ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד פיראס נואורה (בן מוחמד) :

165

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

לפני כב' השופט יצחק ענבר

פ 3147/07

04/08/2008

בעניין:

מדינת ישראל

ע"י עו"ד שביט, מפרקליטות מחוז ירושלים

המאשימה

- נ ג ד -

פיראס נואורה (בן מוחמד) ת.ז. 940690134

על-ידי עו"ד דראושה

הנאשם

הכרעת-דין

כתב האישום

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום, הכולל אחד-עשר אישומים שבהם מיוחסים לו עבירות של גניבת רכב, ניסיון לגניבת רכב, קבלת רכב גנוב, מסחר ברכב גנוב, ניסיון למסחר ברכב גנוב ושינוי זהות של רכב.

על פי החלק הכללי של כתב האישום, בתקופה שבין פברואר 2007 לתחילת יולי 2007 נהג הנאשם, ביחד עם מחמד נימר, מחמד דבש, מוסא הזו ומוסא סלאימה (להלן: השותפים, או נימר, דבש, הזו, סלאימה), לגנוב כלי רכב ולסחור בהם בצוותא ובצורה שיטתית ומאורגנת. שיטת הביצוע שבה נקטה החבורה הייתה בדרך כלל כדלקמן: בעלי מוסכים או עובדיהם בשטחי הרשות הפלסטינית היו מעדכנים את הנאשם כאשר בעלי כלי רכב יהודיים היו מביאים את כלי רכבם לטיפול במוסכים אלה, והיו מעבירים לנאשם מפתחות, קודים, רישיונות רכב ומסמכי העברת בעלות של כלי הרכב תמורת סכומי כסף. כאשר שהו כלי הרכב במוסך, נהג הנאשם לשכפל את מפתחות כלי הרכב ולצלם את רישיונות הרכב ואת מסמכי העברת הבעלות שלהם. את המפתחות ואת המסמכים מסר הנאשם לנימר או לדבש, יחד או לחוד, על מנת שיגנבו בעצמם או יחד עם הזו, סלאימה ואחרים את הרכב ממקום שהותו בישראל לאחר צאתו מהמוסך, בהתאם לכתובת המצוינת במסמכי הרכב. לאחר גניבת הרכב, היו השותפים מעבירים אותו לידי הנאשם בבית לחם על מנת שהלה ימכרו בשטחים. הנאשם שילם לכל אחד מהשותפים סכומי כסף, בהתאם לתפקידו ולחלקו במעשה. בחלק מהמקרים יצרו השותפים קשר עם בעל הרכב שנגנב, בעצמם או באמצעות הנאשם, והציעו לו לרכוש חזרה את הרכב הגנוב. להלן מגולל כתב האישום אחד-עשר מקרים פרטניים של עבירות שבוצעו במתכונת זו.

תשובת הנאשם

2. בתשובתו לכתב האישום פרש הנאשם יריעת מחלוקת רחבה, אשר במסגרתה הכחיש לא רק את חלקו שלו, אלא אף את העובדות המיוחסות לשותפים. אולם לאחר שמיעת הראיות אישר בא כוחו המלומד של הנאשם, כי ההגנה אינה חולקת עוד על תאור מעשי הגניבה, לרבות מעורבותו בהם של אחד בשם פיראס, כפי שאלו פורטו בעדויות עדי התביעה ובכתב האישום. כפועל יוצא מכך, השאלה היחידה שנותרה שנויה במחלוקת הנה, האם פיראס הנ"ל, המתואר בכתב האישום, הנו אכן הנאשם, או שמא עלה בידי הנאשם לעורר ולו ספק סביר לפיו מדובר בפיראס אחר (עמ' 156-157).

מהלך הדיון

3. לאור צמצומה כמתואר לעיל של יריעת המחלוקת אייחד את עיקר הדיון לשאלת זיהויו של הנאשם כפיראס הנזכר בכתב האישום. עם זאת, בחלקו השני של הדיון אבחן באופן פרטני גם את מסכת הראיות הנוגעת לכל אחד ואחד מאחד-עשר פריטי האישום.

ראיות המאשימה

4. ראיה מרכזית המפלילה את הנאשם הנה עדותו של השותף הזו, אשר חתם על הסכם עד מדינה (ת/55). בעדותו ובהודעותיו במשטרה, אשר הוגשו בהסכמה, תאר הזו באופן מפורט את מעשי הגניבה המתוארים בכתב האישום ואת חלקו של הנאשם בהם. לדברי הזו, הנאשם ולא אחר הוא פיראס הנזכר בהודעותיו. בעבר, בעת שהתגורר תקופה קצרה בבית לחם, הכיר הזו את הנאשם היכרות רחוקה (עמ' 94, ת/38, בעמ' 2, ש' 19; ת/50, בעמ' 2). לאחר שהזו התחבר לנימר ולדבש לצורך ביצוע הפעילות העבריינית נשוא כתב האישום, התהדקה היכרותו עם הנאשם (עמ' 94, ש' 5-9).

5. ראיה מרכזית נוספת המפלילה את הנאשם היא עדותו של השותף נימר, חשמלאי רכב במקצועו. בעדותו בבית המשפט סיפר נימר, כי נהג להתייעץ מעת לעת עם הנאשם, שהיה מכונאי טרקטורים. תדירות השיחות ביניהם הייתה "יכול להיות שזה פעם בשבוע ויכול להיות שזה היה פעמיים בשבוע, ופעם בחודש". עוד הוסיף כי "היה לי בעיה ברשות הפלשתינאית, הוא התערב לי שמה עם הקשרים לו". "היה לי איום מאנשים והוא התערב לי בקטע ונגמר". בהמשך הסביר כי התכוון להסגרתו לרשות הפלסטינית על-ידי אדם בשם זינאתי עבדיה ובני דודיו, בגין גניבת רכב, והנאשם עזר לו (עמ' 44-45, 60-61). עם זאת, במהלך עדותו בבית המשפט חזר בו נימר באופן גורף מכל אמרה בהודעותיו, שיש בה כדי להפליל את הנאשם. בנסיבות אלו הוכרז נימר עד עוין, והודעותיו הוגשו כראיה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. בהודעותיו במשטרה זיהה נימר את הנאשם במסדר תמונות שנערך לו וגם בהמשך, כאשר הנאשם הובא לפניו. לדבריו "הוא היה המפעיל שלי, הוא היה מוסר לי את המפתחות" (ת/21, עמ' 6-7, 10, 28; ת/14). נימר שלל כי הנאשם היה מעורב בהסגרתו לרשות הפלסטינאית (ת/21, עמ' 8, 11). עוד סיפר כי הוא חייב לנאשם כסף תמורת ערבות בסך 21,000 ש"ח ששילם עבורו הנאשם באמצעות אבו דהים, ועל רקע זה הוא החל לעסוק בגניבת כלי הרכב כדי שיוכל להחזיר לנאשם את חובו. לדברי נימר, הוא כבר שילם לנאשם על חשבון החוב 16,000 ש"ח (ת/21, בעמ' 13-14, 28, 30; ת/28ו, בעמ' 1, עמ' 13 ש' 405-406; ת/28ח בעמ' 2, ש' 26-38; ת/28יא בעמ' 1, ש' 6-8). בשתיים מהודעותיו (ת/28ו ות/28ח) תיאר בפרוטרוט את מעורבותו של הנאשם במעשי הגניבה. יושם לב, כי עדותו של נימר הנה עקיבה בכל הקשור לזיהויו של הנאשם, שהרי הן בהודעותיו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט לא היה כל ספק, כי הנאשם ולא אחר הוא פיראס הנזכר בהודעות. חזרתו של נימר מהודעותיו לא נעשתה אלא באשר לחלקו של הנאשם במעשי הגניבה.

6. התביעה זמנה כעד תביעה גם את השותף דבש. בהודעותיו של דבש במשטרה תאר את מעשי הגניבה באותו האופן שבו פורטו בכתב האישום. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט הקטין דבש עד מאד את חלקו של פיראס. בנסיבות אלו הוכרז עד עוין, והודעותיו התקבלו כראיה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. לעומת זאת, בכל הקשור לזיהויו של הנאשם כפיראס שנטל חלק במעשי העבירה הייתה עדותו של דבש עקבית: במשטרה ספר, כי אינו מכיר את פיראס, וכי מי שהיה בקשר עם פיראס היה נימר. לדבריו, הוא ראה את פיראס רק פעם או פעמיים בלילה ואינו יודע איך הוא נראה. לכל היותר הוא דיבר עם פיראס פעמים-שלוש בטלפון (ת/30, עמ' 1-2). כאשר הכניסו את הנאשם לחדר החקירות שבו שהה דבש, הוא שלל כי הוא מכיר את הנאשם או כי זהו פיראס (ת/30, עמ' 2). גם בעדותו בבית המשפט הכחיש דבש כי הוא מכיר את הנאשם. הוא ראה את פיראס פעם אחת בלילה ואינו זוכר את פניו.

7. עד תביעה נוסף הנו אבו דהים, אשר שמו הועלה על-ידי השותפים כמי שהשתתף עמם לעתים במעשי הגניבות. אבו דהים טען בעדותו כי אינו מכיר את הנאשם, וכי אינו בטוח שהנאשם הוא אותו פיראס שהכיר. לטענתו, הוא פגש את פיראס נואורה פעם אחת בבית ג'אללה. פיראס יצר עמו קשר במועדון בבית ג'אללה והבטיח לפרוע את חובו של דבש כלפיו. אבו דהים לא הבחין בחזותו של פיראס משום שבמועדון היה חשוך. במועד אחר הגיע אבו דהים לביתו של פיראס שליד כנסיית המולד. השניים שתו יחד קפה, ואבו דהים קיבל מפיראס 1,000 ש"ח. אשר למפגש זה ידע אבו דהים לספר כי לפיראס היה זקן ושיער ארוך (עמ' 121, 123, 125).

8. המאשימה מבקשת להסתמך גם על עדותו של זאגל, אשר פגש בנאשם עת הגיע לבית לחם על מנת לקנות בחזרה את רכבו הגנוב של חברו משה עזרן (כמתואר באישום העשירי). זאגל תיאר בעדותו כי כאשר הגיע לרכב הגנוב, הנאשם נמצא בתוכו. זאגל דיבר עם הנאשם ואמר לו כי מכיוון שדברים רבים פורקו מהרכב הוא מעוניין לקחת רק את יומן העבודה שברכב, לשלם תמורתו 1,000 ש"ח, ולהשאיר את הרכב. הנאשם אמר לו שאם לא ישלם 6,000 ש"ח הוא לא יקבל "אפילו בורג אחד". בסופו של דבר, ולאחר התייעצות טלפונית עם עזרן, העביר זאגל 6,000 ש"ח לסלאימה אשר נכח במקום, סלאימה העביר את הסכום לנאשם, וזאגל נטל לידיו את הרכב. ביום 5/6/07, יום לאחר האירוע, זיהה זאגל במשטרה את תמונתו של הנאשם כמי שהחזיר לידיו את הרכב. לדבריו, הוא הצביע עליו מייד כי היה בטוח "במיליון אחוז" שזה הוא. ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 17/10/07, הכניסו החוקרים את הנאשם לחדרו של זאגל. זאגל זיהה את הנאשם לפי מראהו: "היה גבוה ושערות" ובהמשך הוסיף כי זיהה אותו גם לפי הפנים. הוא אמר לחוקרים שהוא לא בטוח האם היו למי שהחזיר לידיו את הרכב שערות חלקות או תלתלים, משום שבמועד החזרת הרכב הוא חבש כובע קש עגול. לכן ביקש שיכניסו את הנאשם שוב כדי לעמוד על מבטאו של הנאשם ולהסתכל עליו היטב. לאחר שדיבר עם הנאשם ועמד על כך שלנאשם יש מבטא פלאחי, הוא היה בטוח בזיהויו.

9. הוגשו בהסכמה ראיות רבות נוספות, הכוללות, בין היתר, את הודעות הנאשם, תמלולי האזנות סתר לטלפון הנייד של דבש, פירוטי שיחות הטלפונים הניידים של הזו ושל נימר, ופירוט שיחות של טלפון נייד נוסף, אשר השותפים מסרו בחקירתם כי היה שייך לפיראס/הנאשם. התמלילים ופירוטי השיחות תומכים בעדויות השותפים באשר למעשי הגניבה שבכתב האישום ולחלקו של כל אחד מהשותפים בהם, ויש בהם כדי לבסס כדבעי את כל הנטען בכתב האישום, לרבות באשר לחלקו של פיראס. אך האם עלה בידי המאשימה לשכנע, כי פיראס הנ"ל הנו פיראס נוארה, היינו, הנאשם? נפנה ונבחן שאלה זו.

הערכת עדויות התביעה

10. כבר נאמר לעיל, כי הזו הוא עד מדינה. על פי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, לעדות יחידה של שותף לעבירה שהוא "עד מדינה" נדרשת תוספת ראייתית מסוג "סיוע". על מנת שראיה תוכל לשמש סיוע חייבות להתקיים בה שלוש דרישות מצטברות: מקור הראיה נפרד ועצמאי מהעדות אשר טעונה סיוע; ראיית הסיוע נוטה לסבך את הנאשם באחריות לביצוע המעשה נשוא האישום; הראיה נוגעת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים (ע"פ 399/83 מדינת ישראל נ' יהודאי פ"ד לט(4), 197 בסעיף 6 לפסק הדין).

הזו העיד על ביצוען של מספר עבירות על-ידי הנאשם. לטענת המאשימה, בנסיבות העניין די בכך שראיית הסיוע תתייחס אך לאחת העבירות על מנת לבסס הרשעה על פי עדותו של הזו גם בקשר לעבירות האחרות. לטענת ההגנה, נוכח הקושי המובנה בעדותו של עד מדינה וחוסר האמון שיש לייחס לעדותו, על המאשימה להראות כי קיימת ראייה מסייעת לכל עבירה בנפרד.

בסוגיה זו הדין עם המאשימה. הכלל הוא שראיית הסיוע אינה ממצה בהכרח את כוחה בשמשה סיוע לעבירה אחת, ואפשר שתשמש סיוע למספר עבירות, הכול בהתאם לאופיין של העבירות ולטיבה של ראיית הסיוע (ראו למשל: ע"פ 242/85 חזן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 512, בפסקה 6 לפסק הדין). ההלכה לעניין זה מסוכמת בספרו של יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003) בעמ' 290:

מקום שעד שעדותו טעונה סיוע מעיד על ביצוען של מספר עבירות, ואילו ראיית הסיוע מתייחסת במישרין לאחת מהן בלבד, ניתן יהיה לבסס מכוחה של ראיית סיוע זו הרשעה בעבירות האחרות, בתנאי שהמדובר בסדרה של עבירות דומות, הקשורות זו בזו והמהוות מסכת אחת או עסקה כוללת אחת; שבנסיבות כאלה די בראיית סיוע המתייחסת לאחד ממעשי העבירה, כדי לסלק החששות המצדיקים את דרישת הסיוע לעדותו של אותו עד.

בענייננו, מדובר בשרשרת עבירות שבוצעו בפרק זמן תחום בתקופה שבין פברואר 2007 לתחילת יולי 2007. העבירות דומות במהותן, ננקטה בהן שיטת פעולה דומה, והן בוצעו על-ידי אותה חבורה. במשך כל אותה תקופה עסקו פיראס והשותפים במסכת שלמה ומתמשכת של תכנון וביצוע גניבות, אשר רכיביה כללו קבלת מידע אודות רכבים שבעליהם יהודים, שכפול מפתחות ומסמכים, מסירת המפתחות לשותפים, איתור הרכבים בישראל, גניבת הרכבים, העברת הרכבים לבית לחם ומכירתם. במצב דברים זה, ראיית סיוע לעדותו של הזו באשר לאחד משלביה של ההתרחשות, היינו, לאחד ממעשי העבירה, יכולה להוות סיוע גם לדבריו באשר לעבירות האחרות. עם כל זאת, וכפי שיפורט בהמשך, ממילא ניתן למצוא ראיות סיוע ביחס לכל אישום ואישום או לחילופין ראיות עצמאיות המהוות בסיס להרשעה אף לולא עדותו של הזו.

11. אשר לעדויותיהם של נימר ושל דבש, הרי על פי סעיף 10א'(ד) לפקודת הראיות הן טעונות חיזוק. ממילא יש צורך בחיזוק להודעות אלו משום שמדובר בעדויות של שותפים לעבירה (סעיף 54א(א) לפקודת הראיות). הדרישה לחיזוק היא דרישה לתוספת מאמתת, המצביעה על אמינות גרסתו של העד. בדומה לאמור לגבי דרישת הסיוע, מקום שמדובר בסדרת עבירות הקשורה אחת ברעותה עד כדי היותן מסכת אחת, די בחיזוק לאחת מן העבירות (ראו בספרו של קדמי הנ"ל, בעמ' 367). במקרה דנן, בשל הדרישה הכפולה לחיזוק, עליו להיות משמעותי ובעל משקל (ע"פ 116/87 נחמיאס נגד מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 716).

12. על פי ההלכה הפסוקה, עדות הטעונה תוספת ראייתית, על מנת שתוכל לשמש בסיס להרשעה, יכולה לשמש, כשלעצמה, תוספת לעדות אחרת הטעונה תוספת ראייתית (ע"פ 242/85 חזן נ' מדינת ישראל פ"ד מא(1) 512, בפסקה 5). לפיכך, הודעתו של נימר יכולה לשמש סיוע לעדותו של הזו, ולהיפך: עדותו של הזו יכולה לשמש חיזוק להודעתו של נימר. בדומה לכך, עדותו של דבש יכולה לשמש סיוע לעדותו של הזו או חיזוק להודעתו של נימר, ולהיפך: עדותו של הזו או הודעתו של נימר יכולות לשמש חיזוק לעדותו של דבש. פלטי השיחות ופירוטי השיחות יכולים אף הם לשמש חיזוק במקום בו הדבר נדרש.

13. לא למותר להבהיר, כי הדרישות שפורטו לעיל לסיוע או לחיזוק הנן דרישות מינימום, שכן את טיבה של התוספת הנדרשת ואת מהותה לא ניתן לקבוע אלא לאחר קביעת משקלה העצמי של העדות הטעונה תוספת ראייתית. עמדה על כך כב' השופטת דורנר בע"פ 6147/92 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ח(1) 62, 67:

משקלה הפנימי של עדות נקבע על סמך שיקולים שבהתרשמות ושיקולים שבהגיון, כגון: הגיונה הפנימי, סדר הפרטים הנמסרים בה וכיוצא באלה סימנים המשכנעים כי המדובר בדברי אמת. ואולם יש שנדרשת תוספת ראייתית מכוח הדין. בכל מקרה – בין שדרישת התוספת היא על פי דין ובין שהיא נובעת משום חסר במשקל העצמי של העדות – קיימת זיקה הדדית בין משקלה העצמי של העדות לבין התוספת הראייתית. ככל שהמשקל העצמי גדול יותר, התוספת הנדרשת מועטת, ולהפך, ככל שהמשקל העצמי של העדות קטן יותר, תידרש תוספת גדולה יותר.

על רקע דברים אלה, נפנה ונבחן את גופן של העדויות המפלילות.

14. הזו הוא שותף לעבירות ועד מדינה, אשר קיבל תמורה עבור עדותו. על בחינת עדותו להיעשות, אפוא, בזהירות יתירה. לעיל ראינו כי עדותו אף טעונה סיוע ולא בכדי. אלא שמצד שני יש לציין, כי עדותו הותירה בעיקרה רושם חיובי: ראשית, לא נטען ולא הובאה כל ראיה המלמדת, כי המשטרה ביקשה מהזו את ראשו של הנאשם. שנית, הזו מסר גרסה מפורטת בדבר תכנית עבריינית כוללת שבוצעה לאורך זמן. בשלב זה של ההתדיינות אין מחלוקת כי חלקה הארי של גרסה זו - לרבות היותו של אחד בשם פיראס נמנה על השותפים - הנו אמת לאמיתה. במאמר מוסגר יצוין, כי על דבר קיומו של פיראס ועל חלקו הרב בביצוע התכנית העבריינית, כפי שאלו פורטו בכתב האישום, ניתן ללמוד לא רק מעדויותיהם המפלילות של השותפים, אלא גם מהאזנות הסתר ומפירוטי שיחות הטלפון. וכי מדוע יבחר הזו להסתיר בכזב את זהותו של פיראס האמיתי ולהשאיל זהות זו לנאשם דווקא? אכן, התרחיש שלו טוענת ההגנה, לפיו מסר הזו סיפור מפורט שכולו אמת, זולת שקר באשר לזהותו של פיראס הנמנה על בני החבורה, נראה מעושה ומאולץ. שלישית, ניכר היה על הזו, כי הוא לא ניסה להעצים את חלקו של הנאשם אלא סיפר את הדברים כהווייתם. כך, למשל, כאשר מנקודת מבטו לא היה לנאשם תפקיד משמעותי במעשי הגניבה, לא הסתיר זאת (ראו למשל עדותו בעמ' 98, ש' 7-8 בקשר לחלקו של הנאשם בגניבת המשאית נשוא האישום הרביעי). רביעית, עדותו של הזו, הן במשטרה והן בבית המשפט, הייתה מפורטת, הגיונית ועקיבה. דבריו משתלבים היטב בתמונה הראייתית הכוללת. לאור כוחם המצטבר של שיקולים אלה איני רואה מניעה לבסס על עדותו של הזו ממצא מפליל, זאת בכפוף, כמובן, לסיוע הדרוש לה עקב היותו שותף ועד מדינה.

15. ומכאן לעדותו של נימר:

נימר מסר במשטרה הודעות מפורטות המפלילות את הנאשם לגבי מרבית פריטי האישום. זיהויו של הנאשם כפיראס, הנזכר בהודעותיו, היה אף הוא חד משמעי ונחרץ. במאמר מוסגר יצוין, כי מדובר, למעשה, בהצבעה ולא בזיהוי, שהרי בין נימר לבין הנאשם הייתה היכרות מוקדמת.

במהלך עדותו בבית המשפט לא חלק נימר על כך שפיראס הנזכר בהודעותיו הנו הנאשם, אך חזר בו מהפללתו של הנאשם. למקרא העדות בכללותה אין קושי לקבוע, כי נימר חושש מאד מהנאשם (ראו למשל עמ' 43-44 לפרו', שם מבקש נימר שלא להעיד אודות הנאשם; וכן עמ' 46, ש' 3-11, שם אמר שאינו מעוניין למסור את שמו של מי שהעביר לו מידע אודות הרכבים). יצוין, כי נימר השיב בחופשיות וברצון לשאלות כאשר התבקש לספר על היכרותו עם הנאשם באופן כללי, אך כל אימת שנשאל שאלות בדבר מעורבותו של הנאשם בעבירות, סירב להשיב עליהן וטען כי אינו זוכר דבר. התנהלות זו מלמדת, כי נימר גמר אומר לסייע לנאשם ויהי מה.

במהלך עדותו טען נימר, כי יסוד הפללתו של הנאשם בלחצים שבהם היה נתון בעת מעצרו ובהבטחה של חוקריו כי אם יפליל את שותפיו ישוחרר ממעצר (עמ' 47). אין בידי לקבל טענה זו: ראשית, בתחילת חקירתו של נימר במשטרה ביום 15/7/07 הוא נשאל האם הובטח לו דבר מה על-ידי קצין אמ"ן מחוז ירושלים, והשיב כי לא הובטח לו כלום (ת/28א). בירור זה נערך לאחר שנימר כבר הפליל את הנאשם בהודעתו מיום 11/7/07 (ת/28ו); שנית, הטענות בדבר לחצים בחקירה הועלו רק בשלב מתקדם של עדותו, כאשר נדרש להתייחס לחלקו בעבירות של הנאשם, וניכר היה שנימר מחפש דרך להתחמק ממתן תשובות; שלישית, הודעותיו של נימר מפורטות ביותר ונראות אמינות פניהן, מה עוד שתוכנן משתלב היטב עם מכלול הראיות, לרבות עדויותיהם של הזו ושל דבש, האזנות הסתר ופירוטי שיחות הטלפון. רביעית, בסופו של יום אישר נימר, כי "יכול להיות" שהנאשם קשור למעשי הגניבה (עמ' 56 ש' 18 ואילך), וכי בהודעותיו במשטרה "יש חלק שהוא אמת ויש חלק שהוא שקר", אך הוא אינו זוכר במה שיקר (עמ' 56-57).

לאור כוחם המצטבר של שיקולים אלו מן הדין להעדיף את הודעותיו של נימר במשטרה על פני עדותו המכחישה בבית המשפט. כפי שכבר נאמר, הודעות מפורטות אלו מפלילות את הנאשם בכל המיוחס לו בכתב האישום. נוכח ההיכרות המוקדמת בין נימר לבין הנאשם, לא מעוררת עדותו של נימר בעיית זיהוי כלשהי של הנאשם.

16. זה המקום להתייחס לטענתו של הנאשם, כי נימר ראה להפלילו משום שהנאשם הסגיר אותו בשעתו למשטרה הפלסטינאית לאחר שגנב רכב מסוג טויוטה של קרוב משפחתו (ת/11א, בעמ' 3; ת/11ב, בעמ' 1-2; ת/11ד). לדברי הנאשם, עם היוודע דבר הגניבה, התקיימה ישיבה בנוכחות מוכתרים והוחלט כי נימר ישלם לבעל הרכב 50,000 ש"ח. בעדותו בבית המשפט הוסיף הנאשם, כי בישיבה נקבע שהסכום ישולם תוך שבוע, אולם בחלוף 3 ימים מהישיבה התקשר הנאשם למשטרה הפלסטינאית והסגיר את נימר (עמ' 136-137). כאמור, הסברו של הנאשם הוא, כי נימר מפליל אותו כדי לנקום בו.

בחנתי את גרסתו זו של הנאשם בכובד ראש ובאתי לכלל דעה, כי אין בידי לקבלה. כמה נימוקים חברו והביאוני למסקנה זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד: ראשית, אף שבמהלך עדותו יצא נימר מעורו כדי לסייע לנאשם, הרי בנקודה זו סיפר כי הסגרתו לרשות הפלסטינאית בוצעה על ידי אנשים אחרים בעוד שהנאשם דווקא ניסה לסייע לו (עמ' 61-62). שנית, סיפור ההסגרה נראה תמוה ומופרך. אין כל היגיון בכך שהנאשם החליט להסגיר את נימר למשטרה לאחר שהתקיימה ישיבה בעניינו של נימר והוחלט, כי הוא יפצה את קרוב משפחתו. הנאשם אישר כי עקב הסגרתו של נימר לא הועבר הפיצוי הכספי. נראה כי בהסגרה הנטענת פעל הנאשם בניגוד לאינטרס של קרוב משפחתו, ובאופן טבעי בניגוד לאינטרס שלו. שלישית, הנאשם לא הציג כל ראיה המאמתת את גרסת ההסגרה. במהלך עדותו טען, כי כאשר נחקר במשטרה מסר לחוקרו כי הוא רוצה להביא מכתב מהרשות הפלסטינאית או להעיד את גיסיו בעניין זה, אך החוקר סרב לשתף עמו פעולה (עמ' 135, ש' 9-11). דברים אלו היו רחוקים מלשכנע, אך גם אם היה בהם ממש, מדוע לא זימן הנאשם את גיסיו או את נציגי הרשות להעיד במשפט? הימנעותו זו של הנאשם מהבאת ראיה רלבנטית פועלת לחובתו. ההנחה היא כי לו היו מובאות ראיות אלה, היו טופחות על פניה של גרסתו.

הנה כי כן, גם לנימר אין כל סיבה לטפול על הנאשם עלילת שווא. משיקולים דומים לאלו שמניתי קודם באשר לעדותו של הזו (פסקה 14 לעיל), איני רואה סיבה שלא לאמץ גם עדות זו.

17. לעדויותיהם של הזו ושל נימר מתקשרות הראיות שהובאו באשר למקום מגוריו של הנאשם:

על פי מזכר של רכז מודיעין מרחב חברון בגזרת בית לחם (ת/23), אשר הוגש בהסכמה, הנאשם משתייך למשפחת תאמרה, ומתגורר בג'בל הינדזה, הממוקם על כיפה של הר בבית לחם. ביתו של הנאשם נמצא בסמוך לכנסיית המולד, הממוקמת קרוב לכיפת ההר, ובסמוך לש