ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בנק דיסקונט נגד חאג' לוטוף :

22

בתי המשפט

בית משפט מחוזי נצרת

הפ 000204/07

בפני:

כב' השופט זיאד הווארי

תאריך:

04/08/2008

בעניין:

בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

המבקש

- נ ג ד -

1. חאג' וליד לוטוף

2. מהא בשארה חאג'

המשיבים

פסק דין

1. בפניי תביעה של בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: "הבנק") אשר הוגשה בדרך של המרצת פתיחה לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), וזאת נגד חאג' וליד לוטוף (להלן: "המשיב") ואשתו מהא בשארה חאג' (להלן: "המשיבה").

בתביעתו עתר הבנק לסעד של מתן פסק דין הצהרתי, לפיו ההסכם שכותרתו "הסכם יחסי ממון בין בני זוג" שנערך בין המשיב למשיבה, הינו בטל וחסר כל תוקף, בין היתר, בהיותו נסיון להברחת נכסי המשיב, וכן למתן צו המופנה ללשכת רישום המקרקעין המורה על מחיקתן של הערות האזהרה אשר נרשמו לטובת המשיבה על זכויות המשיב במקרקעין הידועים כגוש 16544 חלקה 3 אדמות נצרת, וכן במקרקעין הידועים כגוש 17526 חלקה 12 אדמות כפר ריינה.

2. להלן בתמצית רקע עובדתי:

א. המשיבים הם בעל ואישה, שנישאו זה לזו ביום 9/11/1975. לבני הזוג שלושה ילדים בגירים. למשיב בעלות ב- 1/3 ממניות חברה נ.ח.ל.פ. נצרת חברה לבנין ופיתוח בע"מ, (להלן: "החברה"), אשר נוסדה בשנת 1991 והפסיקה את פעילותה בשנת 1999 בשל הסתבכות כלכלית. בשנת 2002 ניתן כנגד החברה צו פירוק ע"י בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק פש"ר 189/02.

ב. ביום 1/8/2004 הגיש הבנק כנגד החברה (בפירוק), המשיב ואדם נוסף (להלן: "כראם") תביעה בסדר דין מקוצר (ת.א. 2083/04) לבית המשפט המחוזי בת"א, וזאת לתשלום סך 3,460,415 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה) בגין חוב של המשיב יחד ולחוד עם כראם לבנק, וזאת מכוח ערבותם של המשיב וכראם לחובות החברה. בהמשך הועברה התביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 965/04), (ראו העתק מכתב התביעה שמצורף כנספח א' להמרצת הפתיחה).

ג. במקביל להגשת התביעה הנ"ל הגיש הבנק בקשה למתן סעדים זמניים, אשר אושרה ע"י בית המשפט, במסגרתה הוטלו, בין היתר, עיקולים זמניים על זכויות המשיב במקרקעין הידועים כגוש 16544 חלקה 3 בנצרת ובמקרקעין הידועים כגוש 17526 חלקה 12 בכפר ריינה. עיקולים אלה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין (שניהם יחדיו להלן יכונו: "המקרקעין"), (ראו העתקי נסחי רישום המקרקעין שצורפו כנספחים ד' ו-ה' להמרצת הפתיחה).

ד. המשיב וכראם הגישו בקשת רשות להתגונן. ביום 28/12/2005 ניתנה החלטה בבקשה בה נדחו מרבית טענותיו של המשיב, וניתנה לו רשות להתגונן כנגד חלק מן התביעה בלבד. בהתאם לכך ניתנה ביום 29/3/2006 פסיקתא כנגד המשיב בה נפסק כי עליו לשלם לבנק, יחד ולחוד עם כראם, סך של 2,115,216 ₪ בתוספת ריבית בנקאית מרבית מיום הגשת התביעה (ראו העתק ההחלטה מיום 28/12/2005 שצורף כנספח ו' להמרצת הפתיחה והעתק פסיקתא שצורף כנספח ז' להמרצת הפתיחה).

