ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אילן בן אבו נגד מדינת ישראל :

ע"פ 1282/07

המערער:
אילן בן אבו

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 23.1.07 בת"פ 8214/05 שניתן על ידי השופטת ש' דברת

פסק דין

השופט א' רובינשטיין:

א. ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת דברת) בת"פ 8214/05 מן הימים 31.12.06 ו- 23.1.07 בהתאמה. המערער הורשע בעבירות סמים (החזקת סם שלא כדין וניסיון להספקת סם) כמפורט להלן, והושתו עליו 28 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ל-8 חודשים לתוקפת שלוש שנים בגין כל עבירות סמים ופסילת רישיון הנהיגה שלו ל-8 חודשים מיום שחרורו.

רקע והליכים

ב. כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת סם מסוכן שלא כדין לפי סעיף 7 (א) ו- (ג) רישא וסעיף 31 (ד) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג – 1973; ניסיון להספקת סם מסוכן שלא כדין לפי סעיף 13 ו – 19א לפקודת הסמים המסוכנים וסעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977; והחזקת אגרופן או סכין שלא כדין לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 13.7.05 בשעה 19:15 נתפס המערער – נהג מונית – בשדרות כשברשותו במונית 96.74 גרם של סם מסוכן מסוג הרואין, אותם קיבל, כפי שהעיד, מאחד בבאר שבע – שלטענתו המערער איננו מכירו, והיה אמור למסרו בשדרות לאחר – שגם אותו לטענתו איננו מכיר; ובתמורה קיבל 500 ₪. כן, החזיק המערער במוניתו סכין.

ג. תחילה הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו הודה המערער בעובדות שבכתב האישום המתוקן – שבו נותרה רק עבירת החזקת סם מסוכן שלא כדין, והוא הורשע על פי הודאתו. אך משנטען על ידי התביעה כי על-פי תסקיר שירות המבחן מיום 22.11.06 המערער אינו מודה בעובדות שפורטו בכתב האישום המתוקן –לדבריו בתסקיר חשד כי עליו לבצע פעולה בלתי חוקית, אך סבר כי המדובר ב"זהב" או "יהלום", וכי "לא עלה בדעתו כי המדובר בסמים" - התיר בית המשפט למערער ביום 26.11.06 לחזור בו מהודאתו וקוימו הוכחות (ראו ביתר פירוט להלן).

ד. עיקר המחלוקת בין הצדדים בדיון בפני בית משפט קמא נסב על שאלת ידיעתו של המערער כי החבילה שהתבקש להעביר מכילה סם מסוכן. לפי דברי המערער, הגם שביקש בעבור ההעברה של הגרב בה נמצא הסם מבאר שבע 200 ₪, הודיעו המקבל כי התמורה בגין ההעברה תהא 500 ₪, והורה לו לא לשאול שאלות. בית המשפט קבע, כי "הנאשם (המערער – א"ר) עצם את עיניו מלראות ואוזניו מלשמוע את כל סימני האזהרה שדלקו מול עיניו. מעצם העובדה שהנאשם חשד שיתכן ומדובר בסם ולא בירר זאת עד הסוף, ניתן להסיק שהיה מודע לתוכן החבילה"; נקבע, כי כך גם עולה מדברים שאמר בחקירתו במשטרה, ומעדותו של שוטר – אשר הוגשה בהסכמה – כי כשניגשה המשטרה אל המערער ניסה המערער להחביא את הגרב. נוכח שוויו של הסם (26,000 ₪), הטיל בית המשפט ספק בטענת המערער כי לא הכיר את מי שהפקידו בידיו. בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות של החזקת סם מסוכן וניסיון להספקת סם מסוכן, וזיכהו מעבירה של החזקת סכין, לאחר שהתביעה ויתרה על אישום זה.

ה. מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט קמא (תסקיר משלים מיום 22.11.06, לאחר תסקיר קודם מיום 21.9.06) עלה, כי העבירה היתה למערער פתרון קל למצוקה כלכלית, אך כיום מודע המערער למשגהו ונטל אחריות על מעשיו. נאמר, כי המערער חוה את האירוע כטראומטי, וכי צערו כן, אך מתקשה הוא "לבדוק את מלוא האלמנטים שהובילו אותו לביצוע העבירה". נמסר כי בעקבות האירוע התחולל משבר במשפחתו של המערער – אשתו ביקשה להתגרש ממנו ובנו הבכור נקלע למצוקה נפשית. לאחר התלבטות, בשל חומרת העבירה, המליץ לבסוף שירות המבחן לנקוט בדרך חינוכית שיקומית ולהטיל על המערער עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף נרחב וכן מבחן מעקבי, זאת- בשל היותו "אדם המנהל אורח חיים נורמטיבי ומתפקד ברוב תחומי חייו באופן שקול ותקין המעורב לראשונה בחייו בפלילים... בנוסף הינו אב לשני ילדים קטנים שזקוקים לנוכחותו של אביהם בבית".

ו. בית המשפט לא קיבל את ההמלצה והשית על המערער את העונשים שפורטו מעלה, לאחר שאיזן בין עברו הנקי, ומצבו המשפחתי מזה, ובין הכמות הגדולה של הסם וסוגו מזה. בית המשפט הזכיר כי המערער הוא חוליה בשרשרת הספקת הסם – וכי מצבו הכלכלי אינו יכול להוות נימוק מקל לכך. נקבע, כי האינטרס הציבורי לביעור נגע הסמים גובר על האינטרס האישי של המערער, ועל כן הושת המאסר בפועל.

הטענות בערעור והישיבה

ז. נטען, כי הודאתו של המערער בתסקיר המבחן לפיה חשד שהמדובר בסם, היתה מספקת לצורך הרשעתו בכתב האישום המתוקן - ואף המקורי – ועל כן שגה בית המשפט קמא כשאיפשר לו לחזור בו מהודאתו, ובכך החמיר את מצבו המשפטי. שנית, נטען כי נוכח נסיבות המקרה לא ניתן להרשיע את המערער בעבירת ניסיון הספקת סם שיוחסה לו, אלא לכל היותר בעבירת סיוע לניסיון הספקת סם בשל היעדר כוונה ממשית לביצוע העבירה. כן נטען בהקשר זה, כי "אין חולק ששימש כמעין בלדר מהמדרג הנמוך ביותר וכי לא היה שותף לעסקת הסמים, תהא אשר תהא, לא היתה לו שליטה על סוג הסם או על כמותו, וכל תפקידו היה בהעברת הסם מצד א'... לצד ב'...". שלישית, נטען כי יש להקל בעונשו של המערער נוכח ביצוע העבירות "בעצימת עיינים" ומאחר שלא היה שותף ברכישת או בייצורו, ולא ידע מה סוג הסם שברשותו או מה גודלו – נסיבות שיש בהן כדי להפחית מחומרת העבירה. נטען, כי הקלה בעונשו של המערער מתבקשת גם נוכח התקופה הארוכה בה היה במעצר בית, היותו ללא עבר פלילי ונסיבות חייו – טעמים העולים בקנה אחד עם המלצת שירות המבחן, אשר לה לא ניתן, כך נטען, המשקל הראוי. עוד נטען כי למאסרו של המערער השלכות חמורות על מצב משפחתו, וכי עונשו נגזר ברף הגבוה; וכן נטען, כי עונש הפסילה הממושך שהושת עליו יש בו, הכבדה בלתי מדתית, נוכח מצבו הכלכלי הקשה.

ח. (1) בדיון טען בא כוח המערער, ככל שהמדובר בניסיון להספקת סם, כי בית המשפט קמא לא נדרש ליסודות עבירה זו – הטעונה כוונה מסוימת להבדיל מעצימת עיניים; ואין הוכחה שהיתה למערער יד בקנוניה. אשר לעונש, נטען כי המדובר באדם ללא עבר פלילי, בעל משפחה, מתנדב במשמר האזרחי; אכן בעבירה לא קלה עסקינן, אך עניין לנו במעידה חד פעמית, בטעות בשיקול הדעת שעלתה במחיר כבד למשפחה, ויש מקום להקל בעונשו.

(2) בא כוח המדינה השיב, כי מקום שבניסיון עסקינן יש אכן להוכיח כוונה ממשית לעבור את העבירה; ואולם, אילו נלכד המערער דקות אחדות לאחר מכן, בעודו מוסר את הגרב לממתין לה, היתה העבירה מושלמת, ועל כן – כך הבינותי את הטענה – נלמדת הכוונה מן הנסיבות. נטען, כי כל מטרת הנסיעה היתה להעביר את הגרב מבאר שבע לשדרות, ולקבל את התמורה של חמש מאות ₪. ואף אם לא ידע המערער מיהו מקבל הסם, בסופו של דבר עולה הדבר כדי ניסיון להספקה; אי שליטה של המספק על סוג הסם או על כמות הסם אינם תנאים נדרשים להספקה.

ט. ההרשעה

(1)(א) אשר לטענה כי נוהל הליך הוכחות ללא צורך והוחמר בכך מצבו המשפטי של המערער, עיון בתיק בית המשפט המחוזי מגלה, חוששני, כי אין ממש בטענה זו. נפרט במקצת אשר אמרנו מעלה. אכן ביום 7.5.06 הורשע הנאשם לפי הודאתו כאמור בכתב אישום מתוקן, שבין היתר, נמחקה בו העבירה של ניסיון להספקת סם מסוכן שלא כדין. לבקשת בא כוח המערער (דאז) התבקש תסקיר. בתסקיר משלים מיום 22.11.06 (לאחר תסקיר קודם מיום 21.9.06) תואר המערער כמי שהודה בעבירה, "לקח אחריות עליה, אם כי לא מלאה". עוד נאמר מפיו, כי "לדבריו חשד כי עליו לבצע דבר לא חוקי, עם זאת שיתף (את שירות המבחן – א"ר) כי חשב על קשיי פרנסתו. אילן שיתף כי חשב שבתוך הגרביים נמצא זהב, יהלום. אך לא עלה בדעתו שבתוכם סמים". בא כוח המערער ציין, משהועלה הנושא על ידי התביעה בישיבת 26.11.06: "אני ביררתי עם הנאשם את העניין הזה, ואומר לבית המשפט, כי גירסה זו היתה מלכתחילה גם במשטרה, כאשר אומר הנאשם כי ברגע המסירה הוא חשב על יהלומים ולא חשב על סמים, איפשהו עלה במהלך הנסיעה כי מדובר בסמים. לכן אנו עדיין עומדים על ההודעה שהתגבשה במהלך הנסיעה ... בשלב שהוא כבר הגיע לשדרות הוא כבר ידע שמדובר בסמים. הנאשם לא ידע בוודאות שמדובר בסמים עד שהמשטרה באה ופתחה את החבילה. בשלב מסוים הוא העריך כי מדובר בסמים". דברים אלה לא התיישבו, לדעת התביעה, עם הודאה בקבלת הסם ובהחזקתו שלא כדין בכתב האישום המתוקן; באת כוח המדינה טענה כי המדיניות היא שלא לכפות הודאה כשהנאשם טוען שלא ביצע עבירה; והודאה בכתב האישום המתוקן משמעה מודעות להחזקת הסם שלא כעולה מן החקירה בהסכמה חזר המערער מההודאה, ראיות התביעה הוגשו כפי שהן (ללא חקירות) ונקבעה ישיבה לשמיעת עדות המערער.

(ב) עינינו הרואות, כי הליך הראיות נוהל בהסכמה, על דעת בא כוחו של המערער, תוך שההחלטה לחזור מן ההודאה התקבלה בנוכחות המערער. המערער בחר לנהל הוכחות, לשטוח את גירסתו ולהיחשף לחקירה נגדית. פשיטא שבשעה שישנה הסכמה בין הצדדים באשר לחזרה מהודאה מתוך אי בהירות באשר לתוכן ההודאה - ואכן היתה זו, כעולה מן האמור, בחינת "אין (הן) ולאו ורפיא בידיה" (בבלי שבת קי"ג, א') - אין מניעה לבית המשפט להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו, לפי סעיף 153(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982. גם אם בית המשפט לא נימק את החלטתו בפרטות, נוכח ההסכמה בין הצדדים, פשיטא שלא רצה להימצא במצב של אי בהירות באשר לידיעת המערער בענין הסמים, שעה, שעל פי התסקיר "לא עלה בדעתו" שמדובר בסמים.

(2) לשלמות התמונה יוצגו כאן עיקרי אמרות המערער:

(א) בחקירתו במשטרה ביום המעשה (13.7.05, ת/2) שעה 20:40 נשאל המערער "מה אתה חושב שיש בתוך הגרב" והשיב "סמים, מה יכול להיות שם" (עמ' 2), אך להלן אמר שהיה לו רעיון שאולי אלה יהלומים, ועל כך – "סמים או אולי יהלומים" -חזר בסוף החקירה (עמ' 5), תוך אישור למודעות שאם יש סמים זו עבירה פלילית; הוא גם אישר שהעבירה בוצעה שזו נעבר בעבור 500 ₪, והביע חרטתו. בחקירה מ- 17.7.05 (ת/3) שינה המערער את גירסתו, ואמר "אני בכלל לא חשבתי על שום דבר פלילי ... רק כשנעצרנו רק אז ידעתי שזה סמים", אך חזר ואמר כי כל מעשהו היה לשם הרווח הכספי (עמ' 1). לשאלה (עמ' 2) "אם חשבת שמדובר ביהלומים אז למה ניסית להסתיר את הגרב מעיני השוטר שעצר אותך? הרי אמרת שלא חשדת בשום דבר מסריח?", השיב "כי לא ידעתי מה יש שם. פחדתי שאולי יש שם משהו מסריח. אולי יהלומים גנובים". השוטר מיקי הרוש, שתפס את המערער, העיד (ת/5) על ניסיון המערער להסתיר את הגרב ובה הסמים, על-ידי דחיפתה "בין הכסא לפלסטיק של ידית אמברקס" (צ"ל "הנדבריקס" – א"ר).

(ב) בחקירתו הראשית בבית המשפט (ישיבת 10.12.06, עמ' 23) אמר המערער, כי "רק באותו רגע (של תפיסת הסמים ברשותו – א"ר) ידעתי שיש שם סמים", ולהלן תיאר כי העלה השערות "שזה יכול להיות יהלומים או זהב או סמים". בחקירתו הנגדית (עמ' 25) אמר, "שבאותו רגע שהוא נתן לי את זה (את הגרב – א"ר) לא חשבתי שזה לא כשר. במהלך הנסיעה עלו השערות שיכול להיות שיש בחבילה כל דבר, שיכול להיות שם זהב, יהלומים, סמים", ורק אחרי שיצא מבאר שבע חשד בסמים, אך לא ידע בוודאות. כשנשאל מדוע לא פנה למשטרה, השיב שאילו על כל משלוח כנהג מונית היה פונה למשטרה "אני לא יודע איך הייתי עובד". ולהלן (עמ' 27) "אם את אומרת שהסם הזה שוה עשרות אלפי שקלים, ושואלת איך יכול להיות שאדם ניגש אלי שאני לא מכיר אותו, מוסר בידי סם בכזה שווי של כ-26,000 ₪... בלי שאני מכיר אותו ובלי שיגיד לי מה זה ... אני משיב שאני מכיר מהעבודה במונית, שאדם נמצא במצוקה מהמשטרה, או שהוא עובד עם המשטרה כדי שהמשטרה תרד ממנו, אז הוא זורק קרבן לפיה הוא מוסר את המידע למשטרה כדי שירדו ממנו". עוד טען (עמ' 28) שלא היה בכוונתו להסתיר את הסם. ובעמ' 29 - "לשאלה אם עלה לי בראש שאולי יש שם סמים אני משיב שכן ... שלאחר שנתפסה החבילה והייתי מודע לכך שיש שם סמים, הייתי מודע לכך שזו עבירה פלילית".

(ג) הדברים מדברים בעדם: המערער חיפש נוסחה שתרחיק אותו ככל הניתן מן הסמים, שבהודעתו במשטרה מייד לאחר המעשה (ת/2) הפליל עצמו לגביהם. מכאן הגרסאות הרופפות,שיש בהן התפתלות.

(3) נבוא עתה לטענה המרכזית, לפיה לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של ניסיון להספקת סם מסוכן בניגוד לחוק, ולכל היותר היה מקום להרשיעו בעבירה של סיוע לניסיון הספקת סם. נטען כי לפי סעיף 25 לחוק העונשין, ניסיון לעבור עבירה נעשה אם "במטרה לבצעה עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה", ואם כן נחוצה "כוונה ממשית" לעבור עבירה; ובכל מקרה היה מקום להרשיע את המערער לכל היותר בסיוע, לפי סעיף 31 לחוק העונשין, קרי "לאפשר את הביצוע, להקל עליו ... או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה". שאז פוחת העונש למחצית. לשיטת המערער היה הוא "כמעין בלדר מהמדרג הנמוך ביותר" ועל כן מסייע.

(4) השופטת המלומדת דחתה, כאמור, את גירסת המערער שלא ידע שמדובר בסם, וזאת כיון ש"עצם עיניו מלראות ואוזניו לשמוע", ועל פי סעיף 20ג(1) לחוק העונשין "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם". אין כיום מחלוקת על הרשעת המערער בהחזקת סם. באשר לניסיון לאספקת סם, סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים קובע "לא ייצא אדם סם מסוכן ... ולא יספקנו (הדגשה הוספה- א"ר) בשום דרך, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, אלא אם הותר הדבר בפקודה זו ...". העונש המירבי על עבירה זו הוא עשרים שנות מאסר (סעיף 19א לפקודה). המלומד י' קדמי, על פקודת הסמים המסוכנים (עמ' 160), סבור כי יש ליתן למושג הספקה (במקור לפי השורש supply) משמעות רחבה של העברה או גרם העברה מן המחזיק בו למבקש לקבלו. לשיטתו, על פי הפסיקה שתוזכר להלן, "... די לענין זה בהובלה מודעת של סם מסוכן כשלעצמה; ואין נפקא מינה מיהו הבעלים או המחזיקים בסם ומטעם מי נעשית ההובלה ... " ולהלן (עמ' 161) "הנקיטה במושג 'יספקנו' נועדה לקבוע איסור רחב ומקיף, המכוון למנוע כל העברה של סם מסוכן מ'מחזיק' ל'מקבל'. כאמור, די לכאורה לעניין זה, ב'מעשה הובלה' של הסם על מנת שיגיע לידיו של אחר; וזאת, כך נראה, גם אם הסם לא הגיע ליעדו. עם זאת, יש גורסים כי 'אספקה' מושלמת רק במסירה ל'נמען' וכל עוד לא נמסרה – המדובר במעשה של ניסיון בלבד".

(5) בית משפט זה, רע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 561 ציין, בעמ' 578, מפי השופט – כתארו אז – ברק, כי "מסירת סם, הנתון בשליטתו של הנותן, לידיו של אחר, מהווה אספקה של הסם לאותו אחר. זוהי המשמעות הרגילה של הביטוי 'יספקנו', ומשמעות זו עולה בקנה אחד עם המגמה החקיקתית העומדת ביסוד הפקודה". ברע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל פ"ד לה(4) 85 – מקרה בעל דמיון רב לענייננו – ראה בית משפט זה לקבוע (בעמ' 115, מפי השופט – כתארו אז – שמגר), כי אספקה היא הובלת סם "כדי שיימסר מיד ליד, משליטתו של המוסר לשליטתו של המקבל ... אין על כן יסוד לטענה, כי הובלת הסם ... כדי שהמשלוח, הנמצא בשליטתו, יימסר למאן דהוא אחר אינה בגדר הספקה, והכוונה לבצע הובלה כאמור, שהיתה מותנית ביסוד הקשר ... היא בגדר כוונה לספק סם". דברים אלה מדברים בעדם, וכמו נכתבו לענייננו.

(6) אכן, אי אפשר להלום בנידון דידן, בשכל הישר, כי הובלה מנקודה לנקודה (כמתוכנן) של סם, בידיעה – כפי שהוכחה – כי המדובר בסם (ואף אם נניח לטובת המערער כי לא ידע שהמדובר בהרואין אלא חשב על סם "סתם", יידון הדבר בגדרי העונש), משמעה אינו מהלך בדרך להספקת סם; ואין המדובר בסיוע, שהרי המערער הוא הוא מקבל הסם משולחו והוא האמור להעבירנו אל מקבלו. כל המעשה כולו אינו אלא מבצע של הספקת סם, ובעיצומו של דבר ולאמיתו הרי ההספקה עיקר וההחזקה טפלה לו; אלא שההספקה לא נשלמה, ועל כן המדובר בניסיון. הצירוף של הודאת המערער בכך שחשד בסמים, ושאילולא נעצר בידי המשטרה היה מוכן ומזומן למסור את החומר, ואין חולק שאילו מסרו היתה זו הספקה – מביאתנו לניסיון לאספקה. מצטרפת לכך התנהגות המערער בעת מעצרו, כפי שפורטה, המחזקת את הראיות באשר לידיעתו. ואמנם, כתב האישום במקרה דנא לא הלך את כל כברת הדרך שעשה המלומד קדמי, והסתפק, משלא הגיע הסם ליעדו, בעבירת הניסיון.

(7) בית המשפט קמא לא נדרש בפירוט לעניין הניסיון להספקה, והתמקד בהנמקתו בעיקר באחזקת הסם. אולם כבר אמרנו כי על-פי הראיות והפסיקה, הנסיבות מדברות בעדן באשר לניסיון להספקה.

(8) נוסיף באשר לידיעה, כי אכן נדרש להרשעה בעבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים, שהנאשם היה "מודע" כי הוא מספק "סם מסוכן". במקרה דנא, נביט אל הודאות המערער במשטרה ובבית המשפט בכל דרך שנביט, אף אם במהלך הנסיעה "חשד" שהמדובר בסם מסוכן, ואף אם לא נרחיק לכת, מהיעדר ראיות, לחשד שביטא בית המשפט קמא כי המערער הכיר את מוסר הסם שהפקיד בידיו כמות רבת-ערך כזאת (26,000 ₪) - ברור מחקירותיו כפי שצוטטו מעלה כי חשד שסמים ברשותו ועליו להביאם ליעדם. סעיף 20ג(1) לחוק העונשין כמו נועד לכך, והוא אומר מפורשות, כי "רואים אדם שחשד ... בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם".הרי אם המדובר באדם שומר חוק ככל משפטו,משקיבל את הגרב וחשד בתכולתה, צריך היה לנסוע למשטרה ולהתלונן. שכר של 500 ₪ אין די בו לאדם נורמטיבי כדי שיתן ידו להרעלת הזולת בסם. משלא מילא את חובתו, עליו לשאת בתוצאות.

י. העונש

(1) אשר לעונש, בלי ספק, כפי שכתבה השופטת המלומדת בבית המשפט קמא,גם אם מצבו הכלכלי של המערער – כנקבע – היה הרקע לעבירה, אין דבר זה יכול להוות נימוק מקל; וכדבריה "הנאשם שימש חוליה בשרשרת של הפצת הסם, ולו היה הסם מגיע ליעדו, היה מופץ לאחרים. סוחרי סמים מחפשים כל דרך אפשרית להעביר הסם,ובין היתר משתמשים גם בנהגי מוניות למטרה זו ...". אנו מצטרפים לדברים אלה, שכמותם גם נאמרו לא אחת על-ידי בית משפט זה. לסמים אין רגליים; הם זקוקים למי שיכין אותם, ישווק אותם ויוביל אותם ליעדיהם המפוקפקים. כל חוליה בשרשרת פשע זו ראויה לענישה, ולענישה מכאיבה.

(2) נציין כי תסקיר עדכני מיום 25.6.07 שהוגש לנו על-ידי שירות המבחן, ציין את מצוקתו הרגשית של המערער במאסרו, נוכח מצוקת משפחתו וקשיי קיום. שוב חזר על טענתו – שיודעים אנו שאין לה על מה שתסמוך – ש"חשד כי מדובר בדבר לא חוקי, אך לא העלה על דעתו כי בגרביים טמון סם"; אך עם זאת התחזקה התרשמות של צער על העבירה. לשיטת שירות המבחן המדובר "באדם בעל מערכת ערכים נורמטיבית, המנהל אורח חיים נורמטיבי ברוב תחומי חייו, בודד, המביע צער וחרטה כנים", והעבירה אינה מאפיינת את חייו. אף אנו מניחים ומקוים כי המערער מייסר את עצמו על הסתבכותו בעבירה.

(3) הפסיקה בענישה בתחום זה מגוונת, ברובה המכריע מאסר מאחורי סורג ובריח, לפרקי זמן המשתנים על פי הנסיבות, סבורים אנו כי גם במקרה דנן המאסר בפועל הוא הראוי, וצדק בית המשפט קמא בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן בשעתו לשל"צ ומבחן.

(4) ועם זאת, הענישה היא אינדיבידואלית: לאחר העיון ומתוך התחשבות בתוכן תסקירו של שירות המבחן, בעברו הנקי כליל של המערער, בהנחה ובתקוה כי היתה זו מעידה חד פעמית, וכן מתוך היעדר ראיה שהמערער ידע על סוג הסם בו מדובר, החלטנו ללכת צעד לקראתו, כדי לעודדו לחזור לחיים נורמטיביים. עונש המאסר בפועל יועמד על 24 במקום 28 חודשים; שאר חלקי גזר הדין - המאסר על תנאי והפסילה, שבית המשפט קמא לא החמיר בהם עם המערער - יעמדו בעינם.

י"א. איננו נעתרים לערעור על ההרשעה, הערעור על העונש מתקבל במובן האמור.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ע' פוגלמן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, י' באב תשס"ז (25.7.07).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט


מעורבים
תובע: אילן בן אבו
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: