ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד שפיק קבועה :

ע"פ 2804/12

לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט נ' סולברג

המערערת:
מדינת ישראל

נ ג ד

המשיבים:
1. שפיק קבועה

2. חסן אלמעאבדה

ערעור על גזר דינו של בית המשפט בנצרת מיום 19.2.12 בת"פ 51882-09-11 שניתן על ידי כבוד השופט י' בן חמו

בשם המערערת:
עו"ד עדי מנחם

בשם המשיב 1:
עו"ד ויסאם נבואני

בשם המשיב 2:
עו"ד פתחי פוקרא

בשם שירות המבחן:
גב' ברכה וייס

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 19.2.2012 בת"פ 51882-09-11 (כבוד השופט י' בן חמו).

נגד המשיבים הוגש כתב אישום מתוקן המייחס למשיב 1 שלושה אישומים ולמשיב 2 שני אישומים. למשיב 1 מיוחסות במסגרת האישום הראשון עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); נהיגה במהירות מופרזת לפי תקנה 54 לתקנות פקודת התעבורה, התשכ"א-1961; התפרצות לבית מגורים לפי סעיף 406(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק; גניבה לפי סעיף 384 בצירוף סעיף 29 לחוק; גניבת רכב לפי סעיף 413ב(א) בצירוף סעיף 29 לחוק וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק. במסגרת האישום השני מיוחסות לו עבירות של התפרצות לבית מגורים לפי סעיף 406(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק; גניבה לפי סעיף 384 בצירוף סעיף 29 לחוק; גניבת רכב לפי סעיף 413(ב)(א) בצירוף סעיף 29 לחוק; קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק ונהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודה. במסגרת האישום השלישי מיוחסות לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק ונהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודה.

למשיב 2 מיוחסות במסגרת האישום הראשון עבירת התפרצות לבית מגורים לפי סעיף 406(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק; גניבה לפי סעיף 384 בצירוף סעיף 29 לחוק; גניבת רכב לפי סעיף 413ב(א) בצירוף סעיף 29 לחוק וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק. במסגרת האישום השני מיוחסות לו עבירות של התפרצות לבית מגורים לפי סעיף 406(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק; גניבה לפי סעיף 384 בצירוף סעיף 29 לחוק; גניבת רכב לפי סעיף 413ב(א) בצירוף סעיף 29 לחוק וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק.

לפי המתואר באישום הראשון, בליל 11.9.2011 הגיעו המשיבים לראש פינה כאשר הם נוסעים ברכב ובו כלי פריצה. לפנות בוקר פרצו המשיבים לבית באופן שאחד מהם המתין בקרבת מקום בעוד שהשני פתח את אחד מחלונות הקומה התחתונה של הבית ונכנס אליו. בהיותו בתוך הבית, גנב אחד המשיבים מיני חפצים וביניהם מחשב נייד ומצלמה. כן נגנבו מפתחות הרכב המשפחתי של בעלי הבית. המשיבים פרצו לתוך הרכב המשפחתי והכניסו לתוכו את הרכוש הגנוב. במטרה לברוח מהמקום, המשיב 2 נהג ברכב שהגיעו עימו ואילו המשיב 1 נהג ברכב הגנוב. המשיב 1 מעולם לא קיבל רישיון נהיגה ובשנת 2009 נפסל מלנהוג ברכב (כך במקור) למשך ארבע שנים. שתי ניידות משטרה המתינו למשיב 1 בצומת בית רימון. שם, חצה המשיב 1 את הצומת ברמזור אדום ונסע בהמשך הדרך במהירות של 172 קמ"ש. המשיב 1 חצה צומת נוספת ברמזור אדום, המשיך לנסוע בפראות ומהירות נסיעתו הגיעה ל-202 קמ"ש. כך, המשיך המשיב 1 לנסוע בפראות, להתעלם משוטרים שסימנו לו מפורשות לעצור וחצה צמתים נוספים ברמזור אדום. עקב עלייתו של המשיב 1 על מחסום דוקרנים שהציבה בדרכו המשטרה, נעצר רכבו והוא החל לברוח ברגל. שוטרי משטרת ישראל תפסו אותו והוא השתולל, בעט והכה אותם עד שנאלצו לרסנו באמצעות גז פלפל. המשיב 2 המשיך בנסיעתו לכיוון ביתו ונעצר למחרת.

לפי המתואר באישום השני, ביום 9.9.2011 הגיעו המשיבים ואדם נוסף (להלן: האחר) לבית נוסף בראש פינה. המשיבים והאחר נכנסו לבית דרך חלון המטבח וגנבו כסף וכן את מפתחות הרכב. בהמשך, האחר התפרץ לבית מגורים צמוד, גנב מיני חפצים וכן מפתחות של רכב נוסף. המשיבים והאחר פרצו אל שני הרכבים ונסעו מהמקום כשהם נוהגים ברכבים הגנובים וברכב שהגיעו עימו, כל אחד בגפו. המשיב 1 עשה כן בהיותו פסול מלנהוג ברכב כפי שפורט לעיל.

לפי המתואר באישום השלישי, ביום 4.8.2011, המשיב 1, שכאמור מעולם לא קיבל רישיון נהיגה, נהג ברכב הנמצא בבעלותו במהירות של 182 קמ"ש. שוטרי תנועה סימנו לו לעצור בצד הדרך אך הוא התעלם מהם. השוטרים החלו דולקים אחריו אולם הוא האיץ את נסיעתו כשהוא פונה בפראות לתוך ישוב סמוך תוך שהוא גורם לסיכון עובד מע"צ שפעל במקום, המשיך לנסוע בפראות בתוך הישוב, ובהגיעו לכיכר סיכן נהגים שנאלצו לבלום בחוזקה.

ביום 8.12.2011 הורשעו המשיבים, בעקבות הודאתם במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן. ביום 19.2.2012 הטיל בית המשפט על המשיב 1 עונש של 42 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; פיצוי בסך של 5,000 ש"ח לכל אחד משלושת המתלוננים ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך חמש שנים נוספות ומצטברות לעונש הפסילה אותו הוא מרצה. בית המשפט הטיל על המשיב 2 עונש של 36 חודשי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 20,000 ש"ח ופיצוי לכל אחד משלושת המתלוננים בסך של 10,000 ש"ח.

בגזר דינו, התייחס בית המשפט להצהרות נפגעי העבירה שהוגשו, לפיהן המשפחות חשות תסכול ופחד בעקבות הפריצות. בית המשפט ציין כי המשיבים לא חמלו על הקורבנות ורכושן וביצעו את המעשים בתעוזה. כן התייחס בית המשפט לצורך למגר את עבירות ההתפרצות לבתי מגורים ולכך שהנזק הנגרם מעבירות אלו אינו אך רכושי וממוני אלא כולל בחובו עוגמת נפש רבה. לעניין המשיב 2, בית המשפט התייחס לעברו הפלילי המכביד שכולל הרשעות רבות, בעיקר בעבירות רכוש. בית המשפט ציין כי אומנם עבירות סיכון חיי אדם יוחסו אך למשיב 1 אולם בהחלט נבעו אף מניסיונו הרב בפלילים של המשיב 2, אשר היווה עבור המשיב 1 "מורה ומדריך". לכן, ציין בית המשפט כי לולא העבירות הנוספות שבהן הורשע המשיב 1 היה מקום להטיל על המשיב 2 עונש חמור יותר.

ביחס למשיב 1, ציין בית המשפט כי אף בעברו הרשעות קודמות בענייני תעבורה. כן ציין בית המשפט את התרשמות שירות המבחן לפיה הסיכון להישנות עבירות פוגעניות הוא גבוה. בית המשפט התייחס למצב החמור שנוצר בדרכים ולצורך למגר נהיגה רשלנית. בית המשפט ציין כי אך בנס לא הסתיימו מעשיו של המשיב 1, שכללו התחמקות משוטרים ונהיגה "מטורפת", באסון גדול. מבחינת שיקולים לקולה, בית המשפט ציין את גילו של המשיב 1 ואת נסיבותיו האישיות.

מכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערערת, העונש שהוטל על המשיבים חורג באופן קיצוני לקולה מרמת הענישה שנקבעה בפסיקת בית משפט זה ואינו נותן משקל מספק לשיקולי הגמול, הרתעת הפרט והרתעת הרבים. לגרסתה, בשנים האחרונות עמד בית משפט זה על החומרה הרבה שבעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וקבע ענישה מחמירה בעניינה. המערערת טוענת כי כך נקבע אף בעבירת ההתפרצות. באשר למשיב 1, טוענת המערערת כי התנהגותו הפרועה, הכוללת בין היתר נהיגה במהירות מופרזת, התעלמות משוטרים, סיכון חיי עובד מע"צ והתנגדות למעצר, מצדיקה מאסר חמור מזה שהושת עליו. עוד טוענת המערערת כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לעבירות ההתפרצות והגניבה שהיו מתוכננות ומחושבות. לבסוף טוענת המערערת כי בעניין המשיב 1 אין נסיבות המצדיקות חריגה מרמת הענישה. לדידה, אין להקל עימו בשל גילו הצעיר והעדר עבר פלילי מכביד, שכן אף בנסיבות שכאלו החמירה הפסיקה בעניינם של נאשמים.

באשר למשיב 2, המערערת טוענת כי העונש שהוטל עליו לא הולם את עברו הפלילי המכביד בתחום עבירות הרכוש ואת השיטתיות שבה ביצע את העבירות. המערערת טוענת כי המשיב 2 לא עלה על דרך הישר על אף ששוחרר מוקדם ממאסרו הקודם בהחלטת ועדת השחרורים. לגרסתה, המשיב 2 לא נרתע מהעונש שהוטל עליו בגין עבירות קודמות ויש להטיל עליו עונש מחמיר. המערערת טוענת כי במעשיו גרם המשיב 2 לנזק לרכוש אך גרם גם לפגיעה בתחושת הביטחון של המשפחות שפרץ לביתן, דבר אשר לטעמה יש לתת לו משקל.

מנגד, טוען המשיב 1 כי העונש שהוטל עליו אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת. לטענתו, צדק בית המשפט המחוזי בכך שנתן משקל לשיקולי השיקום וביניהם גילו הצעיר והעובדה כי אין לו עבר פלילי מכביד. כן טוען המשיב 1 כי הוא מפנים את נסיבות המעשה וכי יש לתת משקל להודאתו במיוחס לו. לבסוף מציין המשיב 1 את התסקיר החיובי שהוגש בעניינו.

המשיב 2 טוען אף הוא כי העונש שהוטל עליו אינו חורג ממתחם הענישה המקובל ואינו מצדיק את התערבותו של בית משפט זה. המשיב 2 טוען כי בית המשפט המחוזי שקל את כלל השיקולים הרלוונטיים ואין להתערב בעונש שהטיל עליו. עוד טוען המשיב 2 כי העבירות שבהן הורשע הן בסמכות בית משפט שלום ונידונו בבית המשפט המחוזי בשל הביצוע בצוותא עם המשיב 1. לבסוף הוא טוען כי יש לייחס משקל להודאתו.

לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ואת עמדת שירות המבחן, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). המקרה שלפנינו אינו מצדיק את התערבותנו, זאת משלא מצאנו כי העונש שהוטל על המשיבים חורג ממדיניות הענישה המקובלת ביחס לסוג העבירות שבהן הורשעו ונסיבות ביצוען.

אכן, עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה הן נגע המתפשט בחברתנו ופוגע בה קשות. לא אחת עמדנו על חומרתן של עבירות אלו ועל תרומתן למעגל השכול בכבישים ההולך וגדל. אין להקל ראש בעבירות אלו ואין להקל ראש אף בעבירת ההתפרצות. חדירה לביתו של אדם מהווה חדירה לפרטיותו ומערערת את תחושת הביטחון האישי שהוא זכאי לה. יש להלחם בעבירות אלו ולהוקיען. מעשיהם של המשיבים חמורים ומביעים זלזול במרות החוק ובכבוד האדם. עם זאת, בית המשפט המחוזי עמד על כלל השיקולים הללו ונתן להן משקל בגזר דינו. בית המשפט המחוזי נתן דעתו ואיזן כראוי בין חומרת העבירות, הראיות לעונש, תסקירי שירות המבחן, ונסיבותיהן האישיות של המשיבים. אף אם מדובר בעונש שאינו מצוי ברף הענישה העליון הנהוג בעבירות מעין אלו, אין מדובר בחריגה ממתחם הענישה המצדיקה התערבותו של בית משפט זה.

אשר על כן, הערעור נדחה.

ניתן היום, ו' בכסלו התשע"ג (20.11.2012).

ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: שפיק קבועה
שופט :
עורכי דין: