אם סבורה הממשלה כי יש מקום לקיצור עונשם של הרוצחים, להכריז על כך בפה מלא כלפי כולי עלמא, לבקש מנשיאת המדינה בפועל לקצוב את העונש בצורה שתאפשר שחרור בעוד תקופה של שנה וחצי או כדומה, להסביר כי המדובר בשיקול מדיני – במקום להשתמש בחוק שלא לכך נועד מעיקרו. אך משנעשה הדבר, ומשניתן, אם גם באי נחת, לפרש את החוק כמתיר זאת, אין מקום להתערבותנו, וכאמור אצטרף להכרעת חברתי.

ש ו פ ט

הנשיאה ד' ביניש:

מסכימה אני עם חבריי כי דין העתירה להידחות. כמו חבריי אף אני חשתי את כאבה של העותרת בפנינו אשר דיברה בשמה ובשם המשפחות השכולות. עם כל הכאב שבדבר, מסכימה אני כי העניין הנדון נוגע ליחסי החוץ של המדינה ומצוי בשיקול-דעתה הרחב של הממשלה. בהתחשב בכך שמדובר בנושא מדיני מובהק, קשה להעביר את ההחלטה הנדונה תחת שבט הביקורת; כך במיוחד כאשר לא כל השיקולים המדיניים נגלו בפנינו. אני מניחה כי בהסכם שנערך עם ממלכת ירדן, עשתה הממשלה מאמץ להבטיח כי לא תינתן לאסירים המועברים חנינה, אף כי מהפרטים שנמסרו מתקבל הרושם שההתחייבות שקיבל ראש הממשלה בעניין זה הינה לתקופה מוגבלת בלבד. לא נותר לנו אלא להביע תקווה כי ייעשה מאמץ נוסף במישור המדיני למניעת שחרורם של האסירים גם מעבר לתקופה המוסכמת.

ה נ ש י א ה

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.

ניתן היום, י"ח בתמוז תשס"ז (4.7.2007).

ה נ ש י א ה
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט


מעורבים
תובע: שרה לוי
נתבע: ראש הממשלה
שופט :
עורכי דין: