ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הררי בע''מ ח.פ. 510591985 נגד עירית חיפה :

11/11/12
בפני כבוד השופט א. סלאמה, סגן נשיא

התובעות

  1. מבני ס.ז. הררי בע''מ - ח.פ. 510591985
  2. רגינה ג'יג'י הררי שילה

נגד

הנתבעת
עירית חיפה

פסק דין

עסקינן בתביעה כספית (בסדר דין מהיר) בסך 50,000 ₪ שהגישו התובעות נגד עיריית חיפה (להלן: "הנתבעת" או "העירייה") ועניינה נזקים כספיים שלטענתן נגרמו להן כתוצאה מהתנהלותה של העירייה בכל הנוגע לשטח חנייה השייך לתובעות ואשר נמצא בתוך סמטה הנקראת "סמטת הזגג" בין הרחובות אלנבי והמגינים בחיפה.

טענות התובעות בתמצית

בתביעה נטען, כי התובעת מס' 1 (להלן: "החברה" או "התובעת") היא הבעלים של 2/3 מהזכויות בחלקת החניה ובעלת זכות החניה גם בשליש הנותר המצוי בבעלותם של אחרים, לאחר שבשנת 1988 רכשה, באמצעות הנאמן מר זקי הררי, את מלוא הבעלות בבניין בשד' המגינים 35 בחיפה (חלקות 154 – 156 בגוש 10834) וכן שני שליש מהבעלות בחלקה 168 (גם היא בגוש 10834) המשמשת כחנייה פרטית של הבניין (הבעלות טרם נרשמה על שם התובעת עקב היותו של הגוש מוקפא במסגרת הליכי הסדר מקרקעין). התובעת מס' 2 (להלן: "רגינה") ניהלה במועדים הרלוונטיים לתביעה את סניף חיפה של החברה והיא הורשתה על ידה לחנות בחלקת החניה.

דא עקא, ממשיכות התובעת וטוענות, כי הנתבעת התעלמה מחובתה לשמור ולכבד את החלטותיה בנוגע להצבת תמרורים בסמטת הזגג וסימון הכניסה לחלקת החניה. הנתבעת לא אוכפת את החוק כנגד פורעי חוק החוסמים את הסמטה ומונעים את הנסיעה בו.

לא זו אף זו, במשך שנים פקחי העירייה במקום שיפעלו לשחרור חסימת הסמטה מכלי רכב פורעי חוק, הפכו את רגינה קורבן לחוסר יכולתם להתמודד עם עברייני החניה, היו נוקמים בה ורושמים דו"חות חניה למכוניתה, שככל הנראה ראו בה את "האשמה" בהטרדתם ובחוסר האונים שלהם לפתור את בעיית חסימת הרחוב, בעוד הם התעלמו כליל מבעלי המכוניות שחסמו את הסמטה.

לפי התובעות, הגישה אל חלקת החנייה מתאפשרת רק מסמטת הזגג, שממדיה צרים. מצד אחד מתחברת הסמטה לשד' המגינים ומצידה האחר היא מתחברת לרח' אלנבי. למרות שהעירייה טוענת כי שם הרחוב הוא "סמטת הזגג", היא מעולם לא קיבלה החלטה חוקית על קביעת שם זה ולא קבעה שלטי שם רחוב בסמטה ו/או בבתים הפונים אליה.

מאז רכשה החברה התובעת את הזכויות בחלקות הנ"ל, התובעות אינן מסוגלות להשתמש בשטח החנייה הצמוד לבניין. הסיבה לכך, היא אוזלת ידה של הנתבעת להסדיר את החנייה בחזית הבניין ובסמטה, היעדר אכיפה כנגד חסימת הרחוב על ידי פורעי חוק, היעדר תמרורים האוסרים את החנייה לאורכה של הסמטה והיעדר שילוט על שם הרחוב.

התובעות טוענות, כי מזה שנים רבות הן סובלות מחסימה שיטתית של "סמטת הזגג" על ידי מכוניות של שכנים ושל מזדמנים. מלבד תקופה קצרה שבה הוצבו שלטי "אין כניסה" ו"אין חנייה" (שנעלמו במהירות), הסמטה אינה מתומררת כלל.

הנתבעת השתהתה במשך מספר שנים עד אשר קיבלה על עצמה אחריות להסדרת תמרור הרחוב ועוד זמן ניכר כדי להציב את התמרורים. אולם, התמרורים שהוצבו נעלמו במהירות כלא היו ולמרות שפקחי הנתבעת ידעו זאת, הנתבעת לא עשתה דבר כדי לשמור על התמרורים, לחדשם ולא פעלה כדי לאכוף את החלטותיה לגבי הסדרת התנועה והחנייה בסמטה. התובעות נהגו, הן בעצמן והן על ידי עורכי הדין מטעמם, לפנות לנתבעת בטלפון ובכתב, התריעו על חסימת הרחוב והתחננו לסיוע על מנת שניתן יהיה להחנות את מכוניתה של רגינה ללא הפרעה , וזאת ללא הועיל.

התובעות טוענות לפגיעה כלכלית על ידי חיובן לתור אחרי מקומות חניה בתשלום וכן קבלת דו"חות, קנסות ועיקולים.

התובעות נאלצו להחנות את מכוניותיהן במקומות חניה אחרים בתשלום – לצד המדרכה (כחול לבן) ובחניונים הסמוכים לבניין בעלות כספית גבוהה. כל זאת במקום לחנות במקומות שבבעלות התובעת.
זאת ועוד, ועל אף שבשנתיים האחרונות הכירה הנתבעת בכך שחנייה על המדרכה שליד הבניין חוקית לבעלי הבניין ולמחזיקי החנויות בו, אין היא מוכנה לבטל את הדו"חות שניתנו לתובעות בגין חנייה באותו המקום בעבר, ואשר אלמלא מחדליה ורשלנותה של הנתבעת, היו יכולות התובעות לעשות שימוש מלא, סביר ורגיל בחלקה 168 למטרת חניה ורגינה, כמנהלת סניף חיפה של התובעת, לא הייתה מקבלת דו"חות חניה וכן היו נחסכות ממנה הוצאות עתק עבור חניה במקומות חניה ציבורית או פרטית אחרת.

נטען, כי כחלק ממעשי הנתבעת ומחדליה כאמור לעיל, חויבה רגינה לשלם בגין דו"חות חניה בלתי מוצדקים שהוטלו עליה, באכיפה בררנית וזדונית של הנתבעת ו/או מי מטעמה, קנסות בסך 6,808 ₪. כמו כן, נאלצו התובעות להחנות את מכוניותיהן במקומות חניה בתשלום ולא התאפשר לרגינה להפעיל את עסקה ביעילות, שכן לא יכולה הייתה לחנות בקרבת פתח החנות ולא לפרוק ולא להעמיס סחורה.

אובדן היכולת לעשות שימוש חופשי בשני מקומות חניה בחלקת החניה הפרטית של החברה שווה לפחות, מהפן הכלכלי, לשווי של דמי חנייה שגובה הנתבעת מכלי הרכב החונים ברחוב (במקומות המסומנים ב"כחול-לבן"). לפיכך, עותרות התובעות עבור שבע שנות חניה לסך של 70,420 ₪ [כאשר במשך שנה אחת, בה עבדה רגינה בממוצע 20 ימים בחודש ובמשך 7 שעות בממוצע לכל יום, עלות החניה בחניה בתשלום ברחוב, הגיעה ל – 10,060 ₪ (20 ימים X 12 חודשים X 7 שעות בממוצע X 5 ₪ עלות שעת חניה)]. חישוב אלטרנטיבי הינו בהתאם לעלות שכירת שני מקומות חניה בחניון פרטי בסמוך, תמורת 500 ₪ לחודש, דהיינו 42,000 ₪.

סך כל נזקיהן של התובעות בהתאם לאלטרנטיבות הנ"ל הוא 77,228 ₪ או 48,808 ₪, אולם התובעות מעמידות את הפיצוי הנתבע ע"ס של 50,000 ₪, שאף בו אין כדי לשקף את מלוא הנזק אשר נגרם להן כתוצאה ממעשי הנתבעת ומחדליה.

טענות הנתבעת בתמצית

הנתבעת טוענת, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין ובהעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בתביעה.

העובדות והטענות העיקריות בתביעה זו הן כלפי פעולות האכיפה שבוצעו כנגד רגינה. לפי הנתבעת, הדרך לתקוף את הדו"חות ואת אופן אכיפת הוראות חוקי העזר על ידי הנתבעת הייתה באמצעות הגשת בקשה להישפט לבית משפט לעניינים מקומיים, על פי חוק סדר הדין הפלילי, וניהול משפט או על ידי בקשה לביטולם לתובע מוסמך. ביחס לחלק מהדו"חות בחרה רגינה להגיש בקשה להישפט ועניינה נדון בבית המשפט לעניינים מקומיים. חזקה עליה שטענה את כל הטענות שנטענו בתביעה דנן ובית המשפט ששמען דחה אותן ובחר להרשיעה.

באותם מקרים בהם לא שילמה רגינה את הדו"חות שנרשמו לה ולא הגישה בקשה להישפט בגינן, הפכו הדו"חות לפסק דין מרשיע סופי כנגדה.

לפי הנתבעת, התובעות מנועות מלתקוף את פעולותיה המנהליות והסטאטוטוריות באמצעות תביעה אזרחית, וממילא לא קמה לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה. הדרך לתקיפת החלטותיה ומחדליה הנטענים של הנתבעת הייתה באמצעות פנייה לערכאה המנהלית המתאימה ללא שיהוי ובידיים נקיות. לא ניתן בחלוף כחצי יובל שנים לתקוף מעשים שקיימת לגביהם חזקת חוקיות על ידי ניצול לרעה של הליך אזרחי.

לגופו של עניין נטען, כי לא קמה לתובעת כל זכות כלפי הנתבעת ביחס לחצר הבית מאחר והחצר לא אושרה מעולם על ידי הרשויות התכנוניות המוסמכות כחניה. משכך, כל בסיס התביעה נשמט ודינה להידחות על הסף.

החלקה המצויה בסמטה אינה מיועדת לשמש כחניה כפי שנטען בכתב התביעה. הנתבעת פעלה בהתאם להוראות הדין ואף לפנים משורת הדין בכל הקשור לטיפול בסמטה.

אין לבניין כל שטחי חנייה צמודים והשימוש במונח מתחום דיני הקניין ("שטח צמוד") ומתחום בתים משותפים, הינו מגמתי, ובא ליצור מצג על פיו לתובעות זכויות קנייניות לחניה דבר שאינו נכון. יתרה מזו, מבין השיטין מסתתרת טענה של התובעות לבלעדיות על הסמטה לצורך מעבר לחצר, דבר המוכחש עובדתית ומשפטית.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי החל מסוף שנות השמונים של המאה הקודמת דרשו התובעות מהנתבעת לאפשר את החנייה בחצר האחורית של הבניין ברחוב המגינים 35 הגובלת בסמטה. התובעת ביקשה כי העירייה תתמרר את הכניסה לסמטה ואת המגרש באופן שימנע מרכבים זרים מלחסום את הסמטה למעבר. הנתבעת פעלה לפנים משורת הדין כמיטב יכולתה להקל על המעבר לחצר הגובלת בסמטה, ואף תמררה את הכניסה לסמטה והפכה אותה לחד סטרית.
צוין, שלפני פניית התובעות, בתקופה בה הנכס הוחזק על ידי בעליו הקודמים, לא הועלתה מעולם על ידו דרישה להכשרת חניה בחצר של הבניין ואף לא הועלתה כל טענה על חסימת הסמטה על ידי כלי רכב.

הנתבעת מאשרת שבכל מקרה בו חונה רכב בכניסה לסמטה או בתוכה ומבצע על ידי כך עבירת תנועה, גם ללא קיום תמרור, נחסמת הכניסה לסמטה בשל נתוני השטח הצרים. הסמטה הייתה מתומררת בעבר וגם בתקופה שהייתה מתומררת נחסמה על ידי נהגי רכב שלא צייתו לתמרורים. גם משטרת ישראל לא מצליחה להתמודד עם התופעה. לנתבעת ולפקחים מטעמה אין את הכלים והסמכות לפנות את הרכבים החונים בסמטה שלא כדין.

הנתבעת טוענת, כי בשעה שהחברה רכשה את הבניין היא ידעה על מצב הסמטה והחנייה באזור. את החצר רכשה בידיעה שהיא גובלת בסמטה צרה בה המעבר בעייתי, ואין לה אלא להלין על עצמה.

הנתבעת נענתה לפניית החברה לתמרור הסמטה בסמוך למועד הפניה ופעלה להצבת התמרורים בהליכים חוקיים ותקינים, במועדים סבירים ומקובלים, באופן שהחל מסוף שנות השמונים תומררה הסמטה בהתאם להחלטות רשות התמרור המקומית.

הנתבעת טוענת עוד, כי לא הייתה אחראית להעלמת התמרורים וגם בתקופות בהן אף לטענת התובעות היו במקום תמרורים, עדיין הסמטה נחסמה על ידי פורעי חוק והעירייה לא יכלה לתרום למניעת התופעה, באשר הסמכות לפעול כנגד הנהגים החוסמים מסורה למשטרת ישראל. פקחי העירייה אכפו ואוכפים את הוראות החוק בצורה שוויונית ומידתית. רגינה עשתה דין לעצמה וחנתה במקומות אסורים לפיכך נרשמו לה דו"חות חניה.

הנתבעת מציינת, כי לא אישרה כל תמרור המתיר לבעלי הבניין לחנות על המדרכה. עד לעצם היום הזה החנייה על המדרכה בחזית הבניין בשדרות המגינים 35 אסורה לכל מאן דהוא. גם לו הייתה קיימת חנייה מאושרת במקום, היא לא הייתה מיוחדת לבעלי הבניין ומחזיקי החנויות באשר אין להם כל עדיפות וכל זכות לעדיפות בהתאם למדיניות הנתבעת.

על פי הנתבעת, לא הוכח ולא הובאה כל ראיה כי התובעות הופלו ביחס לנהגים אחרים והנתבעת מכחישה טענה זו. הנתבעת פעלה בסבירות ובמידתיות ולא הוכחה כל הפעלת סמכות רשלנית מצידה. כמו כן, לא הוכחה ולא נתקיימה כל עוולת רשלנות מצד הנתבעת כלפי התובעות.

הנתבעת מכחישה את הנזקים הנטענים. לא ניתן לתבוע השבה של דו"חות חניה ששולמו לאחר שהפכו לפסק דין סופי בפלילים. כפי שפורט, הנתבעת חולקת על עצם קיום חובה מצידה לאפשר לתובעת לחנות במגרש הצמוד לנכסה. בנוסף לכך, התחשיב עליו מבוססת התביעה אינו נכון. אין להתבסס על האגרה שנקבעה בחוק העזר לחניה מוסדרת המבוססת על תחלופת רכבים בתדירות גבוהה. גם התחשיב המתייחס לחניה בחניונים מוכחש.

ראיות הצדדים

מטעם התובעות העידו רגינה ועו"ד אדי ויינשטיין. מטעם הנתבעת העידו הגב' טניה קליין המשמשת כמנהלת המחלקה לתכנון תנועה וכסגנית מנהל האגף לתכנון דרכים תנועה וגנים בעירייה (להלן: "טניה"), מר מיכאל פרלמוטר המשמש כממונה אכיפה בעירייה (להלן: "מיכאל") והגב' רחל בן אשר המשמשת כיועצת מהנדס העיר. בנוסף, הגישה הנתבעת תעודת עובד ציבור של מר שאול מזרחי המשמש מפקח בכיר לסימון ותמרור.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהופעתם בפניי ולאחר שעיינתי בחומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה.

בכתב התביעה טוענות התובעות לשני ראשי נזק. האחד עניינו בדו"חות חנייה בלתי מוצדקים (כך לדידן) אותן נאלצה רגינה לשלם, והאחר, שהוא העיקרי, עניינו הפסד כספי בגין אובדן היכולת לעשות שימוש בחניה הפרטית.

במסגרת ניהול התביעה חזרו התובעות מטענותיהן בעניין דו"חות החניה, כך שהדיון בחלק זה של התביעה מתייתר (הצהרת ב"כ התובעות בעמוד 10 סיפא לפרוט' הדיון "התביעה היא על אובדן השימוש בחצר ולא על הדו"חות").

למעלה מהצורך יצוין, כי התובעות מנועות מלתקוף את דו"חות החניה במסגרת תביעה זו, בשים לב לסעיפים 228 – 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב -1982.

נותר אפוא לדון בעניין החנייה והתנהלות העירייה ביחס לדרכי הגישה אליה, כפי שזו מיוחסת לה ע"י התובעות.

בטרם תידון הטענה לגופה אציין, כי הטענה של הנתבעת בדבר העדר סמכות עניינית לדון בתביעה, דינה להידחות.

כלל הוא, כי "המבחן הנקוט בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד ולפיו נקבעת הסמכות על פי הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה". ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה ואח' (מאגרים משפטיים) והפסיקה המאוזכרת שם.

נקבע, ש"כאשר מוגשת תובענה כספית, נקבעת הסמכות לפי הסכום, תהא אשר תהא העילה, ואין נפקא מינה, אם נושא הסכסוך נוגע לעניין שהיה מצוי בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר...ואין נפקא מינה לדינא, אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המינהלי, שגם במקרה כזה אין מדובר אלא ב"תביעה אזרחית", שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה, ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא "כיסוי" לדבר אחר...". דבריו של השופט ש. לוין ברע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס והבלו, פ"ד מד(3) 812, 815.

בענייננו, עסקינן בתביעה כספית גרידא במסגרתה עותרות התובעות לסעד כספי, כך שהסמכות העניינית לפי מבחן הסעד, נתונה לבית משפט זה (ובשים לב לסכום התביעה כמובן).

ויוטעם, למעלה מהצורך, כי בחינת טענות התביעה דנן ככל שמועלות מהמישור המנהלי תיעשה, במידת הצורך ולפי העניין, על פי הסמכות לדון בשאלות אגביות המתעוררות בתביעה שהובאה כדין (סעיף 76 לחוק בתי המשפט {נוסח משולב}, התשמ"ד – 1984), אפילו ואין הן מצויות, כשלעצמן, במסגרת סמכותו העניינית של בית המשפט.

לגוף העניין, התובעות מלינות על חסימת הסמטה ע"י כלי רכב באופן המונע מהן את הגישה אל החניה וממנה. התובעות טוענות לרשלנות מצג הנתבעת. הן טוענות כי העירייה לא נוקטת אמצעים ו/או לא עושה כפי המצופה ממנה כדי לאפשר את החניה במקום ובכלל זה לא אוכפת את הדין כנגד אותם פורעי חוק שחוסמים את הסמטה ולא פועלת כדי תמרור ו/או שילוט המקום. הן מבהירות, כי מצב דברים זה נמשך שנים, גורם להן סבל מתמשך ומאלץ אותן למצוא מקומות חניה חלופיים, חרף כי מדובר בחניה פרטית.

עוולת הרשלנות קבועה בסעיפים 35 ו – 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. יסודות העוולה עניינם קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הניזוק, הפרת החובה וגרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה.
בבחינת קיומה/אי קיומה של חובת זהירות מושגית נשאלת השאלה האם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק, בהתייחס לקטגוריות אליהן משתייכים הצדדים (ראו ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח ', פ"ד לז (1), 113 בעמודים 123 – 124).

הצדדים בעניינו אינם זרים זה לזה, ולעירייה, כרשות ציבורית, סמכויות בנוגע להסדרה ו/או פיקוח על התנועה והחנייה בשטחיה, ועל ידי כך באפשרותה למנוע סיכונים ו/או נזקים שונים. ראו, בהקשר זה, פקודת העיריות [נוסח חדש], סעיף 250; חוק עזר לחיפה (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ה-1985 וכן סעיף 77 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. די בכך כדי להקים חובת זהירות מושגית.

בכל הנוגע לחובת זהירות קונקרטית; זו עניינה נסיבות המקרה הספציפי, קרי המזיק המסוים, הניזוק המסוים והעובדות המסוימות של המקרה. השאלה היא, האם העירייה יכולה הייתה לצפות את הנזק הנטען והאם המדיניות המשפטית מחייבת אותה לצפות את התרחשותו (ראו עניין ועקנין הנ"ל, עמודים 125 – 126), כאשר המבחן הוא מבחן של "האדם הסביר".

ובהתאמה לעניינו, האם היה על העירייה לצפות התרחשותו של נזק לתובעות במצב דברים בו אין באפשרותן לעשות שימוש בחניה אשר ברשותן וזאת לנוכח חסימת כלי רכב את הגישה לחניה? לדידי, התשובה לשאלה זו חיובית.

מחומר הראיות שהונח בפניי, עולים, בין השאר, הנתונים הבאים:

לתובעת בדנן זכויות קנייניות בשטח החניה נשוא התביעה, בשים לב לנסחי הטאבו שהוצגו, מסמכי הרכישה המתייחסים למקרקעין, הויתור של הבעלים הנוספים על חלקו בחניה ולאור כך שאותו זקי הררי רכש את הזכויות בנאמנות עבור התובעת, כפי העולה מטופס "הצהרה על ידי נאמן", שצורף כחלק מראיות התביעה (נספח 5 לתצהיר של רגינה).

סמטת הזגג מהווה דרך המובילה אל שטח החניה הנ"ל וממנה, הסמטה הינה צרה והיא לא מאפשרת מעבר של שני כלי רכב במקביל.

במהלך השנים התקיים דין ודברים בין הצדדים ולנתבעת ידוע על "בעיית החניה" במקום והיא אף נתבקשה למצוא לה פתרונות.
די בנסיבות אלה, כדי להביא למסקנה לפיה מתקיימת בדנן גם חובת זהירות קונקרטית של העירייה כלפי התובעות. משמע, שבנסיבות המקרה הספציפי דנן, על הנתבעת, במבחן "האדם הסביר", היה לצפות התרחשות של נזק לתובעות עקב חסימת הגישה לחנייה אשר ברשותן.

לציין, שבנסיבות העניין, לא ראיתי רלוונטיות בטענת הנתבעת לפיה מדובר בחצר שאינה מיועדת מבחינה תכנונית לשמש כחניה. בפועל שימשה ומשמשת החצר כחנייה (למצער אמורה ויכולה לשמש ככזו).

אלא, שבקיומן של חובות הזהירות הנ"ל עדיין אין די, ויש להוכיח מעשה או מחדל המהווים הפרה של חובת הזהירות, כמו גם קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק שנגרם.

טענת התובעות הנה, למעשה, להתרשלות הנתבעת במחדל, בכך שלא פיקחה די הצורך על החנייה במקום ולא עשתה די לתמרור ו/או שילוט המקום. במילים אחרות, הטענה היא שהנתבעת לא נקטה אמצעים סבירים למניעת הבעיה הקיימת באופן כזה שהתובעות תוכלנה להשתמש בחניה באין מפריע, בהתאם לזכותן כבעלי זכויות במקרקעין.

בכגון דא, נאמר, ש"חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה" (עניין ועקנין הנ"ל, בעמוד 131).

"מקובל על הכל כי הסבירות אינה דורשת נקיטת כל האמצעים האפשריים כדי להסיר את הסיכון. הסבירות דורשת נקיטת אמצעי זהירות סבירים להסרת הסיכון (הצפוי או שהיה צריך לצפותו). השאלה אינה מה הם האמצעים שמבחינה פיזית מונעים נזק. השאלה הינה מה הם האמצעים שיש לדרוש כי יינקטו לשם מניעת הנזק. מהם אמצעי זהירות אלה ובאילו נסיבות יש לנקוט אותם? שכן זאת יש לזכור: האחריות ברשלנות אינה אחריות מוחלטת . זוהי אחריות המטילה על המזיק את החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת הנזק..." (ע"א 5604/94 אוסאמה חמד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, בעמוד 509) (ההדגשה אינה במקור).

לעניות דעתי, בכל הנוגע לרשות מקומית, חובותיה והאמצעים הסבירים שיש לדרוש ממנה, ראוי לנהוג בריסון ובאיזון בין כל השיקולים והאינטרסים השונים.
"ככל שמדובר במחדלי הרשות, תמונת השיקולים היא אפוא תמונה מורכבת, אך אין ספק כי קיימים שיקולים כבדי משקל המחייבים זהירות וריסון בקביעה כי מחדלה הטהור של רשות אכן עולה כדי התרשלות" (ישראל גלעד, דיני נזיקין – גבולות האחריות, כרך ב' בעמוד 1048).

"סוגיית אחריותן של רשויות ציבור מתייחדת כאמור בכך שלעיתים קרובות תביעות נגדן אינן בשל מעשה אקטיבי של יצירת סיכון אלא בשל מחדל טהור להגן על ניזוקים בכוח מפני סיכונים שיוצרים אחרים – באשמה או שלא באשמה – או מפני סיכוני טבע, משברים כלכליים וכו'. הגבלת אחריות הרשויות על ידי הוצאה מתחומיה של מחדלים או סוגי מחדלים משיקולים שפורטו לעיל, היא אפוא אמצעי חשוב לתיחום גבולותיה.
שכלולו של אמצעי בקרה זה יכול להיעשות באמצעות הבחנה בין רמות שונות של עצמת המחדל – החל ממחדל חלש ביותר ועד למחדל חמור ביותר. ככל שהמחדל הוא חמור יותר כך נחלשים השיקולים להגבלת האחריות ולהפך..." (שם, בעמוד 1061).

בנסיבות המקרה דנן, מצאתי לקבוע, שלא הוכח כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בכך שנמנעה מלנקוט באמצעים סבירים, כאמור לעיל.

מחומר הראיות עולה שהנתבעת כן התייחסה לפניות התובעות וכן נקטה אמצעים סבירים בניסיון ליתן מענה לפניות אלה. טניה העידה, כי אין מדיניות רשמית לגבי תמרור רחוב או סמטה מסוימת וכי הדבר מבוצע "בהתאם לצרכים: או פנייה מתושבים, וועדי שכונות, משטרה או סיורים שלנו..." ושברגע שהתקבלה הפנייה לגבי סמטת הזגג, החלה העירייה לטפל בעניין.

טניה פירטה בעדותה את אופן התייחסות העירייה לפניות התובעות וכן את הפעולות שננקטו בקשר עם פניות אלה, עדותה זו עשתה עליי רושם חיובי ואמין והיא מקובלת עליי.

מעדותה של טניה עולה, שכבר בשנת 1989, בעקבות פנייה לעירייה, נעשה טיפול בנושא זה של הסדרת התנועה בסמטת הזגג, הנושא הובא לדיון בועדת תיאום תנועה בעירייה אשר המליצה על הצבת תמרורים במקום והמלצותיה אושרו ע"י המפקח על התעבורה (נספחים א'1 עד א'3 לכתב ההגנה). בשנת 1998 נעשו פעולות נוספות מצד העירייה למען שיפור התנועה והחניה במקום, בכלל זה ניתן אישור להצבת תמרור במקום וניתנו הוראות לסימון הסמטה (נספחים ד' עד ו' לכתב ההגנה). בשנת 2005 ובשנת 2011 נעשו פעולות נוספות, עקב היעלמות תמרורים מהמקום, כמפורט בעדות טניה.
למעשה, אין חולק בדבר הצבת תמרורים ע"י העירייה במקום ורגינה אף אישרה זאת בעדותה. "אני יודעת שהוצבו תמרורים מדי פעם, לא זוכרת בדיוק את התאריכים או לכמה זמן הם נשארו" (עמוד 14 לפרוטוקול הדיון) וכמו כן ש"היו כל מיני תמרורים" (עמוד 9 לפרוטוקול).

אשר לטענה בדבר היעלמות התמרורים מהמקום ותדירות היעלמותם, גם כאן לא מצאתי לייחס לנתבעת רשלנות כלשהי, מה גם שבמסגרת ראיותיה, הגישה הנתבעת תעודת עובד ציבור (נ/5) של שאול מזרחי, מפקח בכיר לסימון ותמרור במחלקת דרכים אצל הנתבעת, ובה פירוט תאריכים בהם הוחזרו תמרורים למקומם. יש לקבוע, כי בכך נקטה הנתבעת אמצעים סבירים למילוי חובותיה, משמע- שלא הייתה מצידה כל הפרה בכגון דא.

הוא הדין בנוגע לטענה בדבר העדר פיקוח ו/או אכיפה של איסורי החנייה בסמטה. בעניין זה העיד מיכאל כי " בשד' המגינים 35 ובסביבתו מתבצעת אכיפה שוטפת של מפקחי העירייה" וכי "אגף הפיקוח הכללי אכף את איסורי החנייה הן בשד' המגינים והן בסמטת הזגג בהתאם לתמרורים שהיו מוצבים במקום בכל מועד ומועד ועל פי תוכנית העבודה ולפי תלונות וקריאות שהתקבלו כפי שהדבר נעשה בכל רחבי העיר" (סעיפים 3-4 לתצהירו). מיכאל מפנה לנספחים י"ב 1-4 לכתב ההגנה המעידים על אכיפה באזור. ייאמר מיד, כי רשומות אלה מתייחסות לדו"חות שנרשמו ברח' המגינים 35 ולא צויינו דו"חות שנרשמו בסמטת הזגג. עם זאת מצאתי לקבל את דבריו של מיכאל כי עסקינן בדו"וחות המתייחסים לאכיפה בסביבת הבניין שברח' המגינים 35, לרבות בתוך הסמטה ועל המעטפה שבכניסה לחצר, תוך ציון כתובת בית מס' 35 (אין בדבריו אלה משום סתירה למכתבי מחלקת הפיקוח שצורפו לתצהירה של רגינה). בנוסף, מקובלים עליי דבריו כי רק בשנת 2011 הורחבו סמכויות הפיקוח של פקחי העירייה גם לגבי הפרעה לתנועה ולא רק בנוגע לחנייה בניגוד לתמרורים כפי שהיה עד אז. עד להרחבת הסמכויות ובכל פעם שהוסרו התמרורים שהציבה העירייה ("בסמטת הזגג היו מורידים תמרורים כמעט כל יום"), נשמט הבסיס מתחת לסמכות הפקחים לרשום דו"חות לרכבים בתוך הסמטה.

בנסיבות אלה, שוכנעתי כי גם בנוגע לפיקוח ואכיפה לא שקטה העירייה על שמריה, אלא מילאה את חובותיה ונקטה אמצעים סבירים כנדרש, והכמות הלא מבוטלת של דו"חות שבנספח י"ב, מדברת בעד עצמה.

בשים לב לקביעות דלעיל, לא מצאתי להרחיב במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בנוגע לתוכנית חפ/55 אשר הגדירה את החלקה הרלוונטית כחצר השייכת לבניינים הצמודים אליה וכיצד היא משפיעה על ההגדרה של "סמטת הזגג" (שלטענת רחל אינה מופיעה בה) כפי שזו מופיעה בתשריט - נספח ד' - לתצהיר רגינה.

בין אם סמטת הזגג היא רחוב, דרך, מעבר או כל הגדרה אחרת, ומשאין חולק בדבר הזכויות הקנייניות של התובעת בחצר האחורית, אין במעמד התכנוני של הסמטה כדי להשפיע על חובותיה של העירייה כרשות מקומית כלפי תושביה, כפי שפורטו לעיל, ואין בו כשלעצמו כדי להשמיט את הקרקע מתחת לזכויות של החברה במקרקעין. השאלה אם חובותיה של העירייה הופרו, היא שאלה אחרת, עליה ענינו בשלילה, כמפורט בהרחבה לעיל.

סוף דבר

השורה התחתונה היא, שדין התביעה להידחות.

התובעות ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪.

סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כך יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים כמקובל .

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ו חשון תשע"ג, 11 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: הררי בע''מ ח.פ. 510591985
נתבע: עירית חיפה
שופט :
עורכי דין: