ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סניף וולפסון נגד ג'נט יבוא ושווק אופנה בע"מ :

בפני כבוד השופט אילן רונן

התובע

בנק הבינלאומי הראשון בע"מ

נגד

הנתבעת
ג'נט זאגורי

פסק דין

לפני תביעה כספית לתשלום סך של 66,084 ₪ בטענה לערבות הנתבעת לחוב אשר הצטבר בחשבון הבנק של חברת ג'נט יבוא ושיווק אופנה בע"מ .
התביעה התבררה בפני כבוד השופט (בדימ.) צבי כספי, בפניו גם התקיימו דיוני ההוכחות ביום 27.4.11 וביום 13.9.11. עקב פרישתו של כבוד השופט (בדימ.) כספי מכס השיפוט בטרם מתן פסק הדין, הועבר בירור התביעה למותב זה. בהחלטה מיום 5.9.12 ניתנה לצדדים ארכה להודיע את עמדתם ביחס להמשך ההתדיינות. הודעה כלשהי על יסוד החלטה זו לא נתנה על ידי מי מהצדדים ולפיכך, בהתאם לתקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ימשך הדיון בתביעה מהשלב בו הופסק ומשמע: פסק הדין יינתן על יסוד החומר המצוי בתיק בית המשפט כאילו מותב זה שמע את העדויות.
העובדות
התובע הינו בנק והנתבעת, ג'נט זגורי (להלן: "הנתבעת") הינה בעלת מניות בחברת ג'נט יבוא ושיווק אופנה בע"מ (היא הנתבעת 1 בכתב התביעה המקורי; להלן: "החברה"). החברה יוסדה ביום 4.5.05 והנתבעת הינה בעלת המניות הרשומה היחידה והמנהלת הרשומה היחידה בחברה.
ביום 10.5.05 פתחה החברה חשבון בנק בסניף וולפסון של התובע (להלן: "החשבון"), כאשר הנתבעת חותמת על מסמכי פתיחת החשבון, הנתבעת הינה מורשית החתימה היחידה בחשבון, והנתבעת מאשרת על גבי מסמכי פתיחת החשבון שהינה בעלת השליטה היחידה בחברה. בד בבד עם פתיחת החשבון לחברה, חתמה הנתבעת על כתב ערבות אישית בלא הגבלה בסכום לחובות החברה כלפי התובע.
במהלך השנים שלאחר פתיחת החשבון, הצטבר בחשבון חוב ולצורך פירעונו העמיד התובע לחברה שתי הלוואות ביום 24.11.08, בסך כולל של 69,130 ₪ (להלן: "ההלוואות"). בו ביום, חתמה הנתבעת בשנית על כתב ערבות מתמדת לחובות החברה בחשבון. בנוסף לערבות הנתבעת לפי כתב הערבות מיום 24.11.08, חתם ערב נוסף על ערבות לחובות החברה בסך של 70,000 ₪. הערב הנוסף היה אדם בשם וקנין מאיר מנשה (להלן: "וקנין").
החברה לא עמדה בהתחייבויותיה להשבת ההלוואות, התובע העמיד את מלוא החוב לפירעון וביום 16.4.09 הסתכם חוב החברה בחשבון בסך של 66,084 ₪. פניות לחברה ולנתבעת לפירעון החוב לא נענו וביום 19.4.09 הוגשה תביעה זו. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר נגד החברה ונגד הנתבעת, החברה לא הגישה בקשת רשות להגן וניתן נגדה פסק דין ביום 26.6.09.

תמצית הטענות, ההליך והראיות
לטענת הנתבעת, הסתבכותה בתביעה זו נובעת כולה מיד אחת שעשו עובדי התובע עם וקנין.
לגרסתה, וקנין היה בעליה של חנות נעלים והנתבעת הכירה אותו בהיותה עובדת בחנותו. במהלך 2005 טען וקנין בפניה כי עקב מגבלות כלשהן המוטלות עליו, הדרך היחידה בה יוכל להוסיף להעסיקה בחנות הינה אם תיאות לסייע לו באמצעות פתיחת חברה בבעלותה, חברה שבאמצעותה תופעל החנות. וקנין אף הבהיר בפניה שמדובר בהליך פורמאלי וכי היא לא תחויב אישית בדבר. הנתבעת, אשר מצבה האישי והכלכלי היה קשה אותה עת, נעתרה לבקשה. כך נוסדה החברה, כך הביא אותה וקנין לסניף וולפסון של התובע, סניף בו ניהל מספר חשבונות בנק והיה מוכר כבן בית בסניף, וכך נפתח החשבון.
הנתבעת, כך היא טוענת, כלל לא ידעה שמסמכי פתיחת החשבון כוללים ערבות אישית שלה לחבות החברה בחשבון, איש לא הסביר לה זאת ואיש לא אמר לה דבר בעניין זה. גם לאחר פתיחת החשבון עשה בו וקנין שימוש כרצונו, משך ממנו כספים וניהל את החנות כשהנתבעת לא משלשלת לכיסה ולו אגורה מהחשבון.
בהמשך, לקראת סוף 2008, ספר לה וקנין שעליה לבוא לסניף התובע כדי לחתום על מסמכים לשם פירעון חוב בחשבון. הנתבעת עשתה כבקשתו ושוב, איש לא הסביר לה שהיא חייבת אישית בפירעון חובות של החברה או שהיא ערבה להן. לנתבעת נאמר שחתימתה פורמאלית בלבד וממילא וקנין ערב לפירעון חובות החברה. בהסדר החוב אף נכתב שחובות החברה יפרעו באמצעות שיקים שיופקדו בחשבון.
על רקע זה, טוענת הנתבעת כי התובע הטעה אותה, פעל כלפיה ברשלנות, בהפרת התחייבויותיו מדיני הבנקאות, בלא לבצע גילוי נאות ובשיתוף פעולה פסול עם וקנין. כך בעת פתיחת החשבון וחתימת כתב הערבות, וכך גם לאחר מכן כשהתובע נמנע מלפעול להקטנת הנזק . מחדלים אלו של התובע מביאים לפקיעת הערבות.
התובע מצידו, כופר בטענות הנתבעת, טוען שהנתבעת הייתה מעורבת באופן מלא בניהול החשבון, בצעה פעולות רבות בחשבון ואף שעבדה רכב שבבעלותה להבטחת חובות החברה בחשבון. לשיטתו, טענות הנתבעת לא נועדו אלא לבטא ניסיון להימנע מפירעון חוב לו ערבה כדין.
בהחלטה מיום 26.10.09 ניתנה לנתבעת רשות להתגונן. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של גב' נעמה שרעבי ושל גב' פזית סלומון. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבעת ושל וקנין. החקירות הנגדיות התקיימו ביום 27.4.11 וביום 13.9.11 ובסיומן ניתנה לב"כ הצדדים ארכה, והוגשו סיכוים בכתב.
דיון
ערבות הינה התחייבות לקיום חיובו של אחר כלפי צד שלישי. אדם המתקשר בחוזה ערבות, נוטל על עצמו לשלם את חובו של החייב כלפי הנושה. בעניין דנא, התובע הוא הנושה, החברה היא החייבת והנתבעת היא הערבה. אין מחלוקת על כך שלפי כתבי הערבות עליהם חתומה הנתבעת, התחייבה הנתבעת פעמיים להיות ערבה להתחייבויות החברה כלפי התובע.
בפעם הראשונה חתמה הנתבעת על כתב ערבות ביום 10.5.05, בפתיחת חשבון החברה (נספח ה' לתצהיר גב' שרעבי), ופעם נוספת חתמה הנתבעת על כתב ערבות ביום 24.11.08, עת נטלה החברה הלוואות מהתובע (נספח ט"ז לתצהיר גב' שרעבי).
אין גם מחלוקת על כך שעקב פעילות החברה בחשבון, נותרה החברה חייבת כספים לתובע בשיעור הנקוב בכתב התביעה. התובע הציג את דפי החשבון המבטאים את פעילות החברה בחשבון (נספח ג' לתצהיר גב' שרעבי), הנתבעת למעשה לא כפרה בכך שתדפיסים אלו משקפים את החוב בחשבון והנתבעת 1 לא פרעה את חובה, לא התגוננה כלל מפני התביעה ופסק כנגדה ניתן בהיעדר הגנה עוד ביוני 2009 .
לטענת הנתבעת, חתימתה על כתבי הערבות נעשה מתוך הטעיה. טענה זו איננה מתייחסת לעצם פתיחת חשבון החברה אלא להתקשרות האישית של הנתבעת בחוזה הערבות במעמד פתיחת החשבון ושוב ביום 24.11.08.
בהתאם לסעיף 15 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, מי שהתקשר בטעות שהיא תוצאה של הטעיה שהטעה אותו הצד השני, רשאי לבטל את החוזה. הטעיה, לעניין הוראה זו, מייחסת למטעה מצג טרום חוזי כוזב ויכולה להתבטא הן במעשה והן במחדל.
מעיון בחומר הראיות, מסתבר שאף הנתבעת כלל איננה מייחסת לתובע, באמצעות מי מעובדיו, מצג כוזב כלשהו. לא בקשר לחשבון ולא בקשר לערבות. את כל המצגים בקשר למשמעות פתיחת החשבון מייחסת הנתבעת לוקנין בלבד (סע' 3 בתצהיר הנתבעת). ביחס למעורבות עובדי התובע מצהירה הנתבעת כך: "כל הפניות והשיחה הייתה בין מר ועקנין לבין פקידי הבנק ולי פקידי הבנק הורו רק לחתום במקומות מסוימים על הטפסים ללא הסבר" (לסע' 7 בתצהיר הנתבעת). כך גם אישרה הנתבעת בעדותה (עמ' 36 בפרוט' הדיון מיום 27.4.11 ).
זאת ועוד, הנתבעת איננה טוענת כי הוסתרה מפניה עובדה כלשהי בקשר עם הערבות או שהוסתרה מפניה הוראת חוק כלשהי בקשר עם הערבות. אין מחלוקת על כך שכל מערך התחייבויותיה של הנתבעת פרוש היה בפניה בעת שחתמה על כתב הערבות. אין איפה כל בסיס לטענת ההטעיה.
למעשה, מוקד טענות הנתבעת איננו טענה להסתרת עובדות או מצב משפטי כלשהו ואף לא למעשה הטעייה מצד מי מעובדי התובע. במוקד טענות הנתבעת הטענה לפער דרמטי בין מערך ההתחייבויות בכתבי הערבות עליהם חתמה לבין מה שסברה בפועל שיש במסמכים אלו. לפי גרסת הנתבעת, כלל לא אמור היה להתקיים "מפגש רצונות" בינה לבין התובע שכן כלל לא התכוונה להיות עצמה צד להתקשרות שכזו ונוכחותה נבעה אך ורק בהיותה מורשית החתימה של החברה. כלומר, לא טענה לפגם בכריתה מעלה הנתבעת אלא טענה להיעדר כל כוונה להתקשר. וטענה זו הינה למעשה הטענה המוכרת זה מכבר הימים בשם "לא נעשה דבר" ( non est factum).
בהתאם להלכה הפסוקה, במקרים בהם מתברר כי צד לחוזה חתם עליו בלא שהתכוון לכך, בלא שהתכוון ליטול על עצמו את מערכת ההתחייבויות והזכויות המגולמות במסמך, כי אז נעדר מהחוזה יסוד ההסכמה, יסוד שבלעדיו לא תתכן התקשרות חוזית. בהוכחת נסיבות שכאלו, החוזה יראה כחוזה בטל והצד הטוען זאת ישוחרר מההתחייבויות שלפי אותו חוזה. עם זאת, מודגש בפסיקה כי טענה זו תתקבל רק במקרים חריגים, כאשר מסתבר שהמסמך נחתם בכפייה או שיש שוני קיצוני בין האמור במסמך שנחתם לבין מה שהאמין החותם שנכתב במסמך. עוד מודגש בפסיקה כי על המבקש להשתחרר מהתחייבות בטענה זו להוכיח כי לא התרשל בהתנהגותו.
"אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. ... לא תעמוד טענת non est factum גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שה ייתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה" (ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור, פ"ד לד (4) 29, 38).
בהעלאת טענת "לא נעשה דבר", שומה להוכיח הן את אותן נסיבות קיצוניות, חריגות, של שוני קרדינאלי בין מה שכתוב במסמך לבין מה שהאמין החותם שנכתב במסמך, והן יש להוכיח היעדר התרשלות מצד החותם. כיוון שזו טענת הגנה, הרי שנטל ההוכחה רובץ לפתחו של הנתבע, טוען הטענה, ונטל זה כבד הוא במיוחד:
"הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. שכן "בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נ"ד (2) 559, 570).
לפיכך, כאשר טוענת הנתבעת לבטלות כתבי הערבות עליהם חתמה כאשר כלל לא התכוונה להיות ערבה לחובות החברה, עליה הנטל להביא ראיות להוכיח את טענתה וחובה עליה להציג ראיות של ממש לביסוס הטענה, שכן הנטל כבד מהנדרש כרגיל במשפט אזרחי.
נוכח טענות הנתבעת והנטל המוטל עליה, הנה אשר מסתבר מהראיות שהוצגו:
בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן (להלן: "תצהיר הבר"ל"), טוענת הנתבעת כי בעת פתיחת החשבון, ביום 10.5.05, כלל לא חתמה על ערבות אישית לחובות החברה (סע' 11 לתצהיר הנתבעת מיום 25.5.09). בפועל, הסתבר שהנתבעת חתמה גם חתמה על ערבות אישית כזו (נספח ה' לתצהיר גב' שרעבי).
בתצהיר הבר"ל טוענת הנתבעת כי הסכימה להירשם כבעלת החברה לבקשת וקנין, כדי לסייע לו, ומאחר וידעה "שיש לו מגבלה לעשות כן" (סע' 4 בתצהיר הבר"ל). בתצהיר העדות הראשית אף מפרטת הנתבעת שתי חברות קודמות שהיו לוקנין בתקופה בהעבדה בחנותו (סע' 1 בתצהיר הנתבעת). בעדותה חוזרת על כך הנתבעת כי וקנין אמר לה: "תראי, בכלל שהפכתי להיות מוגבל" (עמ' 36,ש' 13 בפרוט'). הנתבעת ידעה איפוא היטב כי וקנין נקלע לקשיים כך שהוא עצמו איננו יכול להפעיל את ה חנות או להירשם כבעל מניות בחברה ובניגוד לטענתה לפיה כל זאת נודע לה רק בדיעבד (סע' 13 בתצהיר התומך בבר"ל).
בתצהיר הבר"ל טוענת הנתבעת כי לאחר פתיחת החשבון כלל לא הייתה מעורבת בפעילות בחשבון (סע' 16 בתצהיר הבר"ל). טענה זו הופרכה. לתצהיר התובע צורפו העתקי שיקים שנמשכו מהחשבון ונושאים את חתימת הנתבעת ( נספח י' לתצהיר גב' שרעבי), העתקי מסמכי שעבוד לטובת חברת כרטיסי אשראי ובגין רכב ושטרות משנת 2006 (נספחים י"א – י"ג בתצהיר גב' שרעבי). הנתבעת הייתה גם הייתה איפוא מעורבת בפעילות בחשבון. אם במסגרת פעילות זו גם הועברו כספים לוקנין עצמו, כטענתה, הרי שבהסכמתה הועברו.
ביום 24.11.08 חתמה הנתבעת פעם נוספת על כתב ערבות לחובות החברה וזאת כאשר החברה כבר ביתרת חוב לתובע. בה בעת, טוענת הנתבעת כי כבר ביוני 2008 הפסיקה החברה את פעילותה ולה כבר לא היה עוד כל קשר עם וקנין (סע' 17 בתצהיר הנתבעת). אם כך, אין כל דרך להבין כיצד הסכימה הנתבעת לשוב ולהגיע לסניף התובע כדי לשוב ולחתום על מסמכים. אם, לטענתה, במועד זה כבר לא הייתה בקשר עם וקנין ואם , כטענתה, סברה שמלכתחילה לא הייתה נוכחותה אלא "דרישה פורמאלית", אך הגיוני היה שתבקש מוקנין לפטור אותה מכל קשר נוסף ולמצוא אדם אחר אשר יעמוד "פורמאלית" מול התובע.
לטענת הנתבעת בסיכומיה, לא אישרו עדות התובע כי הסבירו במישרין לנתבעת את משמעות חתימתה על כתב הערבות. אכן, עדות התובע לא ידעו לזכור במדויק את נסיבות פתיחת החשבון, אך זה מצב סביר כאשר עובד בנק נשאל אחרי שנים על נסיבות שכאלו. זו איננה ראיה התומכת בגרסת הנתבעת.
עוד טענה הנתבעת כי התובע מסתיר דפים מהחשבון וכי ניכר במה שהוצג ובמה שלא הוצג כיצד הועברו מהחשבון כספים לחשבונות של וקנין. לא ברור כיצד ראיה זו מבססת את טענות הנתבעת, שהרי מלכתחילה טענה שהחשבון נפתח כי בקשה לסייע לוקנין. אם הועברו כספים מהחשבון לוקנין, הרי שוקנין הוא הכתובת לטענותיה. אם שתקה כל שנות פעילות החשבון נוכח זאת, הרי שהראתה כי אין לה טענות ביחס להעברות אלו. לא מצאתי בכך תמיכה בטענות הנתבעת.
במהלך עדותה של הנתבעת, העידה הנתבעת בזו הלשון: "כבוד השופט, שיהיה רק בסדר, זה הכל. אני הכל בתום, חתמתי, עשיתי טעות ושילמתי על זה ארבע שנים אני סובלת" (עמ' 38 בפרוט'). בהמשך עדותה, במענה לשאלה מדוע לא קראה את המסמכים עליהם חתמה בפתיחת החשבון, השיבה הנתבעת כך: "גם אם הייתי קוראת לא הייתי מבינה" (עמ' 40 בפרוט'). אמי רות אלו של הנתבעת במצטבר עם חומר הראיות, נותנים תמונה ברורה לאשר ארע.
כך מסתבר כי הנתבעת נתנה אמון בוקנין, ידעה כי מצבו איננו מאפשר לו לפתוח חשבון, הסכימה להיות בעלת מניות בחברה והסכימה גם להיות ערבה לחובות החברה. לכל זאת הסכימה הנתבעת מתוך אמונה בוקנין. לא מתוך מצג שווא של התובע ולא מתוך היעדר מודעות להתחייבותה היא כלפי התובע. הנתבעת לא הוכיחה שלא ידעה כלל את משמעות חתימתה על כתב הערבות ואפילו לא ידעה ולא הבינה – הרי ש הדבר נובע מרשלנותה שלה, מהימנעות מקריאת המסמכים עליהם חתמה. הנתבעת ודאי שלא הוכיחה התקיימות הנסיבות הקיצוניות לקבלת טענת "לא נעשה דבר".
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את טענות הנתבעת, מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה, 66,084 ₪ בצירוף הפרשי ריבית כאמור בכתב התביעה. כמו כן תישא הנתבעת באגרת בית המשפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ש"ח .
ניתן היום, כ"ו חשון תשע"ג , 11 נובמבר 2012 , בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: סניף וולפסון
נתבע: ג'נט יבוא ושווק אופנה בע"מ
שופט :
עורכי דין: