ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דוד יניב סויסה נגד מדינת ישראל :

בש"פ 6248/07

העורר:
דוד יניב סויסה

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בב"ש 21174/07 מיום 11.7.07 בפני השופטת חני סלוטקי

בבית המשפט העליון

החלטה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ח' סלוטקי) מיום 11.7.07, בגדרה נפסל העורר מלהחזיק רישיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים נגדו (ב"ש 211/74).

1. בכתב אישום שהוגש ביום 10.6.07 לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי ביום 16.6.06, סמוך לשעה 07:00, נהג העורר ברכב מסוג "סיאט" בכביש מספר 90 מכיוון ים המלח לאילת, כאשר באותה עת שהו עמו ברכב שלושה נוסעים. העורר, לפי המיוחס, לא ישן כלל בעשרים וארבע השעות שקדמו לתאונה, ונהג תוך מודעות לעייפותו ולתוצאותיה האפשריות. כשני ק"מ לפני הכניסה לקיבוץ יהל, נרדם העורר תוך כדי נהיגה ברכב, וכתוצאה מכך סטה הרכב לשולי הכביש, התהפך מספר פעמים, ולבסוף נעצר כשהוא הפוך על גבו. כתוצאה מהתאונה אחד הנוסעים ברכב נהרג, נוסעת אחת נפצעה באורח קשה ואילו הנוסע השלישי נפצע באורח קל. העורר עצמו נפצע אף הוא באורח קל.

בגין האירוע המתואר יוחסו לעורר עבירות של הריגה; נהיגה במצב העלול לסכן עוברי דרך, ומצב השולל את השליטה ברכב; חבלה חמורה וסטייה מנתיב הנסיעה, כל אלה עבירות לפי סעיפים 298 ו-333 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, ותקנות 26(1), 26(4) ו-40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961.

בסמוך לתאונה, ביום 21.6.06, נפסל רישיונו של העורר על ידי קצין משטרה למשך 90 ימים, ובתום תקופה זו הוחזר לעורר רישיונו.

ביום 6.6.07, כתשעה חודשים לאחר שהוחזר לעורר רישיונו, ובסמוך להגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: פקודת התעבורה). בבקשה נטען, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר, וביניהן הודאתו של העורר כי נהג בהיותו עייף; מסקנות שנקבעו על ידי בוחן המשטרה וממצאים אשר נגבו על ידו במקום התאונה; חוות דעתו של מומחה לעניין צמיגים; עדותו של אחד הנוסעים ברכב; תעודות רפואיות ועוד. כן צוין, כי לעורר הרשעת תעבורה אחת, משנת 2004, בגין נהיגה ללא מלווה בהיותו "נהג חדש". לבסוף נטען, כי מנהיגתו של העורר נשקפת סכנה לציבור המשתמשים בדרך ובכללם לנוסעים עמו ולעורר עצמו. העורר טען לשיהוי בהגשת כתב האישום, שכן – כאמור – חלפה כמעט שנה מעת קרות התאונה ועד להגשתו. באשר לשיהוי זה, המשיבה טענה כי הוא נבע בעיקר מן הטעם שלא ניתן היה לגבות עדותה של הנוסעת ברכב, שנפצעה באורח קשה.

2. בהחלטה נושא הערר, מיום 11.7.07 (כבוד השופטת ח' סלוטקי), נשלל רישיונו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. זאת, לאחר שבית המשפט קמא קבע כי אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וכי נהיגתו של העורר מצביעה על מסוכנות רבה, שכן על אף היותו נהג חדש יחסית, לא נמנע מלנהוג ברכב בהיותו עייף לאחר יממה ללא שינה. בית המשפט אף לא שעה לטענת השיהוי שנטענה על ידי העורר, וזאת משום שהשיהוי הוסבר בפציעתה של אחת מנוסעות הרכב, שנגרמה כתוצאה מנהיגתו הפזיזה של העורר.

3. מכאן הערר שלפני, בגדרו טוען העורר לשיהוי בהגשת כתב האישום. לטענתו, לא היה בפציעתה של הנוסעת כדי להשהות את הגשת כתב האישום, וזאת משום שסמוך לאחר התאונה נגבו עדויותיהם של העורר והנוסע השלישי ברכב, ודי היה בהן להגשת כתב אישום. עוד מציין העורר, כי רישיונו הוחזר לו 90 ימים לאחר שנשלל ובתקופה לאחר שהוחזר לו לא ביצע ולו עבירת תנועה אחת. לטענתו, די בכך כדי להעיד כי לא נשקפת ממנו מסוכנות לציבור. עוד מבקש העורר, להתחשב בנסיבותיו האישיות, ובכלל זה גילו הצעיר; עברו הנקי; העובדה שנישא זה לא מכבר; והעובדה כי רישיונו נחוץ לו לעבודתו. המשיבה הדגישה את המסוכנות הנשקפת מן העורר, בייחוד נוכח העבירה החמורה המיוחסת לו. כן מפנה המשיבה לחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 78), התשס"ז – 2007, אשר מוסיף את סעיף 46ב, הקובע כי כאשר הוגש כתב אישום בעבירה שגרמה לתאונת דרכים בה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילת הרישיון עד תום ההליכים אלא אם שוכנע כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור. מתיקון זה, שייכנס לתוקף רק ביום 1.8.07, מבקשת המשיבה להסיק כי המגמה הראויה, במקרים מסוג המקרה דנן, הינה פסילת רישיונו של נאשם עד תום ההליכים.

4. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. סעיפים 46 ו-47(ט) לפקודת התעבורה, מקנים לבית המשפט סמכות להארכת פסילת רישיונו של אדם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בכפוף לקיומו של יסוד מספיק להאשימו באחד הסעיפים המנויים שם, ובכללם – הריגה. תכליתו של הסדר זה הוא הגנה על שלום הציבור מפני מסוכנותו של אדם המעורב בתאונה קטלנית או כזו אשר גרמה פציעה לאדם או לרכוש (ע"פ 3883/04 אבו סיביה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 481, 485 (2004)). בבקשה להארכת פסילת רישיון נהיגה עד תום ההליכים, על בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה, וכן האם נהיגתו של העורר מסכנת את הציבור. במסגרת בחינה זו, יש להתחשב בנסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם – ובכלל זה התמשכותם הצפויה של ההליכים נגדו – ולאזן בינן ובין הגנה על שלום הציבור מפני נהיגה מסכנת חיים. מסוכנותו של הנהג נלמדת הן מעברו התעבורתי, הן מהאירוע נושא האישום ובגדרו חומרת העבירה בה מואשם העורר (ראו בש"פ 8161/06 גבריאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.11.06); בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 577, 579 (2000); בש"פ 11713/05 ברהום נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 17.1.06)). במסגרת השיקולים אותם יש להביא בחשבון באיזון האמור, יש ליתן משקל גם לשיהוי בהגשת כתב האישום (השוו: בש"פ 7726/02 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 562, 565 (2002) (להלן: עניין חסיין)). ככלל, כאשר בדעת התביעה לבקש הארכת פסילת רישיונו של נאשם, עליה להגיש את כתב האישום בטרם סיומה של תקופת הפסילה המינהלית (בש"פ 6298/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.00)). אולם, כפי שנפסק, "עובדת ההשתהות, כשהיא לעצמה, אין בה כדי להכריע לא בשאלה אם יש יסוד מספיק להאשמות (כלשון סעיף 46 לפקודת התעבורה) ולא בשאלת מסוכנותם של הנהגים" (בש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.99)).

5. במקרה שלפני, אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. כל שעלי לבחון אפוא, הוא את האיזון בין הנסיבות להן טוען העורר לבין ההגנה על הציבור מהסיכון שנשקף מנהיגתו. אכן, בענייננו מצביע העורר על שיהוי בהגשת כתב האישום: תשעה חודשים חלפו מעת הושב לעורר רישיונו ועד הגשת כתב האישום. אולם, כפי שכבר הובהר, יסודו של השיהוי באי-יכולתה של אחת הנוסעות ברכב להעיד, וזאת משום פציעתה כתוצאה מהתאונה עצמה. אין לזקוף, בנסיבות אלה, את השיהוי לחובתה של המשיבה, ומשכך, משקלו של שיקול זה במאזן הכולל פוחת. אציין, כי לא נעלמה מעיני התוצאה בעניין חסיין, אליו הפנה העורר, אולם שם דובר בשיהוי של כמעט 18 חודשים, כפול מהשיהוי בענייננו. לפיכך, אין באותו מקרה כדי להשליך על ההכרעה בענייננו.

נושאו של האישום התלוי ועומד כנגד העורר הינו עבירה חמורה של הריגה. מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא כי התנהגותו של העורר – בייחוד נוכח היותו "נהג חדש" בעת קרות התאונה – מעידה על כך שבנהיגתו יש משום סכנה לשלום הציבור. מסוכנות זו – שלא נמוגה חרף העובדה שהעורר לא היה מעורב בעבירות נוספות מאז הוחזר רישיונו – מכריעה את הכף באיזון בין השיקולים עליהם עמדנו.

אשר על כן, הערר נדחה.

ניתנה היום, י"א באב התשס"ז (26.7.07).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: דוד יניב סויסה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: