ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יבגני סידיאקין נגד מדינת ישראל :

1

בתי המשפט

עפ 002151/08

בית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לערעורי תעבורה

04/08/2008

כבוד השופט עוני חבש - ס. נשיא

בפני:

בעניין:

יבגני סידיאקין ת.ז. 321169146

ע"י ב"כ עו"ד מ' וחדי ו/או נ' דינס

המערער

נ ג ד

מדינת ישראל

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים

המשיבה

פסק – דין

פתח – דבר

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים), מיום 10.1.08, בתיק תד 2475/03 – במסגרתו הורשע המערער, לאחר שנוהלו הוכחות בעניינו, בביצוען של העבירות הבאות: רשלנות – עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה" או "הפקודה"); אי שמירת מרחק - עבירה בניגוד לתקנה 49(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה" או "התקנות"); נזק – עבירה בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות; חבלה של ממש - עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה ושכרות - עבירה לפי סעיף 62(3) בצירוף סעיף 39(א) לפקודת התעבורה.

בית משפט קמא השית על המערער העונשים הבאים: 5 שנות פסילה בפועל; 5 חודשי מאסר על תנאי, אשר לא ירוצו אלא אם תוך 3 שנים מיום מתן גזר הדין ינהג המערער בזמן פסילה או בזמן שכרות, וכן קנס בסך של 5,000₪ או 5 חודשי מאסר תמורתו.

פרטי האישום בעניינו של המערער

2. ביום 18.11.02 בסמוך לשעה 16:50, כמתואר בכתב האישום, נהג המערער מכונית מסחרית מסוג "מאזדה" ונסע בכביש מספר 1 בירושלים, מכיוון מצפה יריחו לכיוון בית שמש בעקבותיה של מכונית מסוג "פיאט אונו", נהוגה בידי דפנה זגורי (להלן: "המתלוננת"). בהגיעו בסמוך לצומת מחנה ישי, נהג המערער ברשלנות כאשר פגע בחזית רכבו בחלקו האחורי של רכבה של המתלוננת, אשר הייתה לפניו כאמור. רשלנותו באה לידי ביטוי בכך שלא שמר מרחק מן המתלוננת וגרם בזאת לתאונת דרכים – בעטיה נחבלה המתלוננת חבלות של ממש קשות מאוד (שברים מרובים באגן, שברים בצלעות, שבר אצטובולום מרוסק דו"צ; שבר סרקום ללא תזוז דו"צ; שבועיים אשפוז בטיפול נמרץ; חודש אשפוז במחלקה אורטופדית וכן המשך שיקום ואיסור דריכה על שתי הרגליים משך חודשיים נוספים) וכלי הרכב המעורבים ניזוקו. בנסיבות אלה נהג גם המערער בעודו שיכור וכשבדמו ריכוז אלכוהול של 155 מיליגרם לכל 100 מ"ל.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

3. בפתח הכרעת דינו נדרש בית משפט קמא לטענתו של המערער בדבר "הגנה מן הצדק" בשל שיהוי ההליך. התאונה ארעה, כשם שצוין בהכרעת הדין, בחודש ספטמבר 2002 (אם כי בכתב האישום צוין שהתאונה התרחשה בחודש נובמבר 2002), כתב האישום נגד המערער הוגש ביום 27.5.03 ואילו הדיון בעניינו התקיים 4 שנים מאוחר יותר. ב"כ המערער טען אז, כי קיום ההליך בחלוף פרק זמן שכזה מהווה פגיעה של ממש ביכולתו של המערער לנהל הגנתו כראוי. בית משפט קמא דחה טענתו זו של המערער כבר בשלביו המקדמיים של ההליך בהבהירו, כי ההליך התמשך בשל העובדה שהנאשם לא נמצא ולא ניתן היה להשיגו בכתובות שמסר ובמספרי הטלפון, אשר מסר לתביעה. עוד הבהיר בית משפט קמא, כי טענת "הגנה מן הצדק" תתקבל אך בהינתן נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן – נסיבות אשר לא הוצגו בעניינו של המערער. אשר על כן קבע בית משפט קמא, כי אין כל הצדקה, בנסיבות המקרה הנדון, לחריגה מתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

4. בהמשך דבריו נדרש בית משפט קמא להודעתו של המערער במשטרה. ב"כ המערער טען אז, כי יש לפסול הודעתו של מרשו משום שנגבתה בניגוד לסעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב – 2002 (להלן: "חוק חקירת חשודים"). הרי המערער, לטענת בא-כוחו, עלה ארצה 3 שנים בלבד עובר לאירוע התאונה ושפתו הנה רוסית. הודעתו, לעומת זאת, נגבתה במשטרה בשפה העברית. בנסיבות אלה, לדברי ב"כ המערער, קיים חשש אמיתי כי דבריו של המערער לא הובנו כהלכה. בית משפט קמא דחה הטענה בהסבירו, כי אין בגביית הודעה שלא בשפתו של נאשם כדי לפסול ההודעה בהכרח, אלא יש בדבר משום פגם העלול להשפיע על משקלה של ההודעה. בית המשפט התרשם, כי המערער מבין עברית "היטב היטב", הגם שנעזר במהלך המשפט במתורגמנית לשפה הרוסית, וכן נסמך בית המשפט על עדותו של אלי מזרחי, בוחן התנועה במקום (להלן: "בוחן התנועה"), כי המערער שלט בשפה העברית ביום התאונה, שכן כבר אז נגבתה ממנו הודעה בשפה העברית ולאו בשפה הרוסית. משנחה דעתו של בית המשפט, כי המערער הבין עברית די הצורך, דחה בית המשפט דרישתו של ב"כ המערער לפסול ההודעה. על כל פנים, כך הבהיר בית המשפט, אף אילו ניתן להודעתו של המערער משקל אפסי, לא היה בדבר כדי לשנות תוצאותיו של המשפט.

5. בשלב זה תאר בית משפט קמא גרסאותיהם של הצדדים לאירועים נשוא כתב האישום. המשיבה גרסה, כי האחריות לאירועי כתב האישום, כמתואר לעיל, רובצת לפתחו של המערער, אשר פגע באחורי מכוניתה של המתלוננת. המערער טען, בניגוד לגרסתה של המשיבה, כי יצא ממקום עבודתו באותו היום מכיוון מישור אדומים והגיע לצומת מחנה ישי. בצומת האמור נסע המערער בנתיב הימני, אשר המשך הנסיעה בו ישר. בנתיב המרכזי נסעה המתלוננת בעוד בנתיב השמאלי, הפונה לכיוון מעלה אדומים, נסעה משאית אשר החלה פנייתה שמאלה לכיוון מעלה אדומים. במהלך פנייתה, נכנסה המשאית לנתיב נסיעתה של המתלוננת כך שהמתלוננת סטתה לנתיב הימני, בו נסע כאמור המערער. המערער ניסה לבלום רכבו אך לא הספיק לעשות כן והתנגש ברכבה של המתלוננת. בנסיבות אלה, לטענת המערער, אין רובצת האשמה להשתלשלות האירועים, לפתחו.

6. בית משפט קמא אימץ גרסתה של המשיבה כגרסה הנכונה בהסתמך על עדותו של בוחן התנועה, אשר אסף הממצאים במקום האירוע ובמועדו. בוחן התנועה ציין בדו"ח (ת/7) מטעמו, כי המערער התנגש בחזית רכבו באחורי רכבה של המתלוננת. מעוצמת ההתנגשות, הועף רכבה של המתלוננת שמאלה, עלה על אי תנועה בנוי במרכז הכביש, הפיל תמרור המוצב במרכז אי התנועה ונעצר כשחציו על אי התנועה וחציו על נתיב ההאצה. מן הממצאים במקום עולה, כך ציין בוחן התנועה, כי התאונה נגרמה באשמתו של המערער אשר לא שמר על מרווח בין כלי הרכב. המתלוננת לא יכולה הייתה לשפוך אור על המתרחש, כשם שהסבירה בעדותה בבית המשפט, מאחר שאיבדה הכרתה מרגע התאונה והתעוררה אך בחלוף חודש ימים. כל שיכולה הייתה המתלוננת לומר הוא, כי עשתה דרכה, כהרגלה מדי יום, ממקום עבודתה שבמישור אדומים לביתה שבמעלה אדומים.

7. בית המשפט דחה טענותיו של המערער להשתלשלות האירועים בהבהירו, כי המערער הציג במקום התאונה שתי גרסאות שונות. תחילה טען, כי נסע מכיוון יריחו לכיוון בית שמש כאשר לפתע הגיח רכבה של המתלוננת במהירות, מכיוון מעלה אדומים, ופנה שמאלה מן הנתיב הימני לכיוון ירושלים. כאשר הבחין המערער ברכבה של המתלוננת, ניסה לבלום רכבו שלו אך לא הספיק לעשות כן והתנגש ברכבה של המתלוננת. בהמשך טען, כי אינו בטוח שהמתלוננת פנתה מכיוון מעלה אדומים כאמור וכי ייתכן שנסעה לפניו מכיוון מישור אדומים. על כל פנים, ראה את המתלוננת במרכז הצומת. אז תיקן המערער גרסתו שוב וציין, כאמור דלעיל, כי המתלוננת ביקשה להימלט למעשה ממשאית קטנה שנכנסה לנתיב נסיעתה המרכזי, תוך שנכנסה לנתיב הימני – נתיב נסיעתו של המערער. אז התנגש המערער בחזית רכבו באחורי רכבה של המתלוננת.

ב"כ המערער נימק פשר השינוי בגרסאותיו של מרשו בטענה שלא הבין השפה העברית ושבוחן התנועה לא הבין דבריו של מרשו. בית המשפט דחה טענה זו מן הטעם שמדובר בשתי גרסאות שונות בתכלית ולאור דבריו של המערער, בטרם הציג גרסתו הסופית, כלהלן: "אני רוצה לתקן ולומר לך את האמת מה שקרה" (עמ' 2, ש' 1). בוחן התנועה דחה גרסתו האחרונה של המערער בהבהירו, כי זו אינה מתיישבת עם ממצאי השטח. בוחן התנועה הסביר, כי אילו סטה רכבה של המתלוננת ימינה, כטענתו של המערער, אזי היה עף לצד ימין ולאו לצד שמאל וכן לא היה ברכב סימן דחיפה כזה שנמצא בו במהלך בדיקתו. בוחן התנועה הדגיש, כי גרסתו של המערער אינה הגיונית בהתבסס על נקודת ההתנגדות, הזוית, מיקומם של כלי הרכב המעורבים וכיו"ב.

אשר על כן דחה בית משפט קמא גרסתו המתוקנת של המערער וקבע, בהתבסס על ממצאיו של בוחן התנועה ועדויות הצדדים, כי המערער נסע מאחורי רכבה של המתלוננת, לא שמר מרחק כנדרש והתנגש באחורי רכבה בעוצמה רבה. כתוצאה מכך, התהפך רכבה של המתלוננת, שני הרכבים ניזוקו קשות וכן נגרמו למתלוננת חבלות קשות.

8. בתום הכרעת דינו נדרש בית משפט קמא לשאלה, האם נהג המערער בשכרות. בית המשפט ציין, כי בבדיקת דם שנערכה למערער נמצא ריכוז אלכוהול בשיעור של 155 מיליגרם לכל 100 מ"ל, היינו: פי שלושה מן הכמות המותרת בחוק. בית המשפט דחה דרישתו של ב"כ המערער לבטל בדיקת הדם שנעשתה לו מפאת עריכתה בניגוד לנהלים וכן דחה דרישתו לתעלם מבדיקת המאפיינים שנערכה למרשו בטענה שלא הבין את אשר נאמר לו. בית המשפט הסביר, לעניין זה, כי טענותיו של ב"כ המערער בדבר אי הבנת השפה העברית כבר נדחו בהסבר מנומק (ראו לעיל) ואף ציין, כי ישנם ממצאים עובדתיים, המעידים על שכרותו של המערער ללא תלות ביכולתו להבין השפה. כך למשל הפנה בית המשפט להתנהגותו הרדומה של המערער, לעובדה שנדף ממנו ריח אלכוהול חזק ולעובדה שדיבר לעצמו במהלך נסיעתו לבית החולים בלא שנשאל דבר. בית המשפט הסביר גם, כי די בבדיקת המאפיינים האמורה לשם הרשעתו של המערער בעבירה של נהיגה בשכרות, ללא כל צורך בבדיקת הדם שהרי הלכה ידועה היא, כי בדיקה מדעית אינה מדד יחידי להרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות. עוד ציין בית המשפט, כי המערער הודה ששתה אלכוהול בטרם נהג. ברי, כי יש לקבוע דבר שכרותו של המערער על סמך התנהגותו בשעת התאונה ולאחריה וכן בהתבסס על ממצאיה של בדיקת הדם "שאחריה אין ולא כלום" (עמ' 7 להכרעת הדין, ש' 12-13).

9. על יסוד האמור, הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום (ראו פירוט לעיל).

גזר דינו של בית משפט קמא

10. בגזר דינו הסביר בית המשפט, כי אדם הנוהג בשכרות וגורם לתאונת דרכים, יישלח ככלל לריצוי עונש מאסר בפועל. הענישה הנה אינדיבידואלית כמובן, בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, אך אין מנוס ככלל, בנסיבות כאמור, מהטלתו של עונש מרתיע. בנסיבות המקרה הנדון, גרם המערער לתאונת דרכים – בעטיה נחבלה המתלוננת חבלות קשות, סבלה שברים מרובים ואושפזה לתקופות לא מבוטלות במחלקת טיפול נמרץ, במחלקה האורטופדית וכיו"ב. חרף האמור לא נשלח המערער לריצוי עונש מאסר בפועל משני טעמים עיקריים: האחד, התאונה ארעה בשנת 2002 בעוד גזר הדין בעניינו של המערער ניתן בשנת 2008, בחלוף למעלה מחמש שנים. פרק הזמן הארוך כאמור לא חלף באשמתו של המערער בלבד; האחר, המערער הנו נהג מקצועי, אשר עלה לישראל בשנת 1999 ונוהג כבר למעלה מ-8 שנים מדי יום ביומו. המערער לא קיבל כל דו"ח תנועה בפרק הזמן האמור.

על כן, בחר בית משפט קמא שלא למצות הדין עם המערער אך הורה על השתת עונש מרתיע לאור תוצאותיה החמורות של התאונה. משכך נידון המערער כאמור, ל-5 שנות פסילה בפועל, 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים וכן קנס כספי בשיעור של 5,000₪.

טענות המערער לערעורו

11. בהודעת ערעור מפורטת ומנומקת שטח ב"כ המערער טעמיו להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא, הן בממצאי הכרעת הדין והן בתוצאותיו של גזר הדין.

בהתייחס להכרעת הדין טען ב"כ המערער, כי מחובתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית חרף ההלכה הנוהגת, המגבילה בדבר. בית משפט קמא, לטענת ב"כ המערער, לא התייחס כראוי לסתירות שבעדויות, המכרסמות בחומר הראיות שלחובתו של המערער, באופן המחייב בזיכויו. כך טען ב"כ המערער, כי לא היה מקום לדחות טענתו המקדמית בדבר "הגנה מן הצדק" משום שלא הוכח כל מאמץ מצידן של הרשויות באיתורו של המערער וניתן היה למצאו בנקל דרך רישומי משרד הפנים ויתר המשרדים. חלוף פרק זמן של 4 שנים מיום התאונה ועד למועד הדיון בבית המשפט פגע ביכולתו של המערער להתגונן כראוי ולא נותר לו אלא להסתמך על זכרונו בהליך הפלילי שנוהל בעניינו. כן נטען, כי היה מקום לפסול הודעתו של המערער (אשר נגבתה בניגוד לחוק חקירת חשודים וכי לא היה מקום לאי אמונו של בית משפט קמא בגרסתו של המערער אך בשל השינוי בדבריו משום שזה נבע מקשיי שפה.

ב"כ המערער התייחס עוד לעונשו של המערער בטענה, כי המדובר בעונש חמור ביותר לאור נסיבותיו הספציפיות של המקרה. תחילה טען, שאין להתעלם מן השיהוי הרב שבניהול ההליך. בהמשך ציין, כי אין למערער עבר פלילי מכל מין וסוג שהוא הגם שהוא עובד כנהג משאית מזה שלושה עשורים. כן ציין, כי המערער בן 51 שנים ואם יישלל רישיונו לפרק זמן ארוך, יקשה עליו למצוא עבודה ולהמשיך לעשות לבני ביתו כמפרנס יחיד למשפחתו, המונה 5 נפשות.

תגובת המשיבה לערעור

12. ב"כ המשיבה ביקש לדחות הערעור. לטענתו, לא הוצגה כל עילה המצדיקה התערבות בעובדות אשר נקבעו בהכרעת הדין. בית משפט קמא קבע ממצאיו לאחר בחינה מדוקדקת של חומר הראיות ושל העדויות לדבר, תוך שהתייחס לכל אחת ואחת מטענותיו של הסנגור. כך נדחתה טענת הגנה מן הצדק, הנוגעת לשיהוי בהליך, לאחר שלא הוצגו נימוקים מספקים לקבלתה ולא הונחה התשתית הנדרשת להוכחתה. הרי המשיבה, לטענת בא-כוחה, עשתה כל שבכוחה כדי לאתר את המערער. ב"כ המשיבה הפנה בנדון לתדפיס הכתובות, אשר נמסרו על ידי המערער – אליהן נשלחו זימוניו לדין וכן הציג הניסיונות לאתרו באמצעות מכשיר הטלפון, אשר היה מנותק. ב"כ המשיבה ביקש עוד לדחות טענתו של ב"כ המערער, כי מרשו אינו מבין השפה העברית. הרי בית משפט קמא התרשם ישירות ובהתבסס על עדותו של בוחן התנועה לעניין זה, כי למערער היכולת להבין השפה, מה גם שהרשעתו נסמכה על חומר ראיות מוצק. בהתאם, אין לקבל טענותיו של ב"כ המערער בדבר השוני בגרסאותיו. בסופו של יום, העדיף בית משפט קמא הגרסה המתיישבת עם הנתונים שנמצאו בשטח ותמך ממצאיו בנדון כנדרש. ב"כ המשיבה טען עוד, כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא בדבר שכרותו של המערער, שכן אלה נסמכו על תוצאותיה של בדיקת הדם נוסף לממצאים לא מדעיים אובייקטיביים, המעידים אף הם על עצם היותו שיכור.

ב"כ המשיבה התייחס גם לשאלת עונשו של המערער. לדידו, המדובר בעונש קל באשר לאמיתו של דבר, אלמלא הזמן הרב שחלף ואל נוכח חומרתה של הפגיעה, צפוי היה המערער לעונש משמעותי של מאסר בפועל ולשלילת רישיונו לשנים ארוכות.

דיון

13. עיון בטענות הצדדים, בחומר הראיות הקיים וכן בהכרעת דינו המפורטת של בית משפט קמא למדני, כי דין הערעור על הכרעת הדין – להידחות.

ב"כ המערער שב וחזר בטיעוניו שלערעור על שלל טענותיו בבית משפט קמא, הגם שאלה נותחו לעומקן ונדונו בפרוטרוט ובדיוק רב. כך שב ב"כ המערער על טענתו בדבר השיהוי שבניהול ההליך כטעם ראוי דיו לזיכוי מרשו מכל אשמה בשל המיוחס לו. ב"כ המשיבה הסביר הכיצד ניסתה המשיבה לאתר המערער דרך כתובותיו השונות ומספרי הטלפון אשר מסר המערער. דא עקא, מספר הטלפון אשר נמסר למשיבה נותק וכל ניסיונותיה להמציא הזימונים הנדרשים למערער, באמצעות שירותי הדואר, עלו בתוהו. האם מחובתן של רשויות התביעה "לרדוף" אחר נאשמים ויתר בעלי דין, המוסרים כתובות מגורים כוזבות ומשנים מענם חדשות לבקרים? – התשובה לדבר שלילית ואין לאפשר לאלה להימלט מאימת הדין בדרכים נלוזות שכאלה לא כל שכן להטיל הנטל לאיתורם בהקדם – כדרישת ב"כ המערער, על המשיבה. היה זה מחובתו של המערער לעדכן הרשויות בכתובתו החדשה ומשלא עשה כן, אין כל בסיס לטענותיו של בא-כוחו בדבר שיהוי ההליך (ראו למשל סעיף 2 לחוק עדכון כתובת, התשס"ה – 2005, המחייב תושב ישראלי במסירת הודעה לפקיד הרישום בדבר שינוי כתובת תוך 30 ימים מיום השינוי אחרת יראו המען שנרשם לכתחילה ככתובתו של אותו תושב למשלוח דואר). יתרה מזו, טרם חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק למיצוי הדין עם המערער כך שחרף חלוף הזמן, לא נפל כל פגם בהליך המשפטי שנוהל. יש לזכור עוד, שבית משפט קמא התייחס לפרמטר האמור של חלוף הזמן בחשבון שיקוליו בגזירת דינו של המערער ומטעם זה בחר שלא למצות עימו מלוא הדין.

14. נוסף לאמור, לא מצאתי בקביעותיו של בית משפט קמא פגמים היורדים לשורשו של עניין, כטענתו של ב"כ המערער, המחייבים בהתערבותה של ערכאת הערעור בממצאיו של בית משפט קמא (ראו ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2; ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 265; ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690). נהפוך הוא – קביעותיו של בית המשפט עוגנו בחומר הראיות הקיים והסבריו לממצאיו השונים מניחים את הדעת ויותר מכך, על רקע העדויות שבנמצא וממצאיו של בוחן התנועה, אשר בדק השטח לאחר אירועי כתב האישום. בית המשפט, בדומה לבוחן התנועה אשר שוחח עם המערער, מצא, כי המערער מבין "היטב היטב" השפה העברית כך שאין מקום לפסילת הודעתו במשטרה או לממצאי טופס המאפיינים בעניינו. המערער שינה גרסאותיו באופן מחשיד כאשר מסר גרסתו האחרונה לאחר שהצהיר בפני בוחן התנועה כי כעת יאמר לו מה "באמת" קרה. גרסתו המתוקנת לא תאמה ממצאי העדויות שבשטח והצגתה בשלב מאוחר שכזה האפילה אף היא על עצם אמיתותה ועל מהימנותו של המערער בפרט. בניגוד להסבריו הרצוצים של המערער, מתיישבת גרסתה של המשיבה היטב עם ממצאיו של בוחן התנועה בשטח ועם מצב רכבה של המתלוננת. במצב דברים זה, לא נפל כל פגם בהעדפת גרסתה של המשיבה דווקא על פני גרסתו של המערער ואין כל עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בשיקול דעתו של בית משפט קמא, משהגיוני הוא וראוי בנסיבותיו של העניין הנדון.

15. בהמשך לאמור, יש לדחות טענותיו של ב"כ המערער בדבר שכרותו של מרשו שהרי בדיקת המאפיינים שנערכה למערער, התנהגותו בפועל וכן בדיקת הדם בעניינו הצביעו כולן, ללא שמץ של ספק, על עצם נהיגתו בגילופין. גם כאן ביקש ב"כ המערער לעשות שימוש בקשיי השפה של מרשו, בטענתו החוזרת ונשנית, כי המערער לא הבין השאלות שהופנו כלפיו. טענה שכזו נדחתה כאמור וכשם שצוין, די היה במצבו של המערער כדי לבסס עבירה של נהיגה בשכרות שהרי מן המערער נדף ריח חריף של אלכוהול, הוא דיבר לעצמו והתנהגותו הייתה רדומה. אשר על כן, הרשעתו של המערער בעבירה דנן נקבעה כדין ואין כל עילה להתערב בה.

16. היש מקום להתערב ברכיבי גזר דינו של בית משפט קמא? – התשובה לשאלה זו שלילית אף היא. אכן, וכשם שטען ב"כ המשיבה, בית משפט קמא הקל בעונשו של המערער אל נוכח התנהגותו ותוצאותיה החמורות של התאונה. יש לזכור, כי המתלוננת ספגה חבלות ושברים מרובים, הייתה מאושפזת משך תקופה ארוכה במחלקת טיפול נמרץ ובמחלקה האורטופדית, לא יכולה הייתה לדרוך על רגליה משך חודשיים וכן נזקקה לשיקום לפרק זמן לא מבוטל. תאונה קשה שכזו מחייבת בענישה מרתיעה. אלמלא התחשב בית משפט קמא בעברו הנקי של המערער ובהתמשכות ההליכים בעניינו, היה משית על המערער עונש חמור יותר, הכולל רכיב של מאסר בפועל. ברי, כי העונש אשר הושת על המערער הולם, נוטה לקולא ולבטח אינו מחייב בהתערבותה של ערכאת הערעור.

17. סיכומם של דברים – הערעור נדחה ועיכוב הביצוע מבוטל בזאת.

המערער יפקיד רישיונו, אם טרם עשה כן, עד יום 28.8.08 וישא בתשלום הקנס, באם טרם החל לשלמו, בחמישה תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 1.9.08. לא ייפרע אחד התשלומים במועדו – תעמוד יתרת הקנס לפירעון מיידי.

יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם.

ניתן היום, ג' באב תשס"ח (4 באוגוסט 2008), בהעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

עוני חבש, שופט

ס. נשיא