ה. בהמשך, נקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל לשם ביצוע הפסיקתא (תיק הוצל"פ מס' 3-06-37110-01 בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב). במסגרת הליכים אלו פנה הבנק ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למינוי כונס נכסים על זכויות המשיב במקרקעין לשם פירעון החוב שהוא חייב לבנק בהתאם לפסיקתא, כאמור לעיל.

ו. ביום 5/12/2006 החליט ראש ההוצאה לפועל להעביר את בקשתו הנ"ל של הבנק לתגובת המשיבה, אשר לטובתה רשומות הערות אזהרה על המקרקעין.

ז. ביום 28/12/2006 הגישה המשיבה את תגובתה, בה הודיעה כי יש לה זכויות במקרקעין, בין היתר, מכוח הסכם יחסי ממון בין בני הזוג, אשר נחתם בינה לבין המשיב ב-1 לאוגוסט 2003 (להלן: "ההסכם"), (העתק ההסכם צורף כנספח י' להמרצת הפתיחה), נוכח האמור היא מתנגדת לבקשה למינוי כונס נכסים.

ח. מכוח ההסכם נרשמו לטובת המשיבה שתי הערות אזהרה על המקרקעין, כפי שהדבר עולה מנסחי רישום המקרקעין שצורפו כנספחים ד' ו-ה' להמרצת הפתיחה.

ט. על רקע האמור ובשל רישום הערות האזהרה לטובת המשיבה, עתר הבנק בבקשה הנוכחית להורות על בטלותו של ההסכם, וכן למחיקת הערות האזהרה.

3. טענות הבנק בתמצית:

א. יש להורות על בטלות ההסכם שהינו ניסיון של המשיב להבריח נכסים מפני נושיו, ואשר ייתכן אף שלא אושר כדין. בכל מקרה, גם אם ההסכם אושר, כלפי הבנק ההסכם חסר כל תוקף.

ב. נסיבות, מועד ותוכנו של ההסכם מלמדים כי תכליתו האמיתית הינה הברחת נכסי המשיב מפני נושיו, והבנק בראשם, וכי כלל לא הייתה למשיבים כוונה אמיתית להעברת נכסים. יתרה מזאת, המשיבים מודים בפירוש כי העילה לעריכת ההסכם הייתה חששם מפני נושי המשיב.

ג. למשיבה אין כל זכויות במקרקעין ואין כל ממש בכספים, אשר שילמה כביכול המשיבה עבור המקרקעין. ואם אכן ניתנו סכומים כלשהם ע"י המשיבה להשקעה במקרקעין, הרי שהמדובר בסכומים זניחים ביותר, אשר אינם מצדיקים חלוקת הנכסים בהסכם, ואין בכך כדי להפריך את הטענה כי מטרת ההסכם ותכליתו הינם אך ורק הברחת נכסי במשיב מפניו נושיו.

ד. אף לו היו למשיבה זכויות כלשהן במקרקעין, היו אלה ניתנות לה אך ורק כנגד שיתופה בחובות המשיב. לכן, ככל שייקבע כי למשיבה זכויות כלשהן במקרקעין, יש לקבוע כי זכויות אלה כפופות לזכויות נושיו של המשיב, ופועל יוצא מכך הינו כי זכויות הבנק קודמות לזכויות המשיבה.

4. תגובת המשיבים בתמצית:

א. ההסכם הינו אמיתי ולא נעשה לשם הברחת נכסי המשיב מפני נושיו, אלא במטרה להגן על זכויות המשיבה. כמו כן, ההסכם משקף נכונה את האיזון שהתחייב בין בני הזוג.

ב. תביעת הבנק נגד המשיב הוגשה כעבור 4 שנים מיום פירוק החברה ואילו התכוון המשיב להבריח נכסים מפני נושיו, היה עושה זאת בסמוך למועד פירוק החברה ולא ממתין 3 שנים.

ג. אין ליתן כל משקל לעובדה כי ההסכם לא הוגש לאישור בית המשפט לענייני משפחה, הואיל והמדובר בתחרות בין זכויות המשיבה לבין זכויות העיקול של הבנק שהוא צד שלישי.

ד. החוב שהמשיב חב כלפי הבנק הוא חוב עסקי שלו ולא הייתה לו זיקה כלשהי למקרקעין נשוא ההסכם.

ה. גם אם בית המשפט יקבל את טענת הבנק בדבר פסלות ההסכם, עדיין תישאר המשיבה בעלת מחצית הזכויות במקרקעין מכוח חזקת השיתוף בין בני הזוג. פועל יוצא מכך הינו, כי זכויותיה של המשיבה במקרקעין הן זכויות קניין שביושר ונושיו של המשיב אינם זכאים לגבות נשייתם מתוך זכויותיה המוגנות מפני נושיו הכספיים של המשיב, ומכאן גם העיקול שהוטל אינו יכול לגבור על זכויות קניין שביושר של המשיבה.

5. דיון והכרעה:

תוקפו של הסכם יחסי ממון בין בי זוג:

א. השאלה הראשונה והעיקרית בה נדרשת ההכרעה כאן הינה האם המשיבים, בכריתת ההסכם, ביצעו עסקה פיקטיבית, דהיינו למראית עין, או שהמדובר בחוזה פסול, שכל כולו נועד לשם הברחת נכסיו של המשיב מנושיו, ובפרט מהבנק או שמא ההסכם נעשה בתום לב והוא אינו נגוע באי-חוקיות.

המסגרת הנורמטיבית:

חוזה למראית עין:

סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, (להלן: "חוק החוזים") קובע כדלהלן:

"חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".

הספרות המשפטית הגדירה את משמעותו של חוזה למראית עין, בכך כי:

"חוזה למראית עין מציג מצב שבו כוונתם המשותפת של הצדדים היא לא לכרות חוזה, אולם הם יוצרים במכוון ובמשותף כלפי העולם כולו מצג הפוך שלפיו כרתו הם חוזה" (ראו ד' פרידמן, נ' כהן, "חוזים", מהדורת תשנ"א - 1991, כרך א', בעמ' 158).

גם בפסיקת בית המשפט העליון נידונה רבות הסוגיה של חוזה למראית עין ובהקשר זה נקבע כי:

"בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסויים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בענין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסויים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו. ... גישתו של המחוקק הינה, כי ההסדר החיצוני, שהוא למראית עין בלבד, בטל. זוהי התורה הידועה של סימולציה (simulation) המקובלת במשפט הקונטיננטלי, ואשר המחוקק נתן לה ביטוי בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי). הדין נותן תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, ועל כן החוזה למראית עין בטל, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש צד שלישי בתום לב בהסתמכו על קיום החוזה. בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים. ...

החוזה למראית עין עשוי ללבוש צורות שונות ומגוונות. ידועה ההבחנה בין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין אינה מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים (סימולציה מוחלטת), לבין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין מסתתרת עסקה משפטית אחרת בין הצדדים (סימולציה יחסית). ..." (ראו ע"א 630/78 יוסף ביטון ואח' נ' דוד מזרחי, פ"ד לג(2) 576, בעמ' 582-581).

חוזה פסול:

סעיף 30 לחוק החוזים קובע כדלהלן:

"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל".

מן הראוי גם להדגיש, כי קיים הבדל בין חוזה למראית עין לבין חוזה בלתי חוקי שתכליתו מנוגדת לחוק. הרי בחוזה בלתי חוקי, עדיין הצדדים התכוונו באמת למה שסוכם בו על אף אי-החוקיות שבו, ולפיכך אין המדובר במקרה כזה בחוזה למראית עין. כפי שנאמר ע"י כב' השופט (כתוארו אז) צ' טל לעניין זה:

"הסכם המבריח נכסים מן הנושים מן הסתם הוא נגוע בחסרון תום-לב כלפי הנושים, ויש שניתן לבטלו על-פי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980, אבל אין הוא בהכרח הסכם למראית עין. טול, למשל, אדם המוכר נכסיו לקונה תמים בתמורה מלאה לפני שנושיו יספיקו לשים יד עליהם. מכירה כזו אינה כלל למראית עין, שהרי הצדדים התכוונו בדיוק להסדר המשפטי הכלול בהסכם" (ראו ע"א 1780/93 בנק מזרחי המאוחד בע"מ נ' יהודית אולצ'יק ואח', פ"ד נ(2) 41, בעמ' 44).

מן הכלל אל הפרט:

ב. כבר בשלב זה אקדים ואומר, כי בנסיבות המקרה שבפניי, סבורני כי המשיבים בחתימתם על ההסכם הסכימו ביניהם, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, לפיו הזכויות במקרקעין עוברות למשיבה, בעוד שכוונתם האמיתית הייתה שונה, והם לא התכוונו באמת להעביר את אותן הזכויות במקרקעין למשיבה, לכן מדובר בחוזה למראית עין בלבד. יתרה מזאת, ובלא קשר לפיקציה שבהסכם, התכלית עצמה של ההסכם נועדה לשם הברחת נכסיו של המשיב מנושיו, על כן מדובר גם בחוזה הנוגד את תקנת הציבור, שלא נעשה בתום לב, ויש לראותו גם כחוזה פסול. על מנת לבסס את המסקנה אליה הגעתי, אבחן להלן את תוכן ההסכם, וכן נסיבות עריכתו.

באשר לתוכן ההסכם:

מעיון בהוראות ההסכם, ניתן ללמוד, כי בעת כריתת ההסכם, המשיבים היו ערים לכך שיהא להם קושי בעתיד להסביר את ההגיון שעומד מאחורי עריכת הסכם כזה לאחר 30 שנות נישואין, כאשר במהלך שנות הנישואין לא היה כל משבר בחיי בני הזוג. נוכח האמור, הם טרחו בסעיף 2 להסכם לפרט את העובדות אשר לטענתם הביאו אותם לעריכת ההסכם. על פי ההסכם המשיב העביר את המקרקעין לטובת המשיבה, לכן טבעי הדבר שהצדדים ידגישו, בין היתר, את תרומת המשיבה והשקעותיה במשק הבית, ובבניית דירת המגורים, וכן ברכישת הקרקע ברינה. בסעיף 2 (ח) התייחסו הצדדים לקשיים הכלכליים של החברה בזו הלשון:

"חברה בשם נ.ח.ל.פ. נצרת לבניין ופיתוח בע"מ שבה החזיק הבעל במניות והיה מנהל בה נקלעה בשנים האחרונות לקשיים והבעל נאלץ לשלם עבורה ובמקומה כספים רבים בהיקף של מאות אלפי שקלים שנמשכו מהקופה המשותפת ומהלוואות שנלקחו ע"י בני הזוג והוחזרו ו/או מוחזרים מפרי עמלם המשותף".

בסעיף זה למעשה מודים המשיבים כי הסיבה האמיתית לכריתת ההסכם, הייתה במטרה "להציל" את הרכוש מפני נושיו של המשיב. המשיבים אף בעדותם בבית המשפט, לא ניסו להסתיר את הסיבה לכריתת ההסכם לאחר 30 שנות נישואין. ההסבר שמסר המשיב היה:

"ההסבר הוא פשוט, אנחנו כל הזמן לא חשבנו על זה, כי כל הזמן עבדנו, השקענו, בנינו ועשינו את כל הדברים האלה במשותף, פתאום אני נכנסתי להרפתקאה לא מחושבת, הטעות היחידה בחיים שעשיתי שנכנסתי לחברה הזאת נ.ח.ל.פ., אז זה התחיל להשפיע, לא בבית זה התחיל להשפיע עלי מבחינה כלכלית וגם כן אשתי הצטרפה ואני הוצאתי כסף מכיסי כדי לכסות דברים" (ראו עמ' 11, שורות 26-22 לפרוטוקול הדיון מיום 3/3/2008).

אף כשנשאלה המשיבה במהלך חקירתה הנגדית בבית המשפט האם תשלום החובות היא הסיבה לחתימת ההסכם, השיבה על כך, כי כאשר החברה נכנסה להסתבכות, כל מיני גורמים באו בדרישות לתשלום כספים והמשיב שילם 300 אלף ₪, בעקבות זאת רצתה המשיבה לשמור על זכויותיה ועל זכויות ילדיה, ואם המשיב הסתבך, זה לא עניין של הבית, ולה אישית לא היה כל קשר לחברה של המשיב (ראו עמ' 13, שורות 27-24, עמ' 14, שורות 2-1).

בהקשר זה, חשוב להדגיש כי גם המשיב וגם המשיבה במהלך חקירתם הנגדית בבית המשפט, לא ציינו ולו במילה אחת כי התרחש איזשהו קרע בחייהם המשותפים של בני הזוג, אשר כתוצאה ממנו הם החליטו להסדיר את יחסי הממון ביניהם.

זאת ועוד, סעיף 4 להסכם קובע:

"מוצהר ומוסכם בזאת כי ההתחייבויות שנטל על עצמו הבעל ו/או שבהם הוא יחויב בעתיד כתוצאה מכל פעילות עסקית או מסחרית יהיו חיובים אישיים שלו בלבד וללא כל השתתפות מצד האישה".

בהתאם לאמור בסעיף הנ"ל, המשיבים החליטו ליצור הפרדה מוחלטת בין חובותיו של המשיב לבין השתתפותה של המשיבה בהן, וזאת כאשר על-פי ההסכם רוב הזכויות במקרקעין הועברו למשיבה, הדבר מעיד אף הוא כי מטרתו האמיתית של ההסכם הייתה להבריח נכסי המשיב מפני נושיו.

גם אופן בו חולק הרכוש בין המשיב לבין המשיבה במסגרת ההסכם מלמד על כך, כי בני הזוג התכוונו דווקא להבריח את הנכסים מהנושים. כך, באשר למקרקעין בגוש 17526 חלקה 12, אשר על-פי סעיף 2 (ט) להסכם קרקע זו, נרכשה על-ידי בני הזוג ממקורות משותפים. ביחס לקרקע זו נאמר בהסכם כי:

"הזכויות במגרשים הידועים כמגרשים מס' 12/3 ו-12/5 שהם 91/540 חלקים בחלקה 12 מגרש 17526 והרשומים ע"ש הבעל יהיו בבעלות אישית של האישה ויועברו וירשמו על שמה בלעדית (ראו סעיף 3.ב. להסכם).

הנה, על אף שנאמר בהסכם כי המדובר בנכס שנרכש במאמץ משותף, ויתר המשיב כליל על זכויותיו בנכס זה. כאשר נשאל המשיב בחקירתו בבית המשפט מדוע העביר למשיבה את כל הזכויות בנכס האמור, ענה כי יש מסמכים המעידים כי המשיבה הייתה שותפה ברכישת הקרקע ועצם היותה אשתו של המשיב, מגיע לה חצי, מה עוד שלדברי המשיב היא עבדה והכניסה כסף ושמה את כל דמי הפנסיה שלה וגם עבדה במשרדו של המשיב ללא משכורת, המשיב הוסיף וציין, כי מגיע לה ולילדים שהם ייהנו מהמאמץ המשפחתי של 30 שנה, ולכן המשיבה קיבלה בדיוק את מה שהיא צריכה לקבל (ראו עמ' 12, שורות 18-8 לפרוטוקול הדיון מיום 3/3/2008). הסבר זה של המשיב אינו עומד במבחן ההגיון והשכל הישר, על כן הנני דוחה אותו. ההסבר היחיד המתקבל על הדעת, בנסיבות העניין, הנו כי בהעברת הזכויות במקרקעין הנ"ל על שם המשיבה בלבד, הביעו בני הזוג את רצונם האמיתי שהינו להבריח את הנכסים מפני הנושים, הא ותו לא. הרי העדר תמורה כנגד הנכסים שהועברו בהסכם וכן העדר שוויון בחלוקת הנכסים, יכולים לשמש, בין היתר, כשיקולים מובהקים לכך כי ההסכם נעשה לשם הברחת נכסי המשיב מפני נושיו.

אוסיף עוד, כי עד עצם היום הזה בני הזוג לא התגרשו והם ממשיכים להתגורר יחד ונראה כי חיי הנישואין שלהם מתנהלים כסדרם, לכן תמוהה מאוד בעיני העובדה כי המשיבים החליטו להתחשבן בענייני רכוש, לאחר כ-30 שנות של חיים משותפים, כאשר אין כל סכסוך ביניהם. סבורני כי התחשבנות כזו במהלך חיי הנישואין הסדירים של בני הזוג, יכולה להעיד על טעם לא ראוי לעריכת התחשבנות שכזו.

באשר לנסיבות כריתת ההסכם:

ד. נסיבות כריתת ההסכם גם הן מלמדות בבירור שהוא נעשה לשם הברחת הנכסים. בעניין זה יובהר כי מעבר לעובדה כי ההסכם בין בני הזוג נחתם לאחר כ-30 שנות נישואין, חשוב להבין גם העיתוי המדויק לחתימת ההסכם דווקא בחודש אוגוסט 2003. המשיב טען בעדותו בבית המשפט כי הסתבכותה הכלכלית של החברה התחילה בשנת 1999, ודווקא העובדה כי משנת 1999 ועד אמצע שנת 2003 לא נקטו המשיבים בצעד כלשהו, כגון עריכת ההסכם, מפריכה את טענת הבנק, לפיה המשיבים התכוונו להבריח את הנכסים באמצעות עריכת ההסכם בחודש אוגוסט 2003 (ראו עמ' 12, שורות 7-2). אינני יכול להסכים עם טענתו הנ"ל של המשיב וסבורני כי העיתוי של עריכת ההסכם דווקא מלמד את ההיפך, ויש בו כדי לאשש את טענת הבנק בדבר כוונת המשיבים להבריח את הנכסים. הרי ראוי לזכור כי ביום 4/8/2003 פנה הבנק למשיב לראשונה בכתב להסדרת החוב. לפנייה זו קדמו פניות בעל-פה מטעם הבנק בדרישה להסדרת החוב. בעניין זה, העיד מטעם הבנק מר ריאד דביני, אשר שימש בין השנים 2003 – 1994 כמנהל סניף הבנק בנצרת בו התנהל חשבון החברה וחשבון המשיב, והיה מעורה בחשבון המשיב, לפי דבריו, מכתב הדרישה הוא מחודש אוגוסט, אבל הפנייה של הבנק אל המשיב ושני שותפיו הייתה חודשים לפני כן, במהלך תקופה זו התנהלו שיחות וישיבות, והאחרונה שביניהן הייתה שבועיים עד שלושה שבועות לפני מכתב הדרישה, אצל עו"ד שכיב קובטי, אז הייתה הצעה עקרונית איך לפתור את הבעיה בין הבנק לבין המשיב ושני שותפיו. השותף השלישי מר סרוג'י חתם על ההצעה והמשיב ושותפו הנוסף כראם לא באו, לכן הבנק דחה את הישיבה לעוד כמה ימים, אולם גם אז הם לא באו. בנסיבות אלה החליטה הנהלת הבנק לשלוח מכתב דרישה והדבר אכן נעשה (ראו עמ' 6, שורות 12-6 לפרוטוקול הדיון מיום 3/3/2008). עדותו זו של מר דביני הותירה עליי רושם חיובי, ואף לא נסתרה על ידי המשיבים, לכן הנני קובע כי עדות זו מהימנה עליי ואני מקבלה.

יתירה מזו, מהמסמכים שהונחו בפניי עולה, כי לאחר קבלת מכתב הדרישה בכתב מהבנק, הגיב ב"כ המשיב במכתבים מיום 05/08/03 ו- 06/08/03, בתגובה לכך שלח הבנק למשיב ביום 07/08/03 דרישה נוספת (ראו העתק תכתובת של הצדדים נספח יא' להמרצת הפתיחה).

זאת ועוד, מעיון בהסכם עולה, כי ההסכם נערך בתאריך 01/08/03, דהיינו נערך לפני הפנייה בכתב של הבנק למשיב. עם זאת, הערות האזהרה אשר נרשמו על המקרקעין מכוח ההסכם לטובת המשיבה, נרשמו רק ביום 14/08/03, כאשר הפנייה ללשכת רישום המקרקעין נעשתה בתאריך 13/08/03 (ראו העתר הבקשה לרישום הערות האזהרה בעניין גוש 16544 חלקה 3 נספח יב' להמרצת הפתיחה). משמעות הדבר, כי הערות האזהרה נרשמו בחלוף כשבועיים מיום עריכת ההסכם. התנהגות זו של המשיבים, מעוררת תמיהה וסימני שאלה אם נוסיף לכך העובדה כי בסימוכין המופיעים בתחתית עמ' 3 להסכם, נרשם באותיות קטנות ח/46, 11/8. הרישום בסימוכין כאמור מלמד ככל הנראה, כי תאריך הפקתו של ההסכם הינו 11/08/03 ולא תאריך 01/08/03. מסקנה זו תומכת בטענת הבנק כי תאריך חתימתו האמיתי של ההסכם, לא היה בתאריך 01/08/03 כפי שנרשם, אלא תאריך מאוחר יותר הקרוב יותר ליום 13/08/03, המועד בו הוגשה הבקשה לרישום הערת אזהרה, ובכל מקרה לאחר מועד פניית הבנק לראשונה בכתב למשיב בדרישה לתשלום החוב ולאחר שהמשיב הבין כי הבנק רציני בדרישותיו, והוא עשוי לרדת לנכסיו. מכאן היה צורך בעריכת ההסכם ורישום הערת אזהרה על מנת להבריח את נכסי המשיב מפני הבנק. מסקנה זו הגיונית ומתקבלת על הדעת בנסיבות העניין.

כאן המקום לציין, כי חרף טענת הבנק למועד עריכת ההסכם, הרי המשיבים לא מצאו לנכון להביא כל ראיה מסוג כלשהו כדי לתמוך בטענתם כי אכן ההסכם נערך בתאריך 01/08/03, כמו כן לא הביאו אף ראיה כדי לתת הסבר המניח את הדעת לרישום הסימוכין בתחתית עמ' 3 להסכם, כל זה מחזק ותומך בטענת הבנק כי אכן ההסכם לא נערך בתאריך 01/08/03 כפי שהסברתי לעיל. מכל מקום, גם אם אקבל את טענת המשיבים כי ההסכם אכן נערך ונחתם ביום 01/08/03, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי לעיל לפיה, מטרתו האמיתית של ההסכם הייתה להבריח את נכסי המשיב, מאחר ועל פי עדותו של מר דביני המקובלת עליי, הרי קודם לתאריך 01/08/03 נעשו פניות בעל פה ע"י הבנק אל המשיב בדרישה לתשלום החוב, והמשיב אף לא הופיע לפגישה עם נציגי הבנק שהתקיימה שבועיים עד שלושה שבועות לפני מכתב הדרישה מיום 04/08/03, לכן גם אם ההסכם נחתם ביום 01/08/03, הרי הוא נועד בנסיבות העניין להבריח את נכסי המשיב מפני הבנק.

ה. מעבר לאמור לעיל, ובהתעלם מאי-חוקיותו של ההסכם, העובדה העיקרית שיש בה כדי לתמוך במסקנתי כי המשיבים כרתו את ההסכם למראית עין בלבד, והם לא התכוונו באמת להעביר את הזכויות במקרקעין