ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נגד שירביט חברה לביטוח בע"מ :

בפני כבוד השופטת חנה שניצר-זאגא

תובע

מסעוד אוחיון

נגד

נתבעות

1.שירביט חב' לביטוח בע"מ
2.אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ
3.פניציה מפעלי זכוכית בע"מ
4.פניציה מיכלים בע"מ
6.קרנית

פסק דין

1. התובע מסעוד אוחיון יליד 1957, נפגע בתאונת דרכים ביום 9.8.02.
התביעה הוגשה לפיצוי בגין נזקי גוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").
המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע 19% נכות צמיתה.
10% בתחום האורטופדי + 10% בתחום הנפשי.
אין מחלוקת לגבי הכיסוי הביטוחי והחבות על פי חוק הפלת"ד, כאשר הצדדים הנכונים לתובענה הינם נתבעים 1 ו- 2.
בהתאם להחלטה מיום 4.4.12 התביעה כנגד קרנית נדחתה, ההודעות לצד שלישי מטעמה נמחקו – ללא צו להוצאות.

2. התובע עבד במפעלי פניציה משנת 1973 ועובר לתאונה הועסק כמלגזן.
התובע היה חבר ועד העובדים של המפעל בשנת 2000.
בהתאם לנטען, המפעל המעסיק נכנס בשנת 2001 לתוכנית קיצוצים והבראה, חלק מהעובדים הופנו להכשרה מקצועית ושולמו להם דמי אבטלה ולגבי אחרים ובכללם התובע, הושגו הסדרים פרטניים לעניין המשך העבודה (ראה עמ' 18 לפרו').

3. גדר המחלוקת בין הצדדים מתייחס לבסיס השכר לצורך חישוב הנזק.
ב"כ התובע בדיעה כי בניגוד להכנסה הרבע שנתית המוצהרת למל"ל 18,974 ₪ עמדה הכנסתו הרבע שנתית של התובע בשנת 2001 על סך של 23,400 ₪.
לפיכך, נטען כי השכר הממוצע לחישוב הינו 7,800 ₪, משוערך סך של 9,967 ₪.
בסיכומי ב"כ התובע ישנה התייחסות לנזקים הנטענים עד 31.5.05 בגין אובדן ימי חופשה וימי מחלה, בניכוי הסכומים ששולמו על ידי המעביד 652,026 ₪; הפסדי הכנסה לעבר 64,000 ₪; לעתיד 274,212 ₪, עזרת צד ג' והוצאות 37,799 ₪; וכאב וסבל 35,142 ₪.
סה"כ הנזקים 1,063,179 ₪.
ב"כ הנתבעים מתייחס בסיכומים בכתב לתקופות בהן נקבעה נכות זמנית וצמיתה על ידי המל"ל אל מול התנהלות התובע עד שחזר לעבודה ומצבו כיום כאשר שכרו השתבח.
עוד נטען כי במהלך השנים 2003 - 2004, קיבל התובע ישירות מהמעביד סכומי כסף בתקופה בה נמצא באי כושר, כחלק מהשכר ולא כניצול ימי מחלה בגבולות 120,000 ₪.
לעניין יתרת התקופה (מחודש מאי 2005 עד ינואר 2007), יש לחשב אם בכלל, פיצוי בהתאם לנכות צמיתה של 19% ולא בגין ניצול ימי מחלה כנטען.
לטענת ב"כ הנתבעים, בשים לב לתשלום נוסף ששילם המעסיק לתובע בתקופת אי הכושר בגבולות 121,000 ₪ - אין מקום לפיצוי כלשהו מעבר לתגמולים ולתשלומים שקיבל התובע מהמל"ל ומהמעביד.
לעתיד מציע ב"כ הנתבעים בסיכומיו פיצוי בסך 80,000 ₪; כאב וסבל 35,142 ₪ ועזרת אחר 20,000 ₪. סה"כ 135,142 ₪ - מהסכום יש לנכות תגמולי מל"ל בסך 215,000 ₪ ולפיכך בהתאם לכל חישוב נטען כי הסכום שנתקבל עולה על סכום הפיצוי המגיע ודין התביעה להדחות.

4. בין תרחישי הקיצון כמשתקף מסיכומי ב"כ הצדדים יש לבחון את הנתונים המייחדים תיק זה במסגרת עקרונות הפיצוי של דיני הנזיקין בתביעה שהוגשה על פי חוק הפלת"ד.
התובע זכאי לפיצוי בגין ראשי הנזק המיוחד והכללי, מבלי ששוכנעתי כי באה בפני ראיה לעניין ההסדרים הפנימיים הנטענים בין התובע למעבידו, בכל הקשור לתשלומים, הלוואות, ניצול ימי מחלה וחופשה כנטען.
בעניין זה לכל צד טיעונים וחישובים אשר מבוססים על נתונים, פרשנות, השערות ומקורות מידע, מבלי שהונחה תשתית ראייתית להוכחת הטיעונים ולפיכך אינם נדרשים להכרעה במסגרת ההליך כאן.
ראה בין השאר חקירתו הנגדית של התובע אשר אינו זוכר ואינו יודע פרטים מדוייקים בעניין נתוני השכר הנטענים והתשלומים ששולמו (עמ' 19 – 22 לפרו') ואף לא זומן מטעמו לעדות נציג מוסמך של המעביד אשר יוכל לתמוך ולבסס את הנטען.

5. בחינה מושכלת של סיפור חייו של התובע מאז אירוע התאונה בשנת 2002, הגשת התביעה בשנת 2009 ושמיעת הראיות בשנת 2012, מובילה בהכרח למסקנה כי יש לבחון את אירוע התאונה ותוצאותיו על פני ציר הזמן ולקבוע את הנזקים בהתאמה.
שיעור הנכות הרפואית של 19% שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כוללת פגיעה אורטופדית (10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שידרה מותני) ופגיעה נפשית (10% בגין הפרעת הסתגלות) .
כל הנתונים בהתאם למארג הראיות, על רקע גילו, עברו התעסוקתי וקורותיו של התובע מאז אירוע התאונה, חלוף הזמן וחזרתו לעבודה בלא פגיעה בשכר - מובילים למסקנה לפיה ההשלכה התפקודית אינה עולה על שיעור הנכות הרפואית.

6. בסיס השכר לחישוב בפסק הדין:
ההסדרים ו/או ההסכמים בין התובע למעבידיו (אשר אין מחלוקת כי לא נחתמו בפועל ואף לא הובאו כראיה, עמ' 23 לפרו') אינם יכולים להוות מדד לחישוב בפסק הדין.
נטל הראיה להוכחת חריגה מהנתונים המפורטים בהכנסה הרבע שנתית המוצהרת למל"ל כמו גם הטענה בכל הקשור לניצול ימי מחלה וחופשה מוטל על התובע ונטל זה לא הורם כדי מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי.
לא שוכנעתי לקבל את הטיעונים המתייחסים להיקף ימי המחלה (660 ימים) וימי החופשה (92 ימים), כאשר על התובע היה להוכיחם באמצעות עדות ותיעוד של המעביד.
"דברי ההסבר" של ב"כ התובע בסיכומים אינם תחליף לראיה קבילה שהיה על התובע להביא בפני בית משפט, כמו גם לא ניתן להסתמך על עד ההגנה ותשובותיו בפרוטוקול, אל מול נתוני השכר במסמכים שצורפו (ראה עמ' 25 – 26 לפרו').
כדי לאמוד את בסיס השכר לחישוב בפסק הדין, יש לבחון את הנתונים עובר לאירוע התאונה נשוא התביעה ומבין שני הטיעונים בסיכומי הצדדים (התובע סך של 9,967 ₪, הנתבעות סך של 5,657 ₪) – מצאתי לקבוע את בסיס החישוב לפי ההכנסה הרבע שנתית המוצהרת למל"ל, קרי 6,324 ₪ ברוטו לחודש, משוערך למועד מתן פסק הדין בניכוי מס הכנסה בהתאם לחוק הפלת"ד – סך של 7,600 ₪ לחודש (במעוגל).
התובע השביח את שכרו ומשתכר כיום כ- 10,000 ₪ נטו לחודש.
(ראה טופס 106 לשנים 2010, 2011).

7. התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי הכנסה לעבר בהתאם לתקופות אי הכושר שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי, ובגינן שולמו תגמולים אותם יש לנכות באותו יחס בהתאמה.
תקופות אי כושר: בהתאם לקביעת המל"ל, מיום אירוע התאונה ועד סוף חודש מאי 2005 – 100% נכות זמנית לתקופה של 33 חודשים.
20% נכות זמנית לתקופה של 12 חודשים ועד לקביעת הנכות הצמיתה בשיעור 19% מיום 1.5.2006.
התובע טען כי חזר לעבודה בחודש ינואר 2007, בהתאם לטופסי 106 שצורפו מאז ועד 2011, שכרו השביח ולא הוכח הפסד הכנסה בפועל ו/או נזק מיוחד נוסף.
מעבר לכך, לא מצאתי לקבל את טיעוני התובע לפיצוי מלא בגין תקופות בהן נעדר מהעבודה כמו גם הסדרים פנימיים נטענים עם המעביד כאמור, שכן לא שוכנעתי לקיומו של קשר סיבתי עובדתי ו/או משפטי בין התאונה והשלכותיה לבין הנזק הנטען.
החובה להקטין את הנזק כמו גם השבת המצב לקדמותו במידת האפשר, מהווים את הבסיס לחישוב ואין מקום לטיעונים אחרים המתייחסים להשלמת הכנסה וולונטרית של מעביד ו/או כל חישוב אחר נטען לעניין רכיבי השכר ומערכת יחסים פנימית של חיובים וזיכויים בין התובע למעביד שנערכו כנטען לפני למעלה מעשור (שנת 2000-2002)
מכלל העדויות (התובע וסמנכ"ל הכספים) כמו גם הנספחים בתיקי המוצגים, לא ניתן לעמוד על היקף הנתונים הצריכים לחישוב ובוודאי אין בהם כדי להביא בפני בית המשפט את הראיה הקבילה המשקפת את הנתונים הנטענים.

8. לאחר שבדקתי, בחנתי ושקלתי את מלוא הטיעונים והנתונים, ראשי הנזק מהווים את סך החלקים המרכיבים את השלם ומשקפים באיזון הראוי את גובה הנזק בהתאמה.
מצאתי לפסוק פיצוי בגין הפסד הכנסה מלא וחלקי, פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד בגבולות שיעור הנכות הרפואית המהווה כפי שנקבע גם את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות ובהתחשב בחלוף חמש שנים מאז שילובו חזרה במעגל העבודה ועד מועד פסק הדין כמו גם עליה ברמת השכר - פיצוי גלובלי על דרך האומדנה.
אין מקום לפסיקת פיצוי נוסף בגין הוצאות נטענות, מאחר והתובע זכאי להחזר מהמוסד לביטוח לאומי.

9. חישוב הנזק:
הפסד הכנסה מלא לתקופה של 33 חודש בהתאם לבסיס שכר של 7,600 ₪ נטו לחודש - סך של 250,800 ₪.
הפסד הכנסה חלקי לתקופה של 12 חודשים - סך של 18,200 ₪ (במעוגל).
אובדן כושר השתכרות בעתיד – סך של 100,000 ₪.
נזק שאינו נזק ממוני (19% נכות בניכוי גיל ובצרוף ריבית כחוק) סך של 38,700 ₪ (במעוגל).
סה"כ 407,700 ₪.

10. מסכום הפיצוי יש לנכות את תגמולי המל"ל בגין דמי פגיעה, קיצבת נכות זמנית ומענק בהתאם לת.ע.צ. מיום 22.3.2012 (נ/1) - (דמי פגיעה בסך 13,693 ₪. קיצבה חד פעמית ומענק במהלך השנים 2003 – 2006 בסך 215,218 ₪) משוערכים למועד מתן פסק הדין (הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה) סך של 300,000 ₪ (במעוגל).

11. אשר על כן, מחייבת את הנתבעים 1 ו- 2 (שירביט חב' לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ) יחד ולחוד לשלם לתובע סך של 107,700 ₪ בצרוף הוצאות משפט וכן שכר טירחת עורך דין בשיעור 13%.

ניתן היום, א' כסלו תשע"ג, 15 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ואח'
נתבע: שירביט חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: