ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חברת התורן ,תרנים ומגדלי תקשורת בע"מ נגד עיריית תל-אביב :

בפני: כבוד השופט ישעיהו שנלר

המבקשים:

1. חברת התורן ,תרנים ומגדלי תקשורת בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אמיר דנוס
2. נסר אבו סיף
3. מחמוד גאזי אבו סיף
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד יחיאל ירון
4. ראובן גנזי
ע"י ב"כ עוה"ד אמיר דנוס

נגד

המשיבה:

עיריית תל-אביב
ע"י ב"כ עוה"ד אפרת הרמן

החלטה

לפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין שניתן בת"א 4289/07 (כבוד השופט ישי קורן) מתאריך 10.5.2012, אשר קיבל את תביעת המשיבה (להלן: העירייה) וחייב את המבקשים לפנות מקרקעין אשר מצויים בתל אביב (להלן: המקרקעין) ולמסור את החזקה בהם לעירייה.
כך גם חייב בית המשפט את המבקשים לשלם לעירייה 100,000 ₪ בגין דמי שימוש ראויים, וכן 600 דולר לחודש מיום הגשת התביעה ועד לפינוי המקרקעין, וכן אגרות, הו צאות משפט ושכ"ט עו"ד.

רקע וטענות הצדדים:
1. בשנת 2007 הגישה העירייה תביעה כנגד המבקשת 1 (להלן: חברת התורן) לפינוי מקרקעין המצויים בסמוך לשדרות ירושלים בתל-אביב, וכשהבעלות במקרקעין נרשמה ע"ש העירייה בשנת 1975 מכוח הסדר מקרקעין.
לאור טענות חברת התורן, צורפו כנתבעים המבקש 4 (להלן: גנזי) אשר הינו הבעלים של חברת התורן, ובנוסף המבקשים 2 ו- 3 (להלן: אבו סיף) אשר טענו כי משפחתם מחזיקה במקרקעין מזה שנים, וכי השכירו בשכירות מוגנת את המקרקעין לחברת התורן עוד משנת 1985.

2. בית המשפט קבע כי מעת שהזכויות במקרקעין רשומות ע"ש העירייה, על הנתבעים להוכיח כי אינם מסיגי גבול. בית המשפט דחה את טענות המבקשים בכל הקשור לנושא הבעלות, לאור הליכי ההסדר, כך גם קבע כי המקרקעין אינם נכללים באשר כונה כמתחם "פרדס אבו סיף" עבורו קיבלו אבו סיף פיצוי.
בניגוד לטענת המבקשים, קבע בית משפט קמא כי לאור עדותה של הגב' ירקוני, מומחית לפיענוח תצ"א אשר בית המשפט נתן אמון בעדותה, עולה כי משנת 1951 ועד שנת 1963 שטח המקרקעין היה ריק וללא שימוש. כך משנת 1976 ועד שנת 1980 רוב השטח נשאר ריק פרט לקירות בלבד בחלק המערבי, בין השנים 1986 עד 1991 לא נראתה אחסנה פתוחה בשטח. רק בשנת 1995 נראתה אחסנה פתוחה מצומצמת בהיקפה במרכז השטח, אשר גדלה בשנת 2001, ורק בשנת 2003 נראתה לראשונה אחסנה פתוחה בכל שטח המקרקעין. בית המשפט נדרש לנושא זה, הואיל וחברת התורן טענה כי מזה שנים היא מאחסנת ציוד זה או אחר בשטח המקרקעין.
משכך, קבע בית המשפט כי לא הוכחה הסכמה מכללא מצד העירייה. ההיפך מכך, עם התחלת השימוש הנרחב במקרקעין בשנת 2003, פנתה העירייה לחברת התורן בדרישה לפינוי, וכשלמעשה נקבע כי המבקשים פלשו למקרקעין בשנת 2001.
בנוסף, קבע בית משפט קמא כי המבקשים לא הוכיחו כי ניתנה להם רשות בכלל ועל אחת כמה וכמה רשות בלתי הדירה.
עוד הדגיש בית המשפט קמא כי בכל מקרה, כל טענות חברת התורן נסמכות על זכויות נטענות של אבו סיף, כביכול, ואין היא טוענת לזכויות מכוחה היא.

3. עם זאת, קבע בית משפט קמא כי הפינוי יבוצע עד ליום 15.8.2012.
רק ביום 21.8.2012 – דהיינו לאחר המועד שנקבע לפינוי "נזכרו" המבקשים לפנות בבקשה לעיכוב ביצוע, אולם פנו לבית משפט זה מבלי שפנו תחילה לבית משפט קמא. משכך, פנו המבקשים לבית משפט קמא אשר דחה את בקשת עיכוב הביצוע, בציינו כי הוא מעדיף את עמדת העירייה "מקום בו מחזיקים הנתבעים במקרקעי ציבור ללא זכות שבדין. יש ליתן עדיפות לאינטרס הציבורי".

4. המבקשים טענו כי יש להם סיכויים טובים לזכות בערעור וכי פינוי השטח והציוד הרב שמאוחסן בו ואחסונו במקום חלופי, יהווה נזק כבד ובלתי הפיך עבורם. לטענתם, משפחתם החזיקה והשתמשה במקרקעין עוד לפני שהוכרזו כמוסדרים, וכי העירייה מעולם לא הביעה התנגדות להחזקת המקרקעין על ידם ואף גבתה מהם ארנונה בשל השימוש במקרקעין. המבקשים טענו שבית משפט קמא שגה כשפסק שהם כשלו מלהוכיח את דבר בעלותם במקרקעין, כאשר לטענתם העירייה לא הרימה את נטל ההוכחה. כן טענו המבקשים כי בית המשפט קמא שגא כאשר קבע שהם לא היו ברי רשות במקרקעין וטענו ל"השתק רשות" לאור העובדה שהעירייה לא נקטה במשך שנים רבות צעדים כלשהם נגדם, באופן שיצר מצג אובייקטיבי לפיו העירייה מסכימה להחזקת הקרקע על ידי המבקשים. המבקשים טענו בנוסף כי העירייה לא זכאית לדמי השימוש שפסק בית משפט קמא, כאשר ייעוד הקרקע הוא לשצ"פ בלבד.
מבחינת מאזן הנוחות טענו המבקשים כי זה נוטה לטובתם באופן מובהק שכן פינויים יביא לכך שההשקעה הכספית שהושקעה במקרקעין, כמו גם המוניטין שצברו ירד לטמיון, ונזקיהם מאי קבלת הבקשה גדולים מן הנזקים שייגרמו לעירייה, אם יעוכב ביצוע פסק הדין. כן עתרו לעיכוב תשלום דמי השימוש שנפסק לחבותם, עד להכרעה הסופית בערעור.

5. העירייה טענה בתגובתה כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע שכן עסקינן בקרקעות ציבור ובתביעה כספית לגבי מקרקעין שהמבקשים אינם גרים בהם. כן טענה העירייה כי הוכח שהמקרקעין רשומים על שמה והמבקשים פלשו לקרקעות ציבור תוך רמיסת החוק, באופן שמחייב את פינויים בהקדם, תוך שהפנו לכך שבית משפט קמא דחה את טענות המבקשים לזכויות שונות במקרקעין, החל בבעלות וכלה ברשות בלתי הדירה להשתמש במקרקעין. כן טענה העירייה כי המבקשים כרכו את חלקו הכספי של פסק הדין בנוגע לדמי השימוש שהושתו על המבקשים ובנוגע להוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, וכי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה כשבועיים לאחר שחלף מועד הפינוי המקורי שנקבע בפסק הדין של בית משפט קמא.
כך גם התייחסה העירייה לטענות השונות של המבקשים, בהפנותה לקביעות בית משפט קמא, בהדגישה כי במהלך שנת 2006 הוצאו צווי הריסה מנהליים למכולות ומבנים שהוקמו מפעם לפעם במקרקעין, ואף הוגש כתב אישום כנגד גנזי, אשר הורשע לפי הודאתו.
בנוסף, טענה העירייה כי הבקשה אינה עונה על הנדרש לעיכוב ביצוע, הן מבחינת סיכויי הערעור והן מבחינת מאזן הנוחיות.

6. בתשובתם לתגובת העירייה, שבו וטענו המבקשים כי סיכויי הערעור טובים, וכי פינויים ממקרקעין, מהווה מעשה בלתי הפיך אשר מאיין את תוצאותיה של זכייה אפשרית בערעור, כך שמאזן הנוחות נוטה באופן בולט לטובתם. כן טענו המבקשים כי העירייה השתהתה עשרות שנים בטרם הגישה את תביעתה, באופן שיצר מצג כי העירייה אינה מתנגדת להחזקתם ושימושם במקרקעין.

דיון והכרעה:
7. לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הבקשה, בבקשת עיכוב הביצוע, בתגובה לה ובתשובה לתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
כידוע, הכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 הינו כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים", כך שעיכוב ביצועו של פסק הדין הוא החריג לכלל. על המבקש עיכוב ביצוע של פסק דין להוכיח שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שפעולה על פי פסק הדין טרם, הכרעה בערעור תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו, אם יזכה המבקש בערעורו (ראו ע"א 1626/11 ברש נ' שר (פורסם בנבו, 2.5.2011)). כן נקבע כי בין שני תנאים אלו קיים יחס גומלין המוכר כ"מקבילית כוחות", לפיו ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (ראו ע"א 7493/10 טנצר נכסים והשקעות בע"מ נ' בנק כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 17.2.2011); (ע"א 856/12 צרפתי שמעון בע"מ נ' פרחי ביקל בע"מ (פורסם בנבו, 12.2.2012)].

8. כבר עתה יש לציין כי לא הובא כל נימוק לעיכוב החיובים הכספיים שהוטלו על המבקשים.
כך גם לא נטען כאילו לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו בכל הקשור לחיובים הכספיים, כפי שלא נטען על קושי כלכלי זה או אחר בביצוע החיובים הכספיים.

9. בכל הקשור לנושא הפינוי, נקדים ונציין כי יש מקום להפריד בין טענות חברת התורן וגנזי מחד גיסא, וטענות אבו סיף מאידך גיסא.
למעשה, גם לשיטת אבו סיף הם השכירו את המקרקעין לחברת התורן ואינם מחזיקים במקרקעין, ולא בכדי, לא מצאו לנכון לצרף תצהיר מטעם מי מאבו סיף, כך גם הבקשה נתמכת בתצהירו של גנזי בלבד.
יתר על כן, גם בפירוט הנזקים, ככל שקיים פירוט שכזה לאור אשר יפורט בהמשך, אין כל התייחסות לנזק זה או אחר שעלול להיגרם לאבו סיף.
משכך, לכאורה די היה באמור על-מנת לדחות הבקשה, מאחר וכאמור, כל הנטען על-ידי חברת התורן נסמך על זכויות אלו או אחרות של אבו סיף.

10. בשאלת סיכויי הע רעור, כטענת העירייה, לכאורה, עיקר טענות המבקשים בגדר השגה על ממצאים עובדתיים והשגות על התרשמותו של בית משפט קמא מעדיה של העירייה. כידוע, טענות שמטרתן לשנות ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, המבוססים על התרשמות מעדים, או השגות על קביעות של מהימנות, אין בהן, בדרך כלל, כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים בערעור (ראו למשל בע"א 4086/04 שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם בנבו, 25.7.2004) עמוד 5 להחלטת כבוד השופט טירקל).
אך גם מעבר לכך, ובמיוחד מעת שעסקינן בחברת התורן, וכמובן מבלי לקבוע מסמרות בדבר, לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור מכריעים את הכף.

11. ומכאן, לשאלה המרכזית של מאזן הנוחות.
האינטרס של חברת התורן הוא אינטרס עסקי-כלכלי בלבד. בתי משפט הבחינו בין בקשה לעיכוב ביצוע בנוגע לפינוי מקרקעין שמשמשים למגורים לבין מקרקעין המשמשים למטרות מסחר. ברי, כי כאשר עסקינן במקרקעין המשמשים למגורים, עומדים לפני בתי המשפט ההשלכות המיידיות והקשות שנלוות לפינויו של אדם ממקום מגוריו. לעומת זאת, כאשר מדובר במקרקעין המשמשים למטרות מסחר, הנחת המוצא הינה שהעברתם בעין אינה בלתי הפיכה ומגלמת בחובה נזק כספי הניתן לפיצוי ולפיכך אין הצדקה, ככלל, להיענות לבקשת עיכוב ביצוע [ע"א 46/12 ניסים אסייג, ייעוץ וניהול בע"מ נ' אבשלום אדרת (פורסם בנבו, 5.3.2012); רע"א 678/08 פרוספריטי פי.די.אם.איי שרותי מזון (1977) בע"מ נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 24.1.2008)].

12. מעבר לכך, כל שנטען בתצהיר התומך בבקשה בעניין מאזן הנוחות והנזק שעלול להיגרם לחברת התורן:
"עוד נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתנו באופן מובהק ומחייב את עיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור, שכן במידה וניאלץ לפנות את הנכס עוד בטרם יתברר הערעור, יגרם לנו נזק בלתי הפיך, מהסיבה הפשוטה שהעמל הרב, ההשקעה הכספית הניכרת במקרקעין שהשקענו במשך זמן כה רב, כמו גם המוניטין שצברו, יירד לט ימיון במחי יד" (ההדגשה במקור).
סתם ולא פירש המצהיר והסתפק באמור.
על עותר לעיכוב ביצוע להציב תשתית עובדתית אשר יהא בה לבסס את טענותיו אודות נזק שלא ניתן יהיה לתיקון.
במיוחד יפים הדברים, נוכח אשר עולה שלכאורה, המקרקעין משמשים כמקום אחסנה בלבד, ועל כן קשה להבין אודות נזק למוניטין וכדומה.
יתר על כן, בהתאם לאשר נקבע ואשר לכאורה אינו שנוי במחלוקת, מדובר בשטח המיועד לשטח ציבורי פתוח, ועל כן לא רק שאם בבוא היום הערעור יתקבל, אזי ניתן יהיה לפצות את "השוכר", אלא שניתן יהיה, לכאורה, גם להשיב את המצב לקדמותו.

13. הנה כי כן, המבקשים לא הציבו את אותה תשתית, ולו המינימלית, בשאלת מאזן הנוחיות. מנגד, בצדק הפנתה העירייה לפסיקה העניפה העוסקת במדיניות הראויה בעת שעסקינן בפלישה למקרקעי ציבור, לרבות בעת שדנים אנו בבקשות לעיכוב ביצוע.
ודוק, במספר מקרים, האינטרס הציבורי אף הצדיק פינוי מדירת מגורים על אחת כמה וכמה פינוי משטח המשמש לאחסנה.
בית המשפט העליון אמר את דברו באשר לאינטרס הציבורי עליו מצווים רשויות המדינה, ובכלל זה בתי המשפט, להגן ואין ספק שהאינטרס הציבורי בדבר מניעת פלישה למקרקעין ציבוריים, תופעה שעולה כדי "מכת מדינה", גובר על פני האינטרס המסחרי של המבקשים [(ראו למשל רע"א 11527/05 עיריית תל אביב נ' לוי (פורסם בנבו, 6.3.2006); רע"א 10559/06 דבוש נ' עיריית הרצלייה (פורסם בנבו, 25.12.2006)]. יש לציין שבתי משפט העמידו על נס את הצורך בשמירת הקרקעות הציבוריות מפני תפיסתן בידי גורמים פרטיים שלא כדין, גם כאשר עסקו בפינוי מדירת מגורים. ברע"א 5946/07 אזברגה נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 9.7.2007) קבע כבוד השופט רובינשטיין כי:
"פשיטא שפינוי המבקשים אינו נעשה בלב קל, בשל היותו כרוך אינהרנטית בסבל לבני אנוש, ומטבע הדברים כשהמדובר בפינוי דירות מגורים, יש לבחון כל מקרה במשנה זהירות. ברם, נוחות המבקשים אינה מצויה בחלל הריק. מול הנטייה הטבעית להקל ככל שניתן על מי שפינויים מתבקש, עומד האינטרס הציבורי לשמירת הקרקעות הציבוריות מפני תפיסתן שלא כדין בידי גורמים פרטיים".
ואם ביחס לדירת מגורים נקבע כך, הדבר אומר דרשני ביחס למקרה דנן.
[ראו בהקשר לכך גם את פסק דינה של המשנָה לנשיא השופטת נאור בע"א 2938/12 פארז נ' פארז (פורסם בנבו, 10.6.2012) פסקאות 11-10].

14. בנוסף, אין להתעלם גם מאותו שיהוי בהגשת הבקשה, אשר יכול ויש בו כשלעצמו, להצדיק דחייתה (ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' כהן (פורסם בנבו , 10.11.2009)).

15. לאור כל האמור, דין הבקשה להידחות.
המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות הבקשה בסך 2,500 ₪.

16. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, א' כסלו תשע"ג, 15 נובמבר 2012.