ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מועצה אזורית מטה אשר נגד שטראוס מחלבות בע"מ :

בפני כבוד השופט רון סוקול

המערערת
מועצה אזורית מטה אשר
ע"י ב"כ עו"ד מימוני ו/או עו"ד בוקובזה ואח'
וע"י ב"כ עו"ד ע' שפיר ואח'

נגד

המשיבות

  1. סאיקלון מוצרי תעופה בע"מ
  2. כרכום תעשיות חומרים מורכבים בע"מ
  3. שטראוס מחלבות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד י' פרימס ו/או ג' שילה ו/או י' גבעון ואח'

פסק דין

1. ערעור על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב–1962 - חיפה, בראשות כבוד השופט ש' לבנוני, מיום 16/2/2011 בגדרו התקבלו עררים שהגישו המשיבות על חיובן בהיטלי ביוב ודרישות החיוב בוטלו. כן חויבה המערערת בפסק הדין בתשלום הוצאות המשיבות .

המחלוקות בעניין הדרישות ששלחה המערערת למשיבות לתשלום היטלי ביוב מתבררות בבתי המשפט כבר מספר שנים וכפי שיפורט להלן, השאלה שנותרה לדיון ושנדונה בפסק הדין בפני ועדת הערר הייתה מצומצמת. במוקד הדיון עמדה רק השאלה האם " היטל הביוב הנדרש הינו בגין מערכת ביוב המשרתת את המשיבות". אף שמדובר בשאלה עובדתית הרי שההכרעה בה תלויה גם במסקנות משפטיות והגדרת היקף מרכיבי מערכות הביוב שיוגדרו כשייכים למערכת המשרתת את המשיבות.

תחילה נסקור את ההליכים הקודמים ואת הכרעת ועדת הערר ולאחר מכן נדון בטענה שעומדת להכרעה .

רקע והליכים קודמים
2. המשיבות הינן חברות המנהלות מפעלי תעשייה בגליל. מפעלה של המשיבה 3 (להלן: "שטראוס") מצוי בתוך אזור התעשייה הידוע כאזור בר- לב. מפעלן של המשיבות 1,2 (להלן " סאיקלון" ו"כרכום" בהתאמה) מצוי בסמוך לאזור התעשייה בר-לב. כל שלושת המפעלים מחוברים למערכת התשתיות שבאזור התעשייה בר-לב.

אזור תעשייה בר-לב מצוי בתחומן של כמה מועצות ובהן המועצה האזורית מטה אשר (להלן: "המועצה") והמועצה האזורית משגב. אזור התעשייה הוקם על ידי משרד התעשייה באמצעות חברת ח.פ.ת – חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ (להלן: " ח.פ.ת"). כל התשתיות בתוככי אזור התעשייה בוצעו על ידי ח.פ.ת במימון משרד התעשייה. היזמים השונים שביקשו להקים מפעלים באזור התעשייה התקשרו בהסכמים עם משרד התעשייה ושילמו למשרד תשלומים שונים עבור עבודות התשתית שהוקמו באזור התעשייה.

3. חברת שטראוס הייתה אחת החברות היזמיות שהקימו את מפעלן באזור התעשייה בר-לב בהתאם למתווה האמור . מפעלן של סאיקלון וכרכום הוקם שנים רבות לפני הקמת אזור התעשייה . עם זאת, לאחר הקמתו הוא חובר למערכת התשתיות שבאזור התעשייה (ראו תצהירו של מר פוירשטיין בפני הוועדה סומן ת/1).

4. בשנת 2002 נדרשו המשיבות לשלם למועצה היטלי ביוב . שטראוס נדרשה לשלם היטל ביוב בסך של 1,972,360 ₪ ואילו סאיקלון וכרכום נדרשו לשלם היטל ביוב בסך של 4,054,075 ₪. שטראוס הגישה ערר על חיובה בתשלום היטל לוועדת הערר בתיק ו"ע 107/02 ואילו סאיקלון וכרכום הגישו ערר לוועדת הערר בתיק 101/03. הדיון בעררים אוחד ונדון בפני ועדת הערר בראשות כבוד השופט ש' לבנוני.

בעררים טענו המשיבות כי אינן חייבות בכל תשלום למועצה וכי המועצה לא הייתה זכאית לדרוש מהן את התשלום. העוררות טענו כי המועצה לא התקינה את מערכת הביוב המשרתת אותן ולא מימנ ה את הקמתה ועל כן היא אינה רשאית לדרוש את תשלום ההיטל.

5. ביום 20/12/07 ניתנה החלטתה הראשונה של ועדת הערר . בהחלטתה קבעה הוועדה כי הוכח שהמועצה לא מימ נה את ביצוע עבודות התשתית לרבות את הקמת מערכת הביוב באזור התעשייה בר-לב וכי אלו מומנו על ידי משרד התעשייה והמסחר. עם זאת, קבעה הוועדה כי די בכך שהוכח כי המועצה מימנה תשתיות ביוב נרחבות בשטחה, גם אם עבודות אלו מנותקות מאזור התעשייה בר-לב, עומדת לה הזכות לדרוש מהמשיבות את תשלום ההיטל.

6. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה (עמ"נ 204/08) אשר נדון בפני כבוד השופטת ב' בר-זיו. ביום 19/5/08 ניתן פסק דין בערעור . בפסק הדין נקבע כי הקביעה שהמועצה מימנה תשתיות ביוב בתחומה אינה מספקת לצורך דרישת היטל ביוב מהמשיבות. נקבע כי תנאי לדרישת ההיטל הינו כי מערכת הביוב , שבעקבות הקמתה נשלחה הדרישה, משרתת את המשיבות וכי יש להוכיח זיקה בין מערכת הביוב למשיבות . על כן, בהיעדרה של ראיה בדבר זיקה כאמור, הורה בית המשפט על החזרת הדיון לוועדת הערר לשם השלמת הבירור העובדתי.

7. על פסק דין זה הגישה המועצה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (בר"מ 5751/08). בקשה זו נידונה בפני השופטת מ' נאור (כתוארה אז). ביום 31/12/08 החליטה השופטת מ' נאור לדחות את הבקשה. בהחלטתה ציינה כי "במצב דברים זה, בו החזרת הדיון לוועדת הערר מקורה ברצון לערוך בירור עובדתי נוסף, וערעור לבית משפט זה יכול להיעשות רק ברשות בית המשפט ובנקודה משפטית בלבד (ראה סעיף 31 לחוק הביוב), לא מצאתי כי יש מקום ליתן רשות ערעור ולהתערב בהחלטת בית משפט קמא". עוד הוסיפה השופטת מ' נאור כי "למועצה גם לא ייגרם עוול מהחזרת הדיון לוועדת הערר, שכן שמורה לה הזכות, אם יהיה בכך צורך, להשיג על החלטת ועדת הערר ולהעלות את כל טענותיה בפני בית המשפט לעניינים מנהליים [...]".

ההחלטה נשוא הערעור
8. לאחר שהדיון הוחזר לוועדה נשמעו ראיות נוספות וביום 16/2/11 ניתן פסק דינה המשלים של הוועדה. הוועדה קבעה כי המועצה " לא שילמה דבר, או כמעט דבר, בהקמת התשתיות באזור בר-לב והן מומנו על ידי משרד התמ"ס באמצעות ח.פ.ת ונמסרו למועצה באמצעות מנהלת בר לב" (פסקה 25). כן נקבע כי המועצה חיברה קו מאסף זמני בין מפעלה של סאיקלון למערכת תשתית הביוב ב אזור בר-לב. קו סופי טרם הותקן. נקבע כי שפכי המשיבות מועברים ממערכת הביוב שבתוך אזור התעשייה למכון הטיהור של עיריית כרמיאל וכי למועצה זכות שימוש במכון הטיהור . הוועדה הוסיפה כי צינור החיבור שבין מערכת התשתיות שבאזור בר לב למכון הטיהור " מומן במלואו על ידי משרד התמ"ס" (פסקה 27).

9. בפסקה 33 לפסק דינה מציינת הוועדה: "מקובלת עלינו עמדת ב"כ המועצה כי בפועל תשתיות הביוב באזו ר בר-לב משרתות את העוררות. אין עוררין כי העוררות (המשיבות – ר',ס ') לא מסלקות שפכיהן ל בורות פרטי ים שלהן, אלא נהנות מתשתיות הביוב באזור ב ר-לב, שנמסרו למועצות באמצעות מנהלת בר-לב". עם זאת, קבעה הוועדה כי הואיל וכל התשתיות באזור בר-לב מומנו על ידי משרד התעשייה והמסחר כמו גם קו החיבור למכון הטיהור והואיל ומכון הטיהור אינו חלק ממערכת הביוב של המועצה אלא למועצה יש בו רק זכות שימוש, הרי שלא הוכחה זיקה בין מערכת הביוב שמימנה המועצה למשיבו ת. על כן התקבל הערר והוחלט על ביטול דרישות התשלום.

הטענות בערעור
10. המועצה טוענת בערעורה כי הוכח שקיימת זיקת הנאה מספקת בין המערכת הציבורית למשיבות. הואיל והמערכת משמשת את המשיבות אין כל חשיבות לזהות הגורם שהקים את המערכת או מימן את הקמתה.

עוד טוענת המועצה כי אין כל הבדל בין מימון שמקבלת המועצה מהמדינה לבין ביצוע העבודות ישירות על ידי המדינה. יתרה מזו, המועצה הפחיתה 5% מההיטל ובכך הכ ירה בחלקה של שטראוס בתשלום עבור התשתיות. לבסוף טענה המועצה כי מימנה את קו החיבור בין המערכת באזור בר-לב למתקן הטיהור וכי נשאה בחלק היחסי בהוצאות הקמת מתקן הטיהור.

11. המשיבות מתנגדות לקבלת הערעור ועומדות על הטענות שהובאו על ידן גם בפני ועדת הערר. לגישת המשיבות מערכת הביוב באזור תעשייה בר-לב הוקמה על ידי משרד התמ"ס, אשר גבה תשלום מהיזמים. המועצה לא הקימה ולא השתתפה בהקמת המערכת או בכל חלק ממנה. לטענת המשיבות אין כל קשר בין מערכת הביוב שהוקמה על ידי משרד התמ"ס באזור התעשייה בר-לב לבין מערכות הביוב שהקימה המועצה בתחומה. על כן אין מקום לחייב את המשיבות בכל היטל.

דיון והכרעה
12. כפי שיפורט להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערע ור להתקבל, כי יש לבטל את החלטת ועדת הערר ולחייב את המשיבות בתשלום היטל הביוב.

13. סמכותה של רשות מקומית להטלת תשלומי חובה למימון עבודת תשתית המבוצעת על ידה מעוגנת בסעיף 251(1) לפקודת העיריות [נוסח חדש]. מימון תשתיות ביוב עוגן, עד לאחרונה, בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן: " חוק הביוב").

סעיפים 16, 17 לחוק הביוב קבעו :

16. החליטה רשות מקומית להתקין ביוב או לקנותו, תמסור לבעלי כל נכס שהביוב ישמש אותו, הודעה על כל שלב העומד להתקנה או הקניה, היינו - ביב ציבורי, ביב מאסף, מכון טיהור שאינו מיועד לייצור מי-שתיה ומיתקנים אחרים; וטענה, כי הודעה כאמור לא נמסרה למי שחייב בתשלום בעקבות ההודעה לא תישמע אלא מאותו חייב עצמו.

17. בעלי כל נכס שנמסרה להם הודעה כדין על התקנתו או קנייתו של ביוב שישמש אותו נכס, חייבים בהיטל התקנת הביוב (להלן - ההיטל), בשיעור שייקבע בחוק-עזר לכל שלב כאמור בסעיף 16; ההיטל מוטל לשם כיסוי הוצאות של התקנת הביוב או של קנייתו.

(הוראות חוק הביוב שונו במסגרת הרפורמה בתחום המים כפי שנקבעה בהוראות חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו – 2010) , התשס"ט-2009).

14. במשך שנים רבות חושב ההיטל אותו נדרש כל בעל נכס לשלם בשיטת "דמי ההשתתפות". בשיטה זו מחושבת עלותה בפועל של בניית התשתית הרלבנטית וזו מחולקת בין בעלי הנכסים הגובלים. לשיטת "דמי ההשתתפות" נמצאו מגרעות רבות וכיום נהוג במרבית הרשויות המקומיות להטיל היטלי פיתוח על פי "שיטת ההיטל". בשיטה זו מנותקת זיקת המימון הישיר מסכום ההיטל. בשיטה זו מחושבת העלות הכוללת של המשאבים שמקצה הרשות לביצוע עבודות הפיתוח ברחבי הרשות (ה הוצאה בפועל בצירוף העלות הצפויה) וזו מחולקת בין כלל בעלי הנכסים על פי תעריף קבוע מראש (ראו ע"א 4435/92 עיריית ראשון לציון נ' חברת מאיר סדי בע"מ, פ"ד נב(3) 321 (1998); ע"א 1270/02 עיריית רמת גן נ' מנחמי בוני מגדלי דוד רמת גן בע"מ, פ"ד נח(2) 7, 13 (2003); עע"מ 11646/05 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' צרפתי (ניתן ביום 5/9/07)) .

15. הטלת חיוב בשיטת ההיטל יצרה לכאורה קושי חדש , שכן ניתוק הזיקה המימונית בין עלות התשתיות המשרתות כל נכס להיטל המוטל על בעליו , מקרב את ההיטל למס (ראו ע"א 889/01 עיריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובנייה בע"מ, פ"ד נז(1) 340, 361 (2002)). הקושי נובע מכך שלרשות המקומית אין לכאורה סמכות להטיל מס. למרות קושי זה פסקו בתי המשפט כי די בקיומה של זיקה רופפת כדי להכשיר את הטלת היטלי הפיתוח, אף אם מחו שבים בשיטת ההיטל (עע"מ 11646/05 הנ"ל; בר"מ 5539/08 רוני דו השקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה (ניתן ביום 22/2/10 ); עע"מ 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ (ניתן ביום 24/6/12)).

16. לקירבה האמורה בין היטל הפיתוח למס ישנה חשיבות גם בבחינת ההסדרים השונים הנוגעים להטלתו. כך למשל כאשר מדובר במס יש לקבוע תעריפים שוויוניים ולהימנע מהטל ת חיוב גדול יותר על בעל נכס ש עלות חיבורו לתשתית גבוהה יותר (ראו על עיקרון השיוויון בחלוקת נטל המס ראו י' אדרעי מבוא לתורת המסים, 34 (2008) ; בג"צ 9333/03 קניאל נ' ממשלת ישראל, (ניתן ביום 16/05/2005). הדבר צריך להשפיע על סוגיות כמו הנחות ופטורים לבעלי נכסים מסוימים. כך ברי כי אם נקבע שבעלי נכס מסוים פטורים מתשלום ההיטל משמעות הדבר תהא הגדלת נטל המס על בעלי נכסים אחרים. בעוד דמי השתתפות מוטלים רק על הנהנה הישיר מהנכס הרי מקום שעסקינן בתשלום מס או בתשלום הקרוב במהותו למס, תהא נטי יה להרחיב את החבות על כל תושבי הרשות ללא קשר למידת ההנאה הישירה מהתשתיות, כפי שלא נדרשת זיקת הנאה ישירה של משלמי מיסים אחרים .

זאת ועוד, כדי לייעל את גביית המס ולקדם ערכים חברתיים מקובלים המבחן לחלוקת נטל המס יהיה יכולת כלכלית ולא בדיקת מידת ההנאה (כך בדרך כלל לגבי הכנסה מיגיעה אישית מרווח הון וכדומה. ראה דברי השופט ברק בבג"צ 9333/03 הנ" האומר: "הנחה זו מבוססת על התפיסה, כי שוויון במיסוי משמעותו מיסוי שווה לבעלי יכולת שווה, מיסוי שונה לבעלי יכולת שונה, הכל בהתאם למידת השוני") לא כך ביחס להיטלים שונים בהם גם מבחן מידת ההנאה יכול לשמש כמבחן להבחנה בין נישומים ( בג"צ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד לג(1) 113, 120 (1978); בג"צ 397/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית גבעתיים, פ"ד לט(2) 13, 20 (1985)) .

17. בתי המשפט קבעו כאמור כי על אף קירבת היטל הפיתוח לתשלומי מס אין בהטלתו פסול וכי עדיין נדרשת זיקה בין העלות לבעל הנכס , אף אם די בזיקה רופפת יותר. לפיכך נפסק כי רשות מקומית מוסמכת לגבות היטלים "בתנאי שישמרו שני תנאי סף: הראשון , שהגבייה תותנה בכך שהוקמו תשתיות בפועל ברחוב גובל באופן שמקיים זיקה של הנאה ישירה בין על ות התשתית לבין החייב הראשוני בהיטל [...] התנאי השני דורש שהסכומים שיגבו יחושבו וישמשו לתכלית שלשמה נגבו ולא להעשרת קופת העירייה [...]" (עע"מ 2314/10 הנ"ל פסקה 17).

18. הדיון בהטלת היטלי הביוב על המשיבות מתרכז רק בשאלת קיומה של אותה זיקת הנאה ; כלומר בהתקיימותו של התנאי הראשון להטלת החיוב. בהחלטה הראשונה קבעה הוועדה כי המועצה השקיעה סכומים גבוהים בביצוע מערכ ות ביוב ברחבי המועצה וסברה שדי בכך כדי לבסס את הזיקה הנדרשת בין ההיטל לבין עבודות התשתית. בית המשפט המחוזי בעמ"נ 204/08 הגיע למסקנה כי מימון מערכות ביוב ברחבי המועצה בכללותה אינו מספ יק להקמת הזיקה כ נדרש. בית המשפט ציין: "אני סבורה כי בכך לא סגי, וכי במידה ומערכת הביוב המשרתת את המערערות באזור בר-לב אינה קשורה בכל דרך למערכת הביוב בתחומה של המשיבה – ( המועצה ר', ס'), אין מקום לחייבן בהיטל בגין מערכת שאינה משרתת את המערערות ואין בינן כל זיקה שהיא" (פסקה 14) . לצורך בירור הקשר בין המערכות הוחזר הדיון לוועדת הערר.

19. השאלה שהובאה בפני ועדת הערר הייתה על כן האם קיים קשר מעשי פיזי בין המערכת באזור בר-לב לבין שאר מערכות הביוב של המועצה. כבר כאן אקדים ואציין כי הנני סבור שקיומו של קשר פיז י בין מערכת הביוב באזור בר-לב למערכת הביוב בשאר שטחי המועצה אינה צריכה להיות במוקד הדיון וכי היה מקום להטיל על המשיבות חובת ת שלום גם ללא הוכחת קשר פיזי שכזה. עם זאת סבורני כי גם קשר כנדרש הוכח.

20. מערכת הביוב באזור התעשייה בר-לב אינה מערכת עצמאית. אין בה מתקן טיהור ואין מערכת הולכה עצמאית אל מחוץ לאזור. מערכת הביוב באזור בר-לב נועדה לאסוף את כל השפכים באזור והעברתם למכון הטיהור בכרמיאל.

אין חולק כי מערכת הביוב באזור בר-לב משרתת את מפעלי המשיבות. סאיקלון וכרכום חוברו למערכת זאת על פי בקשה מפורשת שהפנו לעירייה (ראו סעיפים 3 - 4 לתצהירו של מר אבי שוויצר מנהל אגף הנדסת איכות של מפעלי סאיקלון וכרכום, סומן ת/2). יתרה מזו, המועצה היא שהייתה אחראית על ביצוע החיבור, אף אם עשתה זאת באמצעות ח.פ.ת. . המועצה היא שקיבלה תשלום מסאיקלון, היא שחתמה על ביצוע החיבור והיא שהייתה אחראית על תכננו (ראה מכתבו של מר חבר, נספח "א" לתצהירו של מר שוויצר, סעיפים 8- 20 לתצהירו של מר חבר, מנהל מדור מים וקולחין במועצה, סומן נ/2).

משמע, מפעל סאיקלון נהנה מתשתית ביוב שתוכננה והוקמה על ידי המועצה, לפחות בכל הנוגע לחיבור בין המפעל למערכת שבאזור בר לב וברי שסאיקלון וכרכום משתמשות במערכת ביוב שהותקנה על ידי המועצה.

21. דומה שגם אלמלא בוצע החיבור על ידי המועצה הייתה המסקנה זהה. המועצה הינה רשות מקומית רחבת ידיים וברי כי אין בה מערכת ביוב אחת גדולה המשרתת את כלל התושבים. מערכות הביוב של המועצה מחולקות בין אזורים שונים וישובים שונים כאשר כל אזור וכל מתחם נהנה מהמערכת שהוקמה בו. כך גם אזור בר-לב מהווה מתחם עצמאי שאינו מחובר למערכת הביוב של ישובים אחרים. עם זאת מערכת הביוב של אזור בר-לב אינה עצמאית ועל כן המערכת חוברה למכון הטיהור. מכון הטיהור מצוי בכרמיאל והוא משרת מספר ישובים ורשויות. מהראיות עולה כי כדי להוליך ולסלק את השפכים מאזור בר-לב ומפעלים שצפויים להיות מוקמים בעתיד, פעלה המועצה להתקשר עם מכון הטיהור בכרמיאל ולקנות בו זכויות שימוש (סעיף 21 לנ/2). המועצה נשאה בעלות הקמת מכון הטיהור, לטענתה באמצעות הלוואות שנטלה (נספחים "ז" ו-"ח" לנ/2).

22. ועדת הערר קיבלה את טענת המועצה כי היא בעלת זכויות "חוזיות" להזרמת שפכים למ כון הטיהור (סעיף 37 לפסק הדין), אולם סברה שבכך אין די. הוועדה סברה כי מאחר והמועצה רכשה רק זכויות חוזיות הרי שהיא אינה בעלת התשתיות המשרתות את אזור התעשייה.

קביעה זו אינה מקובלת עלי. המערכת המשרתת את המפעלים באזור תעשייה בר-לב אינה עומדת בכוחות עצמה. שפכי אזור התעשייה מוזרמים למ כון הטיהור. המפעלים אינם נושאים בעלויות ההזרמה למכון אלא המועצה היא שנושאת בהם. העובדה כי המועצה אינה בעלים אלא רק בעלת זכויות חוזיות להזרמת שפכים אינה צריכה לשנות את המסקנה כי המועצה התקינה, בין בעצמה ובין בדרך של השתתפות במ כון, את מערכת הביוב שמשרתת את המפעלים. ההבחנה בין זכויות חוזיות לזכויות קנייניות במכון, אינה רלבנטית להבנתי לסמכותה של המועצה לדרוש תשלום היטל. המועצה יכולה לבחור בדרך הטובה ביותר בעיניה לצורך אספקת השירותים לתושביה. בין אם בחרה לרכוש זכויות שימוש ובין אם בחרה להקים בעצמה, יש בכך משום מתן שירות לתושבים. התקנת מערכת הבי וב אינה מחייבת בעלות במערכת, או מימון ישיר. המבחן צריך להיות מבחן התוצאה, דהיינו עלינו לבחון רק האם פעולת המועצה הסדירה את מערכת הולכת השפכים עבור המשיבות.

מהאמור מתחייבת המסקנה כי הוכח שהמועצה התקינה, לפחות חלק, מהמערכת המשרתת את המשיבות.

23. דומני כי ניתן להגיע לאותה מסקנה גם ללא קשר לחיבור למט"ש ולזכויות שרכשה המועצה במכון הטיהור. את אזור התעשייה בר-לב הקים משרד התעשייה והמסחר באמצעות ח.פ.ת. . עם זאת, בסוף שלב ההקמה הועברו כל הזכויות במתקנים שהוקמו למועצות האזוריות שבשטחן הוקם אזור התעשייה. כך אין חולק כי המועצה היא המחזיקה במערכת הביוב, היא שגובה את אגרת הביוב מהמפעלים כולל מהמשיבות והיא שמתחזקת את מערכת הביוב (סעיף 33 לפסק דינה של הוועדה).

הוועדה סברה כי המבחן הרלבנטי הינו מבחן מימון ההקמה ומאחר שמערכת הביוב באזור בר-לב מומנה על ידי משרד התמ"ס אין בכך די כדי להקים למועצה זכות לגבות היטל הביוב.

לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6426/10 אס. ג 'י. אס חברה לבניין בע"מ נ' עיריית פתח תקוה (ניתן ביום 23/8/12). בפסק דין זה קבעה המשנה לנשיא, השופטת מ' נאור, בהסכמת חבריה להרכב, כי העירייה הייתה מוסמכת לגבות היטל פיתוח אף שהשטח פותח בפ ועל על ידי חברה מפתחת. בית המשפט ציין כי "[...] את הטענה כי מעורבותה של חברה מפתחת מונעת אפריורית מהעירייה לגבות היטל – אין לקבל" (פסקה 13).

24. כך דומה שגם בענייננו, אין כל רלבנטיות מי נשא במימון הישיר של ביצוע התשתיות. הקמת אזור התעשייה נעשתה ביוזמת המועצות ובתמיכת משרד התמ"ס. משרד התמ"ס הוא שמימן את הביצוע. דהיינו, הוא ששילם לחברת ח.פ.ת עבור ביצוע התשתיות. עם זאת, משרד התמ"ס לא פעל עבור עצמו, עבור בעלי המפעלים או כל גורם אחר , אלא פעל עבור המועצות שבתחומן מצוי האזור. על פי תצהירו של מר יורם ישראלי (מנהל החברה הכלכלית למטה אשר- מש/2) , המועצות מטה אשר ומשגב הן שפנו למשרד התמ"ס על מנת שיממן מתקציב המדינה את העבודות (סעיף 14). המימון הישיר של ביצוע העבודות אינו שונה ממימון עקיף כלומר, מהעברת מענקים למועצות על מנת שיבצעו בעצמן את העבודות. גם אם המימון הגיע ישירות מתקציב המדינה הרי שמדובר בעבודות שבוצעו עבור המועצות.

לא הוצגו לוועדה או בפני כל ההסכמים שבין המועצה למשרד התמ"ס. כל שהוצג היה התחייבות של המועצות שלא לגבות היטל פיתוח מהיזמים למעט היטל ביוב. לגבי היטל הביוב נקבע כי תינתן ליזמים הנחה של 5% המהווה את מרכיב הביוב בתשלומים ששילם כל יזם עבור פיתוח המגרש.

25. עוד נזכיר כי על פי חוזרי המנכ"ל שצורפו על ידי הצדדים עולה כי עבור הוצאות פיתוח נדרשו היזמים לשלם לתמ"ס בהתאם לתעריפים שנקבעו על ידי התמ"ס וללא כל קשר לעלות הקמת התשתיות בפועל או עלות הקמת תשתיות הביוב במועצה בכללותה. לפיכך הושגה הסכמה על הפחתת אותם 5% מההיטל שנדרש לשלם כל יזם . הסכמה זו כובדה על ידי המועצה בדרישות התשלום שנשלחו למשיבות.

משמעות הדברים הינה כי משרד התמ"ס פעל עבור המועצה הן בביצוע עבודות התשתית והן בגביית התשלומים מהיזמים. די בכך כדי להקים למועצה סמכות לדרוש את תשלום היטלי הפיתוח.

26. בטרם סיום אעיר כי קבלת עמדת המשיבות תיצור אפליה בינן לבין שאר בעלי הנכסים במועצה. כל בעלי הנכסים מחויבים בתשלום היטל המבוסס על הערכת עלויות הקמת מערכות התשתית והביוב בכל רחבי המועצה. אין כל הצדקה מדוע המשיבות לא יישאו באותו חלק וייהנו מתשלום מופחת רק מחמת כך שהמדינה מימנה ישירות את העבודות.

סוף דבר
27. התוצאה מכל האמור הינה כי אני מקבל את הערעור וקובע כי המשיבות חייבות בתשלום היטל הביוב שנשלח להן על ידי המועצה. המשיבות ישיבו למועצה את סכום ההו צאות ששולם על ידה על פי פסק דינה של הוועדה (ככל ששולם). כן ישלמו למ ועצה הוצאות הערעור בסך 40,000 ₪.

ניתן היום, ו' כסלו תשע"ג, 20 נובמבר 2012 , בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מועצה אזורית מטה אשר
נתבע: שטראוס מחלבות בע"מ
שופט :
עורכי דין: